אזור לוקסור (Luxor) – לגעת בקדושה

במקורות היהודיים נאמר שמי שלא ראה מקדש של הורדוס, לא ראה מקדש יפה מימיו. אולם האמת היא, שבמצרים היו מקדשים יפים וגדולים בהרבה, ובעוד שממקדשו של הורדוס לא נותר כיום דבר, הרי שחלק ממקדשי מצרים עומדים כפי שהיו לפני אלפי שנים, כאילו נעזבו רק אתמול. החוויה של הביקור במקדשי מצרים איננה ניתנת לתיאור במילים, ואין מדובר במקדש אחד בלבד, אלא במקדשים רבים.

לעולם לא אשכח את הביקור הראשון שלי באולם העמודים של מקדש כרנך ובשאר החלקים של המתחם, שהיה מתחם המקדשים הגדול ביותר של העולם העתיק. נדמה כאילו אתה חגב הנמצא בדשא, או לחילופין ציפור ביער. לא אשכח גם את הביקור הראשון שלי במקדש הורוס באדפו. למרות עדרי התיירים, הרגשתי כאילו אני מבקר בבית המקדש בירושלים. הבניין עומד שלם כולו, ונדמה שהקדושה עדיין שורה בו. לא אשכח אף את הביקור במקדש סתי הראשון באבידוס, בו התמונות כמו יוצאות מהקירות ומחיות את האלים, או את הריקודים המקודשים שזכיתי לראות במקדש לוקסור, והרשימה עוד ארוכה. בביקור במקדשי מצרים התחושה היא כמו לחזור הביתה אחרי אלפי שנים, לסוג של עולם טוב יותר.

אין ספק שמצרים היא ארץ של מקדשים שאין כמותם בשום מקום אחר על פני כדור הארץ, שחלקם עומדים שלמים עד היום. רק מי שראה את מקדשי מצרים בעצמו יכול להבין על מה אני מדבר. מאות ספרים ואלפי סרטים ותמונות לא מעבירים בצורה מלאה את החוויה. מי שמבקר במקדשים מרגיש כי הם מלאי חיים, כמו נעזבו אך אתמול. אלה אינן עתיקות ארכיאולוגיות כמו בארץ, גיבובי אבנים מאובקות, אלא בניינים אדירים צבועים בשלל צבעים, שהכניסה אליהם היא כמו לתוך עולם מופלא ואחר. אם כך נראים מקדשי מצרים כיום וזו התחושה שהם מעניקים למבקר בהם, אני רק יכול לדמיין לעצמי כיצד הם נראו ואיזו תחושה הם העניקו פעם, כשהיו שלמים, צבועים ומטויחים, מלאים באלפי כוהנים וכוהנות, אלים וחפצי קודש.

אזור לוקסור רבתי הוא המקום שבו נמצא הריכוז החשוב והגדול ביותר של מקדשי מצרים, כמו גם קברי המלכים, האצילים והמלכות. זאת הייתה הבירה ועיר הקודש של הממלכה החדשה, בית ספר רוחני ומרכז מקומי עוד בתקופות קדומות. במסגרת הטיול במצרים חייבים לבלות כמה ימים באזור זה בכדי להצליח ולראות את כל האתרים שבסביבה הקרובה והרחוקה.

המסגרת שאני מציע היא להתחיל עם קומפלקס המקדשים הגדול ביותר בעולם בכרנך, ולהמשיך משם למקדש של לוקסור ולמוזיאון המקומי. לאחר מכן להקדיש יומיים למקדשי הגדה המערבית ועיר המתים, עמק המלכים והמלכות, כפר הפועלים של אל מדינה, דיר אל בחרי, הרעמסאום ומדינת האבו – אלה הם האתרים החשובים ביותר במצרים החדשה ומבין המקדשים הנפלאים ביותר שתראו אי פעם. לאחר שלושה ימים בתבאי עצמה, אני ממליץ לצאת לטיול של יום אחד דרומה אל מקדשי אבידוס, דנדרה והאוסיריון, וטיול של יום אחד צפונה למקדש אדפו.

נשאלת השאלה: מדוע כל כך הרבה מקדשים? בקומפלקס המקדשים בכרנך בלבד שירתו בשיאו 80,000 כוהנים. כמעט לכל משפחה במצרים היה כוהן במקדש, וזאת מבלי להביא בחשבון את האנשים שעסקו בחציבת הקברים ועיטורם, טקסי הקבורה, החניטה ופולחן המתים. האם הכול היה אמונות טפלות?

מרוב סבך ההסברים וההקשרים, קשה לעתים לראות את השאלה שזועקת לשמַיים במצרים העתיקה, והיא: מה גרם להם לעשות מה שהם עשו? מה גרם להם לבנות את המבנים האדירים הללו, לפאר, לקשט ולתפעל אותם במאמץ כה גדול?

כותרות העמודים במקדש בכרנך, לדוגמא, שקלו 70 טונות, ולא ברור איך העלו אותן לגובה 24 מטרים. האם הכול היה בכדי לפאר את הפּרעה? עניין של אגו? או שהם ידעו משהו שאנו לא יודעים?

אחת הסיבות שבגללן איננו מבינים את תרבות ומקדשי מצרים, היא שאנו חיים כיום בתרבות הומניסטית חילונית. עלינו להבין, שהתרבות בימי קדם הייתה תרבות מאגית דתית. המצרים הרגישו את הקדושה שהייתה במקדש, אנרגיה מסוג אחר שהייתה חשובה להם, ולכן הם בנו את המבנים האדירים הללו, בכדי שיהיה מקום לבוא ולהיטען בו. המצרים האמינו בקיומן של אנרגיות – אם תרצו תקראו להם אלים – והמקדשים נועדו לזמן אותם, בכדי שהברכה תשרה על הארץ. המקדשים היו ביתם של האלים, מקום קשר עם האלים והפעלת האנרגיות שלהם על ידי טקסים שניהלו הכוהנים והכוהנות.

במצרים מה שחשבת והרגשת נקבע על ידי החדר שבו היית, הלחש שאותו אמרת או אמרו עליך, הקמעות שלבשת, ובאופן כללי ברכתם של האלים. אין זה שלא היה מוּסר במצרים – נהפוך הוא, הם היו מוסריים ברמה מאוד גבוהה. אלא שמוסריות זו נבעה מכוח חיצוני שנקרא מאע’ת, הסדר של העולם והיקום, וצריך היה לנהוג לפיו. מה שקבע הוא מה שמחוץ לך, ולא מה שבתוכך. כיום אנו חושבים שלא משנה מה קורה בחוץ, מה שחשוב זה מה שקורה לנו בפנים, אנו בטוחים שיש לנו זכות בחירה ומכאן נובעת ההתנהגות המוסרית שלנו. אנו שואפים להתחבר לאלוהים דרך התחברות לאני הפנימי שלנו. אלוהים הוא בתוכנו ולא מחוצה לנו, אנחנו שואפים (ובצדק) לאהבה וחיבור שלא תלויים בדבר.

אבל לא כך חשבו במצרים: גורל האדם נקבע על ידי כוחות גדולים מאיתנו, שהקשר איתם היה דרך המקדשים. שלומה של הממלכה נקבע על ידי פעולות מאגיות שנעשו על ידי הפּרעה והכוהנים, באווירה מאגית כמו זו שהייתה במצרים. למקדשים היה תפקיד הרבה יותר חשוב מאשר אנו יכולים לדמיין לעצמנו כיום.

זאת ועוד, לפי התיאוריות האלטרנטיביות לעמים הקדמוניים, ובראש ובראשונה למצרים, היה ידע שאין לנו כיום בנוגע לסוג של אנרגיה שמופיע במקדשים ובו הם ידעו להשתמש. ומדוע זה לא ייתכן? הרי רק לפני מאתיים שנה לא ידענו על קיומו של החשמל ואיך לרתום אותו לצרכינו, ואם היה בידי המצרים המדע המתקדם הזה, אולי זה מה שגרם לבניית המקדשים ותחזוקתם?

התיאוריות האלטרנטיביות טוענות שהמצרים ידעו ליצור אטמוספרה שונה מזו של היום; כיום האוויר הוא מבודד, בעוד שבמצרים הוא היה מוליך למחצה – לאטמוספרה היו תכונות של מוליכות אנרגטית, רוחנית, מחשבתית. משמעות הדבר היא אפשרויות חדשות בתחום הטלפתיה, הזזת חפצים, יכולות על חושיות, ואפילו תפקוד כללי של המערכת האנושית. האטמוספרה השונה נוצרה בעזרת תחנות כוח אנרגטיות, המתייחסות לסוג אנרגיה שאיננו מכירים כיום, והפירמידות והמקדשים שימשו כתחנות כוח כאלה.

זאת ועוד, חלק גדול מהמאגיה המצרית, מהטקסים והחגים השנתיים שהפעילו את הדרמה הקוסמית של הלידה המחודשת של האדמה והעולם, התרחש במקדשים. את העולם צריך היה לברוא בשנית, לא הספיקה הפעם הראשונה. לצורך כך היו כוהנים וכוהנות, נביאים ונביאות, מנגנים, מנגנות ורקדניות, סופרים וחרטומים – מגוון בעלי תפקידים. המקדש היה מקום האי הראשוני של הסדר הקוסמי העולה מן הנון, התוהו הקדמוני, שבתוכו מצויים עקרונות ה”נטרו”, העקרונות הקוסמיים שלפיהם העולם מתנהל.

קומפלקס המקדשים בכרנך (Karnak)

תבאי הייתה בירתה של הממלכה החדשה במצרים העתיקה ועיר חשובה מאוד בזמן הממלכה התיכונה והעתיקה. בתנ”ך היא נקראת נוא אמון או נא, ואילו כיום היא נקראת לוקסור ומהווה את מרכז התיירות של מצרים. העיר השתרעה על הגדה המזרחית של הנילוס כשעיר המתים שלה בגדה המערבית, שם נמצאים עמקי המלכים, המלכות, קברי האצילים, כפרי העובדים, הרעמסאום ופסלי ממנון, דיר אל בחרי, ועוד אתרים מפורסמים.

מקדש כרנך שבגדה המזרחית היה המקדש המרכזי לאמון, שכוהניו עלו לגדולה בזמן הממלכה החדשה. קומפלקס המקדשים בכרנך נחשב לאזור המקודש הגדול ביותר בעולם. הוא מוקדש לשלישייה של תבאי – אמון, מות וחונסו, אל הירח – שהראשי ביניהם הוא כמובן אמון, הנקרא גם “אמון רע”. לכל אחד מהם היה מתחם מקודש, כמו גם לאלים נוספים כגון פתח וחתחור.

למקדש אמון רע נכנסים ממגרש החניה דרך שדרת ספינקס, שלידה יש מרכז מבקרים, מעין מוזיאון קטן, ובו מודל של המרכז הדתי הגדול ביותר בעולם עד היום. שדרה מקודשת שבצידה שורות ארוכות של ספינקס וקפלות מובילה אל המקדש ומסתיימת בשני פילונים מרשימים, עליהם מצויר הפּרעה מכה את אויביו.

הקישוט של המקדש ביטא את המטרה של כל אזור, וייצג את המקדש בכללותו כמודל של הקוסמוס שמשקף את האלוהות. הרצפה ייצגה את האדמה, התקרה את השמַיים (ולכן ציירו על התקרה כוכבים וציפורים מקודשות על הכרכובים), ואילו העמודים היו כמו פרחים ענקיים שנפתחים ונסגרים, כמו היום שמגיע לאחר הלילה.

המסתורין המקודש שבוצע בכל חדר נראה (צויר ונחרת) על הקירות, כך שבכניסה לאולם העמודים הגדול, למשל, האל נראה בצורותיו השונות כשהוא הולך לפגוש את הפּרעה. בחדר המנחות נראים כל המחוזות של הנילוס מביאים פרחים, פירות ואוכל למקדש, כשהפּרעה צד חיות לשם קורבן. מסביב לקודש הקודשים נראות הסירות הקדושות נישאות בתהלוכה. הכתות השונות, כולל זו של הלידה האלוהית של הפּרעה, מופיעות על קירות הקפלות שמסביב. ציורי המלחמות על פילוני הכניסה נועדו להעניק למקדש הגנה מאגית מפני כוחות הרוע. בחצר ובחדרים שהאנשים הרגילים הורשו להיכנס לתוכם מוצגים מעשיו של הפּרעה, שנעשו לצורך התהילה של האל העליון ותפארת אנשיו, כולל ההקדשה של המקדש, התהלוכות והפסטיבלים של האל והמלך.

שני מגדלים מסיביים בכל צד של הכניסה יוצרים את הכניסה האופיינית שנודעת בשם פילון. שניים או שישה פסלים קולוסאליים של המלך ושני אובליסקים גבוהים יותר מהפילון נמצאו בעבר ליד הכניסה המונומנטאלית. פסלים של המלך מילאו את החצרות והאולמות הפנימיים כמו מבטיחים את נוכחותו החיונית לטקסים הדתיים.

החצר הגדולה עוצבה באופן סופי בזמן השושלת ה-22 של מצרים (לפני כ-3,000 שנה לערך). יש בה שלושה חדרים קטנים המוקדשים לסירות של האלים מות, חוסנו ואמון, יציאה אל מקדש צדדי של רעמסס השלישי, מזבח ופסלים רבים. כלפי צפון ישנה יציאה אל אזורים שבהם יש מוזיאון פתוח יפה, עם כמה קיוסקים, המוביל אל מקדש של פּתַח וחתחור בצפון. כלפי מזרח נמצאת חומת הפילונים השנייה, שבתוכה יש פֶּתַח המוביל אל אחד מפלאי עולם – אולם העמודים הגדול.

בזמנם של סֶתִי הראשון ורעמסס השני, אולם העמודים הגדול (לא רק במקדש כרנך, אלא גם במקדשים אחרים) הפך לאורגניזם ענק שהופרד מהמקדש. האולם הגדול נקרא “אולם הפפירוס הירוק”, מפני שהפפירוס סימל את תכונותיה נותנות החיים של השמש. למקדש נכנסו רק כוהנים והפּרעה – רובם חיכו באולם העמודים הגדול, ורק אלה שהיו טהורים יכלו להיכנס לאולם הזריחה, לקודש הקודשים. במילים אחרות, קודש הקודשים היה מקום הזריחה, הספינה השמימית של השמש, והאולם העמודים הגדול היה מקום התרחשות הדרמה של מסע השמש על פני השמַיים.

באולם העמודים הגדול יש 134 עמודים בגובה 24 מטר והיקף של 10 מטר. הכותרות שלהם שוקלות 70 טון!

החלק העליון של אולם העמודים הגדול הוא מקום הזֶנית של השמש במהלכה, ולכן הפרחים שעל כותרות העמודים פתוחים, בעוד אלה של עמודים נמוכים יותר סגורים, מפני שהם במקום שבו השמש שוקעת או זורחת. קודש הקודשים של המקדש הוא המקום שבו השמש נחה במהלך הלילה.

ממזרח לאולם העמודים יש שני פילונים גבוהים הפונים מזרחה, שנבנו על ידי תחותמס השלישי. הם פונים לחצר שבה יש שני אובליסקים, ולאחריהם זוג פילונים נוסף שסימל את איסיס ונפתיס: “שתי האלות שמחזיקות את עיגול השמש כשהיא זורחת בשמַיים”. שני האובליסקים שלפני הפילונים מזכירים את שני הקרניים שמחזיקות את עיגול השמש על ראש האלות. הם מזכירים גם את שתי הידיים שמופנות כלפי מעלה, באידיאגרם המסמל את ה’קה’.

מכאן והלאה, המבנה המקורי של המקדש לא נשמר. במקומו הקים תחותמס השלישי אולם פסטיבלים – לא מפני שהוא נהג לארגן מסיבות, אלא שמכאן יצאו התהלוכות של האל בזמן הפסטיבלים (החגיגות הדתיות) הקשורים להצפה השנתית. אולם הפסטיבלים הוא מעין קודש קודשים, זהו מונומנט ל’אקה’ – “הזורח” – ולפניו יש חצר פנימית נוספת.

קודש הקודשים היה מקום שרק הכוהן הגדול והפּרעה נכנסו אליו, משכן הספינה הקדושה אשר “נושאת את יופיו של האלוהים”. רק הם נכנסו ל”מקומות המסתוריים”, שבהם נשמרו החפצים הקדושים. הם פתחו את הדלתות והורידו את החותמות כך שהאל נראה. שירים חדשים הושרו באוויר, כמו: “הו התעורר אל גדול, התעורר מחדש בשלום, מלאה שלווה הנה התעוררותך!” הפסל נרחץ, קושט והולבש, הותז עליו בושם, העיניים והפה צובעו, והוגשו לפניו מנחות המלוות בדיאלוג מקודש.

מבנה אולם הפסטיבלים (החגים) מורכב מחדרים בדרום מזרח שייצגו את המסתורין האוסירי, מחדרים בצפון מזרח שייצגו את הממלכה של הרוח החיונית של רע, ומן האולם עצמו, הקשור לפסטיבל השנה החדשה. ממזרח לבניין שכן חדר האוזן השומעת, מקום שם היה אורַקל ואליו הורשו להיכנס המוני העם שביקשו עצה ורפואה.

הציר של מקדש אמון רע הוא מצפון מערב לדרום מזרח. חוצה אותו ציר נוסף של מקדשים מצפון לדרום, ובו מספר רב של פילונים. מדרום לאולם הפסטיבלים וקודש הקודשים נמצאת הבריכה הקדושה, ומדרום לה המקדש של אמנחותפ השלישי, שבנה רבים מן המבנים בכרנך.

 

אמנחותפ השלישי נחשב על ידי היוונים כמלך אגדי שנהרג במלחמת טרויה. השם אמנחותפ הוא שם כללי של מלכים בשושלת ה-18. הוא הפּרעה שנשארו ממנו הכי הרבה פסלים, כ-250, כולל שניים ענקים שנקראים “הקולוסי של ממנון”. לפי היוונים ממנון היה מלך אתיופיה שהוביל צבאות לעזרת טרויה ונהרג על ידי אכילס. הוא זוהה עם אמנחותפ.

בהמשך לשדרת הפילונים, מדרום למתחם המקדש של אמון רע, נמצא מתחם מקדשים גדול וחשוב של האלה מות. השם ‘מות’ משמעו ‘אמא’ במצרית עתיקה. זה היה מקום פולחן האלוהות הנשית, אליו מובילה דרך תהלוכות עטורה בספינקסים. אמנחותפ השלישי הציב במקום קרוב לשש מאות פסלים של האלה סח’מת שסודרו בשורות צפופות – בחזית נמצאו סח’מת יושבות ומאחור סח’מת עומדות. הפסלים עשויים מגרניט שחורה – דיוריט (Diorite). רבים מהם מצאו את דרכם למוזיאונים באירופה, והאוסף הגדול ביותר של עשרות פסלים ממקדש מות בכרנך נמצא כיום במוזיאון המצרי בטורינו ובמוזיאון הוותיקן ברומא.

מצפון למתחם המקדשים של אמון ובצמוד אליו נמצא מתחם המקדשים של מנטו, אל המלחמה התבאי, שסגור בתקופה זו לקהל.

בתוך המתחם של מקדש אמון נמצא מקדש לאל הירח חונסו. זהו מקדש שלם יחסית, שחלקים ממנו נבנו בתקופות מאוחרות, מימי רעמסס השני ועד התקופה התלמית. ממנו יוצאת דרך ספינקסים שמובילה למקדש לוקסור, שהוקדש לאל מין אמון, סמוך לנילוס.

ארכיאולוג צרפתי מוערך בשם Alexandre Varille שחקר את מקדשי כרנך לעומק, בשיתוף פעולה עם ישעיה לוביץ, טען שמקדשי כרנך הם מקומות חניכה ובעלי משמעות סמלית המבטאת את הסדר היקומי, מערכות הכוכבים והימים המיוחדים בשנה, ואת מבנה גוף האדם. הוא פיתח שיטה למחקר המקדשים המצרים שנקראת הפילוסופיה של הסמלים,[1] שמגיעה להבשלה במחקריו של שותפו ורעו לדרך (לוביץ) על מקדש לוקסור.

קראו מאמר על אדריכלות מקדשים רוחנית במצרים עם פירוט על מקדש לוקסור

עיר המתים בגדה המערבית

המצרים הקדומים האמינו בקיומם של שני עולמות, גלוי ונסתר, עולם החיים ועולם שלאחר המוות, הדואליות הזו באה לידי ביטוי בקיום עיר חיים מהצד המזרחי של הנילוס ובה המקדשים של כרנך ולוקסור, ועיר מתים בצד המערבי של הנילוס. צריך לחצות את הנהר, המים, בסירה, בכדי להגיע מעולם אחד לעולם האחר. בעיר זו היו מקדשי קבורה וקברים.

טקסי הקבורה, שכללו חניטה וטקס פתיחת הפה, ארכו כ-70 יום והתקיימו במקדשי קבורה בגדה המערבית. בזמן הממלכה החדשה מפרידים בין מקדשי הקבורה למקום הקבר עצמו, וכך נמצא ממערב ללוקסור מישור גדול המשובץ במקדשים גדולים בין השדות והכפרים, וממערב להם, במקום שבו מתחיל המדבר, עמקים ואזורי קבורה חשובים של המלכים והמלכות.

ייתכן ויש סדר כלשהו המקשר בין כל מתחמי הקבורה והמקדשים, שהרי מצרים היא שיקוף של השמַיים. קברי המלכים נמצאים ליד הר בצורת פירמידה שנחשב קדוש, קברי המלכות ליד מערת חתחור, פסלי ממנון ומדינת האבו נמצאים על קו מזרח–מערב המדויק של כניסת המקדש בכרנך, ועוד.

רעמסאום (Ramesseum) ופסלי ממנון

הרעמסאום, או “בית מיליון השנים”, הוא המקדש הגדול ביותר בגדה המערבית, ששימש להנצחתו של רעמסס השני. בעבר היה זה מבנה מרשים מאוד, אך הרבה ממנו ניזוק ולא שרד. כיום ניתן לראות מספר פסלים, עמודים מרשימים ותגליפים, ובסמוך לשם נמצאים קברי האצילים.

מדרום לרעמסאום ישנם שני פסלים ענקיים יושבים, שהם כל מה ששרד ממקדש אמנחותפ השלישי, אחד הבנאים הגדולים של תבאי. היוונים זיהו אותם עם ממנון, גיבור מלחמת טרויה, שמשום מה זוהה על ידם עם אמנחותפ השלישי. לידם מצויים שרידי מקדש הקבורה של מרנפתח, המלך ששלט לאחר רעמסס השני, שגם ממנו שרדו שני פסלים גדולים.

ליד הנילוס נמצאים שרידי מקדש המוות של סֶתי הראשון, אביו של רעמסס השני, וליד הצוקים ממערב שוכן מתחם מקדשי הקבורה של דיר אל בחרי, שבתוכו נמצא מקדש חתשפסות היפה.

מקדש חתשפסות בדיר אל בחרי (Deir el-Bahari)

דיר אל בחרי הינו מערך של מקדשים הגובל בצוקים של המדבר. הוא מורכב משלושה מקדשים – האחד, מקדשו של מנתוחותפ השני מייסד מצרים התיכונה, שהוא העתיק יותר ובמצב הרוס (חלק ממנו חצוב בתוך ההר); השני, שנבנה על ידי תחותמס השלישי, קטן והרוס גם הוא; והשלישי – מקדש חתשפסות ­– מצב שימורו ושחזורו טוב והוא שלם כמעט. מקדש זה הינו אחת האטרקציות העיקריות של תבאי. בעבר הוא נקרא “קודש הקודשים” והיה היעד לתהלוכות של פסטיבל העמק היפה, שבמרכזן פולחן המתים (ראו בפרק פסטיבלים וחגים). זהו מקדש טרסות, שככל שמתקרבים אליו בדרך התהלוכות, חלקים ממנו מתגלים ומסתתרים לסירוגין.

בתבליטים שבמקדש מוצגות משלחות לפּוּנט האגדית, הלא היא אתיופיה, שמביאות משם גמד, וכן מופיעות בהם סצנות של הלידה האלוהית של הפּרעה, בכדי להדגיש את העובדה שחתשפסות (אישה) היא פּרעה בזכות ולא בחסד.

קברי האצילים

ליד הרעמסאום ישנם יותר מארבע מאות קברים של אנשים חשובים בממלכות המצריות לדורותיהם, מהשושלת השישית ועד לתקופה ההלנית.

בקבר של רמוסה (Ramose) רואים את שלבי הציור – רק העיניים צבועות והעבודה אינה גמורה. הוא שירת תחת אחנתון, ולכן ההתחלה של התבליט היא סטנדרטית וההמשך הוא בצורה של אל עמארנה. רואים בו את המקוננות בוכות עם רמוסה ומביאות אותו לקבר.

הקבר של נקט (Nakht) הוא מחילה שיורדת לתוך האדמה – קבר מדהים ביופיו שתקרתו גלית ויש בו ציורי גפנים. צורתו כשל צלב הנכנס לתוך האדמה, בעל מסדרון ארוך. בציורים רואים מלאכות יום יום ושיירות של הבאת מנחות, את טקס פתיחת הפה של נקט שמחייה את ה’בה’ שלו.

האם המצרים ידעו משהו על הנפש שאנחנו לא יודעים? על החיים לאחר המוות? אולי הייתה להם דרך להרגיש את העולמות שמעבר? אולי הם ידעו לצאת מהגוף ולתת לנשמה שלהם (ה’בה’) לנדוד במחוזות של השמש מתחת לאופק, כפי שהם כותבים בספרים שלהם (כמו בספר “אמדואט”) ומציירים על הקירות?

מדינת האבו (Medinet Habu)

זהו מתחם קבורה שבמרכזו היו כמה מקדשים, מהם נשאר עומד על תילו המקדש לאמון שבנה רעמסס השלישי, שהוא גם מקדש המוות שלו. זהו המקדש השמור ביותר בגדה המערבית של תבאי. רעמסס השלישי הוא זה שניצח את גויי הים (הפלשתים) ודחק אותם להתיישב בדרום ארץ ישראל במקום במצרים, ולכן רואים על קירות המקדש את המלחמה שלו בהם, והשער של המקדש נבנה בסגנון כנעני משהו.

חלקים מהמקדש הם עתיקים יותר, כנראה מזמן חתשפסות ותחותמס השלישי.

עמק המלכות

עמק המלכות הוא המקום בו נקברו המלכות, נשות הפרעונים, והוא נקרא “מקום היופי”. האתר מורכב מעמק (וָאדי) מרכזי בו מצויים מעל תשעים קברים, ומעמקי משנה בהם ישנם תשעה-עשר קברים נוספים. בכניסה לעמק יש מערה המקודשת לחתחור, וייתכן שבשל כך נבחר המקום להיות מקום קבורתן של המלכות.

העמק נמצא לא רחוק מכפר האמנים דיר אל בחרי, ורוב הקברים בו הם מהשושלות ה-18 וה-19. הקבר המפורסם ביותר הוא זה של נפרטרי, אשתו האהובה של רעמסס השני, לה הוא הקדיש מקדש באבו סימבל.

עמק המלכים

זהו המקום שבו נקברו המלכים המצריים בתקופת השושלות ה-18–20. מייסד השושלת ה-18 יעחמס עוד ניסה לבנות פרמידה באבידוס ולבנות לעצמו קבר שם, אך מייד אחריו עבר הדגש לקברים תת-קרקעיים באזור תבאי. כנראה מפני שאמון הוא נסתר, בחרו לקבור במקומות נסתרים בגדה המערבית של מקדש אמון הראשי בכרנך, ולא בפירמידות גלויות במקומות אחרים. זה קרה בד בבד עם עליית חשיבותו וכוחו של המרכז הדתי בתבאי. שוב אנו רואים ששינוי באדריכלות ובמנהגים נובע משינוי התפישה הדתית והאלוהות העיקרית.

עמק המלכים הוא ואדי המתפצל לשתי זרועות. יש בו שישים וחמישה קברים, כולל קברו של תות ענח’ אמון. בזרוע המערבית פתוח רק קבר אחד, של פּרעה איי, היורש של תות ענח’ אמון. בזרוע המזרחית פתוחים לסירוגין כמה קברים. בקברים יש ציורים מרהיבים שבהם הצבעים עדיין לא דהו, תגליפים ותבליטים, כתובות ולחשי קסמים, המגלים הרבה על האמונה והמיתולוגיה המצרית.

מעל העמק יש פסגת הר בולטת בצורת – איך לא? – פירמידה. הר זה היה קדוש למצרים הקדמונים וייתכן שהסיבה לבחירת מיקום קברי המלכים קשורה בו. בסמוך לפסגה יש מדף סלע שנראה כמו נחש קוברה – זהו האוראוס המגן על ראשי הפרעונים.

הפּרעה הראשון שנקבר בעמק המלכים הוא תחותמס הראשון, ולאחריו הפרעונים הגדולים של השושלות ה-18–20 כולל רעמסס השני, סתי הראשון, חרמחב (Horemheb), תחותמס השלישי, חתשפסות, רעמסס השלישי ועוד. בנוסף לפרעונים נקברו ברחבי העמק – ולעתים בחלק ממתחם הקבורה של הפרעונים – גם מספר אצילים ונשים.

מבנה הקבר הטיפוסי הוא מסדרון ארוך היורד במתינות דרך כמה אולמות אל חדר קבורה. על קירות האולמות והמסדרון מצוירות סצנות מהמיתולוגיה וכן תמונות מחיי המלך, נוסחאות קסם וספרים בהירוגליפית, כגון “ספר השערים” או “ספר החללים התת-קרקעיים”. בתוך הקברים היו אוצרות וחפצים שנועדו לעזור למת בעולם הבא, אך רובם נשדד, חוץ מאשר קברו של תות ענח’ אמון. לעתים במהלך הירידה של המסדרון הוא נוטה ב-90 מעלות לצד זה או אחר.

לא רחוק מדיר אל בחרי התגלו מומיות של הפרעונים שהוחבאו על ידי כוהני השושלת ה-21. הקברים סבלו משוד ומוונדליזם והיה צריך להגן על המומיות הקדושות, ולכן הן הוצאו מקבריהן והוחבאו במקום אחר.

קברו של תות ענח’ אמון

הווארד קרטר (Howard Carter) גילה את קברו של תות ענח’ אמון ב-1922, לאחר שמצא פתח נסתר שהיה חבוי תחת ערימות עפר ליד קברו של רעמסס השישי. היה זה הקבר השלם היחיד שנמצא, והוא לימד אותנו רבות אודות אמונותיהם של המצרים בחיים לאחר המוות והדת שלהם.

מתחם הקבר של תות ענח’ אמון מורכב ממסדרון המוביל אל שני חדרים קטנים וחדר קבורה, שבאופן מסורתי נקרא “חדר הזהב”. זה היה השם שניתן לבתי מלאכה שבהם ייצרו פסלים של האלים ונפחו בהם חיים, ובהשאלה – גם לחדר קבורה של המלך, בו הוא נולד מחדש. זה החדר המצויר היחיד בקבר, שבציורים שבו ניתן לראות את טקסי פתיחת הפה של המלך.

בתוך חדר הקבורה נמצאו ארבע תיבות גדולות, שבפנימית שבהן היה הסרקופג שלו. על התיבות היו כתבים מהספרים הקדושים, המשלימים זה את זה ומהווים רצף, כמתואר להלן.

על התיבה הגדולה החיצונית כתבים הקשורים לקוסמוגוניה, הבריאה המתחילה במים הראשוניים. על התיבה השנייה, הנמצאת בתוך הראשונה, מופיעים כתבים הקשורים לתהליך ההתגשמות המבוטא על ידי נוכחות ארבעת בניו של הורוס, המגינים על האיברים הפנימיים החיוניים לחיים הפיזיים (ארבע הוא מספר הקשור להתגשמות – ארבעה יסודות, ארבעה מצבים של החומר). על התיבה השלישית הפנימית ישנם כתבים הקשורים לתהליך רכישת המודעוּת, עליו נרמז באמצעות מוטיב ההתגברות על מכשולים ואזכורה של אלת האמת מאע’ת. על התיבה הרביעית הפנימית ישנם כתבים הקשורים לחזרה למקור לאחר רכישת הניסיון והחוויה בחיים הללו.

מחוץ לתיבה השלישית ישנו ייצוג של לידת כדור השמש, המרמז על הקשר של השמש למודעוּת. אלה הם ציורים וייצוגים שאין כמותם בשום מקום אחר.

בין התיבה הראשונה לשנייה היה וילון משובץ בפרחים מברונזה.

בתוך ארבע התיבות היה הסרקופג של תות ענח’ אמון מאבן קוורץ, ובתוכו שלושה ארונות קבורה מעץ מצופה זהב ועטוף בבד, אחד בתוך השני, ובתוכם המומיה שלו עם המסכה המפורסמת ותכשיטים. בפינות הסרקופג היו ארבע אלות מגינות – איסיס ונפתיס, נית’ וסרקת (Serket)[Tomer1]  – אלה עקרב הקשורה לריפוי.

מצדו של חדר הקבורה המרכזי נמצא חדר נוסף מחובר אליו (שנקרא חדר האוצר) ובו נמצא פסל של אנוביס, האל-התן השומר על המתים מעל ארון נשיאה, ותיבה גדולה הנשמרת על ידי ארבע אלות ובתוכה ארבעת הכדים שבהם שמורים האיברים הפנימיים.

בצד הצפון, הייתה נית’ – אלת האריגה והכתר האדום עם ציפור בעלת ראש תן, המזוהה עם אחד מבניו של הורוס, דווה מוט, ועם הבטן.

בצד המערב, הייתה האלה איסיס עם ציפור בעלת ראש אדם, המזוהה עם אחד מבניו של הורוס, אימסט, ועם הכבד.

בצד הדרום, הייתה סרקֶת – אלת העקרב עם ציפור בעלת ראש נשר, שמזוהה עם אחד מבניו של הורוס, קבסנווף, ועם הכליות.

בצד מזרח, הייתה האלה נפתיס – עם ציפור בעלת ראש בבון, המזוהה עם חפי, אחד מבניו של הורוס, והריאות.

בכניסה לחדר הקבורה נמצא חדר נוסף שנקרא (באופן טבעי) חדר הכניסה, ובתוכו נמצאו מאות חפצים, ביניהם מרכבות, מיטות, ארונות מעץ, כדים מאלבסטר, ועוד.

החדר האחרון הוא מעין חדר נספח קטן לחדרים המרכזיים ובו התגלו חפצים רבים נוספים הקשורים בעיקר לאחסון של אוכל, שמנים, בשמים וכו’.

קבר תות ענח’ אמון נקרא k62, והכניסה אליו כרוכה בתשלום נוסף והזמנת מקום במיוחד.

דיר אל מדינה (Deir el-Medina)

דיר אל מדינה הוא כפר הפועלים והאמנים, שחפרו, קישטו, עיצבו ועבדו בקברים המלכותיים של השושלות ה-18–20. שמו של הכפר המקורי היה “מקום האמת”, והאמנים נקראו “המשרתים של האמת”. הייתה זו אלת האמת, מאע’ת, ששפטה את המתים לאחר מותם.

הכפר מגלה לנו דברים הנוגעים לחיי היום-יום של האנשים הפשוטים, היחסים החברתיים בקהילה, הבתים שלהם, הדת והאמונה. האמנים בנו לעצמם קברים (אולי בשעות הפנאי), רבים ידעו כנראה לקרוא וחיו חיים טובים.

הדבר החשוב באמנות המצרית הוא החיים שלה, הכוח הוויטלי. כשהמצרים ציירו משהו, לא היה חשוב הציור עצמו אלא מה שהוא סימל, מה שהוא יצר ומה שהוא גרם. האור נולד מתוך החשכה, כל דבר נולד מתוך ניגודו. אמון הוא הנסתר, מתוכו נולד רע שהוא הביטוי שלו, ובכדי שרע יתקיים הוא זקוק לאמון. האמנות היא יציאת החיים מהכוח לפועל, ביטוי של כוח היצירה.

[1] Clement Robichon and Alexandre Varille, Eternal Egypt.
[2] למידות במצרים יש תמיד התייחסות גיאודטית, אסטרלית ואנושית, והן דיאגרמה נעה, כשכל מידה מבטאת מודול המבטא אלוהות מסוימת. לפיכך נמדוד סוג עץ אחד במידות שונות ממדידה של סוג עץ אחר, כי השורש של ההוויה שלהם שונה. שריד לכך ישנו באנתרופוסופיה החדשה ובאסטרולוגיה העתיקה.
[3] אצל מבוגר היחס הוא אחד לשמונה.