"לראות את נאפולי ולמות", כך אומרים, אבל לא ממש מתכוונים לכך… אלא להדגיש את יופיו של מפרץ נפולי ואתריו. זה היה אזור של תרבות ורוחניות כבר משחר ההיסטוריה, נשלט מצד אחד על ידי נופו המרשים של הר ווזוב, ומצד אחר על ידי החופים המהממים של חצי האי אמלפי.

במסגרת הטיולים הרוחניים שלנו לדרום איטליה אנחנו מתמקדים באזור מפרץ נפולי ואתריו, החל מהמקדשים היוונים שמדרומו, המשך בחופים המהממים של חצי האי אמלפי, הכפרים התלויים על הצוקים והעיר אמלפי עצמה, מקדש הסירנות בקצה הסלעים, המשך באתרים הרומאים השלמים ביותר שכמו מחזירים אותנו אל העבר של פומפיי והרקולניאום, באיה, ולבסוף בצפון המפרץ ישנו המקום של הנביאה החשובה ביותר של העולם הרומאי – הסיבילה מקומאי

ראו – טיול לאיטליה המקודשת דרום

הסודות של מפרץ נפולי

כמה מהדמויות של התנועה האזוטרית האיטלקית של העת החדשה חיו ופעלו באזור מפרץ נפולי. הם אימצו את התפיסה שבאזור זה היו בתי ספר רוחניים בתקופה הקלאסית, החל מזמנה של יוון הגדולה באיטליה (מגנה גרקה), וכך אפשר למצוא בו מקדשים לאיסיס, סראפיס, מיתרה, דיוניסוס, וגם מרכזי נבואה (אורקל).

הרוחניות באיטליה במאה ה־19 תחילת המאה ה־20 הייתה בעלת שתי מגמות: אחת היא נוצרית ולעיתים נוצרית חדשנית, הנשענת על המסורת היהודית־נוצרית, והשנייה נשענת על המסורת הפגאנית הקדומה, רומאית־גרמנית, ועל הלאומיות המתגבשת, שלה סממנים ימניים של אוטוקרטיה רוחנית הנשענת על מסורות העבר האזוטריות.

Raimondo di Sangro (1710–1771) היה אציל ושליט עיר באפוליה שגר בנפולי. הוא היה מקורב למלך, ממציא ומצביא, איש אשכולות שעיקר עניינו היה באלכימיה, והוא היה קשור גם לבונים החופשיים. הייתה לו מעבדה אלכימית ואגדות רבות התפתחו סביבו. הוא ידע עברית וערבית, היה חבר של הבונה החופשי רמסי הסקוטי, והקים את Sansevero Chapel במקום מקדש איסיס בנפולי. בשנותיו האחרונות מילא את הקפלה ביצירות אמנות, שחלקן נאמר עליהן שנעשו באמצעים אלכימיים.

Giuliano Kremmerz (1861–1930), שנקרא גם Ciro Formisano, חידש את בית ספר ההרמטיציזם הקלאסי של איטליה. הוא היה תלמיד אישי של Pasquale De Servis (1818–1893), הבן של מלך שתי הסיציליות Francis I of Bourbon, ראש המסדר המרטיניסטי והבונים החופשיים. סרוויס גילה לו את סודות בתי הספר האזוטריים של מגנה גרקה, ובכלל זה המיסטריות שהובאו ממצרים, אותם קבר הר וזוב.

אחד האנשים שקראו לנאו פאגאניות רומאית היה יוליוס אבולה Julius Evola (1898-1974), מייסד תנועת  Groupe di Ur שתמך בפשיזם והיה אחד מהאבות הרוחניים של התפישה האזוטרית שקיימת בו. לפני המלחמה הוא הוציא את הספר Revolt Against the Modern World, אחרי המלחמה את הספרים Men Among the Ruins וRide the Tiger, שם הוא מטיף לחזר הלערכים של המסורתיות הפריניאלית, ושלטון של אוליגרכיה רוחנית, הוא ניסה באמצעים מאגיים לגרום לפשיזם לאמץ תפישה ודרך רוחנית ולהיהפך לאימפריאליזם פגאני, כנגד המסורת היהודית נוצרית. ביחד עם אבולה היו Julius Parise שהיה פעיל גם בבונים החופשיים, וארתורו רגיני Arturo Reghini שהיה פיתגוראי
ארתורו רגיני ביחד עם Amedeo Rocco Armentano היו ממובילי התחייה הנאו פגאנית באיטליה במאה ה20. אמידאו הקים מחדש את הבית ספר הפיתגוראי בדרום איטליה Sodalizio Pythagorico

פסטום (Paestum)

האתר הראשון מבחינה כרונולוגית שבו אני ממליץ לבקר בדרום הוא פסטום. זהו האתר המרשים ביותר מתקופת יוון הגדולה, ויש אומרים שנמצאים בו המקדשים היווניים השלמים ביותר מהעת העתיקה, ביניהם שני מקדשי ענק לפוסידון (אל הים) ולהרה (האלה אֵם – אשתו של זאוס), העומדים על תילם כמו שהם (כמו הפרתנון באתונה, אך נגישים הרבה יותר). מפני הקשר לפוסידון, נקרא המקום בעבר פוסידוניה. צריך לזכור שהרה ופוסידון הם אחים של זאוס וגם של אלת האדמה דמטר ואל השאול האדס, ולכן נמצא בפסטום גם שרידי פולחנים של שלושה אלים אלה.

 

הביקור בפסטום היה פעם חלק מן "הטיול הגדול", שנועד להכיר את המורשת ההיסטורית המשותפת של תרבות המערב לצעירים אירופאיים במאות ה-17–18.

לפי סטראבון (היסטוריון רומאי), פסטום יוסדה על ידי יוונים מהעיר סיבּאריס (Sybaris) בדרום איטליה (קָלַבּרִיָה) בתחילת המאה ה-6 לפנה"ס. זו הייתה התיישבות יוונית אכאית (מהפלופונס), אלא שהמקום היה מיושב בתקופות הרבה יותר קדומות, החל מן התקופה הניאוליתית, והייתה כנראה סיבה לבחירתו כמתאים למיקום עיר של מקדשים – אולי בגלל שהמקום זוהה עם מסעותיו של יאסון והארגונאוטים שעצרו בפתח נהר הסלה הסמוך, ולכן נבנה שם בתחילה מקדש להרה – פטרונית הגיבורים.[1] לאחר מכן נבנה מקדש גדול יותר להרה בפסטום עצמה. סמוך למקדש הגדול נמצא בניין שבו היו אורגות נערות את הבגד לפסל האֵלָה, שהוחלף כל שנה (כפי שעשו נערות באתונה). לאחר בניית המקדש נבנתה גם עיר, בחלק הצפוני שלה נבנה מקדש לאתנה, שזוהתה עם אלת החקלאות צרס (Ceres, המקבילה הרומית של דמטר), בעוד המקדש להרה היה בחלק הדרומי. במרכז העיר הייתה אגורה עם היירוּן (Heroon) – מקום של גיבורים הקרוי על שם הרה והמוקדש למייסד העיר (דמות אגדית שאיננו יודעים עליה דבר). במאה ה-5 נבנה ליד מקדש הרה מקדש ענק נוסף לנפטון (פוסידון). יש הסוברים שגם מקדש זה הוקדש להרה, אך היה בו פולחן של פוסידון וכנראה גם של זאוס.

בסוף המאה ה-5 לפנה"ס נכבשה העיר על ידי הלוקאנים, עם מקומי אריסטוקרטי מדרום איטליה, שהפכו את פסטום למרכזם. בנוסף לקברים היוונים נמצאו בפסטום קרוב למאה קברים לוקאניים (מן המאות ה-3–5 לפנה"ס) עם חפצים וציורים ייחודיים, המגלים לנו את דבר קיומה של תרבות אריסטוקרטית, אוהבת הנאות ושוחרת קרב. בתחילת המאה ה-3 לפנה"ס נכבשה העיר על ידי הרומאים שהרחיבו ובנו אותה. מעניין לציין שהרומאים בנו בפסטום מקדש ל"שיקול דעת". פסטום שמרה על חשיבותה גם בתקופה הנוצרית, אך נעזבה ונשכחה בימי הביניים.

פסטום נודעה בעולם הרומאי בגידול הוורדים שלה, וֶרֶד דמשקאי שממנו הכינו שמן וורדים והשתמשו בעלי הכותרת שלו במסיבות ואירועים. הוורד פרח פעמיים בשנה (בשונה ממקומות אחרים, שם הוא פרח רק פעם אחת[2]). הנימפה רוסה (וורד) הייתה הבת של פוסידון וונוס, שאת חגה, ה"ווינאליה", חגגו במאי. מעניין לציין שצורת הפיסול הייחודית לפסטום היא מעמד קטורת למקדשים (במיוחד זה של צרס) בצורת ראש של אישה שמעליו פרח גדול. בנוסף על כך התגלתה בפסטום בריכה גדולה ששימשה כנראה לפולחני פוריות. במילים אחרות, כל הסימנים מצביעים על כך שפסטום הייתה מרכז פולחן של האלוהות הנשית.[3]

באתר ניתן לראות חומות מרשימות, את הפורום הרומאי, אמפיתיאטרון, בניין ציבורי עגול ענק ומרשים מהמאה ה-5 לפנה"ס ששימש כמקום מפגשה של מועצת הלוקאנים (Ekklesiasterion), בתים פרטיים, ועוד.

יש בפסטום מוזיאון חשוב ובו מוצגים מתקופות שונות. בחלק על הפרהיסטוריה מוצג קבר משוחזר של תרבות גאודו (Gaudo Culture) שהתקיימה באזור באלף הרביעי לפנה"ס.

בחלק היווני מוצג אוסף כדי קבורה אדומים הגדול מסוגו בעולם מהמאות ה-4–5 לפנה"ס, תוצר של שני האומנים ידועי השם, פיתון ואסטס (Assteas). אסטס הוא האמן המפורסם ביותר במאה ה-4 לפנה"ס (כדיו מופיעים בכל המוזיאונים המובילים בעולם). בציורי הכדים שלו ריבוי של מוטיבים דיוניסאים וסצנות מהמיתולוגיה.

סוג נוסף של אמפורות מיוחדות (כדים לנוזלים מאורכים יווניים עם שתי ידיות לנשיאה) נמצא בקבר של אישה אלמונית, ועליו ציורים של וֶנוּס, דיוניסוס, חיות ומוטיבים צמחיים. הן קשורות לפולחן מיסטריות כלשהו ששילב את המסורת הדיוניסאית עם הערצת ונוס, ומצטיינות באיכותן וביופיין.

בחלקים אחרים של המוזיאון מוצגים הממצאים של עיר הקברים של פסטום, ובראש ובראשונה הציורים של קבר גומחה – "הצוללן" מהמאה ה-5 לפנה"ס. זאת אמנות ציור יוונית ארכאית שבה מוטיבים סמליים (איקונוגרפיים) של המעבָר לחיים בעולם שמעֵבֶר, המוצגים בצורת צלילה (הקבור צולל לממד אחר) וסימפוזיום (משתה יווני) בו מודגשת המוזיקה, השתייה והאהבה. הציורים בקבר זה, ביחד עם פולחן הפרחים והמקדשים לאלוהות הנשית, מחזקים את ההנחה שפסטום הייתה מקום של קשר ומעבר אל העולם שמעֵבר.

יוון הגדולה

לפי האגדות, היוונים החלו להתיישב באיטליה כבר במלחמת טרויה, ומי שייסד את אלבא לונגה ליד רומא היה איניאס נסיך טרויה. מלחמת טרויה הייתה מלחמת אזרחים יוונית, והמפסידים בה נאלצו לחפש להם מקומות יישוב אחרים. לפי ההיסטוריה המקובלת כל זה קרה באלף השני לפנה"ס, לפני תקופות יוון ההיסטוריות, הארכאית והקלאסית (ראו ספר "מסתורין יווני"). עם תחילתה של תקופת יוון הארכאית והקלאסית, החל מהמאה ה-8 לפנה"ס, החלו להגיע גלים נוספים ורבים של מהגרים. החברה ביוון התבססה על ארגון הפוליס, שבו חבר אזרחים חופשי מייסד עיר, בכל פעם שמספר התושבים גדל מעבר למה שהעיר יכלה לכלכל, יצאו חלק מהאנשים לחפש מקום שבו יוכלו לייסד עיר חדשה. מבחינת מזג אוויר, קרבה גיאוגרפית ופוריות האדמה, דרום איטליה והאי סיציליה היו אזורים אידיאליים להתיישבות. וכך לדוגמא פיתגורס, שהיה תלמידו של אורפיאוס, עובר מסאמוס עירו לסיציליה ומייסד עם תלמידיו, קהילה בקרוטון שבקלבריה (דרום איטליה), וכמוהו גם רבים אחרים.

זאת ועוד, היוונים עסקו במריבות בינם לבין עצמם, ומי שמצא את עצמו בצד המפסיד נאלץ לחפש ארץ חדשה, ואותה אפשר היה למצוא בדרום איטליה. במאה ה-6 לפנה"ס מתבססות ערים יווניות רבות בדרום איטליה, בעיקר בסיציליה ולחופי דרום המגף האיטלקי. המושבה הידועה ביותר היא נאפולי שהוקמה כעיר החדשה – Nea Polis של מושבה יוונית סמוכה.

וכך, נמצא בדרום איטליה מקדשים יוונים מרשימים ביותר שהידועים ביותר שביניהם הם אלו שבפסטום, לא רחוק מנאפולי. במאה ה-4 לפנה"ס נודע אזור דרום איטליה בשם "יוון הגדולה". המלחמות עם הפרסים ולאחר מכן בין אתונה וספרטה שולחות לערים החדשות גלים של מתיישבים, אלא שאז הכוח הרומאי העולה מתחיל להיפגש ולהתנגש עם העולם היווני שנמצא מדרום לו. הרומאים לומדים רבות מן היוונים, והדבר החשוב ביותר הוא כתב האותיות היווניות, שעובר אליהם דרך האטרוסקיים.

לפני הרומאים היו שני כוחות משמעותיים באיטליה, האטרוסקיים בצפון והערים היווניות בדרום. העיר היוונית החשובה ביותר הייתה קומאי, שם ישבה הסיבילה. והיא הנהיגה ברית של ערים שנלחמה באטרוסקיים, והנה באה רומא וגנבה לשניהם את הבכורה.

אמאלפי (Amalfi)

מבנוונטו תיקח אותנו הדרך, מסביב למפרץ נאפולי, אל העיר אמאלפי שהייתה אחת הרפובליקות הימיות החשובות בימי הביניים המוקדמים. במאה ה-11 היא הייתה עיר בת 70,000 איש השולטת על אוכלוסייה של 200-300,000 איש. אלא שתחום השפעתה חבק את העולם כולו.

אמאלפי נמצאת על חצי אי הבולט מערבה לתוך הים התיכון מדרום למפרץ נאפולי, ובתור שכזאת היא בעלת חשיבות אסטרטגית. המרחק מאמאלפי לאפריקה איננו גדול. בנוסף לכך, כל מי שעשה את דרכו לאורך חופי איטליה, היה פוגש בצוקים ובהרים הנישאים של חצי האי, שכיום נקרא סורנטו. הגישה לאמאלפי מהיבשה דרך ההרים הסוגרים עליה היא קשה מאוד וקלה להגנה, כך שהעיר נמצאת במעין חצי אי מבודד, ממלכה בפני עצמה. מצד צפון של חצי האי נמצא מפרץ קמפניה הפורה והמאוכלס עוד מימי קדם, ומצד שני אזורי דרום איטליה הנרחבים, שהיו מפותחים ומיושבים בימי הביניים (בניגוד להיום).

בתחילת ימי הביניים נשלטו חלקים מדרום איטליה על ידי ביזנטיון והמוסלמים, והתפתחה בהם תרבות שונה מהצפון, שהיה קתולי וקשור אל ממלכת רומי הקדושה. אמאלפי הייתה בגבול שבין הצפון לדרום, בין ביזנטיון לעולם הרומי, ובתור שכזו הייתה בעלת חשיבות אסטרטגית וכלכלית רבה. בידודה היחסי תרם לעצמאותה, ועם היחלשות האחיזה הביזנטית בדרום איטליה החל מאמצע המאה ה-10, היא הפכה לכוח עצמאי וחזק, המשלב בתרבותו מרכיבים של מזרח – ביזנטיים, מערב – קתוליים, דרום – מוסלמיים וצפון – נוצריים.

באותה תקופה מתחדש המסחר בין מזרח למערב, בין העולם המוסלמי לעולם הנוצרי. מוצרי מותרות עשו דרכם לאירופה המתפתחת, החל מתבלינים, המשך בבשמים ובדים, וכלה בסוכר ואבנים יקרות. על המסחר המתחדש משתלטות ערי איטליה, שהתנהלו ברובן בצורה של רפובליקות מקומיות. ערים אלה שלטו על התנועה בים התיכון והפכו למעצמות צבאיות, פוליטיות וכלכליות. הידועה ביותר ביניהם היא וֶנֶציה, אך במקביל אליה היו גם יריבתה הגדולה גנוּאה, פיזה, אנקונה ואמאלפי.

סוחרים מאמאלפי ייסדו את בית החולים הראשון של המסדר ההוספיטלרי בירושלים במאה ה-11 (עוד לפני מסעי הצלב). מה היה להם לעשות שם? ולמה דווקא אנשים מאמאלפי? התשובה היא, שלסוחרים ולאוניות שהגיעו מאמאלפי היה מעמד מועדף במצרים וסוריה בזכות אמצעי התשלום שלהם, שהיה מטבע מקומי קשיח, אותו הם השיגו במסחר עם ביזנטיון. במילים אחרות, אמאלפי הייתה אחראית על הסחר של אירופה עם מצרים, ששלטה באותה תקופה בירושלים.

לאמאלפי היה צי מתקדם, וזה היה גם מקור מחייתה. בסביבתה אין אדמות פוריות והגישה היחידה אליה היא בדרך הים, וזה הביא את המקומיים לפתח צי אוניות גדול. הנמל של היום הוא לא הנמל של פעם. רובו טבע מתחת למים באסון טבע שהתרחש ב-1143. כמה שנים לאחר שהעיר איבדה את עצמאותה לכובשים הנורמנים ונשדדה על ידי אנשי פיזה, שהיו בעלי בריתם ומתחריהם של סוחרי וספני אמאלפי, דומה כי נגזר דינה באחת: ראשית כיבוש וביזה, ולאחר מכן – גל טסונאמי עצום שהחריב את העיר התחתית ואת הנמל הגדול. אמאלפי לא התאוששה מעולם ממכות אלה, וכיום היא עיירה קטנה דחוקה בעמק צר בין הרים יפים ובלתי עבירים לים.

אלא שלאמאלפי יש חשיבות רבה גם מבחינה דתית נוצרית, מכיוון שבקתדרלה שלה נמצאים חלק משרידיו של השליח אנדריי, אחיו של פטרוס, הקבור ברומא. אנדריי נחשב לראשון שקיבל על עצמו את הנצרות. הוא היה מתלמידיו של יוחנן המטביל ושכנע את אחיו פטרוס להאמין בישוע. הם היו דייגים שהפכו לדייגי אנשים. פטרוס נשלח לרומא, בעוד שאנדריי הפיץ את הבשורה ברוסיה, רומניה, יוון (פטרס) וגיאורגיה, והקים את הפטריארכיה בקונסטנטינופול. וכך פטרוס הוא השליח למערב, בעוד שאנדריי הוא השליח למזרח. פטרוס נצלב וראשו למטה כדי שלא יבלבלו בינו לבין ישוע, ומאותה סיבה נצלב אנדריי על צלב אלכסוני. אך טבעי הוא שלאחר ביקור ברומא בבזיליקה של פטרוס, נגיע לביקור באמאלפי לבזיליקה של אחיו – אנדריי.

הקתדרלה המרכזית של אמאלפי נבנתה במאה ה-11 ומהווה דוגמא טובה לאדריכלות רומנסקית עם השפעות ביזנטיות. יש בה ציורים ופרסקאות של אנדריי ופסל ברונזה שלו, שנעשה על ידי תלמיד של מיכאלאנג'לו.

בשנת 1204 כבשו הקתולים את קונסטנטינופול והביאו את שרידי אנדריי לאמאלפי. הגולגולת וחלק מהעצמות שלו נמצאים כיום בכנסייה בעיר פטרס ביוון, אבל עצמות וחלקים אחרים של הקדוש נמצאים בקריפטה של הקתדרלה באמאלפי. ההסתמכות על אנדריי (הוא המגן של העיר) והמוטיבים הביזנטיים באדריכלות מראים על הקשר של העיר למזרח הנוצרי.

מעל אמאלפי נמצא רוולו (Ravello), כפר של וילות עתיקות, שחלקן מימי הביניים. הוא התפרסם כמקום של מוזיקאים ובראש ובראשונה ואגנר, שמצא כאן את גן העדן האבוד הגרמני, וכתב במקום רבות מיצירותיו.

קצה היבשה (Torre di Minerva)

מפרץ נאפולי תחום בדרומו על ידי חצי האי סורנטו. בצד הדרומי של חצי אי זה נמצאים אמאלפי והחופים היפים באיטליה (ראו פרק על הנצרות). אבל בקצה חצי האי נמצא אחד המקומות הדרמטיים באיטליה. על הצוקים הצופים אל הים יש מגדל מצודה שהוקם מעל מקדש לסירנות ולאלה מינרווה. כל האזור, כולל איים קטנים סמוכים, נקשר לסירנות (נימפות ים).

כזכור, אודיסאוס רצה לשמוע את שירת הסירנות, אלא שכל מי ששמע אותה השתגע וקפץ לים, ולכן הוא קשר עצמו לתורן וציווה על צוות הספינה לא לשחרר אותו, וכך היה. אלא שהטעות של אודיסאוס הייתה שהוא לא נתן לעצמו להשתגע ולקפוץ למים במקום כה יפה. השיגעון של הסירנות החביא בתוכו מעבָר לממד אחר. מיקום של צוקים בקצה המערבי של יבשה, החודרת לתוך הים, מסמל מעבָר ממדים ומהווה את אחד המאפיינים של קדושה במקומות רבים בעולם.[8]

ממערב למקדש הסירנות נמצא האי של קאפרי, בו מצאו בית אוגוסטוס ובמיוחד טיבריוס (בווילה יוביס). במקדש הסירנות אנו מגיעים לקצה מסלול רומא ותרבויות העבר באיטליה. נותרה לנו רק גיחה קצרה דרומה משם.

נאפולי

זוהי העיר השנייה בגודלה באיטליה, לאחר רומא. היא הוקמה במאה ה-6 לפנה"ס כפוליס יוונית ונקראה "נאו פוליס", ומכאן שמה. היא הפכה להיות בת ברית של רומא, מרכז לנצרות הביזנטית ובירת הממלכה הסיציליאנית במאה ה-13 ולאחר מכן הבירה של ממלכת נאפולי שהתקיימה תחת חסויות שונות עד למאה ה-19.

במאה ה-12 הקים פרידריך השני בנאפולי את אחת האוניברסיטאות הראשונות באירופה.

נאפולי ידועה באמונתה הדתית ובנס הדם הקדוש המתרחש בקתדרלה שלה פעם בשנה ומזמֵן מאמינים רבים. יש בה ארמונות מלוכה ומוזיאונים יפים, הרבה כנסיות ומנזרים, והיא נמצאת בלב מפרץ נפלא שצופה אל הר וזוב והאי קאפרי. מרכז העיר הוא הטירה שעמדה בפני מצורים וניסיונות כיבוש רבים.

בנאפולי נמצא אחד המוזיאונים הארכיאולוגיים החשובים בעולם ובו ממצאים מפומפיי, כולל כאלה שנמצאו במקדש איסיס ודגם של העיר, וממצאים מהראקליום, כולל יצירות אמנות מווילה פאפירי, וכן הרבה ממצאים נוספים מהאזור. מתחת לעיר ישנה עיר תת-קרקעית המגיעה לשכבות היווניות רומאיות ובה קטקומבות.

פומפיי (Pompeii)

פומפיי היא עיר רומאית שנקברה תחת אפר הווזוב בשנת 79 לספירה, והחיים בה כמו קפאו מלכת, עד שהתגלתה מחדש באמצע המאה ה-18. ביחד עם הראקליום הסמוכה, פומפיי מספקת לנו הצצה נדירה לחיי היומיום של הרומאים, כולל שווקים, בתים, בתי מלאכה, מבני ציבור, ולמרבה ההפתעה – גם מקדשים וחיי דת. לכל המתעניין ברומא העתיקה זהו אתר חובה, הדוגמא הטובה ביותר לעיר רומאית ולחיים רומאיים כפי שהיו בעבר.

ישנם שני אתרים בתוך פומפיי המתקשרים לנושאי הרוחניות, והם "וילת המסתורין" ו"המקדש של איסיס".

בווילת המסתורין נראה על קירות אחד החדרים מחזור ציורים של בחורה צעירה שנכנסת בסוד המסתורין על שלביו השונים. בעולם הרומאי היו כתות שונות שעסקו בחניכה לתוך עולם הרוח, חוויות על חושיות והשגה של חיי נצח, הן היו פתוחות לכולם אך הכניסה אליהן הייתה כרוכה בשלבי לימוד וניסיונות שונים[4]. המקום שימש כנראה כמקום פגישות של אחת מכתות המסתורין הללו – אולי זו של דיוניסוס.

בציורים, שהם היפים מסוגם שהתגלו, רואים סאטירים, נימפות, את סיליניוס (העוזר של בכחוס), מאינדות – נשים חסידות דיוניסוס שהיו יוצאות ליערות במחול ובשירה, ופעולות שונות הקשורות לחניכה, כולל בכחוס עצמו והנערה בשלבים שונים של הדרך. יש טוענים שזה היה הבית של ליוויה, אשתו של אוגוסטוס, שהייתה האישה החזקה מאחורי הקלעים של תחילת התקופה האימפריאלית. אם אכן היה זה ביתה (הזיהוי מבוסס על פסל שנמצא במקום), אזי היה לה קשר עם הכת של דיוניסוס, וייתכן שזה היה סוד כוחה.

המקדש של איסיס

המקדש של איסיס בפומפיי הוא קטן יחסית, אך נחשב לאחד השלמים והחשובים בעיר, וגם בו התגלו ציורים מופלאים המגלים לנו טפח מכת המסתורין הפופולרית של איסיס, היא הייתה אלה מצרית שמצאה בית ברומא, אלוהות הקסם והריפוי, פטרונית התרבות, שדרכה משיגים לידה מחדש. הכת שלה הגיעה לרומא כבר במאה ה-2 לפנה"ס והתבססה לאחר מותו של יוליוס קיסר. צריך לזכור שיוליוס (כמו גם מרקוס אנטוניוס), היה קשור לקליאופטרה מלכת מצרים, שזיהתה עצמה עם איסיס.

הדת המצרית העתיקה מספרת על האל שנרצח – אוסיריס, אשר ניצח את המוות וקם לתחייה, אלא שזה קרה בעזרתה של איסיס אשתו. איסיס היא קוסמת, מרפאה, מביאת חיים. פולחנה כלל חגים ציבוריים, טקסים סודיים של איניציאציה ופולחן יומיומי שמתואר על ידי כותבים רומאיים.

החניך במיסטריות של איסיס עבר תהליך של גאולה, מוות ולידה מחדש. הוא ירד לשאול, חצה את ארבעת היסודות הקוסמים, ראה את השמש זורחת בלילה בעולם התת-קרקעי והתקרב לאלים השונים. הוא הזדהה עם אוסיריס והורוס הזורחים עם בוקר. האלהתו של החניך הייתה מעשה ידי האֵלָה. הרבה מהתכונות של האיקונוגרפיה הנוצרית של מריה הושאלו מאיסיס. האֵלָה מצוירת ומפוסלת ככיסא הכבוד של האל, מחזיקה את החניך, האל, בזרועותיה ומולידה אותו מחדש.

מבחינת ההמונים, איסיס זוהתה עם דמטר או צרס אלת האדמה מצד אחד – ועם ונוס מצד שני. אבל מעבר לכך היה לה היבט מאגי שדיבר אל ליבם של הרומאים, ואכן מקדש לאיסיס הוקם ברומא לאחר מותו של יוליוס קיסר בשדה מארס. לאחר מכן נאסר פולחנה, אך הוא חודש ב-65 לספירה על ידי קליגולה, והנה מתברר שבפומפיי הפולחן הותר בתקופה זו (המקדש הקיים הוקם ב-62 לספירה).

איסיס הרומאית מחזיקה כלי נגינה (או תירס) ביד אחת וכד מים ביד שנייה. היא האלה של המסכנים, המדוכאים והעבדים, אך גם של האומנים, הימאים, האריסטוקרטים והשליטים. הפולחן שלה כלל לימוד ידע אזוטרי. בזכות כוחות הקסם שלה היא מסוגלת לעזור לאנשים, וכך היא הפכה לאם המלכה.[5] במקדש בפומפיי יש חדר שבו קוימו כנראה פולחניה. במקדש עצמו יש חלק פנימי מוגבה סגור ובו היו פסלים של איסיס ואוסיריס, חצר עם עמודים ומזבחות, וכן בניין קטן ובו מיכל גדול עם מים קדושים מהנילוס. המקדש היה צבוע אדום ולבן והוא ממוקם ליד הפורום, השווקים, התיאטרון ומקדשי אסקלפיוס ונפטון. באחד הציורים באקלסיאסטריון (חדר החניכה הפנימי) נראית "איו" באה לבקר את איסיס במצרים. לפי המיתולוגיה "איו" הייתה נימפה שהפכה לפרה, היא הגיעה למצרים ושם הולידה את השור הקדוש אפיס (האב היה זאוס), והיא זוהתה עם איסיס.

גילוי מקדש איסיס בפומפיי באמצע המאה ה-18 עורר עניין רב והראה על הקשר שבין מצרים לרומא. רבים באו לבקר ולראות אותו, ביניהם גם מוצרט הצעיר, שלימים כתב כנראה את היצירה "חליל הקסם" בהשראת מקדש זה.

הרקולניאום (Herculaneum)

כמו פומפיי, גם הרקולניאום נקברה תחת אפר וולקני, וכך היא נשמרה לדורות הבאים. זו הייתה עיירה רומאית בת 4,000 איש, שעיקרה בתי קיט של עשירי רומא, ונקראה על שם הרקולס (עדות למוצא היווני העתיק שלה). השריד החשוב ביותר בהרקולניאום הוא וילה פאפירי, שהממצאים ממנה נמצאים במוזיאון בנאפולי. מעבר לכך יש שרידי בתים שלמים ובהם פסיפסים וציורי קיר מרהיבים.

באיה (Baia) ופוצואולי (Pozzuoli)

באיה היא עיר שנמצאת כמה ק"מ מצפון מערב נאפולי, ודרומה לקומאי, סמוך לאגם אוורנוס. זה היה הבסיס העיקרי של הצי הרומאי. כיום חלק גדול מהעיר העתיקה נמצא מתחת למים. ליד החוף של באיה נמצאות שתי כיפות רומאיות ענקיות ובתוכן מים. אלה היו מקדשים לוונוס ומרקורי (וכנראה גם מרחצאות), ולידם נמצא גם מקדש לדיאנה.

לפי האגדות, במקום כלשהו סמוך לעיר היה פתח לעולם התת-קרקעי של הסיבילה הקימרית, הנביאה של המתים. זאת הייתה מערכת מערות מלאכותית ענקית בעלת שבע קומות שנבנתה בצורת המדורים השונים של העולם התחתון שהייתה קיימת כבר מ1000 לפנה"ס. הפתח נסגר ב-35 לפנה"ס, בזמן מלחמת האזרחים הרומאית, על ידי אגריפה, שמילא את המערות בכמויות עפר עצומות כחלק מהמסע שלו נגד האמונה באפולו. זאת הייתה מערכת מערות מלאכותית שנבנתה בצורת המדורים השונים של העולם התחתון.

סמוך לבאיה נמצאת פוצואולי, עיר רומאית נטושה ובה אמפיתיאטרון מהיפים באיטליה, ולידה סולפטארה (Solfatara) – לוע הר געש כבוי שבעבר יצאו ממנו אדים רעילים. גם כיום ניתן לראותו כקדרה גדולה מבוץ שבה מבעבעים אדי גופרית חמים. הרומאים היו בטוחים שזה מקום סדנתו של האל וולקן (אל הנפחים והאש).

אגם אוורנוס (Avarnos)

קרוב מאוד לבאיה וקומאי נמצא אחד האגמים היפים באזור נאפולי, לא רחוק מהים, בתוך לוע געשי נמוך וכבוי. בימי קדם האמינו שבתחתית האגם נמצא שער לשאול. היוונים והרומאים האמינו שיש שערים לשאול וכמה מהם נמצאים בתחתית אגמים.[6] נהר השאול, המוחק את הזיכרונות – נהר הסטיקס – קשור למערכת המים שלהם. לפי סטראבון, האגם קשור לאירועים שקרו לאודיסאוס במסעו הביתה. בעשר השנים של מסעותיו מטרויה בחזרה לאיתקה הוא עבר על פני אזורים שונים באיטליה.

סמוך לאגם אוורנוס ולבאיה הייתה מערכת מנהרות תת-קרקעית של הסיבילה הקימרית. המיקום המדויק לא ידוע, אבל היו כנראה מספר פתחים וחיבורים בין באיה, אגם אוורנוס וקומאי. יש בדרום האגם פתח למערה של הסיבילה

הסיבילה הקימרית

האורקל של המתים נקראה הסיבילה (נביאה) הקימרית. נבואה נקשרה לעולם התת-קרקעי, והדוגמא הבולטת לכך היא דלפי. במקום שבו לא הייתה מערה טבעית, נחפרו מערה או קומפלקס מערות מלאכותי שתוכניתם הייתה לפי הגיאוגרפיה האגדית של העולם התחתון. שניים מהמקומות התת-קרקעיים המפורסמים ביותר של הרומאים היו מקום הסיבילה הקימרית בבאיה ואגם אוורנוס והגרוטו של הסיבליה הקומאית בקומאי.

הסיבילה הקימרית מזוהה הרבה פעמים עם הסיבילה הקומאית, אלא שאלו היו שתי נביאות שונות. הקימרית גרה מתחת לאדמה במתחם מקודש ליד באיה ואגם אוורנוס, והיא קרויה על שם מקום סמוך בשם קימריום, ואילו הקומאית שכנה כמה קילומטר משם מתחת מקדש אפולו, באקרופוליס של המושבה היוונית בקומאי. וורגיל לקח מnaevious והם הראשונים המספרים על סביליה קימרית cimmerean אותה פוגש אניאס בחוף איטליה. נאוויוס הוא הראשון והיחיד המזכיר סיביליה כזאת ומבדיל אותה מהקומאנית, מסיבות לא ברורות

הסיבילה הקימרית מזוהה על ידי כותבים הלנים ורומאים מאוחרים יותר עם האורקל של המתים, איתה מתייעץ אודיסאוס במסעותיו. היא שכנה במחילות תת-קרקעיות ולא ראתה את אור השמש. לפי סטראבון, היו עמה גם כוהנים: "כוהניה חיו על מה שהם יכולים להשיג על ידי כרייה, ומאלו שבאו להיוועץ בנביאה, הנמצאת הרחק מתחת לאדמה, ואלו שחיו עם הנביאה היה להם מנהג מסורתי שאף אחד לא יראה את השמש, אלא שהם יצאו החוצה מהמערות רק בלילה."

מערת הסיבילה בקומאי (Cumae)

קומאי היא מקום מושב הסיבילה החשובה באיטליה. זאת אחת מהמושבות היווניות הראשונות באיטליה, שנוסדה כבר בתקופה הארכאית (מאה 8 לפנה"ס), מקום מקדש לאפולו. המושבה מוזכרת על ידי כותבים יווניים והלניים ובמיוחד על ידי הכותבים הרומאים. לידה נמצא אגם אוורנוס, שם היה שער לעולם המתים ומתחם תת-קרקעי בו שכנה נביאה נוספת (הקימרית). תעלה תת-קרקעית חיברה את האקרופוליס של קומאי למתחם התת-קרקעי של הקימרים.

על הגבעה של קומאי שרידים של פוליס ומקדשים. מתחת לגבעה שכנה הנביאה המוזכרת באניאס של ורגיליוס, וכך הוא כותב: "אז איניאס טיפס אל הגבעה המסולעת, היכן שעל הפסגה עמד מקדשו של אפולו, ושם המערה המפחידה של הסיבלה הגדולה הייתה, שממנה באו נבואותיה, שמקבלות השראה על ידי דליוס הגדול בעצמו".

לפי ורגיליוס, הסיבילה מקומאי מסרה את עצמה לאפולו תמורת חיים ארוכים, אלף שנה, אבל שכחה לבקש נעורי נצח, ולכן היא הלכה והצטמקה עם השנים, עד שנותר רק קולה. כשהייתה בת שבע מאות שנה פגשה את איניאס שהגיע מטרויה לרומא וניבאה לו שצאצאיו יהיו שליטי רומא, ובעקבות כך הוא ייסד את העיר אלבה לונגה.[7]

ורגיליוס מתאר באריכות ובצורה דרמטית את המפגש בין איניאס לסיבילה הקומאית. היא רואה את הטיבר מלא בדם. אף על פי שהיא כוהנת לאפולו היא לא מתַקשרת את אפולו, אלא מדברת בשם עצמה ומשרתת את דיאנה בתפקידה המשולש שכולל בנוסף להיותה כוהנת לדיאנה ואפולו גם שלטון בשאול, ולכן יכולה להדריך את איניאס במסעו דרך אגם אוורנוס לפגוש את אביו בשאול, דרך אגם אוורנוס. בכך מחבר ווירגיליוס את דמות הסיביליה הקומאנית עם הקימרית.

זמן ההתרחשות לפי הכרונולוגיה ההיסטורית הוא כנראה המאה ה6 לפני הספירה בזמן זה לא היה מרכז אפולו ברומא, הוא הגיע לשם רק בסוף המאה ה5 כמרפא מחלה ולא כנביא, ולכן יש להניח שהמרכז הנבואי בקומאי לא היה קשור לאפולו וקיבל השראה ממקור אחר, זאת התזה של הסיביליות כפי שמציג אותה פרקה/  Lycus of regium היסטוריון יווני מהמאה ה3 לפני הספירה בעיר רגיום שביוון הגדולה. ומקורות לטינים וקמפניים אחרים מהמאה ה3 לפני הספירה מספרים על הסיביליה בקומנה, עוד לפני שהרומאים הגיעו למקום

בהמשך האיניאדה מספר ורגיליוס על נביאה, אישה הזקנה שמכרה ספרי נבואה קדושים למלך רומא טרקווין. וארו הוא זה שמקשר את הסיבילה מקומאי עם אישה זו. הוא קורא לה בשלושה שמות: "אמלתאה, דמופילה, הרופילה". Livy וservius מקורות רומאים, מספרים שהסיביליה הגיעה מאריתראה, בחוף האיוני, שם היא קיבלה חיי נצח מאפולו בתנאי שתלך לארצות אחרות, ומאז הגיעה לקומנה הגוף שלה הולך ומצטמק עד שנשאר רק קול.

המושבה היוונית קומאי נכבשה על ידי תושבי האזור הקמפנים במאה ה-4 לפנה"ס ונהרסה. הם טבחו בתושבים, הרגו את הזקנה והשאירו במקום את מקדש אפולו, שבו נשמרו עצמותיה הקטנות בכד אותו הראו לאורחים החשובים, פולחן הסיבילה נפסק. אוגוסטוס ניסה להחיות את מרכז הנבואה, אך בסופו של דבר לא הצליח בכך.

ב-1932 נחפרה המערה של הסיבילה (על ידי אמאדו מאורי) ונמצא שאורכה 150 מטר והיא נמשכת מצפון לדרום, כאשר חדר הסיבילה בדרום, ולאורכה פתחים המכניסים אור פנימה ופונים אל חורשה קדושה הפונה לים. בזמן החפירות התגלתה בהר מערה נוספת באורך 200 מטרים, שהיא חלק מדרך צבאית שנבנתה בזמנו של אוגוסטוס, מה שמצביע על כך שבזמן זה הייתה כנראה מערת הסיבילה כבר סגורה.

ניתן לראות בקומאי את בסיסי המקדשים לאפולו ולזאוס וכן שרידי פוליס יוונית קדומה. המקום קרוב לים ויש ממנו נוף יפה. השרידים הארכיאולוגים בקומאי – מבנה החדרים והמבוך של המסדרונות המוביל לקודש הקודשים, בו יש ספסלים לאלו שבאים לשאול שאלות – מזכיר את מבנה מערך המקדשים בדלפי ובמקומות נבואה של אפולו נוספים כגון claros שבאיונה או didyma. אמנם המקום שופץ בתקופת אוגוסטוס, אך כנראה ששמר על התוואי המקורי.

פרקה מציע שמלך של קומאי בשם אריסטודמוס שהיה טירן בסוף המאה ה6 לספירה, הביא את העיר למצב של בכורה באזור קמפניה והוא בנה, חצב את הקומפלקס של הסיבליה מתחת לאדמה. באותה תקופה בפוזולי הסמוכה, התיישבו גולים מסמוס, ויכול להיות שהם הביאו איתם את מסורת הסיבלייה (עמ 87). פרופסור גאורדוצי gaurducci מצא בקומאי דיסק ועליו הכתובת באיולית: "הרה לא מרשה חקירה נוספת באורקאל". וזה הוכחה שהיה מרכז נבואי בקומונה והצעה שהוא היה תחת השפעה של הרה, כמו בסמוס, ולא אפולו, כפי שנרמז מאוחר יותר.

נשאלת השאלה מדוע בנו קופלקס תת קרקעי, מדוע הסיבלייה מתנבאת במערה. הקישור של סיבליות למערות לא מופיע במקרים האחרים, זאת קונוונציה שאין לה בסיס. לרוב היא ניבאה ישובה על גבי אבן, ורק במקורות ספורים מקשרים את גאיה אלה האדמה למערות, ולעיתים גם בדלפי או במספר מקומות אחרים ביוון. ייתכן והקשר עם אמא אדמה כמו במרכז הנבואי בeagria הביא להשראת הנבואה, בדידמה ובקלרוס זה היה המעיין הקדוש, בדלפי האד שיוצא מהאדמה.

פרקה מציע שאוורנוס היה מרכז נבואי קדום איטלקי מסוג כלשהו, ההתיישבות בקומאי ביחד עם התיישבות האנשים מסמוס בפוזולי הקרובה, הביא את אריסטודומוס להפוך את המרכז הנבואי התת קרקעי לקשור למסורת הסיביליה ולמוסד מדינה, אליו ניתן לגשת לקבל תשובות לשאלות.

הכניסה לעולם התת-קרקעי של קומאי הייתה בפינה הצפון מערבית של המקדש לאפולו. צפון מערב בגיאוגרפיה המקודשת של הרומאים היה החלק בקוסמוס שמוקדש לגורלות ולתושבים של העולם התת-קרקעי. המקדש הפנימי כוון כלפי השקיעה, ביום הארוך ביותר בשנה, וסימל את המוות השנתי של הטבע.

חללים קדושים תת קרקעיים

מקומות תת קרקעיים יכולים לשמש במקומות תצפית טובים על השמים, על הכוכבים, וזה גם בגלל סיבות אופטיות, כפי שגילו כל התרבויות הגדולות (בזווית מסוימת של המנהרה יש בליעה של קרני האור והחל מעומק מסוים יש חושך גם ביום) וכפי שניתן לראות למשל במצפי הכוכבים הגדולים של ימי הביניים באוזבקיסטן. הדרואידים צפו בכוכבים ממעמקי בארות, ומכאן האמרה: האמת נמצאת בעמקי הבאר. המצרים הסתכלו על הכוכבים דרך מנהרות בפירמידות או בקברים. מבני הקבורה הגדולים באירלנד ובאנגליה מכוונים כלפי נקודות מסוימות בשמיים.

במיתרדיזם יש תופעה דומה, מקדשים של מיתרה היו מכוונים כלפי המזרח בצורה שקרני השמש הראשונות האירו את דמות האל שוחט השור, דרך חלון שמעל הכניסה או אמצעי אחר. דוגמא טובה לכך זה המקדש החצוב בסלע באנגרה, במקדשי מיתרה נהגו ליצור גם פתחים בגג שדרכם האור יוכל להיכנס ולהאיר פסל או חפץ אחר. כשם שנעשה גם במצרים. אלא שמקדשי יתרה היו לרוב מתחת לאדמה.

גם במערות טבעיות נעשה פתח שהיא את החפץ הקדוש הראשי בצורה מכוונת שמים, כך שהמערה כולה יכלה להישאר בצורתה הטבעית ועם זאת לכוון לכיוונים הנכונים. לעיתים קרובות קרני השמש האירו מזבחות. גם מקדשי האלים של רומא היו מכוונים כלפי זריחת השמש, ודוגמא לכך היא המקדש בקדש שבגליל.

ישנם אגדות רבות בעמים רבים על רשתות של מנהרות הלוקחות ממקום למקום מתחת להרים, לנהרות אפילו. הקדמונים ידעו לחפור מנהרות, באתונה הרומאים חפרו במשך 6 שנים מנהרה למים עם 700 פירים באורך 15 מילין, גם בארץ אנו מכירים מנהרות רבות: המנהרה בארמון הנציב, מנהרת החשמונאים בחפירות הכותל, נקבת השילוח, ועוד.. אך האגדות מדברות על עשרות ומאות מילין של רשתות מנהרות חצובות מתחת לאדמה עם כניסות סודיות שיש מי ששומר עליהם, כמעט כמו בסרט של שר הטבעות. האם אלו שרידים של תקופות בכדור הארץ שבהם התחבאו תושבי הכדור מתחת לאדמה מחשש לנחיתה של צלחות מעופפות? כפי שחלק מהתיאוריות טוענות. האם היו טכניקות חפירה מתקדמות לתושבים הקדמונים?

בספרות האזוטרית יש אזכור של מערכות מנהרות במקומות כמו דרום אמריקה, טיבט, חלקם קשורות לערים אגדתיות תת קרקעיות כמו אגרטי, לפי הרולד ווילקינס לאינקה הייתה מערכת מנהרות באורך 900 מילין שחיברה את האתרים העיקריים שלהם וכן את העיר הנסתרת אליה ברחו, ממדבר צילה ועד קוזקו. לפי התיאוסופיה בידי מאדאם בלווצקי מפה של מערכת מנהרות עתיקה באנדים הנשמרת על ידי שערי אבן. לפי וולקין מערת המנהרות קשורה לתרבות האטלנטית ולעיר אגרטי. במערכת המנהרות שבטיבט שבאסיה שוכנת האחווה הלבנה. בבוא היום יצאו שוכני אגרטי אל מעל האדמה והמלך שלהם ישלוט בעולם. אגרטי יכולה לשכון בהרי טיבט או במונגוליה או בכל מקום אחר. היא מופיעה לעיתים בשם שמבלה, אגרטי מחוברת במנהרות עם הבודהיסטים בלהסה.

השאול היווני

מתוך ספר מיתולוגיה של יאן פאראנדובסקי.

"הרחק, הרחק, מאחורי הרים רבים, מאחורי נהרות רבים, בקצה ירכתי מערב, שם הארץ מגיעה לקיצה ואף קרן אחת של אור שמש אינה חודרת – נמצא הפתח לשאול תחתית, לתופת. אפשר להגיע לשם גם במקומות אחרים, דרך נקיקי סלעים ומערות שריח גפרית עולה מהן מרחוק, אך מימי בראשית נודדות כל הנשמות אל ההאדס דרך אותו שער מערבי. בדרך עוברים ליד עיר הקימארים, המבוססים בין ערפל ועננים כבדים, ואת השמש הם יודעים רק מפי השמועה, לפני הפתח עצמו משתרע בשטח של כמה מילין מישור שרוי בעצב וקדרות, שעצי ערבה מעטים צומחים בו וצפצפות שקליפת גזען שחור.

דמויות משונות ומטילות פחד מצטופפות בפרוזדור לממלכת השאול, שם מתהלך היגון בלוויית אחיותיו, מחלות חיוורות פנים, זקנה עלובת מראה, אימה אחוזת רעדה תמידית ומצוקה בבלויי סחבות – מסתובבות בפינות האפלות. העבודה משוחחת עם המוות, המלחמה צועדת שלובת זרוע עם הקטטה. במרחק מה, בחצר פתוחה גדל עץ בוקיץ כביר שעל ענפיו יושבים החלומות וההזיות. מתחת לעץ מוטל ענק בעל מאה ידיים – בריאראוס שמו, איום באפס המעשה שלו.

מכאן מתחילות הביצות הגדולות של אחארון (נהר הייסורים) שמימיו זורמים אל הסטיכס, הגדול בין נהרות התופת סובב תשע פעמים סביב השאול כולו. במימיו השחורים והשקטים נשבעים אלי האולימפוס. בזרועו האחת נוסע הסטיכס אל אפיק הקוקיתוס (נהר הקינות), המשמש מקור למימי הלטאה – נהר השכחה, השותה ממימיו שוכח את כל אשר ראה בימי חלדו עלי אדמות.

הנשמה הרוצה להגיע אל עולם המתים נאלצת לעבור את כל הנהרות הללו, והיא צריכה שכארון, זקן עם סירה ומקל, יעביר אותה את הנהר, צריך לשלם לו מטבע, ולכן שמים מטבע על המת, על עינו או בפיו. לאחר שעוברים לצד השני הנשמות עומדות מול קארבארוס, צריך לזרוק לכלב עוגה אפויה בדבש כדי שיירגע. משם עוברים את ממלכת הרפאים ומגיעים בדרכים לא דרכים אל ארמונו של האדאס. בארמון יש שלושה שופטים שהיו שלושה מלכים לשעבר שמחליטים לאיזה מדור בשאול הנשמה זכאית להגיע. מתחת לארמונו של האדאס יש את הטארטארוס, המדור הקשה ביותר, הנשמר על ידי הארינות, שלוש אחיות מפלצות המגלמות את מוסר הכליות הנוקב והאכזרי ביותר.

האריניות רודפות את הרשעים גם על פני האדמה וגם בשאול התחתית. ככנפי העטלף פרוש לבושן השחור בשעה שהן ממריאות לעוף במרומים. קצף זעם נפלט מפיהן ונשימתן מורעלת, עד שבמקום שהן עוברות בו, נובלים הפרחים וכל צמחי שדה, ומחלות רעות מופיעות שם. נחשי רעל בידן ולפידים בוערים – וכך הן מתרוצצות בטרטארוס ומשגיחות בשבע עיניים על ביצוע העונשין שהוטלו על העבריינים. עוזרות להן במלאכתן זו הקארות, יצורי התופת, הצמאות תמיד לדם אנוש. כל אימת שהן שומעות הד מלחמה מגיחות הן על פני האדמה. חייל כי ייפול פצוע בקרב, הן זונקות עליו, נועצות את צפרניהן בבשרו ושותות מדמו החם, עד צאת נשמתו.

המדור הטוב ביותר הוא האי של המבורכים: כשמתקרבים לארץ זו של אושר נצחי אופף את הנשמה אוויר צח וריחות ניחוח של כל פרחי הגן. זורמים שם נהרות שמימיהם שקופים וזכים כבדולח, רוחות מתוקים מניעים בעדינות ורוך את עצי היער ובזלזלי העצים הרועדים מצלצלת בלי הרף מנגינת פלאים, כאילו צלילי חליל קלים ועדינים. בטבורו של האי נמצאת עיר המאושרים – כולה מזהב טהור ומסביב לה חומת איזמרגדין, הרחובות בעיר רוצפו בשן, כל מקדשי האלים נבנו מאבני שוהם, ואילו המזבחות מאבני ספירים, מסביב לעיר זורם נהר שמימיו כל שמני הבושם.

תושבי ארץ זו – דמויות ערטילאיות וזעירות בלבוש עשוי קורי עכביש מארגמן – אינם מזדקנים לעולם והם מתהלכים שלווים ושאננים בתוך הזוהר הנצחי של איילת השחר. זוהי ארץ האביב הנצחי, פרחי האחו והעצים המצילים אינם נובלים לעולמים והחיטה מולידה ככרות לחם אפויים. בארץ תענוגות זו מבלים את החיים במשתאות, בטיולים ושעשועים. מקום המשתאות והסעודות הוא בשדה האליסאי. זהו אחו יפה להפליא, המוקף יער עבות שעציו מכל המינים מעניקים צל לסועדים, כשהם מוטלים על ספות מפרחים. מסביב לאולם המשתה עומדים עצי ענק מבדולח השקוף ביותר, וכדי יין צומחים על ענפיהם, בכל צורה וגודל. זמירים ושאר משוררי יער עפים מעל ראשיהם וזורקים עליהם פרחים כפתיתי שלג שהם מלקטים במקוריהם בשדות הקרובים."

 

ביביליוגרפיה

Sibyls and sibylline prophecy in classical antiquity. H. w. parke. routledge London and new York. 1988

פרנדובסקי, ין. מיתולוגיה : אגדות יוון ורומא א. זלקוביץ 1940

[1] המטפות של מקדש הרה בפתח נהר סלה נשמרו והם נמצאים במוזיאון שבמקום, מראים סצנות מהמיתולוגיה, משימותיו של הרקולס ומלחמת טרויה, וגם נערות רוקדות. המערך כולו מזכיר את המתחם המקודש בסמותראקי (ראו ספר "מסתורין יווני", סדרת טיולי תרבות ורוח, הוצאת פראג).
[2] עוד על גידול וחשיבות הוורד בעולם העתיק קראו בספר "יופיו של הוורד – תרבות ורוח בבולגריה".
[3] למרות שהמקדשים הגדולים נבנו לפי סדר דורי (גברי).
[4] עוד על כתות המסתורין קראו בספר "מסתורין יווני" הוצאת פראג, 2019.

[5] הפולחן של איסיס מזכיר מאוד את פולחן מריה, והרבה אלמנטים של הערצת מריה כנראה נלקחו ממנו.
[6] לדוגמא, אגם לרנה (Lerna) בפלופונס, לא רחוק מארגוס.
[7] ורגיליוס מזהה את הסיבילה מקומאי עם הסיבילה הקימארית הסמוכה, ששוכנת מתחת לאדמה.
[8] לדוגמא, בדרך עולי הרגל בספרד, סנטיאגו דה קומפוסטלה, או בקצה האדמה באנגליה, ועוד.