מנזרי וכנסיות אתיופיה

מנזרים קדומים בתיגראי

כבר לפני נפילת אקסום ובמיוחד אחריה מתחילה בתיגראי מסורת של חציבת מנזרים בסלע,[1] במקומות קשים לגישה – מסורת שמגיעה לשיא בבנייתה של לליבלה, אך מתחילה במקומות כמו גרלטה, ווקרו וימרהנה כריסטוס. בהרים הנישאים ישנם מאות מנזרים יפהפיים, חלקם במקומות בלתי נגישים, והם אחד מאוצרות התרבות, האמנות והאדריכלות המופלאים של אתיופיה.

דברה דאמו

ראש וראשון למנזרי אתיופיה הוא דברה דאמו (Debra Damo), מנזר הבנוי על הר שולחן מוקף צוקים נישאים, שהעלייה אליו נעשית רק בעזרת סולם חבלים אותו מורידים הנזירים מלמעלה. לפי המסורת, מי שהקים את המנזר הוא החשוב מבין תשעת הקדושים, אבא ארגאווי (Aragawi). לסיפור הקמת המנזר שתי גרסאות. האחת אומרת שהקדוש טיפס על גבי נחש גדול לו סגדו המקומיים, ששמר על המקום, הרג את הנחש והפך את מקום העבודה הזרה למנזר. לפי גרסה אחרת, הקדוש רצה להגיע לראש ההר, ונעשה נס ונחש גדול הופיע ונשא אותו במעלה הצוק. כך או כך, האגדה מסבירה איך הצליחו הנזירים הראשונים להגיע לראש הר שהגישה אליו כמעט בלתי אפשרית.

בדברה דאמו נמצאת כנסייה שהיא כנראה הכנסייה העתיקה ביותר באתיופיה שעדיין עומדת שלמה ומקורית – מן המאה השישית לספירה! בידודו של ההר וקשיי הגישה אליו הגנו על פסגתו מפגעי המלחמות שפקדו את האזור. עד היום יש שם קהילת נזירים מבודדת, הכניסה מותרת לגברים בלבד.

כנסיות גֶרַלטה (Gheralta)

זהו אזור של צוקים מאבן חול, והרי שולחן שבהם חצובות כנסיות נפלאות.

כנסיית אבונא ימאטה (Abune Yimata) מיוחסת לאחד מתשעת הקדושים, הגישה אליה אפשרית רק באמצעות טיפוס על צוק סלע בעזרת גומחות ונקודות אחיזה לידיים, משימה שהיא בלתי אפשרית לרוב התיירים. כשמגיעים למעלה יש מקומות שבהם יש מדף סלע צר, שמתחתיו תהום בעומק 250 מטר. בתוך הכנסייה ציורים מהמאה ה-15 שנחשבים ליפים והמיוחדים מסוגם, בהם נראות דמויות הקשורות לספרות החיצונית ולמיסטיקה הנוצרית גנוסטית, כגון נוח, שת והבל, אליהו, חנוך ומשה.

כנסיית מרים קורקור (Maryam Qorqor) היא אחת הגדולות והמורכבות בתיגראי. הולכים אליה בדרך נוחה ובנופים נפלאים. יש לה חזית בנויה במערב הבולטת מהסלע. לפי המסורת היא נבנתה במאה ה-4 על ידי המלכים אברהה ואטשבהה (המלך אזנה ואחיו). הכנסייה נשכחה בעקבות סלע גדול שנפל מההרים והחביא אותה, ונתגלתה מחדש במאה ה-13 בעקבות תזוזתו של הסלע על ידי אבונא דניאל. היא מפורסמת בפרסקאות האוריגינליות שיש בה מהמאה ה-13. כמה דקות הליכה משם נמצאת קפלה נוספת הקשורה אף היא לאבונא דניאל, שנקראת “דניאל קונקור” ובה ציורים מהמאה ה-14.

כנסייה נוספת ומיוחדת באזור גרלטה היא זו של אבונה אברהם (Abune Abraham) שנקראת גם דברה ציון. הכנסייה נמצאת בראש רמה מוגבהת ולה חזית סלע מרשימה. יש בתוכה כיפה חצובה בסלע עם ציורים יפים מהמאה ה-15 של מלאכים וקדושים, חלקם אתיופים מקוריים כגון אווסטטוס ואבונא סמואל. גם הקירות והעמודים מעוטרים בפרסקאות, וכך גם חדר התפילה הפרטי של הנזיר אברהם. בנוסף לציורי הקיר יש בכנסייה גם מניפה טקסית בקוטר מטר מהמאה ה-15 ועליה ציורים על בד על פני 34 פאנלים מרהיבים. זהו פריט יחודי במינו, ויש לבקש מהנזיר במקום רשות לראות אותו.

כנסיית ווקרו קריקסוס (Wukoro)

זהו אתר שנמצא קרוב לכביש הראשי אדריגט מקלה, והגישה אליו קלה, כולל עם רכב, כך שהוא נמצא על מסלול התיירות של הנוסעים בדרך זו. השם המלא של המקום הוא כנסיית ווקרו קריקסוס. קריקסוס הוא קדוש נוצרי שמת על קידוש השם בהיותו בן 3 שנים בלבד! וסיפור שהיה כך היה: הקיסר דיוקלטיאנוס אסר את אימו יוליאנה ועינה אותה. לפי גירסה אחת הילד הקטן שרט אותו בפניו. לפי גרסה אחרת, היא אמרה לו (לקיסר) שהאמונה שלו בהיותו נציג השמש עלי אדמות לא משכנעת אפילו ילד בן שלוש. בתגובה הקיסר הרג את ילדה והוא הפך למרטיר הצעיר ביותר.

באזור ווקרו יש קרוב למאה ועשרים כנסיות חצובות בסלע, וכנסיית ווקרו קריקסוס היא אחת היפות והוותיקות שבהן. זהו בנין מונוליטי, שלפי המסורת נבנה במאה ה-4 לספירה על ידי המלך אזנה, או בגרסה האתיופית שלו, המלכים אברהה ואטשבהה (אזנה הוא אברהה ויש לו אח גדול שנקרא אטשבהה או סזנה, שניהם מנוצרים על ידי אבונא סלומה). הארכיאולוגים חושבים שהכנסייה נחצבה בסלע במאה ה-8 לספירה, והיא כעין הקדמה למה שהתפתח לאחר מכן בלליבלה.

בכניסה חדר מבואה מרשים עם ציורי סלע עתיקים, בצורת מרובע שבמרכזו עמוד מעוצב. בפנים אולם גדול בצורת צלב עם עמודים מעוצבים לעילא וקשתות ביניהם. הכנסייה היא חצי חצובה בסלע וחצי בולטת ממנו, אך מונוליטית כולה (זאת אומרת מאבן אחת). נשאלת השאלה מדוע הם טרחו לחצוב כמויות גדולות כאלה של סלע, במקום לבנות בניין מלבנים, מה שחייב הרבה יותר עבודה, דיוק ותכנון. כנראה שהייתה משמעות כלשהי לחציבה עצמה, ולהיות הכנסייה סלע אחד.

הכנסייה היא בצורת בזיליקה המשולבת בצלב, ויש בה עיטורים גיאומטריים מרשימים. צריך להביא בחשבון שקירקוס היה הקדוש הפטרון של השושלת הזגוואית. הוא נראה בציורי כנסיות ביחד עם אימו נשרף בתוך להבות אש והמלאך גבריאל מציל אותם, כשם שהציל שלושה נערים יהודים, מישאל, עזריה ושדרך מהאש בבבל (ספר דניאל פרק ג’).

כנסיית אברהה ואטשבהה (Abrha we Asbha)

כעשרים דקות נסיעה מווקרו ישנה כנסייה מונוליטית נוספת מאותה תקופה, שחציה בולט החוצה (זאת אומרת שחצבו את הסלע שסביב הבניין, מגלים אותו, וכן את הסלע שבתוכו), וחצייה בתוך ההר. מבחוץ המבנה לא מרשים במיוחד, אך מבפנים נמצא את מחזור ציורי הקיר מהיפים באתיופיה, שצוירו בסוף המאה ה-19 כחלק מתהליך שיפוץ המקום. זהו חלל גדול בתוכו יש 13 עמודים.

הכנסייה מוקדשת לשני המלכים של אתיופיה אזנה וסזנה, או בשמותיהם האחרים אברהה ואטשבהה, שניצרו את אתיופיה במאה ה-4. לפי המסורת הם נקברו במקום, אך כיום לא ניתן לראות את הקברים שלהם. לפי הארכיאולוגים הכנסייה נבנתה במאה ה-10.

בציורים נראה יוהאנס, הקיסר האתיופי של אותה תקופה, מלווה בחיילים וכמרים, נלחם את מלחמות הדת של אתיופיה, וכמו כן רואים את האגדות שהתפתחו על המוצא של שני המלכים – לאימא שלהם קראו סופיה והיא מתפללת לילד. הרבה ציורים מוקדשים לסיפורים של הספר ניסי מרים ולברית החסד שמרים השיגה עבור אתיופיה.

מנזרי תור הזהב

במאה ה-14, המנזרים באזור תיגראי מאבדים מחשיבותם, ובעקבות השפעתו של תקלה היינמות עולה חשיבות המנזרים בשואה, באיי אגם טאנה ומנזר דברה ליבאנוס הסמוך לאדיס. סכסוך תיאולוגי מתגלה בין המנזרים באזור תיגראי, ההולכים בדרך המסדר האווסטטי ומתבססים בעיקר על האוכלוסייה התיגראית, לבין המנזרים באזור אמהרה ושואה, ההולכים בדרך המסדר האסטפני שנוסד על ידי איאסוס מואה במנזר הייק סטפנוס (ומכאן השם) ומתבססים בעיקר על האוכלוסייה האמהרית. המנזרים התיגראיים שומרים בקנאות על השבת ועל חוקי היהדות כחלק מהמורשת שלהם, ואילו המנזרים האמהריים נוטים לחדש את הנצרות ברוח הברית החדשה.

החל מן המאה ה-13 עוברת אתיופיה רפורמות דתיות מקיפות שמוּבלות על ידי המסדר האסטפני, המגיע לפשרה עם האווסטטים. ההיסטוריה האתיופית נכתבת מחדש בספר “כבוד המלכים”, האמנות מתחדשת וכמותה גם השירה והספרות, המרכזים ה”עירוניים” של התקופה, מקום היצירה הדתית והתרבותית, הם המנזרים, ביניהם יש תפקיד ראשוני ומכריע למנזר הייק אסטפנוס.

מנזר דברה הייק אסטפנוס (Debra Hayk)

המנזר החשוב ביותר באתיופיה במאה ה-13 היה הייק אסטפנוס, שנמצא על חצי אי באגם הייק שבמחוז שואה. בעבר זה היה אי, אבל היום האי מחובר ליבשה ברצועת אדמה צרה. זהו מקום יפה להפליא לבקר בו. אגם רומנטי בגובה 2,000 מטר שמסביבו הרים ירוקים. ולמרות זאת, הכניסה למנזר רק לגברים, אלא שממול יש מנזר יפה לנשים בלבד. ברחבה נמכרים פירות ואפשר לשבת לחופי האגם בתוך חורש של עצי ענק ואפילו לשכור סירה ולהפליג מסביב לחצי אי, או לאכול מדגים טריים שמבושלים במקום.

מנזר הייק אסטפנוס הוקם לראשונה על ידי אבונה ארגאי,[2] אחד מתשעת הקדושים, במאה ה-5. המנזר הפך לחשוב במאה ה-13, כאשר הגיעו אליו שבעה קדושים בראשות איאוס מואה. הוא היה תלמיד בדברה דאמו והראשון שהקים בית ספר ללימודי דת גבוהים בדרום, באזור שואה. הוא היה המורה של המלך יכונו אמלק וכרת עִמו ברית שהביאה לייסוד השושלת הסולומנית. במקום התפתחה האמנות והמחשבה הנוצרית החדשה, כפי שהיא מוצגת במוזיאון של המנזר.

תלמידו המפורסם יותר של איאסוס מואה הוא תקלה היינמות – הקדוש האתיופי הגדול מכולם, שלמד במנזר ועבר לדברה ליבאנוס, שנקרא אז דברה אצאבו, ליד אדיס, שם הוא הסתגף עומד על רגל אחת במשך 21 שנה עד שהיא נשרה ממנו, דבר שלא הפריע לו לייסד מנזר חדש שירש את הבכורה במאה ה-14. הנס של הופעתו והסיגופים שעבר עזרו לבסס את השושלת הסולומונית.

הר הצלב – גישן דברה קרבה (Gishen Debre Kerbe)

שעתיים נסיעה בג’יפ מדסי נמצא אחד האתרים היפים והמרשימים באתיופיה. הר הצלב, שנקרא גם גישן מרים (Gishen Mariam), זהו הר שולחן טבעי עם מצוקים מכל צדדיו, שלמרבה הפלא הטבע (או אלוהים) עיצב אותו בצורה של צלב, ולא זו בלבד, אלא שזרוע אחת של הצלב ארוכה יותר מהאחרות, כמו בצלבים נוצריים. המקום היה קדוש כנראה עוד מימי קדם, ולפי האגדות מרים, אמו של ישוע, הגיעה לכאן כשביקרה באתיופיה לאחר השהות במצרים, וכאן התפללה אל האל והשיגה את “הברית של החסד” עבור אנשי אתיופיה – הבטחה שכל מי שיתפלל בשמה, לא משנה כמה חטא, ואפילו פעם אחת, יזכה במחילה. בראש ההר ישנו עץ זית עתיק ששם מרים התפללה והשיגה את ה”ברית”.

במאה ה-5 בתקופתו של כלב ותשעת הקדושים הוקם כאן מנזר. ההר מזכיר במקצת את דברה דאמו, המנזר החשוב ביותר והמרכז הרוחני של הכנסייה האתיופית בתקופת אקסום, ואני בטוח שיש אגדות שאנחנו לא מכירים הקשורות למקום בזמן הזה.

בהר הצלב נמצא החפץ המקודש השני בחשיבותו באתיופיה, שרידים של הצלב האמיתי שעליו ישוע נצלב. שהובאו לאתיופיה ממצרים במאה ה-14 על ידי המלך דוד.[3] הוא מת בנושאו את הצלב ממצרים לאתיופיה, על גבול אתיופיה סודאן, ובנו, זרע יעקב, הביא את גופתו ואת הצלב לאתיופיה וחיפש מקום מתאים לשים בו את החפץ הקדוש. נאמר לו בחזון: “שים את הצלב על הצלב”. הוא מצא בוולו הר בצורת צלב ובנה עליו כנסייה בצורת צלב ומנהרה המוליכה אל חדר תת-קרקעי ובתוכו הצלב. הצלב הושם בתוך תיבה מזהב, שנמצאת בתוך תיבה מכסף, שנמצאת בתוך תיבה מברזל, שנמצאת בתוך עוד תיבה מברזל, שנמצאת בתוך תיבה מברונזה, שנמצאת על מיטה עשויה שנהב, הטמונה בתוך אדמה מירושלים (שיירה של מאה גמלים ומאה חמורים הביאה את האדמה מישראל לאתיופיה). ישנן הוראות חמורות ביותר שלפיהן רק הכמרים יכולים לראות את הצלב ואסור למלכים לקחת אותו. האחרון שניסה זאת היה תיאודורוס, אלא שאז היכה לפתע ברק את חייליו והוא ויתר.

התחושה על ההר היא כמו בעולם אחר, רקיע נוסף. יש רק דרך עלייה אחת אליו, שביל החצוב בתוך הצוק העולה לזרוע הדרומית, עובר גשר סלע צר מעל תהומות ומוביל למדרגות העולות אל שער כניסה להר ועליו (איך לא) צלב. בכניסה להר מעין דרך רחבה, שהיא בעיקרון משטח סלע שמסביב לו בקתות משני הצדדים. על ההר עצמו ישנן בקתות רבות נוספות, בחלקן גרים אנשים, בחלקן נזירים, וחלקן משמשות את עולי הרגל במיוחד בחגים. כל תושבי הכפר שעל ההר משרתים את הכנסייה בצורה זו או אחרת.

הדרך הנכונה לגלות את ההר היא הליכה של כמה שעות העוברת מזרוע אחת לשנייה, לאחר מכן עלייה אל המרכז שמתרומם מעט על סביבותיו. בין זרוע לזרוע של הר הצלב ישנו שביל בצדי הצוקים עם נוף נפלא – מצד אחד תהומות אדירים, מצד שני קירות סלע. כל שנה מגיעים למקום עשרות אלפי עולי רגל, במיוחד בזמן החגים, והצפיפות רבה, דבר הגורם לנפילות ממרומי הצוקים. ברגיל השביל רחב דיו ולמרות שאין לו מעקה הוא לא מסוכן.

הר גישן מתנשא לגובה 3,100 מטר, רוחבו ואורכו כמה קילומטרים. מהזרוע הדרומית, מקום העלייה, הולכים אל הזרוע המערבית. ניתן להגיע עד הקצה ולהשקיף ממרומי הצוקים אל הנוף הנפלא שמסביב – עמק נהר שבו הגשר הארוך באתיופיה, 410 מטר, כפרים וכנסייה של המלאך רפאל הרחק למטה (אומרים שיש ממנה מנהרה המוליכה עד לווג’ום, מרחק 11 קילומטרים משם). צריך להיזהר בהתקרבות לקצה המצוק, כי כל נפילה פירושה מוות ודאי. משם ממשיכים לשלוחה הארוכה של הצלב – הצפונית.

בהר עצמו יש שלוש כנסיות לשלושת המלאכים האחרים: מיכאל, אוריאל וגבריאל. כנסיית מיכאל נמצאת בצד הארוך של הצלב. לפי הכומר שבמקום, המלאך מיכאל הוא האחראי על המוות ומעבר הנשמות לעולם שמעבר. כנסיית אוריאל נמצאת בקצה הזרוע המזרחית של הצלב. המלאך אוריאל הוא האחראי על הולדת ילדים. כנסיית גבריאל נמצאת על ראש הגבעה בסמוך לכנסיית הצלב. המלאך גבריאל הוא המלאך של מרים, המבשר והמדריך. במקום זה קיבלה מרים את ברית החסד עבור אנשי אתיופיה. בכנסיית הצלב עצמה יש שלושה תָבּות המוקדשים לשלושה מלאכים אלה.

הזרוע הצפונית, כאמור, היא הארוכה ביותר. הדרך אליה מוליכה דרך הבקתות ומשטח סלע ארוך ופתוח, שהוא הגוף של הצלב. בסופה כנסייה המוקדשת למלאך מיכאל, אבל לפני כן ישנו משטח סלע מוגבה ועליו שני עיגולים בקוטר מטר וחצי החצובים לעומק מטר בסלע, ומהם תעלות ולידן עיגולים קטנים נוספים. כנראה זוהי במת פולחן עתיקה, כששני העיגולים מסמלים, אולי, שמש וירח. אין לי ספק שזה היה מקום מקודש הרבה לפני הגעת הנצרות והיהדות לאתיופיה.[4]

הכנסייה למלאך מיכאל, בקצה השלוחה צפונית, עגולה בצורתה בסגנון השושלת הסולומונית ונבנתה מחדש כנראה בזמנו של ראס מיכאל, ששלט באזור בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. ההליכה אל הכנסייה בקצה הזרוע הצפונית פשוט מקסימה. העיירה דלנטה (Delenta) שנמצאת בקצה דרך האספלט מדסי (Dessie) נראית על במת ההר בצד השני של העמק הרחב.

בתחילת זרוע זו (הצפונית), כלפי מרכז ההר, ישנה מערה בצורת חצי עיגול חצובה בסלע, ולידה מעין רחבה שבצד אחר שלה כס מלכות חצוב בסלע בולט גדול. לפי דברי שומר המקום המערה נחצבה במאה ה-12, בזמן שלטונו של המלך לליבלה, על ידי ישוע שהופיע על ההר והתחיל לחפור את תכנית ירושלים השמימית בהר הצלב, אלא שהקרבה למחוז ווג’ום מנעה ממנו להמשיך בעבודתו והוא ביכר לחפור את העיר הקדושה צפונה משם, במקום שלימים נודע כלליבלה. הסיבה לחפירה בסלע היא רצון ליצור מבנים שהם נצחיים וכמו כן האדמה היא קדושה – אנו יורדים אליה לאחר המוות, כך שיש בה אנרגיות של העולם שמעבר.

מהמערה ממשיכים בהליכה נפלאה בצד הצוקים לכיוון הזרוע המזרחית של הר הצלב,.ציפורים דואות מוסיפות לאווירה, נשרים, עיטים וחיוויאים שנהנים מהנוף הנפלא. לצד הדרך מספר מערות מתבודדים בסלע ומדף סלע בולט. לבסוף מגיעים לשלוחה שבקצה שלה שוכנת כנסייה למלאך אוריאל. מכאן הגיע, כאמור, הצלב האמיתי במאה ה-14 ביחד עם מאה גמלים ומאה חמורים נושאי אדמה מירושלים. רק משרואים את גובה העלייה מהעמק שלמטה מעריכים את גודל המאמץ. את האדמה הטמינו בראש הגבעה, ובתוכה את השריד הקדוש מוטמן בתוך קופסאות זהב, כסף, ברונזה, וברזל.

בראש הגבעה שעל הר הצלב רחבה גדולה, הפתוחה לעשרות אלפי המבקרים שבאים למקום ביום החג. בצד הדרומי מאגר מים, מעין אגמון שממנו שואבים מים לבתים שמסביב ולידו עץ זית עתיק. העץ הוא חוטר של העצים שנמצאים בירושלים בגת שמנים. זה היה המקום שאליו הגיעה מרים ושם התפללה וכרתה את “הברית של החסד”, המיועדת עבור אנשי אתיופיה ומספקת להם דרך של מחילה מכל דבר רע שעשו, בתנאי שיתפללו בשמה. מעבר לעץ זית מאגר מים נוסף מקודש, שאין כניסה אליו, מעין שמורת טבע קטנה שנקראת גיחון או שילוח.

במערב הרחבה נמצאת הכנסייה החשובה ביותר בהר – כנסיית הצלב. היא נבנתה בסוף המאה ה-19 על בסיס כנסיות קדומות, מעוטרת בקרמיקה יפה ולא אופיינית לאתיופיה, כולל עיטורים מזרחיים וצורות גיאומטריות. מסביב לה אבנים עתיקות ועמוד מרובע בגובה מטר, שנוצר בבריאת העולם והוקטן לצורתו הנוכחית על ידי הפגזות של אחמד גרן, שלא הצליח לכבוש את המקום.

זהו המקום הקדוש ביותר על ההר. מתחת לכנסייה שנבנתה (איך לא) בצורת צלב, נמצא הצלב עליו נצלב ישוע, בתוך הרבה קופסאות הטמונות בעפר מארץ ישראל. העץ של הצלב הוא אותו עץ של ארון הברית וגם העץ של תיבת נוח ועץ הדעת בגן עדן. זהו מעין יסוד עולם, חומר המבטא אנרגיה ראשונית שממנה נאצלה כל הבריאה. הפולחן של הצלב והתפישה שלו כישות קוסמית ראשונית התחיל בתקופה הסולומונית והתעצם בזמנו של זרע יעקב, המלך-רפורמטור הגדול, שקידש את הר הצלב והקים את כנסיית הצלב בראשו כבית לברית החדשה, בעוד שאקסום היא בית לברית הישנה. אקסום והר הצלב הם המקומות הקדושים ביותר באתיופיה, כשהאחד משלים את השני.

ליד הכנסייה ישנו מוזיאון שנבנה לאחרונה ומכיל את אוצרות המקום: ספרים עתיקים עם ציורים נפלאים, צלבים חרוטים בעץ ומברזל בכל מיני צורות וגדלים עם פיסול וחריטות יפהפיות, בגדי כמורה ומלוכה נהדרים, כלי קודש ללחם וליין (גביעים). במקום זה, שלא נפגע מפלישות המוסלמים ותהפוכות הגורל, ניתן לראות את אמנות אתיופיה בשיאה, החל בקרמיקה, המשך בעבודות נחושת, אריגה ורקמה, וכלה בציור וכתיבה.

מחוץ לחצר ממשיכים מערבה ורואים שני עמודי אבן בזלת עתיקים, שהם נשים שחטאו (ריכלו) והפכו עקב כך לאבנים (מסקנה: לא כדאי לרכל…). בצד הדרומי של החצר והבריכה כנסייה גדולה המוקדשת למרים שנבנתה, גם היא, על ידי ראס מיכאל בסוף המאה ה-19 ובה בית לחם (המקום שבו מכינים את לחם הקודש הנוצרי) מרשים.

הדרך להר הצלב יפה, והשהות עליו מחייבת לפחות כמה שעות, כך שהמקום מהווה טיול יום אידיאלי מדסי וחזרה.

כנסיות אזור שואה

כמה שעות נסיעה מדסי כלפי דרום, לאורך שדרת ההר המרכזית של אתיופיה, נמצאים הרים גבוהים וכנסיות נפלאות של אזור שואה. מדסי נוסעים לדברה סינה (Debre Sina), הלא הוא “הר סיני” (Debre באתיופית פירושו הר). באזור זה מגיע הכביש הראשי של שדרת ההר (כביש 2) לגובה מירבי של יותר מ-3,000 מטר והנופים מרהיבים. חצי שעה דרומה משם נמצאת עיר גדולה יחסית בשם דברה בירהן (Debre Birhan), שהיא אחד המרכזים החשובים לאורך שדרת ההר, אלא שאנחנו נעשה את דרכנו אל שתי כנסיות יפות וחשובות בהרים: ארברה מידנה עלם ואדקנו מרים. חובבי הטבע, החיות והצומח, ישמחו לעשות את דרכם לפארק ההרים הגבוהים של Guassa הסמוך.

כנסיית ארברה מידנה עלם (Arbara Medhane Alem)

זוהי אולי הכנסייה המרשימה ביותר באתיופיה מבחינת מיקום. היא נמצאת על צוקים הנופלים אל העמקים האינסופיים, בגובה 3,000 מטר. הבניין הוא מודרני, אבל הכנסייה המקורית הוקמה כנראה במאה ה-9 על ידי אנשים פלאיים שהגיעו ממצרים, אשר הקדישו את הכנסייה לארבעים הקדושים, ומכאן השם “ארברה” – ארבעים. בצוקים שמתחת לכנסייה יש מערה שלפי האגדה הם חפרו בהר בעזרת מכשירים מיוחדים שהיו בידיהם, מעין “שמיר” מקראי (כלי מדע בדיוני שעזר בהקמת המקדש) וחלקם קבורים במקום.

במערה ישנם ארבעה חדרים שנפתחים מהאולם הראשי, ואולי גם חללים נוספים. החפירה באדמה נחשבת להתחברות עם הקדוּשה, שהרי במותנו אנו יורדים אל מתחת לאדמה, שם נמצא הנֶצַח. בזמן אחמד גרן הוחבאו אוצרות הכנסייה והתיבה במערה, שכיום מובילה אליה דרך מדרגות בה צריכים ללכת יחפים.

על הכניסה למערה סוגרת שבכת ברזל, אך לאחר שהכומר האחראי על המקום פותח אותה תופתעו לגלות מומיות, מכוסות בסדין ורגליהם בולטות. הפלא הוא שהרגליים שלמות ונראות לבנות. המקומיים מאמינים שזהו גזע מלאכים, אנשים שהגיעו מהשמיים. אגדה זו מתכתבת עם המסורת של בניית לליבלה על ידי אנשים פלאיים דמויי מלאכים, ואולי יש בכך עדות לביקור במקום של אנשים מחוץ לכדור הארץ, או מתרבויות עתיקות נעלמות ומפותחות, כגון אטלנטיס או מצרים.

השימור של המומיות הוא סימן מובהק של קדושה המונעת מהגוף להתפורר. הנוכחות של המומיות גורמת להופעת ניסים במקום. אולי באמת היה זה גזע אנושי מפותח שהגיע לאתיופיה ממקום אחר? התפאורה של ההרים מסביב, האזור הגבוה של גואסה (Guassa), המתנשאים לגובה של יותר מ-3,500 מטר, בהחלט מתאימה לנחיתת חלליות.

כנסיית אדקָנו מַרים (Adkanu Maryam)

אחת הכנסיות המקודשות ביותר למרים, “האימא של אתיופיה”, נמצאת ליד העיירה סלה דינגיי (Sela Dingay) באזור שואה. זהו מקום של ריפוי אליו מגיעים מכל רחבי הארץ בכדי לגעת במים הקדושים. המקום הוא מתחם גדול שבתוכו כמה אתרים הוא משמש כמקום לימוד, שבו נוגעים במשמעות העמוקה של התורה הנוצרית. יש בו בתים לשיכון עולי רגל, משכנות לנזירים ולנזירות במתחמים סגורים, מעיין קדוש, ועוד. לב המקום הוא צוק הצופה אל קניון רחב, עמוק ויפה, בתוך יער ערערים. בקיר הצוק מערה המוקדשת למרים ומתוחמת בחצר גדורה, בתוכה מקום ישיבה רחב מרופד בשטיחים, אליו באים אנשים לבקש בקשות ולהתפלל למרים. מחוץ למערה והחצר שלה במדרון הצופה אל הנוף הנפלא ישנם אנשים מתבודדים, מתפללים, קוראים קריאות. במעלה המדרון מעיין הקדוש בו מורחים את הפנים בבוץ (מנהג אתיופי), בין אם בצורה של צלב על המצח, או כיסוי הפנים כולן.

המקום הוקם ככנסייה כבר בימי המלך כלב מאקסום, במאה ה-5 לספירה, אך חשיבותו גברה מאוד בזמנו של הקיסר זרע יעקב, שכינס כאן ועידת כנסייה כלל-אתיופית כדי להכריע בשאלה, אם השבת צריכה להישמר או לא. המחלוקות הייתה בין שני המסדרים הנזיריים הגדולים ביותר – מסדר האווסטטים, שהיה מבוסס בתיגראי ושמר על המסורות היהודיות, ומסדר האסטפני, שהיה מבוסס בשואה ואמהרה ונטה לרפורמה נוצרית. הפשרה הייתה שהשבת תישמר.

המערה הרחבה, שהיא בעצם שקע בצוק סלע הצופה אל עמק אדיר, מזכירה במקצת בצורתה ובמיקום שלה את דברה ליבאנוס (Debra Libanos).

המקום קדוש ולא תמיד המקומיים רואים בעין יפה ביקור של זרים בו, בבחינת “גונבים את האנרגיה”, ולכן צריך לבוא בלבוש צנוע ולבקש רשות מהאחראים והשומרים ולשמוע להוראותיהם.

מרטולה מרים (Mertule Miriam)

מסלול צפון אתיופיה לקח אותנו מאקסום, דרך שדרת ההר המרכזית, אל מקלה ומשם לדסי. עתה הזמן לעזוב את שדרת ההר המזרחית, לחצות את הקניון של הנילוס הכחול ולהתחבר לרמת אתיופיה המערבית. ניסע מדסי לבהיר דאר שלחופי אגם טאנה. כיום אין מלון סביר באמצע הדרך, ולכן צריך לקום מוקדם ולעשות את הנסיעה הארוכה ביום אחד.

הנילוס הכחול יוצר קניון נפלא המזכיר את הגרנד קניון במהלכו מאגם טאנה צפונה ומחלק את הרמה האתיופית לשניים. ברמה המערבית שמעל הקניון, ליד הכביש המחבר את דסי לבהיר דאר, נמצאת כנסייה ואתר מקודש שהיה כנראה מקודש עוד מתקופתו של מנליק, ונחשב לאחד מארבעה אתרים יהודיים באתיופיה שבהם ביקר ארון הברית והקשורים להכתרת מלך אתיופיה.

לפי האגדה, משמעות השם היא “מרים בחרה”. למקום זה הגיעו מנליק, הכוהן עזרא, וכל בני ישראל שהביאו איתם את ארון הברית בתקופת שלמה. הם הסתובבו ברחבי אתיופיה ונתנו לארון הברית לבחור את המקום שבו ירצה לשכון. צריך לזכור שבאתיופיה מרים משולה לארון הברית, ולכן “מרים בחרה” משמעו “ארון הברית בחר”. וכך, לאדם שקראו אפרים הייתה אימא בשם מרים והיא בחרה להקים במקום מקדש יהודי. לימים נבנתה שם כנסייה על ידי המלך אזנה והיא הפכה לאחד מארבעת המקומות שאליהם הקיסר היה צריך להגיע בכדי להיות מוכתר, מקום בו הוא קיבל את הגלימה של המלכות – אחד מארבעת חפצי המלכות הקשורים לארבעת המקומות הקדושים.

מרטולה מרים היא אתר חשוב מאוד לנוצרים. יש שם כנסייה עגולה שמוחזקת בידי כמרים צעירים נזירים, וכיום נבנית שם כנסיית ענק חדשה. אלא שבנוסף לכך, ייחודו של האתר הוא שבמאה ה-17 נבנתה שם קתדרלת ענק בסגנון אירופאי על ידי הישועים והפורטוגלים בשיתוף עם המלך סוסוניוס, שרצה להפוך את אתיופיה לקתולית. בכנסייה, ששרידיה עומדים עד היום, ניתן לראות תבליטים יחידים במינם באתיופיה של ערבסקות, צדף פנינה ענק (סמל למרים בעולם הקתולי), שמש ישוע, פרצופים עם כנפיים (סמל למלאכים), ועוד. גובה הקירות מגיע ל-12 מטר ויש בהם קשתות ופתחים מרשימים.

גיש אביי (Gish Abay) – מקורות הנילוס

מרטולה מרים נמצאת במחוז גוג’אם ההיסטורי, שלוש שעות נסיעה מבהיר דאר. לא רחוק משם (במונחים אתיופיים) נמצא האתר המקודש של גיש אביי, לרגלי הר גיש הגבוה, ובתחילת נהר האביי, שהוא הנהר העיקרי המזין את אגם טאנה. המעיינות המזינים את הנהר נמצאים בגיש אביי, ולכן זהו מקום מקודש שנחשב למקור הנילוס הכחול ונקרא “גיחון”. בעבר היה קדוש לפגאנים וכיום לנוצרים. לפי האגדה הנוצרית, הקדוש אבא אברייק הגיע אליו במאה ה-16, מטיף לתושבי האזור לשמור על אמונתם הנוצרית בזמן שאתיופיה הייתה תחת הכיבוש המוסלמי של אחמד גרן. משהגיעה הידיעה לידי השליט, הוא ציווה לאסור אותו. לאחר מעצרו הוא נכלא בגונדר, אבל כשאחמד גרן ראה אור על-טבעי בוקע מחדרו, הוא ציווה לשחרר אותו. לאבא אברייק היו שבעה ספרים קדושים שאותם כתב ומהם נהג ללמד. כשהגיע חזרה לאזור המעיינות, ניסה להיפטר מספריו ולקבור אותם באדמה, אלא שאלה יצאו בדרך פלא מהמעיין, שמאז יש לו תכונות מבורכות. המים משמשים למרפא וכל יום נישאות במקום דרשות. הספרים הקדושים נשמרים בכנסייה הקרובה.

גיש אביי נמצאת בלב אזור פורה וירוק מאוד, כשעתיים נסיעה מבהיר דאר. ליד המעיין יש בריכה גדולה בה טובלים. צריך להגיע למקום בשעות הבוקר ובלי שאכלתם דבר וללא קיום יחסי מין בלילה הקודם, אחרת לא יכניסו אתכם פנימה, כי אינכם טהורים. תוכלו לראות אנשים טובלים במים הקדושים, לשמוע דרשות (באמהרית) במדרון הסמוך, ואפילו לבקר בכנסייה העתיקה הסמוכה. בעצים שמסביב קופים וציפורים.

מנזרי אגם טאנה

אגם טאנה הוא אגם גדול מאוד – מעל 3,000 קמ”ר, שטחו של הגליל כולו.[5] האגם נמצא בגובה קרוב ל-1,800 מטר, עומקו המרבי 14 מטר והוא משמש כמקור לנילוס הכחול היוצא ממנו. באגם עשרות איים מיושבים ששימשו מאז ימי קדם כמקומות מקודשים. עם הפיכת האתיופים לנוצרים ובמיוחד בימי הביניים התפתחה באיים מערכת ענפה של מנזרים שהגיעו לשיאם בתקופת השושלת הסולומונית.

מסביב לאגם ישנם שבעה מנזרים שנחשבים לשבעה כוכבים, והם קשורים לשבעה קדושים ולשבע הכנסיות הראשיות המופיעות בספר יוחנן. היצירה האמנותית החדשה של תור הזהב האתיופי ותקופת מלכי גונדר באה לידי ביטוי בבניית המנזרים והכנסיות באיים. ניתן למצוא בהם שרידים מקודשים, ציורים, ספרים וחפצים מתור הזהב. החשיבות שלהם עלתה בזמן הכיבוש המוסלמי של אתיופיה על ידי אחמד גרן, מכיוון שלמוסלמים לא היו סירות והם לא הגיעו לאיים, וכך, האיים היו המקום היחיד שבו נשמרה הנצרות האתיופית ואוצרות האמנות הדתית לא הושמדו.

קבוצות האיים מתחלקות לשלוש: האיים שבדרום הקרובים לעיר בהיר דאר, אליהם ניתן להגיע במסע סירה של שעה; האיים במרכז האגם, שחלקם גדולים ובהם כנסיות חשובות, אליהם ניתן להגיע במסע סירה של שלוש שעות; והאיים במזרח האגם, סמוך לקו החוף, בהם יש אתרים עתיקים, שגם אליהם לוקח שלוש שעות סירה להגיע.

בקבוצת האיים הקרובה לבהיר דאר נמצא אי הררי קטן בשם קיברן גבריאל ובו מנזר לגברים בלבד, ומולו אי נמוך וקטן יותר ובו מנזר לנשים בלבד.

בפתח היציאה של הנילוס מאגם טאנה, נמצא אי קטן ושטוח ועליו מנזר וכנסיית גברה מרים. הגישה למקום קלה. מקים הכנסייה הוא הקיסר עמדה ציון ובתוכה אבנים שהובאו מירושלים (אולי מכנסיית הקבר). בבית האוצר שלה מנורה דמות חנוכייה בת 800 שנה, שיש לה שמונה נרות ומגן דוד במרכז. הנזיר במקום מסביר שכוכב זה אור, ולכן לחנוכייה זו תשעה נרות והם לכבוד תשעת הקדושים. בנוסף על כך, יש במקום ספרים בני 900 שנה. הכנסייה עגולה בסגנון אופייני, הציורים שבה חודשו לאחרונה.

מבין קבוצת האיים במזרח החשוב והמעניין ביותר הוא האי טאנה קירקוס (Tana Kirkos), בו היה מקדש יהודי קדום, ולפי טענתו של גראהם הנקוק שם שהה ארון הברית לפני שהגיע לאקסום. זהו אי קדוש שבו יש רק נזירים (הכניסה רק לגברים, אך אפשר לשוט מסביב), הטוענים גם הם שארון הברית שהה במקום מהמאה ה-5 לפנה”ס ועד העברתו לאקסום במאה ה-4 לספירה. גם בקרב היהודים רווחת האמונה שארון הברית הגיע לאי הזה. טאנה קירקוס הוא אחד המקומות שאליו היה צריך מלך אתיופיה להגיע במהלך טקסי הכתרתו, כאן היה נמשח בשמן קדוש.

מבין קבוצת האיים במרכז האגם האי החשוב ביותר הוא דגה אסטפנוס Daga Estifanos)), עליו יש מנזר שנבנה בתקופת תור הזהב, שבו נמצאים שלדיהם של המלך דוד, זרע יעקוב, יכונו אמלק, ועוד. השלדים נמצאים בארונות שיש. את המנזר ייסד בן אחיו של יכונו אמלק שהיה תלמידו של איאוס ממואה – ממנזר דברה הייק אסטפנוס. הוא היה חבר לכיתה של תקלה היינמות וכונה שומר הזמן. המקום נחשב כגן עדן עלי אדמות, ומלכי גונדר נהגו לבלות בו כמה שבועות בהתבודדות. לפי אמונת המקומיים, כל יום ראשון אחר הצהריים נושבת במקום רוח מגן עדן. היילה סלאסי שיפץ את הכנסייה.

האי דגה אסטפנוס הוא אי קדוש, קטן, מיוער וגבעתי. הכניסה אליו מותרת רק לגברים. צמוד אליו נמצא אי גדול יותר שטוח, שנקרא דק (Dek) ובו מספר כפרים ציוריים, שהגישה אליהם רק בסירה. בצד המערבי שלו במפרץ מקסים נמצאת אחת הכנסיות היפות באתיופיה, נגרה סלאסי, שנבנתה וצוירה על ידי מלכה של אתיופיה בשם מנטווב, ולידה כפר נזירים. זהו אתר ביקור מומלץ לנשים וגם לגברים.

כנסיית נגרה סלאסי (Nagra Sillasse)

משמעות השם היא השילוש האחר. הכנסייה נוסדה על ידי הקיסרית מנטווב ב-1737 בעקבות לידת בנה אייאסו השני. היא הייתה חשוכת בנים זמן רב ונשבעה לאל שאם ייתן לה בן תקים כנסייה לכבודו, וכך היה. הציורים בכנסייה נחשבים ליפים מסוגם וצוירו עלי ידי צייר בשם Qesela Dingil. הם עברו שיקום ב-1951.

בציורים רואים את שת – בנם של אדם וחווה, ואת סולם יעקוב, וזה מרמז על קשר לנצרות המיסטית והספרים החיצוניים שלה. מתחת לתמונה של מריה בצד המערבי רואים את הקיסרית מנטווב שוכבת לרגליה.

הכנסייה מייצגת את מה שנקרא בביקורת האמנות האתיופית סגנון גונדר השני, והיא למעשה מבשרת אותו ומהווה את אחד משיאיו. הסגנון נקרא Quara Mode והוא מבוסס על איפיון דמויות שלא משנה מה גילן, עם פרצוף צעיר ובגדים צבעוניים. הפרצופים בעלי מראה טבעי, הבגדים עם קיפולים, ויש אזורי צבע שמשמשים כרקע. בסגנון גונדר השני יש יותר שימוש בצהוב, ירוק ואדום באופן חי, וכן הרבה מוטיבים קישוטיים.

הכניסה לכנסייה היא דרך מזח שמעליו עץ שקמה ענק ומגדל בסגנון גונדר. הכנסייה עצמה עגולה עם מסדרון מרפסת חיצוני ובו קשתות רבות, ומסביב לה גדר עם 12 מגדלים. מצד מזרח שלה, מחוץ לגדר נמצאים בנייני שירות ובהם סוכה לאירוח עולי רגל. סוללת אבן על פני המים מובילה לכפר של הנזירים ומחברת את הכנסייה עם האי.

כנסיית אורה קידן מיהרט (Ura Kidane Mihret)

בנוסף לאיים שבאגם טאנה בחוף האדם יש חצי אי שנקרא זגה (Zega), שגם הוא לא היה נגיש מהיבשה, בגלל הביצות המקיפות אותו. כיום מגיעים אליו בסירה תיירים רבים בכדי לראות את אחת הכנסיות החשובות באתיופיה, שמעוטרת בציורי קיר נפלאים. הספינות עוגנות על מזח לחופי האגם, שעה הפלגה מבהיר דאר, והמוני התיירים עולים בשבילי האבן בין דוכני מזכרות, עצי פרי ובננה אל כנסיית ומנזר אורה קידן מיהרט (Ura Kidane Mihiret).

המקום הוקם לפי האגדה על ידי אבא יוהאנס (Abba Yohannes) בזמן מלכותו של עמדה ציון, ויש בו הרבה ספרים וכתרים קדושים בחדר המוזיאון הסמוך לכנסייה. הכנסייה עצמה עגולה ובתוכה מבנה מרובע של ה”מקדש” ועליו ציורים רבים. הקדוש של המקום שמו בטרה מרים – Betre משמעו “מקל מרים”. היה לו מקל פלאי שבעזרתו הוא גירש את השדים כחלק מברית החסד של מרים והפך את האזור לנוצרי. הוא היה עוזר למלך.

מבנה הכנסייה הנוכחי הוא מהמאה ה-16, אבל הציורים הם מתקופות מאוחרות יותר, חלקם הגדול בני לא יותר מ-100 שנה. ישנן 176 סצנות המכסות את כל הספקטרום של חיים דתיים אתיופיים, הקדושים, האגדות, חיי ישוע ומרים, ועוד.

כנסיית דברה סינא מרים בגונגורה (Debra Sina Maryam)

גונגורה (Gongora) נמצאת על החוף הצפוני של אגם טאנה (אורכו של האגם קרוב ל-90 ק”מ), כ-50 ק”מ משדה התעופה של גונדר, זהו אתר של נופש למקומיים, שבמרכזו כנסיית דברה סינא מרים ובה ציורי קיר מהיפים באתיופיה, שצויירו בסוף המאה ה-17 ביוזמת הבת של הקיסר סוסיניוס. הציורים נחשבים לאחד השיאים של סגנון גונדר הראשון. המאפיינים של סגנון זה הם פרצופים מאורכים עם כתמים אדומים על הלחיים (לא ברורה המשמעות), ובגדים עם קווים שחורים מקבילים.

אפשר להגיע לגונגורה במעבורת מבהיר דאר, או ברכב משדה התעופה של גונדר.

דברה ליבאנוס (Debra Libanos)

שעתיים נסיעה מאדיס כלפי צפון נמצא אחד המקומות היפים והחשובים באתיופיה. עד מלחמת העולם השנייה היה זה המקום הקדוש ביותר ואתר העלייה לרגל הראשי, אך לאחר המלחמה והרס הכנסייה והמנזר העתיקים על ידי האיטלקים במלחמת העולם השנייה, נפגעו חשיבות המקום וקדושתו.

במערה שבמצוק הצופה אל קניון ענק התבודד הקדוש תקלה היימנות במאה ה-14 במשך 21 שנה, עומד בערות מלאה על רגל אחת, עד שרגלו נשרה, וזה היה הנס שחידש את אתיופיה. בעקבות כך הוקם ליד המערה מנזר (לפי המסורת על ידו) שהפך לאתר הנוצרי החשוב ביותר באתיופיה מהמאה ה-14 ועד למאה ה-20, עת הוחרב על ידי האיטלקים במלחמת העולם השנייה. מאז הוקם מחדש, אך לא חזר למעמדו הקודם. היילי סלאסי בנה במקום כנסייה מרשימה ובה חלונות זכוכית יפים. הכנסייה צופה על קניון הכלב הענק והיפה, וסביבה אווירה של קדושה ומסתוריות, אשר מתחזקת הודות למאות ואלפי עולי הרגל והנזירים הפוקדים את המקום. במערה ניתן לראות את המקום שבו עמד הקדוש, את המעיין שפרץ מהסלע בעקבות הדמעות שהזיל על גורלה של אתיופיה, ועוד. בנחל הסמוך לשם ניתן לראות שרידי גשר שהוקם על ידי הפורטוגלים.

 

[1] המסורת של חפירת מנזרים בסלע ומקומות התבודדות במקומות בלתי נגישים מתחילה בקפדוקיה במאה ה-4 לספירה, וכן במצרים, מדבר יהודה והמדבריות הסוריים קודם לכן.
[2] אותו אדם שהקים את דברה דאמו.
[3] כנראה הוא קיבל אותם מהממלוכים, ששלטו באותו זמן בישראל.
[4] עבודות בנייה שנעשו במקום ב-2019 גרמו להשחתה של במת הפולחן העתיקה ולכיסויה על ידי כנסייה חדשה שנבנית במקום.
[5] לשם השוואה, שטח הכנרת 88 קמ”ר.