מאלכסנדר ועד מוחמד – היסטוריה מרכז אסיה אוזבקיסטן, טג’יקיסטן וקזחסטן

הגעת היוונים למרכז אסיה

בשנת 331 לפנה”ס מנצח אלכסנדר מוקדון את דריווש השלישי ומשתלט על האימפריה הפרסית[1], לאחר מכן הוא מגיע למרכז אסיה, כובש אותה ויוצרר בריתות חזקות עם עמי האזור. סוגדיה, שבירתה הייתה סמרקנד של היום, ובאקטריה, שהשתרעה באזורים פוריים גדולים של עמק נהר האמו-דריה. הוא נושא לאישה את רוקסנה – נסיכה באקטרית, שהייתה לאשתו הקרובה ביותר. גם חיילים אחרים מצבאו נשאו נשים מקומיות, וכך כשהמשיך המחנה הגדול בדרכו דרומה, אל הודו, נשארו אלפי אנשים מאחור.

בערים וביישובים שבהם שהו אלכסנדר וצבאו נוצרה אליטה שלטת בעלת אוריינטציה הלנית. האצולה המקומית העריצה את התרבות היוונית וחיקתה את תרבותה, כשהיא מתערבבת עם המתיישבים החדשים (כפי שקרה עם המתייוונים ביהודה), כך שעם מותו של אלכסנדר ולאחר התפוררות האימפריה, נוסדה במרכז אסיה ממלכה יוונית עצמאית תחת שלטון השכבה המתייוונת, שכללה גם את צאצאי החיילים היוונים.

אלא שעוד קודם לכן, כנראה שהפרסים ששלטו באזור הגלו לבאקטריה אוכלוסיות יווניות, וזה אולי מה שמסביר את ההתעקשות של אלכסנדר על כיבוש הארץ. על גדות האמו-דריה הוא מקים את אחת הערים הבודדות הנושאות את שמו, “אלכסנדריה על האוקסוס”, וכן עיר נוספת על גדות הסיר דריה, שנקראת “אלכסנדריה הרחוקה ביותר”.

בזמן שאלכסנדר נושא לאישה את רוקסנה, ניקנור סלווקוס מצביא צבאו נושא לאישה את בת המלך הסקיתי ספיטמנס, שהולידה את אנטיוכוס הראשון (לימים השליט של הממלכה הסלווקית). אלכסנדר מעודד הגירת יוונים ומקדונים, תראקים ואנטולים למזרח. באקטריה נמלאה במתנחלים מארצות המערב. באמצע המאה ה-3 לפנה”ס שליט המחוז של באקטריה דיודוטוס הראשון (Diodotus I) מתנתק מהממלכה הסלווקית ומכריז על מדינה באקטרית יוונית עצמאית שהתקיימה במשך 130 שנה, והגיעה לסיומה ב-125 לפנה”ס, עקב פלישות של נוודים ועלייתה של האימפריה הפרתית.

באקטריה היוונית מתפשטת לכיוונה של הודו וחלקים גדולים של אסיה. שרידים מרשימים שלה נמצאים בחלקים גדולים של טג’יקיסטן, אפגניסטן, אוזבקיסטן וטורקמניסטן. ההיסטוריון הסיני סימה קיאן (Sima Qian), שחי במאה ה-1 לפנה”ס, מתאר ציוויליזציה עירונית בת יותר ממיליון איש! המחקר הארכיאולוגי מגלה בשנים האחרונות עקבות מפתיעות של ממלכה יוונית אדירה בליבה של אסיה, ממלכה שבה שלטה השפה היוונית, עריה היו מתוכננות בקפידה ותרבותה החומרית והרוחנית הייתה מפותחת. התגליות הוצגו לאחרונה בסדרה של סרטים בנשיונל גיאוגרפיק שנקראו “ממלכתו האבודה של אלכסנדר”.

אנו יודעים ממקורות היסטוריים שאל באקטריה הוגלו כוהנים יווניים, וביחד עם אלכסנדר הגיעו גם פילוסופים ומדענים. עם קריסת האימפריה הסלווקית ועליית הפרתים, היוונים במרכז אסיה מצאו את עצמם מבודדים מהעולם ההלני, אלא שאז הם כבר היו משולבים במרחב ויצרו קשרים טובים עם הודו ואולי גם עם סין.

בשנות עצמאותם הרבות נוצרו קשרים והפריה תרבותית הדדית בין היוונים של מרכז אסיה, בעלי מורשת הפילוסופיה והמדעים ומסורת בתי ספר של המסתורין כגון זה של פיתגורס, לבין הודו שבה התקיימו התורות הגבוהות של המיסטיקה ההינדית והפילוסופיה הבודהיסטית. הסינקרטיזם תרם ליצירת זרם המרכבה הגדולה של הבודהיזם (מהאיאנה) וכנראה שגם לייסוד בית ספר של ידע סודי בהרים ששמר על עצמאותו במהלך הדורות (כפי שמופיע בספר של גורדייף “מפגשים עם אנשים מיוחדים”), עובדה המסבירה באופן אחר את פריחת המדעים בבאקטריה (בלח’) במאה ה-9 וה-10. מה מתחבא בעתיקות הערים היווניות? זמנים יגידו.

כך או כך, הממלכה היוונית-באקטרית במרכז אסיה התפוררה בגלל ריבים פנימיים, פלישות נוודים והתחזקות של האימפריה הפרתית החדשה בסוף המאה ה-2 לפנה”ס.

קראו על הפרתים במאמר על דת והיסטוריה פרסית קדומה

לאחר שלטון של מאות שנים מאיראן, הייתה נתונה מרכז אסיה למקור השפעה והתפשטות נוסף – הממלכות והתרבויות המתקדמות של בהודו.

ממלכת קושאן

הקושאנים היו נוודים רוכבי סוסים, מומחים בשימוש בקשת. כנראה ממוצא מונגולי, אלא שבניגוד למונגולים שבאו אחריהם, הם היו סבלנים ונאורים ואימצו את ערכי התרבות של הארצות שאותם כבשו, ובמיוחד את אלה של היוונים וההודים. הם היו ברית של שבטים שגורשו בלחץ הסינים מאזור אגן הטארים ועברו לעמקי נהר האמו דריה, ומשם פלשו להודו.

במאה ה-2 לספירה מחזקים הקושאנים את אחיזתם בצפון הודו ומושפעים יותר ויותר מהבודהיזם וההינדואיזם. הם יוצרים מעין סינתזה של תרבות יוונית והודית, המביאה להתפתחות זרם המהאיאנה הבודהיסטי (המרכבה הגדולה). במאה זו הם משתלטים גם על מערב סין ומקימים מרכז גדול בקאשגאר – על דרך המשי.

הם מביאים למערב סין את השפה ההודית, האמנות היוונית הודית, וכן את הדתיוּת הבודהיסטית. זוהי ההתחלה של התפשטות הבודהיזם בסין. לימים נעלם הבודהיזם מצפון הודו, ולעומת זאת המהאיאנה – “המרכבה הגדולה” – פורחת בסין ובטיבט ומגיעה משם ליפן ולכל רחבי העולם. הקושאנים הם האחראים על התפתחות זו.

הממלכה הקושאנית הוקמה במקביל לתקופות הפריחה של הקיסרים הנאורים ברומא ושושלת האן בסין. המסחר שגשג לאורך דרכי המשי, ומסיבה זו, וכנראה גם מסיבות אחרות, נוצרת אימפריה גדולה שחיברה בין העולם המערבי והמזרחי וכן בין תת-היבשת ההודית לסין. המרכז הגיאוגרפי של האימפריה היה באזורים העתיקים של באקטריה וסוגדיה.

הקיסרים הקושאנים נקראו בני האלוהים. הגדול ביניהם נקרא קנישקה הראשון, שהיה בודהיסט נלהב. הוא כינס ועידה דתית בודהיסטית בקשמיר, שייסדה למעשה באופן רשמי את המרכבה הגדולה – המהאיאנה[2]. קנישקה הראשון אחראי במידה רבה לתרגום הכתבים הבודהיסטים העתיקים לסנקסקריט קלאסית, והוא נחשב במסורת הבודהיסטית לאחד השליטים המיטיבים.

האימפריה הקושאנית היא המקום שבו הרעיונות של הבודהיזם משתנים ומתפתחים, אולי כתוצאה מהמפגש עם המחשבה הפילוסופית היוונית וההלניזם הקיים במרכז אסיה, מורשת המדינה היוונית-באקטרית. (האימפריה הקושאנית בתחילתה משתמשת ביוונית וארמית כשפה רשמית, ורק במאה השנייה לספירה התרחש מעבר לשפות מקומיות, שהשתמשו עדיין באותיות ארמיות או יווניות).

ברחבי מרכז אסיה ניתן למצוא שרידים רבים לתקופת שלטון האימפריה הקושאנית והמורשת הבודהיסטית שהיא הנחילה. במוזיאון בדוּשָנבֶּה, בירת טג’יקיסטן, ניתן לראות פסלי ענק של הבודהא, המזכירים את אלה שהושמדו באפגניסטן על ידי הטליבאן. בעיר תרמז באוזבקיסטן ישנם סטופות רבות (מקדשים בודהיסטיים), וכך גם בהרי פמיר.

עד לתקופת האימפריה הקושאנית לא היו בבודהיזם פסלים, והבודהא יוצג על ידי עץ. המפגש עם תרבות יוון מביא לתחילת הייצוג האנושי של הבודהא באמצעות פסל.

בסופו של דבר נפלה האימפריה הקושאנית טרף לשבטים נודדים חדשים, שנקראו ההוּנים הלבנים (“הפטאליטים” (Hephthalite) בפי היוונים). שמם נובע מכך שהיה להם מנהג של הארכת גולגולות, כמו בטיבט, והם היו בעלי עור בהיר. בנוסף על כך באיראן קמה ממלכה חדשה – האימפריה הפרסית סאסאנית, שהתחזקה והתפשטה, משתלטת על אזור ח’וראסאן ועמקי נהר האמו-דריה למשך מאות השנים הבאות.

נפילת האימפריה הסאסנית

בתחילת המאה ה-7 לספירה קורה הבלתי צפוי. הסאסאנים כובשים את ארץ ישראל מידי הביזנטים, ולזמן קצר נדמה היה שתקופת כורש חוזרת וכי הסאסאנים יאפשרו ליהודים לחזור ולבנות את ארצם, אלא שאז הם מנוצחים על ידי הביזנטים, ומיד אחר כך קורה דבר בלתי אפשרי אחר, צבאות הערבים עולים מן המדבר ומביאים עמם את חורבן התרבות הפרסית והחלפת האמונה הזרתוסטרית בדת האסלאם החדשה. רבים מן האצילים ואנשי האליטות המשכילות הסאסאניות ברחו לאזורי פרס המזרחית, ח’וראסאן, והביאו שם לפריחה תרבותית חסרת תקדים, שבאה לידי ביטוי מאוחר יותר, בזמן היווצרות האימפריה הסאמאנית והרנסאנס התרבותי פרסי שהיה קשור אליה.

הכיבוש המוסלמי של אזורי השלטון הסאסאני בבאקטריה והמדינה הסוגדית בהרים מסתיים במאה ה-8 לספירה. מכאן והלאה יש תרבות מוסלמית שעליה תוכלו לקרוא במאמר על האסלאם במרכז אסיה. ובכל זאת, ישנו מונח תרבותי גיאוגרפי שנקרא (עד היום) “איראן הגדולה”, והוא נובע מכך שהאימפריות של הפרסים שלטו תקופות ארוכות על אזורים במרכז אסיה, שבהם השפה והתרבות הפרסית היו דומיננטיים. חלקים מטג’יקיסטן, טורקמניסטן, אוזבקיסטן ואפגניסטן נכללים בתחום “איראן הגדולה” בצורה זו או אחרת, עד היום.

הגעת האסלאם למרכז אסיה

ההיסטוריון הערבי המפורסם בן המאה ה-14, אִבּן חלדון, מתאר את ההיסטוריה כמאבק מתמשך בין אנשי המזרע לאנשי הישימון, בין החקלאים לנוודים, בין אנשי קין לאנשי הבל. אנשי הישימון הם קשוחים ומאורגנים יותר מאנשי המזרע, ובכל פעם שהם מתארגנים יחדיו עולה בידם לכבוש את הארצות הפוריות ולהתיישב בהן. או-אז הם הופכים בעצמם לחקלאים וגל חדש של נוודים עולה עליהם וכובש אותם. זוהי בקצרה ההיסטוריה של מרכז אסיה.

במאה ה-7 לספירה התארגנו השבטים הערבים לכדי צבא יעיל של נוודים רוכבי גמלים וסוסים, ועלה בידם להכניע את שתי האימפריות הגדולות של אותה תקופה, הביזנטית והפרסית, ולהשתלט על שטחיהן. בתוך עשור ממותו של מוחמד ב-632, כבשו הערבים אימפריה אדירה שהייתה בשיאה גדולה יותר מזו של הרומים או הפרסים האחמנים. הכיבושים נמשכו גם לאחר ההתחלה המזהירה וייסוד הח’ליפות האומאית בבירה הראשונה דמשק.

פשיטות ראשונות של הערבים על האזורים הפרסיים “מעבר לנהר האוקסוס” התרחשו כבר בסוף המאה השביעית, אבל רק ב-711 לספירת הנוצרים כבשו צבאות המוסלמים את סמרקנד בראשות מנהיגם, קוטיבה אִבּן מוסלים. הוא חצה את הנהר לא רחוק מהמקום בו חצה אלכסנדר הגדול, נע על דרכי המסחר הגדולות מזרחה, לוכד את בוכרה ומגיע לחומות סמרקנד, מרקנדה המופלאה, בירתה של סוגדיה. הסוגדיים נסוגו להמשך מאבק מהעיר פנג’קנט במעמקי ההרים, אבל הפור נפל, אם כי לוקח עוד שלוש מאות שנה עד שאזור מרכז אסיה הופך מוסלמי ברובו. במסגרת השלטון האסלאמי מתרחשת התפתחות אדירה במדע, תרבות, דת ורוחניות.

במרכז הח’ליפות המוסלמית בבגדד – המצב היה סוער. החל מהמאה ה8 מאבקים אידיאולוגיים ודתיים בין שיעים לסונים, אנשי ההיגיון (‘מועתזילה’) לבין אנשי האמונה, קרעו את האימפריה מבפנים. מאבקים פוליטיים בין בית אומאיה ובית עבאס, ובין טוענים שונים לכס השלטון, הפריעו לחיים השוטפים. וכך, הרבה מלומדים, מיסטיקנים, אנשי דת, מצאו מקלט ומקום שקט ונוח לחיות בו בארצות ש”מעבר לנהר”. התשתית המקומית של מדע יווני, מוסר ותרבות פרסית, השפעות מהמזרח ומהודו, המשיכה להתקיים באזור זה ולא נפגעה או הושמדה. העילית האינטלקטואלית הייתה חופשית לבחור את דרכה ואמונתה, להשקיע כסף בחינוך עצמאי ובמחקר, ובמילים אחרות, מרכז אסיה הפך להיות מקום מושב אטרקטיבי וכר פורה להתפתחות המדע, הדת והרוחניות, במיוחד לאחר שהאזור זכה לאטונומיה ועצמאות חלקית.

בסוף המאה התשיעית עולה לשלטון בבוכרה שושלת שנקראת הסאמאנית והיא ממוצא פרסי. הם משתלטים על כל מרכז אסיה וחלקים מאיראן ואפגניסטן, מקימים אוניברסיטה וספרייה המחקה את “בית החוכמה” בבגדד – האוניברסיטה המוסלמית החשובה והגדולה בעולם, מזמינים מלומדים, אמנים, סופרים ומשוררים לחצרם, מחדשים את השפה הפרסית, ומביאים לרנסאנס תרבותי פרסי בספרות, שירה, אמנות, מדע, שפה, ודת.

[1] דריווש השלישי בורח למרכז אסיה ומוצא שם מקלט במשך כמה שנים, דבר המראה על השתרשות התרבות והלאומיות הפרסית באזור זה. לוקח לאלכסנדר כמה שנים לכבוש מחוזות אלה, וזה קורה רק לאחר שהוא נושא נסיכה מקומית ויוצר בריתות.

[2] בבודהיזם יש שני זרמים עיקרים: המרכבה הקטנה שנפוצה בתאילנד, בורמה, דרום מזרח אסיה, ובה מתרגלים את הבודהיזם המסורתי שמטרתו שחרור של הנפש האינדיבידואלית ממעגל הסמסרה, והמרכבה הגדולה שמטרתה שחרור כל האנושות מסבל ואחריות כלפי כדור הארץ והבריאה, והיא דוגלת יותר במסורת הפרשנית שהתפתחה מאוחר יותר, בעלת אוריינטציה דתית, הומאנית ומיסטית.