הנַבָּטים – הקדמה

הכיבושים של אלכסנדר מוקדון בישרו תקופה חדשה בהיסטוריה ובתרבות של העולם – התקופה ההלנית. התרבות היוונית התפשטה ברחבי העולם, ומשמעות הדבר היא כינון ערים שבהן חיים אזרחים חופשיים והן חלק מרשת מסחר וכלכלה עולמית, המבוססת על שימוש בכסף במקום בסחורות חליפין, ועל חברה אזרחית במקום דתית.

עד תקופתו של אלכסנדר אנשים ברובם גרו בכפרים, גידלו את מזונם העיקרי בעצמם, עסקו בסחר חליפין ובחקלאות, הסתמכו על מבנה המשפחה והשבט, והיו חלק מדת ומדינה תיאוקרטית, ללא השכלה וידיעת קרוא וכתוב.

מהתקופה ההלנית יש הרבה יותר אנשים הגרים בערים, שנקראות פוליס, המבנה השבטי נשבר, המעמד של הכהונה נחלש ובמקום זאת עולה ההשכלה. יותר ויותר אנשים חושבים בעצמם, יודעים קרוא וכתוב ולומדים במוסדות כגון אקדמיה. ההשתייכות היא למקצוע וגילדה או קבוצה חברתית במקום שבט או משפחה. המשכורת היא לפי התמחות וביקוש. את האוכל קונים בכסף במקום לגדל אותו, הייבוא והייצוא של מזונות (בעיקר חיטה) מתגבר והמסחר הבינלאומי פורח. באופן כללי יש יותר עושר ואפשרויות, והדבר מביא לביקוש למוצרי מותרות.

אם ננסה לפרוט זאת לדוגמאות, הרי שבתקופה ההלנית יכולת להיות בונה פסיפסים ולעבור ממקום למקום, מארץ לארץ, ובכל מקום למצוא עבודה ולא להיות קשור למלך או מקדש כלשהם. מן הצד השני, לאדם הייתה אפשרות לגדל כותנה (או כל מוצר אחר), למכור את התוצרת בכסף, ולקנות אוכל וכלים שהוא לא יכול לייצר בעצמו, כשחלקם מגיע ממקומות רחוקים. החיים בעיר כללו תיאטרון, פילוסופיה, מדע, רפואה והגיינה, זכויות וחובות אזרחיות, במקום פולחן דתי, ובאופן כללי היה יותר דגש על האינדיבידואל.

השינוי הזה, שלא היה כמוהו לפני כן, סחף אחריו את כל המזרח התיכון, ובמיוחד את מצרים, שנשלטה על ידי השושלת התלמית והפכה למדינה הלנית. מצרים נפתחה לעולם (המדינה התלמית כללה גם חלקים מיוון ותורכיה), ערים הוקמו, מוסדות השכלה כגון הספרייה באלכסנדריה נוסדו, מצרים החל לייצא תבואה והפכה להיות המקום שממנו עברו מוצרי המותרות, ובמיוחד תבלינים, בשמים, מור ולבונה, שנהב וקטורות, אל כל רחבי הים התיכון. על רקע זה מתרחשת עליית הנַבָּטִים, שבט בדואי שחי במדבר והפך להיות האימפריה הכלכלית הגדולה והעשירה ביותר בעולם העתיק. אבל לפני שניכנס למסתורין הנַבָּטִי, נקדים בכמה מילות רקע כלליות.

הופעת הערבים

ערבים מופיעים לראשונה במזרח התיכון באמצע המאה התשיעית לפנה"ס. זהו עם שמי, או נכון יותר, שבטים שמיים, שהגיעו לאזור בזמן נדידות העמים הגדולות של האלף השני לפנה"ס. הדימוי של בדואי שנמצא במדבר מאז ומעולם איננו נכון. ראשית דבר, המדבר לא היה מדבר עד לפני 6,000 שנה, (שאז החל השלב האחרון בהתייבשות הסהרה וחצי האי ערב, לאחר תקופת הקרח). שנית, התרבות הבדואית המבוססת על יכולותיו של הגמל להתקיים ללא מים לא התפתחה לפני האלף השני לפנה"ס, הוא הזמן שבו בוית הגמל.

המקורות המקראיים והאשוריים מזכירים שבטי רועים יושבי אוהלים בצפון חצי האי ערב ובמדבריות סוריה ועבר הירדן. החל מאמצע המאה השמינית לפנה"ס יש תעודות אשוריות המתארות את הערבים ועושרם הרב, מסעות המלחמה נגדם, השלל הכבד, כמו גם את קשרי הסחר המוצלחים. ביות הגמל בסוף האלף השני לפנה"ס אִפשר מסעות למרחקים גדולים, חציית מדבריות, וקיצור הדרך בין מסופוטמיה למצרים, שני המרכזים החשובים ביותר של העולם העתיק.

בימי מלכי אשור אסרחדון ואשורבניפל (681–633 לפנה"ס) הצליחו האשורים לכבוש את מצרים והאימפריה האשורית הגיעה לשיא התפשטותה. אולם מייד אחר כך החלה שקיעתה ובבל ומדי (פרס) מרדו בה והחליפו אותה. מצרים התערבה במלחמות בין אשור לבבל לצד אשור. יאשיהו מלך יהודה ניסה לעצור את המצרים בשנת 609 לפנה"ס, ומצא את מותו בקרב מגידו נגד פּרעה-נכו. מלכי יהודה האחרונים יהויקים וצדקיהו הסתבכו במרידות נגד בבל, שבסופן ירושלים נכבשה והעם היהודי יצא לגלות.

חורבן יהודה הביא את האֱדוֹמים, עם שמי דומה ליהודים שישב בהרי דרום ירדן, לעזוב את אזורי הר שעיר ופטרה ולהתיישב באזורי דרום הר חברון ושפלת יהודה. שבטי הערבים מנצלים מצב זה ופולשים אל החלל שנוצר.

במאות השישית והחמישית לפנה"ס מתחזק מעמד הערבים בנגב, באֱדוֹם ובסיני, כעדותו של הרודוטוס. כמביזס מלך פרס, כובש מצרים, כרת ברית עם הערבים שסיפקו מים לצבאו בדרכו לכיבוש מצרים, תוך גיוס כל הגמלים שהיו ברשותם, בדומה למעשהו של אסרחדון. הייתה לברית זו בוודאי גם משמעות כלכלית. הרודוטוס מכנה את הערבים "ידידים לפרסים". על רקע זה מופיעים הנַבָּטִים על במת ההיסטוריה במאה הרביעית לפנה"ס, ויש הטוענים שעוד קודם לכן.

הגמל

הגמל מבוית באלף השני לפנה"ס, ומופיע במדבריות ערב כמוביל סחורות. לפני ביות הגמל היו הולכים בשיירות חמורים מעיראק דרך הקשת הפורייה עד מצריים. עם תחילת השימוש בגמל החלו שיירות גמלים לחצות את המדבר בדרך קצרה יותר. הראשונים שמשתמשים בשיירות גמלים הם המדיינים (שכנראה לקחו את יוסף מהבור למצרים). מקור הגמל הוא בצפון אפריקה. הוא מופיע בציורים במצרים כבר באלף השלישי לפנה"ס, אך ייתכן שעדיין לא שימש אז כבהמת משא.

הגמל מותאם מאוד לחיים במדבר. הוא מסוגל לאכול מה שעז וכבשה לא יכולים לאכול, כולל קוצים; הוא מסוגל ללכת בחולות, כי יש לו רגליים עם כפות רגליים רחבות; והכי חשוב, הוא מותאם מאוד לאי-שתיית מים. הגמל יכול לאבד רבע ממשקל גופו, לאגור מים בכיסים בקיבה, להפוך שומנים בדבשת שלו למים, ולשתות יותר משמונים ליטר כשהוא צמא, מתוכם עשרים ליטר בדקה הראשונה.[1] בקיץ הוא יכול להתקיים חמישה ימים ללא מים, בחורף – עד חמישים יום (!). הוא מסוגל לשנות את טמפרטורת גופו ב-12 מעלות ועל ידי כך להימנע מאיבוד נוזלים.

הגמל הוא גם חיית מלחמה. היו גזעים מיוחדים של גמלים שהושבחו וגודלו למלחמה. הערבים היו רוכבים שניים על כל גמל, אחד מכוון אותו והשני יושב אחריו ומשתמש בכידון או בחץ וקשת. לידם היה רץ לפעמים סוס, ששימש כבהמת רכיבה משנית לאחד מהשניים. השימוש בגמל הביא לערבים את ניצחונותיהם המפוארים ביותר – כנראה גם שסוסים חוששים באופן אינסטינקטיבי מגמלים.

השיירות של הנבּטים במדבר היו מבוססות על גמלים.

מי היו הנַבָּטִים?

הנבָּטים היו שבט בדואי שהפך להיות אימפריה חובקת עולם.

הכול מתחיל מחיפוש אחר המים. הנבּטים רעו את עדריהם ברחבי המדבר, כמו שעושים כל שבטי הבדואים האחרים מימים ימימה. אלא שהם חשבו אחרת מהאחרים. חלק ממערך התכונות שלהם היה קשור ליוזמה והמצאה, לחשיבה מחוץ לקופסה. במקום לנדוד אל מקורות המים ולהיאבק עליהם עם השבטים האחרים, עשו הנבטים משהו שאף אחד לא חשב עליו ולא עשה לפניהם – הם ייצרו מקורות מים בעצמם. מדוע צריך לעשות מסע ארוך אל המים אם אפשר להביא את המים אליך? למעשה, השם נבּטים משמעו: "חופרי הבארות".

בעזרת ידע הידרולוגי והנדסי מתקדם ידעו הנבטים איך לחפור ולמלא בורות מים שיהיו מוכנים עבורם לעת צורך. המדבר הוא יבש, אך פעם בכמה שנים יורד גשם משמעותי, וזה מספיק. במעשה החפירה ויצירת בורות המים הראו הנבטים את כוחם בהמצאה ויוזמה. הדרך שבה הנבטים היו חופרים את בורות המים שלהם הייתה לחפור בור צר בגובה פני השטח ולהרחיב את הבור ככל שיורדים למטה, בצורת פעמון, עד שהיו מגיעים בתחתית לקוטר של 30 מטר. את הבורות היו חוצבים בשיטה מיוחדת של חציבה אלכסונית, בכדי שיוכלו להחזיק את הטיח שהיה מדפן את הדפנות ומונע את חלחול המים.

מערכות המים של הנבטים הן הישגם הגדול ביותר. הם פיתחו שיטה לאסוף מי גשמים בעזרת תעלות, צינורות, ובורות תת-קרקעיים ונגר עילי, הם פיתחו בטון אטים למים חזק ביותר, שחלקו קיים עד היום. הם העבירו מים בסִיפוֹנים של קרמיקה, ופיתחו מערכות סכרים.

את הבורות שחפרו הם ידעו להסתיר בצורה כזו שיהיו גלויים רק להם. יכולת לעבור על פניהם בלי להבחין בהם.

בדרך כלל, השבטים האחרים היו נודדים ממקור מים אחד לאחר בצורה מעגלית (כשהמרעה באזור מסוים נגמר, הם עברו עם העדרים לאזור אחר). הודות לבורות המים שהם הכינו מראש, וכנראה גם ליכולת ניווט יוצאת דופן, יכלו הנבטים לנדוד לאן שהם רוצים ברחבי המדבר. כך הם לא היו כבולים לטריטוריה, ויכלו לנוע באופן חופשי מקצה אחד של חצי האי ערב, שם הם פגשו את התרבויות העתיקות של תימן, עד לקצה השני, שם פגשו את מצרים התלמית והממלכה הסלאוקית.

ברגע כלשהו הם ניסו את מזלם בהעברת סחורות ממקום למקום תמורת תשלום, שהרי לא היו מקובעים במחשבתם לצורת פרנסה כזו או אחרת. עם כיבושיו של אלכסנדר מוקדון והיווצרות התרבות ההלנית נוצרו הזדמנויות סחר רבות. היכולת לנדוד ממקום למקום במרחבי המדבר בהסתמך על בורות מים שהם הכינו מראש, אִפשרה להם להעביר סחורות מתימן ועומאן אל רחבי המזרח התיכון. הסחורות המבוקשות היו בשמים ותבלינים, מור ולבונה עבור המקדשים.

בתקופה ההלניסטית החל ביקוש רב למוצרי המזרח ובמיוחד לקטורות, מור ולבונה, בשמים ותבלינים. הנבָּטים, שראו כי טוב, הפכו מרועים לסוחרים. הם היחידים שיכלו לנוע במדבר על פני מרחקים גדולים עם שיירות. היו להם נתיבי שיירות בלעדיים, שהסתמכו על בורות המים שהם הכינו מראש ושרק הם ידעו את מיקומם. המסחר המשגשג התרכז יותר ויותר בידיים שלהם, עד שהם הפכו למונופול השולט על הסחר מתימן, עומאן, וגם הודו והמזרח, ובמיוחד על שוק המור והלבונה.

הנבטים אהבו ללמוד, וידעו לשנות את אורחות חייהם לפי הצורך, וכך השתלבו במרחב הקוסמופוליטי של אותה תקופה. בעקבות המגע שלהם עם העולם ההלניסטי הם אימצו את האומנויות היווניות – בין שהיו אלה האדריכלות, הקדרות או הכתב הארמי. דרך האימוץ של הנבטים לא הייתה הדרגתית, בשלבים, אלא בבת אחת. במקרה של הבנייה, למשל, דומה היה כאילו נאספו יחד יום בהיר אחד והחליטו שמיום זה ואילך הם יגורו בבתי אבן ולא באוהלים, ואת הבתים יבנו בסגנון ההלני.

האימוץ והלימוד שלהם לא היה נוקשה – הם לקחו את האדריכלות היוונית ונתנו לה פירוש משלהם, שלא כבול לחוקי הפרופורציה הקלאסיים. כך גם עשו עם הקדרות. אף כי קודם לכן היו עם שלא יצר כדי חרס, הם החלו בבת אחת לייצר כדי חרס באיכות מופלאה, שלא נראתה עד אז ושלא קמו לה מתחרים עד היום (בשנת 100 לפנה"ס הנבטים מתחילים פתאום לייצר קדרות בדמות קליפת ביצה – יש הסבורים שהם למדו זאת בסין).

מעם שלא בנה בתים אלא גר באוהלים, הם הפכו לבנאים הטובים ביותר של העולם העתיק; מבדואים רועי עיזים – הם הפכו לחקלאים שמסוגלים לגדל גפנים וזיתים במדבר (כמו בעבדת שבנגב, לדוגמא); מאנשים שנשבעו לא לשתות יין, הם הופכים לספקי היין של הצבא הרומי המוצב בפרובינקיה ערבייה.

אומר דיודורוס: "יש להם חוק לא לזרוע תבואה ולא לנטוע צמחים נותני פרי, לא להשתמש ביין ולא לבנות בית. חוק זה הם שומרים, מפני שלפי דעתם, אלה שהדברים הללו מצויים בידם יכולים להיות נשלטים על ידי אנשים עם כוח ולהיות מצווים להם מפני רצונם בדברים אלה. כמה מהם יש להם גמלים, כמה כבשים, שהם רועים אותם במדבר".

הנבטים עשו הרבה דברים שהיו מנוגדים לאופי הבדואי, ויחד עם זאת הם שמרו את שאיפתם העזה לחופש בכל מחיר, את רוח נדודיהם וכוח לחימתם, את הכרת המדבר שלהם.

במגעיהם עם היוונים ועם העמים האחרים שבאותה תקופה, ובראשם כמובן היהודים של הורדוס והחשמונאים, הם שמרו על חירותם, גם במחיר מלחמות רבות, שבהן לרוב הייתה ידם על העליונה.

וכך רושם על הנבטים הירונימוס, ממלוויו של אלכסנדר מוקדון (312 לפנה"ס):

"יש שבטים ערביים רבים הרועים במדבר, אולם הנבטים עולים על כולם בעושרם, גם אם אין מספרם עולה על עשרת אלפים נפש. מפני שרבים מהם רגילים להוליך אל הים לבונה ומור וכן תבלינים יקרים ביותר שאותם הם מביאים מן הארץ המכונה ערב המבורכת…. הם תאבי חירות מאין כמותם, וכאשר מתקרב כוח אויב גדול הם מוצאים מפלט במדבר המשמש להם מבצר. כי המדבר אין בו מים, ואין אחרים מלבדם היכולים לעבור בו, על שום שהכינו בורות מים תת-קרקעיים מצופים טיח, ולכן להם לבדם הוא מקנה ביטחון. מאחר שהאדמה שם חרסיתית במקומות אחדים, ובמקומות אחרים היא עשויה אבנים רכות, הם חופרים בה מחפורות גדולות, שאת פיהן הם עושים קטנים ביותר. אולם ככל שהם מעמיקים, הם מגדילים את רוחבן, עד שבסופו של דבר אורכו של כל צד מגיע לכדי שלושים מטר. לאחר שהם ממלאים את הבורות האלה במי גשם, הם מטשטשים את עקבות החפירה ומותירים סימנים הידועים להם בלבד, ואין אחרים יכולים להבחין בהם. את צאנם ועדריהם הם משקים בימים לסירוגין, כך שאם יאלצו להימלט למקומות חסרי מים לא ימותו בצמא".

היסטוריה קדומה של הנַבָּטִים

האזכורים הראשונים של השם נַבָּטִים הם מקורות אשוריים מהמאה ה-7 לפנה"ס. באותה תקופה ישבו באזור פטרה אֱדוֹמים. עם נפילת ממלכת יהודה לבבל עברו האדומים לשפלת יהודה ודרום הר חברון ולאזור הרי אדום פלשו שבטי בדואים וביניהם הנבּטים. הם מופיעים לראשונה בהיסטוריה בתקופת הממלכות ההלניות שלאחר אלכסנדר מוקדון. כנראה שאז הם התחילו לעסוק באופן רציני במסחר עולמי.

כותב דיודורוס: "באזור ללא מים, כפי שהוא נקרא, הם חפרו בארות במרחקים נוחים ושמרו את הידע שלהם מאנשים מכל האומות, וכך הם נסוגים בגופם לאזור הזה להימלט מסכנה. מפני שרק הם יודעים על המקומות של המים המוחבאים ואיך להשתמש בהם, יש להם מספיק מים למחייתם…"

אנו יודעים על כמה מלחמות בין מצביאים סלאוקים לבין הנבטים. ב-312 לפנה"ס אנטיגונס, השליט הסלאוקי של סוריה, מנסה לשדוד את הנבטים הגרים באדום, והם משחדים אותו במתנות יקרות, לאחר קרב קצר עם שליחו.

במאה השנייה מתחילים הנבטים להתפשט למואב ולנגב, ולהתנגש עם הממלכה המכבית יהודית. ספר המכבים מזכיר את ארטס הראשון, ויוספוס פלוויוס מזכיר את שמות המלכים שלהם ומתחיל באחד בשם מליכוס.

בסוף המאה השנייה לפנה"ס מתרחשת התנגשות גלויה בין אלכסנדר ינאי החשמונאי לבין הנבטים, שבה יוצאים היהודים כשידם על העליונה. אולם לנבטים קם לוחם וכובש גדול בשם עבדת הראשון (86–96 לפנה"ס), אשר מצליח לנצח את אלכסנדר ליד גדרה, טומן לו מארב מוצלח שממנו הוא בקושי הצליח להימלט. לאחר מכן מגן עבדת בהצלחה על האימפריה מפני מסע מלחמה של היוונים. בקרב המכריע עם הסלאוקים הוא נהרג (וכמותו גם המלך היווני אנטיוכוס השביעי), אבל הנבטים מנצחים. לאחר מותו הוא מועלה לדרגת אל ונקבר בעבדת שבנגב, שהוקמה לכבודו מחדש.

אחרי איש המלחמה (יהודה המכבי של הנבטים) בא איש השלום, הבונה הגדול ארטס השלישי. כבר ב-85 לפנה"ס קוראים לו התושבים של דמשק לבוא ולשלוט עליהם, וכך הוא בא במגע עם התרבות ההלנית. הוא זה שהחל לבנות בפטרה, בנייה שהגיעה לשיא בזמנו של ארטס הרביעי (אוהב עמו). אלא שבשנת 72 לפנה"ס, המלך הארמני טגרתס משתלט על דמשק והנבטים עוברים דרומה.

כותב יוספוס פלוויוס בספרו "מלחמות היהודים": "ואחרי הדברים האלה הביאו אנשי דמשק משנאתם לתלמי את חרתת הערבי אל ארצם והמליכוהו על חילת סוריה. הוא עלה על יהודה והכה את אלכסנדרוס במלחמה. אבל כרת עמו ברית שלום ועזב את הארץ".

ארטס השלישי מאמץ שם יווני, אוהב יוונים ואת התרבות ההלנית, מטביע מטבעות שמכילים 97% כסף ושווים בערכם למטבעות רומאיים. הוא מתחיל לבנות בקנה מידה גדול בפטרה, אגרה ומדינה סלע, וכן בונה בירה חדשה בבוצרה וערים נוספות כמו חומיימה. מתפתח סגנון אדריכלי נבטי ייחודי, שאין לו התפתחות אורגנית, אלא הוא מופיע יש מאין. בתחילה בונים מבני ציבור ובעיקר קברים ומקדשים. יותר משהיא עיר מגורים, פטרה היא עיר מתים ומקדשי קברים, אתר עלייה לרגל, וגם מרכז אדמיניסרטיבי, כלכלי ודתי. כמו כן היוותה פטרה סמל לעושרם וגדולתם של הנבטים. החזנה נבנית (בין השאר) כדי להרשים את אלה שנכנסים לפטרה – נבטים וזרים כאחד.

הנבּטים משתלבים בכלכלה העולמית המתפתחת ומפתחים מונופול על ייבוא הקטורות, הבשמים והתבלינים אל האימפריה הרומית הרעבה למוצרי מותרות.

ארטס מוסיף לאמצעי התחבורה והלוחמה של הנבטים את הסוס אל הגמל. מכאן והלאה, הנבטים מגדלים עדרי סוסים לשירות ביחידות פרשים, והכלאת סוסים מתחילה למלא תפקיד חשוב בממלכה. עם הזמן מתפתח גידול וטיפוח זן מיוחד של סוסים שנקרא "הסוס הערבי", ההופך לסוס המרוצים הטוב ביותר בהיסטוריה. הרומאים היו משוגעים על מרוצי מרכבות, והסוסים הערביים היו שווים כסף רב.

בינתיים ביהודה, לאחר מותה של שלומציון המלכה ב-67 לפנה"ס, מתחיל קרב ירושה בין בניה, אריסטובלוס והורקנוס, שבסופו של דבר מביא את יהודה תחת שלטון הרומאים. הנבטים מתערבים ותומכים בצד המנצח, הורקנוס השני, ומגיעים לברית שלום עם הרומאים.

לאחר ארטס השלישי שולט מליכוס ה-1 בשנים 59–30 לפנה"ס. בתקופתו מתפתח גידול הסוסים הערביים, והוא שולח 2,000 פרשי סוסים לעזור ליוליוס קיסר במלחמת האזרחים הרומית.

המלכים הנבטים מלכו בזכות הצבעה כללית, ובמשך זמן רב. לפי סְטְרָאבּוֹ (Strabo, היסטוריון רומאי), המלכים דאגו לעניינים הדתיים והחברתיים של נתיניהם. בזמן זה עדיין קיימת ישות מדינית חצי עצמאית במצרים, שנקראת הממלכה התלמית, עמה היו לנבטים יחסים קרובים וחשובים – ובמיוחד עם המלכה האחרונה שלהם קליאופטרה, שמולכת עד שנת 30 לפנה"ס.

הדת הנבטית

לא הרבה אנחנו יודעים על הדת של הנבטים, מכיוון שלא נמצאו ספרי מתים, תנ"ך, מזמורי תפילות, או כל התייחסות כתובה אחרת. וזה מוזר, מכיוון שהם היו במרחב שידע ואהב לכתוב. את המעט שידוע שלנו על הפולחן הנבטי אנחנו לומדים משרידי המקדשים, מספר כתובות שנמצאו, והתייחסות של כותבים רומאים, יוונים ויהודים שמתארים אותו.

אנו יודעים שהנבטים היו עובדי שמש, ירח וכוכבים, כמו קבוצות אחרות שחיו במדבר. אחד הסמלים שלהם היה חצי הסהר של הירח בליווי כוכב, שהוא הסמל שאומץ אחר כך על ידי השבטים המוסלמיים. במילים אחרות, הנבטים עבדו את גרמי השמיים ואת כוחות הטבע, כמו הממלכות שקדמו להם במדבר – השבאים בתימן, וכמו המדיינים. אלא שמאחורי כוחות הטבע עמד עיקרון משותף אחד שבא לידי ביטוי בייצוג מופשט של האלים.

כותב סטראבו: "הם עובדים את השמש, ונוהגים לבנות מזבח על גג הבית, ועליו הם נוסכים נסך מדי יום ביומו ומקטירים קטורת… הם עורכים סעודות משותפות בקבוצות של 13 איש, ושתי נערות מזמרות נמצאות בכל משתה".

לנבטים היו במות במקומות הגבוהים, אליהם הוליכו דרכי תהלוכות, שם היה בדרך כלל מזבח ומתקן טהרה – נסך, ולידו רחבה ובה ספסלים, כנראה לסעודה משותפת.

בנוסף למקדשי הקברים היו גם מקדשים שנבנו כמבנים חיצוניים (מה שמוכיח שהייתה סיבה שאיננה מעשית לחפירת מקדשי הקברים בסלע). המקדש החשוב ביותר היה קצר אל-בינת. מקדש מרכזי בצורת קובייה[1] שהכיל את האלים העיקריים בתוכו.

המקדשים היו בנויים בצורה הבאה: חצר ומסביבה סטווים, שבהם יש לעתים חדרים. בחצר ישנם לרוב ספסלים, במרכז החצר מזבח. מהחצר יש פתח למבנה מרובע שמשני צדדיו מגדלים. במרכז המבנה קודש הקודשים – דביר, שבו אסטלת אבן מרובעת או פסל אל, ולידו מזבחות קטורת. הבאים למקדש היו עולים אל הגג, דרך המגדלים, מנסכים נסך, יורדים במגדל האחר, אוכלים ארוחה טקסית בחצר, ואז נכנסים לקודש, או שרק הכוהנים היו נכנסים לקודש.

בפטרה היו שני פסטיבלים גדולים כל שנה, באביב ובסתיו, שאליהם הייתה עלייה לרגל. ייתכן שהפסטיבלים היו קשורים לימי השוויון. בזמנים אלו התקיימו טקסים וארוחות טקסיות לכבוד המתים, וכנראה שגם קברו מתים חדשים.

האלים הראשיים היו:

דושרא – אדון ההרים, אלה שסביב סלע ופטרה הוא אל היום, אל אסטרלי עם אופי ירחי או שמשי, הקשור לזאוס ולעולם המתים. דושרא הוא חלק משלישיה עם קאום ואל עוזה (או אלת). הסמל שלו מרובע ועליו עיניים ואף. המרובע הוא צורה מופשטת המסמלת את ההתגשמות בחומר. מרובע הוא גם סמל ללפיס לזולי – אבן החכמים, היכולה להפוך נחושת פשוטה לזהב, לגרום לאדם להתחבר לאור שבתוכו.

אל קאום – האל הלוחם, מגן השבט, אל של המדבר, אל הלילה השומר על נשמות הישנים בצורת כוכבים, מלווה אותן במסען הלילי דרך מחוזות בשמיים, מדריך ומגן על השיירות במדבר. זוהה מאוחר יותר עם מרס.

אל קותבי – אל הלמידה, המסחר, כתיבה, מהמילה הערבית כתב – לכתוב. בוואדי רום נמצאה הכתובת הבאה: "אל קותבי, האחד שהוא בגאיה". ייתכן שמקורו במצרים בהקשר של פולחן האל תחות. מאוחר יותר זוהה אל קותבי עם מרקורי או הרמס.

האלות העיקריות היו:

אל עוזה – אלת הכוח, זוהתה עם איסיס. מופיעה על החזנה, שליטת האדמה אך גם מלכת השמיים, שליטת העולם התחתון. אל עוזה הייתה מלכת המים, האדמה, התבואה, מלכת העולם התחתון. סמליה הם הזודיאק, דגים, מגל, כתר, אריות, אוניות… אל עוזה מגינה על הנוסעים בימים, היא מופיעה כדולפין המלווה את הספינה.

מנוות – אלת הגורל, זוהתה עם נמסיס או טיכה. היא מופיעה בזודיאק שמצאו בג'בל אל תנור, אך לא הייתה אלה ראשית.

אלת – אלת האביב והפריון, היא זוהתה עם וֶנוס או אתנה, לעתים מתמזגת עם אל עוזה. מופיעה בפסוקי השטן של מוחמד. לעתים מופיעה בתור שלישייה ביחד עם דושרא ואל עוזה. יש אומרים שהשם אילת נובע ממנה.

[1] הוא לא נווט טוב, אך כשהוא צמא ומריח מים – אין מה שיעמוד בדרכו.
[1] "כעבה" הוא שם כללי לאזור שנחשב קדוש בעיר ערבית קדומה. בדרך כלל היה זה בניין מרובע. הייתה כעבה בכל עיר קטנה ובה יכלו לשים פסלים של כל האלים. המאמין יכול היה להקיף את הכעבה ולהתפלל לכל האלים ביחד. הכעבה החליפה בנייה של כמה מקדשים, לכל אל בנפרד.
[2] אוסף כתבים מתקופה העתיקה, שהופיע בפירנצה בתקופת הרנסנס והשפיע מאוד על התפתחות מדעי הנסתר המערביים.
[3] בזמן שלטון בית תלמי החלו להיכתב הספרים החיצוניים, כגון ספר היובלים וחנוך, משלי בן סירא ועוד, ולקראת סוף התקופה החל תהליך חתימת התנ"ך, בהתאם לחשיבותו של התנ"ך בזמן תלמי השני – תרגום השבעים.
[4] משמעות הדבר בעיני המצרים הייתה שהוא בן למלך מצרים האחרון כתנתבו, שלפי האגדה הגיע ליוון והיה האב האמיתי של אלכסנדר.