הנצרות האתיופית

מאמר זה נוגע מספר על הנצרות האתיופית כפי שהתפתחה בתקופת תור הזהב של ימי הביניים. על הנצרות בתקופות קדומות יותר ראו במאמר – התנצרות אתיופיה. באתר זה

העומד על רגל אחת

הקדוש החשוב ביותר של אתיופיה הוא תקלה היינמות, שנראה בתמונותיו עומד על רגל אחת. הוא התחיל מהפכה דתית באתיופיה, שחלק ממנה היה חזרת השושלת הסולומונית לשלטון, כמובילים תיאוקרטיה דתית.

מי שקדם לו היה איאסוס מואה (Iyasus Moa), שהיה תלמיד בדברה דאמו והקים מנזר באגם הייק – דברה אסטפנוס הייק, שהפך למרכזי וחשוב. תלמידיו הקימו מנזרים באגם טאנה ואת דברה ליבאנוס. המסדר התבסס בקרב האוכלוסייה האמהרית, ותקלה היינמות (Tekle Haymanot) היה בין תלמידיו.

פירוש המילה “היינמות” הוא “אמונה”. הדמיון בצליל מראה על הקשר שבין השפה האמהרית לשפה העברית, שתיהן שפות שמיות ששואבות מילים מאותו המקור. לפי האגדה, לאחר שהשלים את לימודיו במנזר באגם הייק הוא עבר לדברה ליבאנוס והתבודד במערה ליד המנזר הקיים כיום במשך 21 שנה. כשהגיע לשם תקע באדמה שמונה כידונים, שניים מכל כיוון, המכוונים אליו, כך שאם יירדם או יזוז ממקומו יידקר על ידם. הוא כיוון פניו כלפי תיבה שבנה והתקין בצד מזרח, וכך נשאר עומד ומתפלל במשך 21 שנה, כאשר כל הזמן הזה הוא עומד על רגל אחת. תקלה היינמות סיגף את עצמו עד כדי כך, שבסופו של דבר רגלו השנייה התייבשה ונשרה ממנו, ומאז סמלו הוא קדוש העומד על רגל אחת והרגל השנייה לידו – עצמאית ונפרדת מהגוף.

זאת ועוד, במשך 21 שנות הסיגוף הוא לא אכל ולא שתה. מדי שנה היה עורב מביא לו גרגר אחד. הוא בכה על מר גורלם של אנשי אתיופיה, והדמעות הפכו למעיין קדוש הנובע במערה עד היום. מי שלא מאמין יכול לראות את התמונות שלו בכל הכנסיות האתיופיות, עומד על רגל אחת ורגלו השנייה נפרדת מגופו, שרועה על הרצפה. והמהדרים יכולים לבקר במערה שבה התבודד, ולראות את המעיין שנובע במקום.

מעשה ההקרבה של תקלה היינמות ניקה אנרגטית את אתיופיה ואִפשר התחלה חדשה, זו הייתה מעין הופעה שנייה של ישוע בעולם, והפעם באתיופיה. האגדות עליו עוררו התלהבות רבה וסחפו את אתיופיה כולה בגל של אקסטזה דתית. השפעתו הייתה כה גדולה, עד שבזכות כוחו והשפעתו הצליח להחזיר את השלטון לשושלת הסולומונית ולמסד אותה כשליטי אתיופיה במקום שושלת הזאגווה שבלליבלה, כשהוא פותח בכך פתח לעידן הזהב האתיופי, שנמשך 300 שנה. מרכז הכובד עבר מאזור לליבלה ותיגראיי אל שואה, אמהרה והרמות שמסביב אגם טאנה, ומעם האגאו לעם האמהרי.

תקלה היינמות טען לאילן יוחסין המגיע עד צדוק, הכוהן הגדול בימי שלמה, או במילים אחרות הוא צאצא של בן הכהן הגדול עזרא ש”הביא” את ארון הברית.

מעניין לציין, שבאותה תקופה התרחשה תופעה דומה באיטליה. הקדוש פרנציסקוס סבל בשם ישוע עד כדי כך, שהפצעים של הצליבה הופיעו בגופו. היה זה נס גדול מאוד שנקרא “סטיגמטה” ועורר באיטליה גל של התלהבות דתית. לפי האמונה הקתולית הוא טיהר בייסוריו את המחלוקת של ימי הביניים ואִפשר את הופעת הרנסנס, והוא למעשה הופעה מחודשת של ישוע. פרנציסקוס הטיף לחזרה לנצרות המקורית של ישוע והוביל מהפכה דתית בקרב המוני העם, מייסד מסדר חדש של אביונים, וכך היה גם באתיופיה – תקלה היינמות וקדושים אחרים הובילו מהפכה דתית ולא רק פוליטית, שהתפשטה בקרב המוני העם.

מסדרי נזירות חדשים

המאות 12-13 מאופיינות ביצירת מסדרי נזירות נוצרים חדשים באירופה, כגון המסדר הפרנציסקני והמסדר הדומיניקני, תהליך דומה קורה גם באתיופיה, במנזר דברה אסטפנוס הייק נוצר המסדר האסטפני, שהופך להיות מוביל באתיופיה. מעט מאוחר יותר, באזור הרי תיגראי נוצר מסדר שקורא עליו תיגר, על ידי קדוש שאינו פחות חשוב מתקלה היינמות, והוא המסדר האווסטטי (Ewostatewos) שמרכזו היה במנזר דברה מרים באריתריאה.

אווֹסטטוס (1273–1352) נולד ליד העיר מקלה, הבירה של תיגראי, וקיבל חינוך דתי במנזרים באזור גלרטה. לאחר שבגר עבר לאריתריאה והקים שם מנזר משל עצמו. אריתריאה היא ארץ שחֶציה הרים גבוהים שבהם אוכלוסייה נוצרית תיגראית, הקשורה לכנסייה האתיופית והייתה בעבר חלק אינטגרלי מאתיופיה, וחציה מישור חוף המיושב בשבטים מוסלמים.

בימי הביניים הייתה אריתריאה מרכז דתי נזירי שהמשיך את מסורת הנצרות היהודית הקדומה. אווסטטוס טען שעל הנוצרים לשמור את השבת וגם את יום הראשון כימי שבתון. ב-1337, 15 שנה לפני מותו, הוא יצא עם כמה מתלמידיו למסע בעולם בחיפוש אחר חוכמה. הם הגיעו לקהיר, פגשו שם אישים נוצרים מובילים, ביקרו בירושלים, והגיעו בסופו של דבר לארמניה, שם אווסטטוס נפטר. תלמידיו חזרו לאתיופיה והביאו בסופו של דבר, בזמנו של הקיסר זרע יעקב, לאימוץ מסורת שמירת השבת על ידי כלל האוכלוסייה.

אנשים קדושים

ספר יסוד בכנסייה האתיופית הוא ה”גדל” (Gadl – ספר הגיבורים והגיבורות) בו מוצג אידיאל האדם בצורה הברורה ביותר. זה התחיל כנראה עם ביוגרפיות שהגיעו מבחוץ, כגון זו של סנט אנטוני ממצרים, מייסד הנזירות, שתורגמו לגעז, ונמשך בתחייה התרבותית של המאה ה-13. הנזירים טיפחו את סיפורי הגדל, מכניסים בהם ממד אתיופי מקורי, שהגיע לידי בשלות בתקופת גונדר.

המילה “גדל” מראה על מתח בין שני כוחות מנוגדים. בתוך האנשים הקדושים יש מאבק – Tegadlo – שבו שתי שכבות: השכבה הראשונה היא ביקורת פומבית על השליטים (המעשים של הגיבורים – אבות הכנסייה, המעצבים את הערכים הרוחניים בחיי החברה). השכבה השנייה היא המאבק המתקיים בתוך האדם עם התשוקות והחלקים הנמוכים, “טגַדלו”, המכוון לרכישת שליטה מלאה על הגוף על ידי הפחתה מקסימלית של כוח התשוקה הפיזית. וכך יש הנחה מוחבאת שהאדם הוא מקום של ניגודים עמוקים, הנובעים מהאנטגוניזם שבין רוח לגוף.

השכבה העליונה היא ביטוי חיצוני של התחתונה, הריקבון והשחיתות בחברה ובפוליטיקה משקפים את כישלון הקרב נגד התשוקות ואת ניצחון האגו. ניצחון הקרב האישי מבטיח תיקון עולם במאבק הציבורי. וכך תרגולות רוחניות מאומצות מהוות פתח לשלטון מוצלח, ותפילות ממושכות, צום ונזירות, מהווים מרכיב חשוב בדיכוי התשוקות הפיזיות והחלשתן.

התפישה הזו מזכירה תורות גנוסטיות ומקורה כנראה מחוץ לאתיופיה – ייתכן שבמסורת היוונית (באדם יש גוף ונפש –Numa ) ואולי במסורת העברית או בזו של מצרים וסוריה. בנצרות האתיופית ישנה פסיכולוגיה של הנפש, וכזו של הגוף. הנצרות האתיופית מתייחסת אל ה-Sega – הבשר, ה-Nefs – הנפש,[1] וה-Akal – הגוף. הכותבים של הגדל משתמשים ומתייחסים לצירוף נפס–סגה (Nefse–Sega), שהוא נפש–גוף.

חלק מה”גדל” כוון כלפי השליטים, כגון לליבלה, ימרהאנה כריסטוס, מסקל גברה, כדי להראות שניתן להיות קדוש מלך, כפי שנדרש מעם שהוא ישראל האמיתי. מערכת החינוך כוונה ליצירת נזירים ואנשים רוחניים במעלה הגבוהה. במהלך החינוך מדכאים את התשוקה הפיזית כדי שהרוח תפרח, עוסקים בפיתוח הנפשי רוחני ומפחיתים בלימוד העולם הפיזי. החומרי מוקרב על מזבח הרוחני. התרגול הרוחני מועדף על פני עבודה פיזית. הגישה הזו שמרה על אתיופיה מצד אחד בתסיסה רוחנית מתמדת, ומצד שני השאירה אותה שרויה בעוני חומרי תמידי, מעודדת תלמידים להסתגף במקום לעבוד.

הדוגמא הבולטת ביותר לקדוש המתכחש לעולם הפיזי היא של אדם בשם אפו או אבו, שחי 523 שנה בטבע ללא בגדים וחיות הפרא נשמעו לו. הוא נראה בתמונות כששיער על גופו ולידו אריות ונמרים. לפי המסורת היה אבו במקור מצרי שהפיץ את הנצרות באתיופיה. הוא הקים מנזר בראש לוע הר געש כבוי בשם Ziquala, לא רחוק מאדיס. כשאתיופי מרגיש סכנה, ובמיוחד מאריות, הוא קורא לאבו.

האימא של אתיופיה

אתיופיה היא ארץ דתית במלוא מובן המילה (“אתיופיה (כוש) תריץ ידיה אל אלוהים”, תהילים סח, לב). הנוצרים מאמינים באנשי פלאים המקושרים לעולמות הנסתרים, ובראשם ישוע, אנשים שהתגברו על מצב האדם, כולל המוות, ויכולים לעזור לאחרים. האתיופי מאמין בניסי ובמופלא שמתגשם דרך אנשים קדושים אלה. המציאות מתערבבת אצלו עם הקדוש. אלא שבנוסף על כך לאתיופי יש אימא, והיא מרים, שמקדמת אצלו את ערכי החמלה והמוסריות. היא יחידה במינה, וקשורה לתחושת השייכות וההכלה. מרים עושה ניסים, בדיוק כמו ישוע והאנשים הקדושים, אך משום מה היא קרובה אלינו הרבה יותר, מכיוון שהיא צריכה לגדל את הילד ישוע, וזה הופך אותה למציאותית.

בסצנות הבשורה האתיופיות רואים פעמים רבות את מרים טווה צמר, בדיוק כמו אישה אתיופית מצויה, ובזמן שהיא עוסקת במלאכות הבית היומיומיות מופיע לפניה המלאך גבריאל עם בשורה נפלאה, שיהיה לה בן והוא המושיע של העולם. כך שגם האישה האתיופית הממוצעת, העוסקת במלאכות יומה, יכלה להזדהות עם מרים, וגם הרגעים השגרתיים של החיים יכולים להפוך לקדושים. (בתמונות מתקופות מאוחרות יותר, מרים קוראת בספר ישעיהו: “הנה העלמה יולדת בן וקראה שמו עמנואל”, בזמן שהמלאך גבריאל מופיע לפניה. זה מבוסס על מסורת פרנציסקנית שכנראה הגיעה לאתיופיה עם הישועים).

המשמעות של מרים היא משפחה והקשֶרים חברתיים. מרים גדלה במקדש מגיל שלוש ועד הגיעה לבגרות בגיל 12. היא נמצאה בהשגחת הכוהנים וזקני ישראל, וניכרים הדאגה אליה והליווי הצמוד, החניכה והאבהות שלהם היא זוכה. היא הילדה של המדינה – העם. בה, באישיותה, מתומצתת כל תקוותו וגאונותו. הכוהנים, מתוך דאגתם אליה, אספו אל המקדש את כל בכירי ישראל לבחור מתוכם אדם שיתאים להיות האפוטרופוס והאחראי עליה מזמן היותה אישה (על פני השטח – בעלה). כל הנאספים התרכזו בחצר המקדש, איש איש ומקלו בידו, והנה זה פלא, ממקלו של יוסף בקעה יונה, וזה היה סימן לכך שהוא האיש הנכון למשימה.

לאחר כמה חודשים התגלה ליוסף, למרבה הזוועה, שמרים בהריון למרות שהם לא קיימו יחסי מין. הטענה שלה שזה היריון אלוהי נשמעה על פניו מגוחכת, והיה צריך לוודא שהיא לא חטאה. לפי מסורת אתיופית ייחודית (המופיעה בספר נסי מרים), לאישה שחטאה נותנים לשתות מים מרים, מי טהרה, בכדי שיגרמו להפלה של התינוק, אלא שאצל מרים המים המרים הפכו למתוקים, ובמקום להפיל היא זהרה באור על-טבעי, וכך ידעו כולם שמדובר בנס ולא במעשי אדם.

בתפישת הלידה של ישוע בכנסייה האתיופית יש מרכיבים ייחודים. ראשית דבר, בזמן שהתינוק נולד שיחקו ילדי הסביבה בחצר הבית משחק אתיופי שנקרא Genna, והוא כמו הוקי דשא עם מקלות מכופפים וסוג של כדור מבד. לפי המסורת, הילדים המשחקים הם הרועים בבית לחם, והם מופיעים כך בציורי סצנת הלידה. בנוסף על כך, סלומה מופיעה כעוזרת ללידה ולטיפול בישוע התינוק. ישוע לא נולד כילד בודד, אלא כבר מהתחלה הוא חלק מקהילה, מהתרחשות. גם החמור והשור מצטרפים לחגיגה, וכשמביאים בחשבון שבכל בית אתיופי החמור והשור גרים ביחד עם כל בני המשפחה באותו הטוקול (חדר), זה “עושה שכל”… לפי המסורת האתיופית השור והחמור חיממו את ישוע על ידי נשימתם.

בזמן הלידה מגיעים שלושת המאגים לבקר את האימא והתינוק הרך ומביאים מתנות. לפי המסורת האתיופית הם הגיעו מאתיופיה. המתנות ניתנו בראשונה לאדם הראשון על ידי המלאכים מיכאל, רפאל וגבריאל, והוא העביר אותם לצאצאיו עד לזמן ישוע. כמו במקומות אחרים, יש לנו כאן רמזים לקיום הסִפרוּת החיצונית הנוצרית הגנוסטית באתיופיה.

לאחר לידת ישוע, הורדוס ציווה להרוג את כל התינוקות באזור בית לחם, מכיוון שהתגלה לו שמלך העולם נולד בזמן הזה והוא יגאל את ישראל. המשפחה הקדושה ברחה למצרים, והאתיופים מוסיפים מרכיבים נוספים לסיפור המוכר, הלוקה בחסר לגבי מה קרה להם שם ובדרך. מתברר שחיילי הורדוס רדפו אחריהם אבל מלאך שמר עליהם. מרים רכבה על החמור ויוסף וסלומה ליוו אותה ברגל, לעיתים נושאים את ישוע על כפיהם. הם סוחבים אוכל ושתייה, בדיוק כמו במצעד אתיופי טיפוסי לשוק וחזרה, לעיתים ישוע נראה תלוי במנשא בד על גבה של מרים, כמו ילד אתיופי מצוי. במהלך הדרך שודדים רצו לתקוף את השיירה, אלא שמרים התפללה וכולם נכנסו לתוך גזע עץ שפתח עצמו, והתחבאו בתוכו. בדרך הם פגשו צייד עם כלבים שהתחילו לדבר ושיבחו את ישוע. מרים השביעה את הצייד לא לגלות לאף אחד מה קרה, אלא שזה לא יכול היה להתאפק וגילה את בוא המשפחה הקדושה למלך דימאטינוס (Dimatyanos). המלך הגיע להביע הוקרתו לישוע והזמין את המשפחה להתארח אצלו, מגן עליה מחייליו של הורדוס, ולמרות זאת, הצייד נענש על שגילה את הסוד בהפיכתו לנציב של מלח.

במצרים הם פגשו גם אנשים רעים, ובמיוחד גבירה עשירה מצרית בשם טימאן (Timan), שבאתיופיה משמשת כדוגמא למרשעת, איזבל השנייה. טימאן לעגה למרים, סירבה לתת לה מים, והמשרתת שלה קוטיבה (Kotiba), שהייתה מרשעת גדולה אף יותר, חטפה את ישוע ממרים וזרקה אותו על הרצפה! יוסף ומרים היו בטוחים שישוע מת, מרים קיללה את הפושעים והאדמה בלעה אותם, קוטיבה הפכה לבבון והכלבים רדפו אחריה. בסופו של דבר, התברר שישוע לא נפגע ומעז יצא מתוק: המשפחה הקדושה החרימה את ביתה היפה של טימאן והתיישבה בו.

לפי הספר “נסי מרים”, המשפחה הקדושה נשארה בגלות במשך ארבע שנים ושישה חודשים. במהלך הזמן הזה הם הגיעו למנזר במצרים שנקרא קוסקואם (Qusquam). לימים זו הפכה להיות עיר מנזר שקודשה עבור הכנסייה האתיופית במצרים שנקראה Qwesqwam. בנוסף על כך, הם המשיכו בדרכם לאתיופיה והגיעו לאגם טאנה, שם התארחו באחד האיים (כנראה טאנה קירקוס), ובנוסף על כך ביקרו באקסום ובדברה אבאי (מקור הנילוס), ואכן עקבות רגלה של מרים נראות על סלע באי טאנה קירקוס, והנזירים טוענים שהיא שהתה שם עם ישוע במשך שישה חודשים, ובזמן זה ישוע העניק לאתיופיה את אימו כמגינה.

צריך לזכור שישוע הוא בן אלוהים, ולמרות זאת, למרבה הפליאה, הוא לא עושה ניסים כדי להאכיל את עצמו, להגן על עצמו, להגיע למקומות, אלא הוא תלוי בחסדיה וטיפולה של אמו, אביו והעוזרים שלהם (סלומה). וכך כל אישה אתיופית שטיפלה בבנה, לקחה אותו על גבה לשוק או לכל מקום אחר, כל אבא שסחב אוכל ומים למשפחה והגן עליה, יכלו להזדהות עם מרים, יוסף וישוע. עד כדי כך חסר ישע הוא ישוע, שהמרשעת קוטיבה מסוגלת לזרוק אותו על הרצפה. הוא כמו תינוק רגיל לכל דבר ועניין, שצריך טיפול במסירות ובאהבה.

מרים מלווה את ישוע לא רק בילדותו, אלא גם בחייו, בפועלו, בשליחותו, במותו וגם לאחר מותו. הזמן החשוב במיוחד, שבו כל העולם תלוי בליבה של מרים, הוא מצליבתו של ישוע ועד תחייתו, וכן ממותו בפסח ועד לירידת רוח הקודש בחג השבועות – פנטקוסט, זמן שבו מרים כאילו מולידה את ישוע מחדש, והפעם באופן רוחני, שומרת על מורשתו. באיקונוגרפיה האתיופית למרים תפקיד מכריע בזמן הצליבה. היא מחבקת את הצלב, מורידה את גופתו של בנה, עוטפת אותו בתכריכים. בכנסייה האתיופית יש מוטיב של חמש נשים בוכות עטופות ברעלות בחמישה צבעים, אולי הם מסמלות את חמשת החושים שנסגרים במוות, אבל במקומם בא לכדי פעולה חוש אחר.

לאחר מות ישוע, מרים מתפללת בגולגותא ורואה את מקום החוטאים הסובלים בגיהנום ומתפללת על נשמתם. כשישוע מופיע לפניה, היא משביעה אותו בשם כל מה שעשתה עבורו שהיה ילד, שכל מי שיתפלל בשמה, יבנה כנסייה או יכתוב ספרים יידוֹן לכף הזכות בשמיים. זה נקרא “ברית החסד”, שהיא מצליחה לקבל ממנו בזכות היותה אימו הארצית.

בחג השבועות היא גורמת לירידת רוח הקודש אל התלמידים שמתאספים תחת כנפיה, וזה אומר שמה שהתחיל ישוע בעולם הזה יכול להמשיך, רוח הקודש שוחררה לפעול את פעולתה בעולם דרך כל המין האנושי.

בגיל 60 מרים מתה, או יותר נכון נרדמה, ולאחר שלושה ימים נלקחה גוף ונפש לשמיים, שם הפכה למלכת השמיים לצידו של ישוע, מתווכת עבור המאמינים. היא נראית בשמיים כשמש וירח תחת רגליה, היא מוכתרת בכתר על ידי אלוהים וישוע. 33 ימי חג נקבעים לכבודה. אלא שעבודתה והתערבותה למען האנושות ובני אדם לא נפסקה בעקבות מותה, אלא רק התעצמה. היא החלה להופיע בהתגלויות שונות, להדריך ולכוון, לתווך ולייצג. בזמן העלייה היא שולחת מטפחת (פיזית) לתומא המפקפק, וכך היא אף עושה כשהיא מופיעה באופן רוחני לפני המאמינים.

בימי הביניים היא הופיעה במצרים במשך חמישה ימים, ואחר כך מדי שנה עד 1437 בכנסייה בדלתא בשם Debre Mitmaq (היודעה במצרים בשם דייר אל מגטס – מנזר ההטבלה). כשזו נהרסה, בנה הקיסר זרע יעקב העתק שלה באתיופיה.

מרים מופיעה לפני המשורר והתיאולוג אפרים הסורי ועוזרת לו לכתוב מזמורים המוקדשים לה. היא מברכת אותו עם צלב האור, וכך נוצרה הספרות שנקראת “מזמורים למרים”, שבה יש שיר לכל יום בשבוע.

הספר “תהילת מרים” ובו מזמורים וסיפורים נוספים הקשורים להופעות מרים תורגם מקופטית לגעז על ידי בישוף חשוב בשם אבונא סלאמה ב-1350.

מרים מופיעה לפני הבישוף דקסיוס (Deqsyos) מטולדו, ומברכת אותו על כתיבת סיפור חייה בספר “נסי מרים” (ה”טמירה מרים”) ונותנת לו לבוש וכסא מיוחד. הספר מתורגם מערבית במאה ה-15 והפך לפופולארי ביותר בכנסייה האתיופית.

סלומה (Salome)

סלומה, שנקראה גם סלומה מרים, היא אמם של יוחנן ויעקב בני זבדי, ומכאן שגם אשתו של זבדי. יש האומרים שהיא הייתה אחות או חצי אחות של מרים, או לפחות בת דודה. היא אחת משלוש נשים בשם מרים שהיו נוכחות בזמן הצליבה, וכן ביחד עם מריה מגדלנה בהתגלות התחייה. בקיצור, היא האישה הנסתרת שנמצאת בכל מקום. בכנסייה האתיופית יש לה תפקיד חשוב כעוזרת של מרים, מלווה שלה, אפשר אולי להגיד שפחתה. היא מוציאה לה קוצים מהרגל, עוזרת לה לטפל בישוע התינוק, ישנה איתם ביחד, נושאת את ישוע בדרך למצרים או לאתיופיה ועוד. סלומה מופיעה רבות בספרים החיצוניים כגון תומא.

מוסדות לימוד הדת

הנצרות האתיופית מתמסדת בזמנו של זרע יעקב ומתבססת על מוסדות דת מתקדמים. זה מתחיל בבית ספר בסיסי לילדים, בו לומדים את עקרונות המוסר המבוססים על עשרת הדיברות.

כל משפחה שולחת ילד אחד לכנסייה, בדרך כלל הבכור. הוא לומד בבית ספר של הכנסייה מגיל 7 עד גיל 14, ואז עובר בחינות שמסמיכות אותו להיות דיאקון. לאחר ארבע שנים נוספות של לימוד ושירות הוא עובר בחינות המסמיכות אותו להיות כומר, ואם הוא עובר – אזי עומדות בפניו שתי אפשרויות: האחת היא להיות כומר נשוי, והשנייה – להיות כומר רווק ולהישבע נדרי נזירות. התפקידים הגבוהים בכנסייה, של בישוף ומעלה, הם רק בידי הנזירים.

מגיל בגרות יש אפשרות להצטרף למוסדות לימוד הדת המתקדמים:

בית ספר הגבוה של לימודי הדת נקרא Qeddase Bet והוא מחולק לשלושה מוסדות:

בית ספר של מוזיקה ליטורגית שנקרא – Zema Bet

בית ספר של שירה ודקדוק שנקרא – Quene Bet

בית ספר של תרגום בו לומדים את כתבי הקודש, אבות הכנסייה ועוד, שנקרא – Tergum Bet

בית ספר של התרגום, שנקרא גם בית ספר של הספרים – Meshafe Bet

בבית הספר של התרגום לומדים ארבעה סוגי לימוד של פרשנויות (Andemta): תנ”ך, ברית חדשה, אבות הכנסייה, חיי נזירות.

במשך תקופות ארוכות בהיסטוריה חלק גדול מהפרשנויות היו מסורות בעל-פה.

בלימודי האבות לומדי את קיריל ואתנסיוס הקופטיים, ואת האבות הקפדוקיים – בסיליוס הגדול, גרגורי מניסיאה, גרגורי מניסה, ועוד.

בלימודי חיי הנזירות לומדים כתבים של יצחק מנינוה, הקדוש סבא, נזירים סוריים בולטים, נזירים מצריים ועוד.

הלימוד של הפרשנות מעמיק מאד, מתעכבים על כל מילה ונכנסים לתוך המסתורין. ישנן מספר שכבות משמעות ומובן לכל דבר, לעיתים יותר מעשר, ולעיתים מתעכבים על משפט או מילה זמן רב.

מי שבקיא בכל ארבעת התחומים נקרא “בעל ארבע העיניים”.

בבית ספר של המוזיקה הליטורגית, ה”זמה” (Zema Bet), ישנם ארבעה סוגי לימודים:

לימוד ספר המזמורים שנקרא Degwa, כולל הסימנים המוזיקאליים שנקראים Mekelet.

לימוד המזמורים שמושרים לאחר טקס האוכריסטיה (לחם הקודש) על ידי ה”דבתרה” (הכוהנים לוויים), והמזמורים של לוויות ואזכרות.

לימוד השירה במקהלת ה”דבתרה”, המלווה בכלי המוזיקה – תופים, רעשנים, ומקלות תפילה נקרא Aqwaqwam (איך לעמוד).

לימוד השירה שנקראת Mehalet, המושרת על ידי הדבתרים בחלק החיצוני של הכנסייה שנקרא לכן Quene Mahelet. זה קשור לבית הספר של השירה, שנקרא Quene Bet.

בית ספר של השירה (Quene Bet)

שירה זו היא אחד הדברים המופלאים במסורת האתיופית. זאת שירה קצרה הנקראת “קנה”, שכדוגמת ההייקו היפני, יש בה שתי משמעויות: האחת גלויה שנקראת “שעווה”, והשנייה נסתרת שנקראת “זהב”. השעווה היא התבנית שלתוכה יוצקים את הזהב.

על התלמיד ליצור שירה שיש לה שתי משמעויות, גלויה ונסתרת. התהליך קשור בלימוד מעמיק של השפה, ריכוז שמושג על ידי מדיטציה ויכולת להתחבר להשראה. מתחילים עם שירים של שתי שורות ובסוף הלימודים מגיעים לשבע או אחת עשרה שורות. השורות צריכות להתחרז ולעיתים להיות עם אותה אות סיום. ללמוד את מסורת ה”קנה” לוקח בין שנה לכמה שנים. גם נשים וגם גברים משתתפים בכך.[7]

“קנה”, באופן אידיאלי, הושר רק פעם אחת, אלא שלהגיע אליו לוקח לפעמים שבועות. רק לאחר שתלמיד שולט ב”קנה” (בדרך כלל הלימוד לוקח שנה או שנתיים) הוא יכול לעבור לבית ספר הבא – בית ספר של הספרים. אלא שכדי להגיע למומחיות יוצאת דופן ב”קנה” צריך 20–25 שנה של לימוד ותרגול.

שפת הגעז נחשבת למקודשת ומשפיעה על המחשבה, לימוד שירת ה”קנה” הוא הצורה הגבוהה ביותר של היכרות עם הגעז. ידיעת ה”קנה” מביאה ליכולת חשיבה גבוהה וליכולות פסיכולוגיות טובות.

דוגמאות:

תלמיד נתבקש לכתוב “קנה” ולא הצליח למצוא את המלים. לאחר שבוע המורה שלו שאל אותו: מה קורה? והתלמיד הציג לפניו את השורה הראשונה בלבד: “התופים לא עובדים”. הוא התכוון לכך, שבזמן זה שהיה לפני הפסחא לא ניגנו בתופים בכנסייה, ובו בזמן התכוון גם לעצמו, שאיננו מצליח להשלים את השיר (בבית ספר של ה”קנה” מוצג לתלמידים כל יום נושא אחד הקשור לקדוש של היום או למחזור השנה הנוצרי).

המורה השלים את השיר בשבילו: “הקושי והסבל עוברים דרך ליבך”. בכך התכוון לומר, שבימים שלפני הפסח אנשים מתחברים לקושי ולסבל של ישוע, ולכן לא מנגנים בתופים, ובה-בעת התייחסו דבריו גם לסיבה הפנימית שבגללה התלמיד אינו מצליח למצוא את המילים והיא העצב שבליבו.

דוגמא ל”קנה”:

“מאז אדם, שפתותיך אכלו מאותו עץ. המושיע, ליבי נתלה עבורך.”

המשמעת הגלויה (שעווה): מפני שאדם אכל מהתפוח של עץ הדעת, המושיע של העולם נצלב עבורך. המשמעות הנסתרת (זהב): מפני השפתיים המפתות שלך, ליבי משתוקק להיות קרוב אליך (אל ישוע).

המסתורין ששירת ה”קנה” עוסקת בו, הוא המסתורין של האחדות מצד אחד והפירוד מהצד השני. ישוע לא יכול להופיע בעולם הזה בלי פירוד, ומצד שני הוא נקרא האריה המביא אחדות.

דוגמא נוספת ל”קנה”:

“וולד, הבן, שלא פחד מהרכילות של שני אחיו, סגר את הדלת, התחבא ואכל בשר טעים.”

המשמעות הנסתרת (זהב): הבן הוא ישוע, שני האחים הם אלוהים ורוח הקודש. ישוע בקבר סוגר את הדלת, הוא יורד לעולם של הבשר דרך מרים. מי שאוכל לבד מת לבד, ישוע לבדו לוקח על עצמו את המוות הפיזי.

אדריכלות כנסיות חדשה

החל מהתקופה הסולומונית הכנסיות בנויות לפי מתכונת בית המקדש ובאימוץ אותם שמות, כאשר בכל כנסייה שלושה חלקים, מעגלים:

החלק החיצוני הוא עגול וקרוי “קנה מהלט”, מסמל את חצר בית המקדש המקורי. זהו מקום השירה של הדבטרים (המקבילה ללוויים) והקהל, כפי שהייתה חצר בית המקדש בירושלים. אליו נכנס כל קהל המאמינים, נשים וגברים בנפרד, ויש מקום מיוחד למקהלה ולמנגנים.

כלפי חוץ הכנסיות האתיופיות החדשות עגולות, מכוסות גג קש, ודומות לטוקול האתיופי, בית המגורים הקלאסי, בהבדל אחד – הן גדולות יותר, ובראשן יש צלב שמקושט לרוב בביצי יען. אלה מסמלות ריכוז ושקידה, מכיוון שלפי האגדה היען לא מסיר את עינו מהביצה, ודוגר על הביצים ללא הפסקה.

החלק האמצעי הוא “קדשת”, המקביל לקודש, או ההיכל של בית המקדש. זהו מבנה מרובע אליו נכנסים רק אנשים טהורים (לרוב אלה זקנים וילדים). מקום הכוהנים, הנכנסים אליו לצורכי פולחן.

החלק הפנימי נקרא “קודש קודשים” או “מקדש”, והוא מקביל לקודש הקודשים במקדש, באמצעו יש כעין מזבח ועליו ה”תָבּות” – דגם של לוחות הברית או ארון הברית. את ה”תָבּות” מוציאים פעם בשנה, בחג האפיפניה – הטבילה (שלפי האתיופים הוא ב-19 בינואר), או ביום חג הכנסייה, עטוף בתכריכים. זהו רגע גדול מאוד למאמינים שמשתחווים לפני ה”תָבּות” ופוצחים בשירה וריקודים בדיוק כמו דוד המלך שרקד לפני הארון.

החל מהתקופה הסולומונית מבכרים האתיופים מבנה זה של כנסייה על פני הבזיליקה המופיעה בתקופות קדומות, או על פני צורת הצלב של הכנסיות האורתודוקסיות ואלה שבלליבלה. ישנה אי בהירות ביחס לשאלה, מתי הופיע לראשונה סוג זה של כנסיות. יש הטוענים שהן חיקוי של כנסיית הקבר בירושלים והופיעו כבר בתקופה הקדומה, תוך התפתחות הדרגתית, אך לעומתם, יש האומרים שהם הועדפו רק לאחר הכיבוש המוסלמי של אחמד גרן.

כך או כך, ארון הברית הוא זה שנותן את הקדושה לכנסייה. הוא מייצג את עשרת הדברות, שהן הבסיס של הנצרות האתיופית, אותם מלמדים את הילדים. בכניסה לכנסיות יש על הדלתות מעין מזוזות, ובכניסה לקודש מעין פרוכת.

כבוד המלכים (ניצוצות של אור)

הנצרות האתיופית שהתגבשה בתור הזהב התבססה ומבוססת עד היום על אתוס לאומי המופיע בספר “כבוד המלכים”, זהו התנ”ך של אתיופיה, הטקסט החשוב ביותר שמספר את סיפורה של אתיופיה כארץ הבחירה וכעם הנבחר, החל מזמנה של מלכת שבא ובנה מנליק, דרך הבאת ארון הברית לאתיופיה, ועד למאה ה-5 לספירה, זמנו של המלך כלב. הספר הופיע בזמנו של הקיסר עמדה ציון (מאה 14), כתרגום מערבית, אך מבוסס, לפי טענת החוקרים,[8] על ספר קדום יותר (מהמאה ה-6). ניתן להבחין בו בסיפור פנימי (פרקים כ’–צה’), שהוא כנראה החלק הקדום יותר ובסיפור מסגרת – עשרים פרקים ראשונים ועשרים פרקים אחרונים

הספר “כבוד המלכים” מספר את סיפור ציון החדשה. הוא מציג תמונה של נצרות אחרת, שמשולבים בה תורות מיסטיות וגנוסטיות המתייחסות לציון השמימית, עץ היקום, פנינה שהיא אוצר שמיים, חוכמה מייסדת ארץ, ועוד.

הספר תורגם לאחרונה לעברית בשפה קולחת, תנ”כית ופואטית על ידי רן הכהן. אם רצונכם להבין את הנצרות, הלאומיות והאתוס האתיופי, הדרך הטובה ביותר היא לקרוא את הספר.

למי שבקיא ברזי המיסטיקה הנוצרית והתורות הגנוסטיות, הספר כבוד המלכים מהווה מסמך מרתק שניתן לדלות ממנו ניצוצות של אור רוחני. הוא ממשיך מסורות של נצרות סורית ותומאית, המופיעות בספר הארמי “מערת האוצרות” שהופיע לא מזמן בארץ בתרגום עברי. אפשר למצוא בו עקרונות טיפולוגיים מאלכסנדריה, פרשנות אלכסנדרונית לנצרות הכוללת את גישתו האלגורית של אוריגנס, עקבות של מחשבה מיסטית ביזנטית כפי שמופיעה בכתביהם של גרגוריוס מניסה, וכן חומרים מדרשיים ואגדה יהודית.

לפי אולנדורף (חוקר אתיופיה מהחשובים ביותר) יש בספר “סגנון עברי יהודי, ומעל הכול – אותו דבר חמקמק ועם זאת ממשי מאד, אווירה ספרותית יהודית”.

בספר “כבוד המלכים” ישנם מספר מוטיבים בולטים וחוזרים, שחיוניים להבנת רוחה של הנצרות האתיופית (בבחינת ניצוצות של אור). לפניכם העיקריים שבהם, בליווי מבחר ציטוטים, פרשנות של המשמעות וההשלכות שלהם, והתייחסות למקורות ומקומות אחרים:

ציון – ארון הברית

כבר מלכתחילה מתייחס כבוד המלכים ל”גדולתה וכבודה של ציון, תיבת תורתו של אלוהים, שהוא עצמו עשאה ויצרה בהיכל קודשו לפני שנברא הכול… בהסכמה ובשמחה ובשוויון עשו האב והבן ורוח הקודש את ציון השמימית למשכנה של תהילתם”, ורק אחר כך בוראים את האדם.

כשנולד ישוע, ציון השמימית נולדת בו, או מופיעה בו. מדובר באנרגיה שהיא תכלית הכול וסיבת הכול, מעין אור רוחני. יש כאן תפישה מיסטית של האצלות של האל.

בפרק יז’ נאמר, “למען ציון, תיבת תורתו של אלוהים, ברא תחילה את השמים ושמח שהיא תהיה משכן לתהילתו בעולם. ברצונו הורידה לארץ ומסרה למשה, כדי שיעשה אותה כתבניתו”. לפיכך, ישנה תיבה שמימית ויש תיבה ארצית. יש כאן תפישה מיסטית של עולם פיזי ועולם רוחני. התורה היא “שמימית ורוחנית” וכך גם התיבה, שהיא “רוחנית ומלאת חסד, שמימית ומלאת אור, חופשית ומשכן לאלוהות”. ציון היא ישות רוחנית השוכנת מעל ארון הברית או בתוכו, יורדת מהשמיים. התיבה הפיזית שבונה משה (ארון הברית), היא רק חיקוי ועוגן לישות הרוחנית.

חיפוש אחר החוכמה

המוטיב של חיפוש אחר חוכמה הוא מרכזי בכבוד המלכים ומתקשר עם ספרות החוכמה העתיקה היהודית וספרות הגנוסטיקה הקדומה הנוצרית.

בברית החדשה נאמר כי “מלכת תימן תעמוד למשפט עם הדור הזה ותרשיענו, כי באה מקצות הארץ לשמוע את חכמת שלמה” (מתי יב, מב). “כבוד המלכים” מזהה את מלכת תימן עם מלכת שבא. ההגעה של מלכת שבא לשלמה היא החיפוש אחר החוכמה שדרכה ניתן להגיע לאלוהים. בטרמינולוגיה הגנוסטית (מיסטיקה נוצרית) יש אגדה על סופיה (החוכמה) שנפלה ממעמדה הרם ורוצה לחזור לאלוהיה, ולכן מופיעה בעולם הזה להדריך את בני האדם. החוכמה נתפשת כישות רוחנית עצמאית, מעין שכינה.

בפרק לה’ יש התייחסות לחוכמה: “מה טוב מן החכמה, כי היא יסדה את הארץ וחיזקה את השמים ועצרה את תהומות הים פן יכסו את הארץ!”. זה מהדהד פסוקים ממשלי (משלי פט, א–ט).

המלכה (מלכת שבא) נאחזת בדעת ובחוכמה שהיא פנינה, מנורה, כוכב, נוגה שמש, להב שמש – כל אלה הם חוכמה. “מנביעה את החוכמה ומאריכה את התבונה”.

גם בפרק צא’ מודגש הקשר של המלכה עם החוכמה שהיא בשבילה אוצר, אור. זוהי סופיה הגנוסטית הנוצרית. “ואת בחרת בחוכמה ותהי לך לאם, חיפשתיה ותהי לך לאוצר…”

מוטיב המרכבה

בפרק נב’ מתגלה מוטיב נוסף, שכנראה נלקח מהספרות החיצונית העברית והוא מוטיב המרכבה. המלאך מיכאל מוליך את מרכבותיהם של מנליק וחבריו לאתיופיה, מרים אותם באוויר והם טסים בהם. במיסטיקה היהודית הקדומה, המרכבה מסמלת את המסע המיסטי (יורדי המרכבה).

בפרק יג’ נאמר על אלוהים שהוא “יוצר יופיים של השמים והארץ, הגלוי והנסתר..”, ואז נגלה לאברהם רכב של אש בוערת, המופיע לאחר מכן פעמים רבות בטקסט, והוא ה”מרכבה”.

בפרק קיג’ מסופר, “ולמלך אתיופיה נעשתה המרכבה, והיא המנצחת את אויביו”. וכן מוזכר הפסוק “אתיופיה תריץ ידיה לאלוהים” (תהילים סח, לב).

בפרק קטז’ נאמר שהמרכבה תסתר.

מוטיב הפנינה

הפנינה היא מעין חפץ פלאי, ברכה רוחנית שנמצאה בקרב שושלת האנשים המוארים מאדם קדמון דרך שלמה ועד לידת ישוע. וכך כתוב: “ישועתכם בבטן אדם נברא”. הפנינה עוברת לשת ומשם לאברהם, יצחק ויעקב ומשם לדוד ולישוע, דרך השושלת של המשיח, מבטן אדם ועד בטן חנה. “המושיע יבוא מכס מלכותו וישכון בה וילבש את בשרה”, היא טהורה שבעתיים משמש.

בפרק סח’ מוזכרת הפנינה כמולידה את ישוע וכקיימת משחר ההיסטוריה, עוברת בין האנשים. למענה ברא אלוהים את העולם. הפנינה טהורה מהשמש. (בנוסף לה ישנה ציון, שהיא ארון הברית).

בספרות גנוסטית מצרית מופיע מוטיב שנקרא “משל הפנינה”, המתייחס לאוצר רוחני שמרגע שמשיגים אותו לא צריך יותר דבר, ובכדי להשיגו כדאי לוותר על כל דבר. הוא נמצא לעיתים במקום הלא צפוי ביותר – בתוך הצדפה. המשל מופיע במתי בהתייחסות למה זה מלכות שמיים? והוא אומר: “דומה מלכות שמים לסוחר המבקש מרגליות טובות, וכאשר מצא אחת יקרה מאוד הלך ומכר את כל אשר לו ויקן אותה”. המשל מופיע גם בבשורה על פי תומא, שם נאמר שעל האדם לחפש אוצר שאיננו כלה, שהוא נצחי.

מוטיב הפנינה מופיע אצל הגנוסטים – כסמל לישוע, וגם בכתביהם של תיאולוגים נוצריים מוקדמים, כגון גרגוריוס עושה הניסים במאה ה-3 וקיריליוס מאלכסנדריה במאה ה-5.

הפנינה מזוהה בחלק מהמקורות הנוצרים המוקדמים עם מרים, וזה קשור למוטיב מיתולוגי של לידת וֶנוס מהצדף. הפנינה מגנה על נושאיה מכל רע ותכונותיה פלאיות, מי שבולע אותה מוליד ילד פלאי.

בטקסטים תיאולוגיים אתיופיים משמשת המילה פנינה לציון טבע (מהות, אופי) ובפרט טבעו של ישוע, אלא שזה מופיע דרך מרים. כך גם ב”כבוד המלכים”, צריך להבין שמרים איננה רק אדם פיזי, אלא היא התגשמות התיבה, האור הראשוני, החסד השמימי. ההד של התורה המיסטית הגנוסטית קיים לא רק בשימוש במונח “פנינה”, אלא גם בקישורו לאנרגיה רוחנית. הפנינה היא המשלימה של התיבה – ציון.

מלאכים ורקיעים

המיסטיקה האתיופית, כמו היהודית והנוצרית הקדומה, מאמינה בקיום עולם של רקיעים, אנרגיות, מלאכים. האדם הרוחני יכול לעלות בהם (יורדי המרכבה) ולמעשה בנוי בתבניתם ונועד לשלוט עליהם.

בפרק קא’ נאמר שאלוהים בכל ומוזכרים שבעת הרקיעים: “אני מעל לשבעת הרקיעים, רואה הכול ובוחן הכול, ואיש לא ייסתר ממני”.

גם בפרק קב’ מוזכרים שבעת הרקיעים, “וזהו הרקיע השישי, והכס עולה לרקיע השביעי”.

צריך להזכיר בהקשר זה שב”מעשי השליחים”, פאולוס מספר על אדם שנלקח לרקיע השלישי וזוכה לחזיונות (אל הקורינתיים ב’, יב, ב–ג).

בפרק צה’ יש התייחסות לפסוק “ורוח אלוהים מרחפת על פני המים…” שנמצא בפרק א’ של בראשית, והוא מוסיף: “ודברים אלו פירושם שבדבר האלוהים. רוח אלוהים הייתה שרויה על הבריאה כולה”. התפישה המיסטית הנוצרית גורסת שישנה רוח אלוהים וישנו אלוהים עצמו. אלוהים מאציל מעצמו אנרגיות שעִמן יכול האדם לבוא במגע. אחת ההופעות של אנרגיות אלה היא המלאכים, כמו בספרים החיצוניים. מיכאל הוא מגן על ציון, גבריאל שומר על בני האדם והפנינה, אוריאל מגן על עץ הסבך שיהיה לצלב המושיע, רפאל קשור לריפוי.

באתיופיה נמצא הרבה כנסיות ותָבּות המוקדשים לארבעת המלאכים הללו.

מעמדו המרומם של האדם

בתפישה המיסטית הנוצרית והכללית האדם נברא בצלם אלוהים, הוא המיקרוקוסמוס שמשקף את המקרוקוסמוס, ויכול לזכות בהארה. בפרק ק’ בספר “כבוד המלכים” מרומם אדם למעלה עליונה, הוא אחראי על כל הבריאה, ואף המלאכים מסורים בידיו. אלוהים אומר למלאכים, “יצרתיכם במחשבה אחת מן האש ומן הרוח כדי לשבח, ואילו הוא יצרתיו כפליים מכם,[9] מן העפר ומן המים ומן האוויר ומן האש, ונעשה בשר ודם. ועשר מחשבות יש לו, חמש טובות וחמש רעות”.

בפרק צו’ מתייחסים לאירוע מרכזי בחשיבה ההיסטורית הקבלית, עלייתו של משה להר סיני בפעם השנייה ובקשתו מאלוהים לראות את פניו.[10] זהו האירוע שבו לפי המיסטיקה הנוצרית משה זוכה להארה, כפי שמופיע בספר “חיי משה” של יוחנן של הסולם (נזיר מהר סיני במאה ה-6 לספירה). זהו אחד המקרים שבו אדם הופך להיות מואר, ולכן אור פניו קורן. הוא הדוגמא לנזירים, כשהדוגמא השנייה היא אליהו.

באתיופיה הנוצרית מתפתח מושג ה”גדל”, האדם הקדוש, שהוא חציו אדם חציו מלאך (ראו בפרק קודם).

מוטיב הצלב וישוע

הצלב נתפש כחלק מעץ החיים, העץ שלו הוא אותו עץ ממנו עשויה התיבה. מעין יסוד היולי, ראשוני, הנמצא בכול. הוא עשוי מאותו העץ שממנו עשויים תיבת נוח, ארון הברית. הוא מעין עץ הספירות, ואכן הצלבים בכנסייה האתיופית מופיעים בתוך עיגול המסמל את העולם. הופעה אחרת של העץ היא דמות האדם הרוחני, ישוע הוא הופעה של האדם הקוסמי, דמות אדם קדמון לכל קדומים של הקבלה היהודית. העץ הוא המקרוקוסמוס, האדם הוא המיקרוקוסמוס, העולם מוחזק בזכות האהבה שבין שניהם.

בפרק קז’ מתייחסים לישוע כמו אהוב. “ועוד בירך יעקב את יהודה בנו ואמר לו “מלך יצא ממך ויכבס ביין לבושו, ונכבדה מנוחת אהוב”, והאהוב פירושו כריסטוס, והמשיח פירושו כריסטוס, וישוע פירושו מושיע העם, והנביאים כינו את כריסטוס בחשאי ‘האהוב’.”

גם בספר חיצוני שנשמר בכנסייה האתיופית בשם “עליית ישעיהו”, מרבים להשתמש במילה “אהוב”. האהבה היא התכונה היחידה שיכולה לחבר בין הניגודים.

בפרק סו’ נאמר שסוד שלמה הוא שפירוש שמו הוא כריסטוס, ושיר השירים הוא אנלוגיה לכריסטוס. שיר השירים הוא טקסט ששימש את המיסטיקה היהודית, המתייחס לאהבה ארצית שהיא סמל לאהבת האלוהים.

בפרק קיא’ מתייחסים לישוע כאל עתיק יומין: “וכך התנבא דניאל הנביא ואמר, ‘רואה הייתי בחזיונות הלילה, והנה עם ענני השמים כבן אדם בא ועד עתיק הימים הגיע, ולו ניתן שלטון ויקר ומלכות…’.” עתיק היומין הוא הכינוי הקבלי לאדם הרוחני, למבנה עץ הספירות.

אביזרי התפילה

בבתי הספר הנוצריים מלמדים את המשמעות הסמלית של אביזרי הפולחן, הכלים המוזיקליים, התנועות והצעדים, וזאת בנוסף למשמעות המילים והשירה. הם הציעו פרשנות לשימוש במקל, התוף והרעשן בתפילה שמתחילה עוד בזמנו של יארד הקדוש, והרי היא לפניכם:

מקל התפילה – זהו המטה שבו היכה משה על ים סוף, למקל יש חלק עליון בצורת קרניים של אייל, לזכר הקרבת יצחק על ידי אברהם. הוא מסמל את הטבע הכפול של ישוע – מצד אחד נולד לאב רוחני לפני בריאת העולם, מצד שני נולד לאם פיזית – מרים. העלאת והורדת המקל מסמלת את הופעת הרוח בחומר, והנעתו ימינה ושמאלה את המסע של ישוע בעולם הזה, זהו הצלב המורכב מווקטור רוחני, אנכי, ווקטור פיזי, אופקי.

רעשן התפילה – הרעשן מסמל את סולם יעקב וקשור לצליבה. יש בו חמישה קשקשנים, שלושה בחלק התחתון ושניים בחלק העליון – אלה מסמלים את הפצעים של ישוע. כשמניעים אותו מלמעלה למטה, זה מסמל את דפיקת המסמרים בגופו של ישוע. התנועה לצדדים מסמלת את המסע של ישוע בנושאו את הצלב אל גולגותא. לעיתים מתלווה לתנועה לצדדים גם פסיעה קדימה וכיפוף רגל, המסמלים את הנפילה של ישוע בזמן שנשא את הצלב.

תוף התפילה – התוף שמשתמשים בו בכנסיות הוא גדול מאוד ויש לו שני צדדים. צד אחד – הגדול – מסמל את הברית החדשה, צד שני – הקטן – מסמל את הברית הישנה. המתופפים מכים על שני הצדדים. הצד הגדול הוא גם הפנים של ישוע. גוף התוף העטוף בעורות בעלי חיים ובתכריכים, ומסמל את גופו של ישוע העטוף בתכריכי הקבר. אלא שתוכו של הקבר ריק, מכיוון שישוע קם לתחייה, וכל מכה בתוף מזכירה לנו זאת. נוהגים להשאיר בתוך התוף מספר כפיסי עץ, שירשרשו ויזכירו לנו שישוע איננו.

לפי הפירוש הפסיכולוגי, הרי שקצב התוף הוא קצב הלמות הלב. זהו הדבר שהעובּר בבטן התרגל אליו דרך דפיקות הלב של אימו, זהו דבר-מה קמאי וראשוני שמהדהד בתוכנו.

ציורי כנסיותרוב ציורי הכנסיות העתיקים שניתן לפגוש בהם באתיופיה כיום הם מהתקופה של גונדר. מעט מאוד שרד מזמן שושלת הזאגווה או תור הזהב. סגנון הציור הראשון והעתיק של גונדר כלל רק חמישה צבעים ונקרא סגנון גונדר הראשון. הסגנון השני התפתח במאה ה-18 ונמצא בו הרבה צבע, והוא יותר ריאליסטי.

המיקום של הציורים בכנסיות העגולות הוא בקירות שמסביב לקודש. החלוקה של הנושאים לציור התחילה להתקבע במאה ה-17 וקיבלה מתכונת סופית במאה ה-18. לפי המקובל, הקיר המערבי של ה”קדשת” מוקדש לחייו של ישוע מהלידה ועד העלייה לשמיים, הקיר המזרחי – למעשיו הפלאיים והשלטון של ישוע, הקיר הצפוני – לקדושים והקיר הדרומי – לחיי מרים.

גם על הגליל שמעל ה”קדשת”, המחזיק את הגג (הטמבור) יש ציורים המסודרים בצורה הבאה: בצד המערבי השילוש, בצד המזרחי העלייה של ישוע לשמיים, בצד הצפוני הטרנספיגורציה, ובצד הדרומי ההתגלות של מרים למאמינים לאחר מותה.

מוטיב נפוץ בציור האתיופי הוא סצנות מהספר “כבוד המלכים”, שבכל אחת מהן יש חלק מן הסיפור. זה מתחיל לרוב בשלטון הנחש דרקון (זנדו) שעליו מתגבר אביה של מלכת שבא, ומסתיים בהבאת התיבה מירושלים לאתיופיה ובניית הכנסייה באקסום. הציורים בקירות מופיעים בתוך ריבועים (כמו ספרי קומיקס), והסצנות של כבוד המלכים יכולות להופיע בכל אחד מארבעת הקירות.

הדמויות בציורי הקיר האתיופיים לא מצויירות באופן טבעי. העיניים גדולות מאוד ומסמלות יכולת התבוננות בשני העולמות, הפיזי והרוחני. כנראה שזוהי מסורת קופטית. הפנים והגוף הם לרוב לבנים, סמל של טוהר, ככל שהדמות יותר כהה כך היא יותר שלילית, אנשים רעים מצוריים בפרופיל בלבד. הדמויות הן סטריאוטיפיות ולא טבעיות, אמצעי להתחבר עם הקדושים ודרך ללמד אנשים את הסיפורים של התנ”ך, הברית החדשה והאמונה. רק עם תחילת סגנון גונדר השני מושם דגש על נטורליזם, במיוחד בציור חפצי בית, רוכבים וסוסים.

המוטיבים של סגנונות הציור המאוחרים הושפעו מספרים ותמונות שהובאו לאתיופיה על ידי הישועים, וכך התמונה של מרים המחזיקה על זרועה השמאלית את ישוע התקבלה בכנסייה האתיופית בהשפעת תמונה מאיטליה שנקראת Madonna of Santa Maria Maggiore, תמונה שצוירה כביכול על ידי השליח לוקאס.

הצבעים נוצרו מחומרים טבעיים, צמחים, אבנים, ולרוב ממקורות מקומיים. הציורים נעשו לרוב על בד שהודבק על הקירות, ולעיתים נדירות על הקירות באופן ישיר בטכניקת הפרסקאות. בנוסף על כך התפתחה מסורת של איקונות שבאתיופיה הם לוחות עץ (לעיתים גדולים) צבועים, שלחלק מהם יש חלון עץ שאותו ניתן לסגור ולפתוח.

מסורת ציור אתיופית אחרת היא זו שמופיעה בספרי הקודש, חלקם עתיקים ביותר, מיניאטורות שצוירו על דפי הספרים, שחלקם בני יותר מאלף שנה.

[1] מזכיר את ההתייחסות של המיסטיקנים המוסלמים סופים.
[2] לא שרד שום איקונין לפני תקופתו.
[3] בכנסיות האתיופיות נראית מרים עם אוכל אדם – קניבל בשם סימון הקניבל, שאכל 78 אנשים. אלא שפעם אחת הוא נתן מים לעני בשמה של מרים, וכך, אפילו הוא נושע בזכותה.
[4] אחמד גרן ניסה כמה פעמים לכבוש את המקום ונכשל, אבל בסופו של דבר כנראה שהצליח.
[5] הספר נכתב כנראה לראשונה במאה ה-6 בגעז. עותקים ממנו הגיעו למצרים, והמקור האתיופי אבד, ולכן היה צריך לתרגם חזרה את התרגומים מערבית ששרדו.
[6] בברית החדשה האתיופית ישנם ספרים שלא מופיעים בשום מקום אחר, כמו הספר של סנט קלמנט (תיאולוג גנוסטי נוצרי חשוב מהמאה ה-3 באלכסנדריה), המרמזים על התפישות המיסטיות שמתפתחות בקרב תנועות הנזירות באתיופיה.
[7] Kessis kefyalew merahi. The meaning of quine. 2006.
[8] לפי טענות חוקרים כגון עירפאן שהיד ודיוויד ג’ונסון, גרעין הספר הוא מהמאה ה-6 ולכן מתוארים בו ועידת כלקדון, חשיבותה של ביזנטיון, יחס שלילי ליהודים והנבואה על כיבוש תימן, ומעשיו של כלב.
[9] זה מזכיר מאוד את התפישה של האדם בקוראן.
[10] “ועוד ביקש משה מאלוהים לאמור “הראני את פניך”, ואלוהים אמר לו למשה, “לא יראה איש את פני וחי, אלא רק כמביט בראי, הסב פניך מערבה ותראה בצור את בבואת פני”. ועל זה נאמר, “כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה” (בבלי יבמות מט’/עא’).
[11] . עדיין נשארים מחלוקות בין אנשי האיחוד – תואחדו, לבין אנשי הקבאת – משיחה בשמן, שטענו ששני הטבעים של ישוע אוחדו על ידי המשיחה ברוח הקודש, אבל זה בתוך המשפחה.