נצרות ארמניה מבואות

ארמניה הנוצרית – מבואות

הארמנים מזכירים במידה רבה את היהודים, שכן יש להם דת לאומית, פזורה עתיקה וגדולה בכל רחבי העולם, הם עם ספר, ואפילו יש להם אף גדול, ולצערנו גם הם סבלו משואה כמונו (במלחמת העולם הראשונה). אלא שהארמנים הם נוצרים – למעשה, הם העם הנוצרי הראשון בעולם.

ארמניה הייתה במשך רוב ההיסטוריה מחוץ למעגל ההשפעה של הביזנטיים, וכך התפתחה בה נצרות לאומית ייחודית, ואפילו זרמים גנוסטיים שנקראו פאוליקיאנים. ארמניה הייתה קשורה בתחילת דרכה למרכז באנטיוכיה, מקום שם התפתחה הגנוסטיקה, תחת אנשים כמו מננדר (Menander). אבל גם למרכזים הנוצריים בניסביס (Nisbis) ואדסה הייתה השפעה רבה על התפשטות הנצרות בארמניה.

השליחים הראשונים

האיש שהביא את הנצרות לארמניה הוא יהודה תדיאוס. לפי אחת הגרסאות הוא אחד מ-72 השליחים שנשלח לארמניה בכדי לרפא את המלך אבגר. וסיפור שהיה כך היה: בזמן שליחותו של ישוע, שעדיין פעל ברחבי הגליל כמורה חכם ומרפא מופלא, הגיע אליו מכתב מאבגר – מלך אדסה (Edessa) הארמני, ובו בקשה לבוא לעירו כדי להפיץ את הבשורה – ובהזדמנות זו לרפא אותו ממחלת עיניים שדבקה בו ושכל הרופאים האחרים נואשו מלרפא. ישוע ענה לאבגר שלא יוכל לבוא, מכיוון שעליו ללכת לירושלים, אבל הוא הבטיח לו שישלח אליו את אחד מתלמידיו, ואכן לימים נשלח יהודה תדיאוס למלך אבגר וריפא אותו. המלך הפך בשל כך לנוצרי,[1] וארמניה נהייתה לנצרות אפוסטולית (של השליחים הראשונים) ולארץ הנוצרית הראשונה. יהודה תדיאוס הסתובב בכל רחבי הרמות הארמניות, הקים מנזרים, הפיץ את הבשורה והביא לשם חפצים מקודשים, כגון חנית הגורל שאוחסנה במנזר של גרארד במשך אלף שנים.

גרסה אחרת אומרת שיהודה תדיאוס הוא אחד מ-12 השליחים המקוריים, וששמו המקורי הוא יהודה בן יעקב. במקום אחר בברית החדשה מופיע שהוא אח של ישוע. יש גרסה שאומרת שהוא היה החתן בחתונה בכנא (הנס הראשון שישוע ביצע להפוך מים ליין התרחש בחתונה בכפר כנא), ומזהים אותו עם השליח תדי. הוא הפיץ את הבשורה ביהודה ושומרון, בסוריה ובמסופוטמיה. לפי האמונה הארמנית הוא הגיע לארמניה עם שמעון הקנאי, עוד אחד מ-12 השליחים, והומת שם בגרזן. יחד עם זאת, יש מסורות האומרות שהוא הגיע להרי פמיר וקבור שם. הזיהוי שלו עם ישוע, וכן השליחות שלו לסוריה ומסופוטמיה, מצביעים על קשר אל המסורת התומאית (המתבססת על בשורה נוספת של תומא, בה קיימת תורת הסוד שאותה לימד ישוע), והזרם הסורי ארמי. בו נפוצה האמונה בתיאוזיס, הפיכת האדם לאל, וקיומה של תורת נסתר אותה העביר ישוע למקורבים בלבד.

לפי אמונת הארמנים תדאוס קבור בצפון איראן במנזר על שמו, אלא ששרידיו הובאו למנזר גרארד בארמניה על ידי האחים הזקריאנים במאה ה-12, ויחד עמם – תמונה (איקונה) קדושה של ישוע וחנית הגורל, שאותם הוא הביא מישראל.

בנוסף ליהודה תדיאוס מאמינים הארמנים בשליח אפוסטולי נוסף שהגיע לארצם – והוא ברתולומו, שהגיע עם שמונה תלמידים פרסיים ועשה את אותו מסלול, שהסתיים אף הוא בהוצאה להורג… מקום קבורתו הוא בטורקיה באזור ואן.

מקורן של המסורות הללו כנראה מאוחר יותר מהזמן שבו הם קרו. בכל מקרה בשנת 301 הופכת ארמניה לארץ הראשונה המאמצת את הנצרות כדת רשמית, והעם הארמני כולו מתנצר. עוד לפני שהקיסר קונסטנטינוס מרשה להפיץ את הנצרות ברומא, מנצר גרגורי המאיר את ארמניה, שבגלל ריחוקה ובידודה התפתחה בה נצרות מיוחדת, הממשיכה במידת מה את מסורת דת זרתוסטרא של הממלכה הקדומה.

גרגורי המאיר (Gregory the Illuminator)

גרגורי המאיר (257–321) הוא האיש שבזכותו ארמניה הפכה להיות נוצרית, וזה לא במקרה שהוא היה האיש, זה היה עניין של גורל. הוא היה בן לנארק – אציל ארמני שהרג את המלך קרושוב השני שרדף את הנוצרים, מביא בכך לכאוס פוליטי. נארק היה ממשפחת המלוכה הפרסית ומשפחתו הייתה אחת משבע המשפחות האריסטוקרטיות ששלטו בארמניה. נארק וכל משפחתו הוצאו להורג על ידי הארמנים הזועמים, ורק גרגורי הקטן – שנולד בשנת 257 – הוברח לקפדוקיה שבטורקיה, שם גדל תחת השגחתו של אפוטרופוס נוצרי באווירה דתית.

כשגרגורי בגר, הוא נשא אישה בשם מרים ונולדו להם שני ילדים – וורטנס ואריסטסס. עם הזמן גברה אצלו הנטייה לנזירות וחיי קדושה והוא נפרד ממרים והפך להיות נזיר. הוא עזב את קפדוקיה ולפי האגדה הגיע לירושלים, מקום שם ביקש לראות את הקבר הקדוש ומקום הצליבה והתחייה של ישוע. לפני שניגש אל הקבר בילה מספר שנים בהתבודדות במערה סמוכה, עד שנמלא באור האלוהי והרגיש מספיק טהור לגשת למקום הקדוש. עם תהליך ההיטהרות שעבר התגלתה לו גם שליחותו – ללכת לארמניה, מקום שם צפוי לו מוות וודאי, ולהביא לארמנים את בשורת החיים הישועית.

הסיפור על הגעת גרגורי המאיר לירושלים, אינו מופיע ברוב ההגיוגרפיות הרשמיות של הכנסייה. מצאתי אותו במקורות הקשורים לכנסיית הקבר[2] והוא קשור לקפלת גרגורי המאיר שנמצאת בירושלים. הבאתי אותו כי הוא סיפור יפה, אלא שלפי רוב המקורות הרשמיים גרגורי הלך לארמניה ישירות מהעיר שבה גדל, קיסרי בקפדוקיה, בכדי לכפר על חטאי אביו ברצח המלך קרושוב השני – רצח שהביא חורבן על ארמניה, כיוון שגרם בעקיפין לפלישה ושעבוד מצד הפרסים.

בארמניה מלך באותו הזמן טירידאטס השלישי, שמפני הירצחו של אביו הוא נאלץ לגלות מארצו ולגדול בקונסטנטינופול עד שהצליח למרוד בהם ולשחרר מחדש את הממלכה. והנה – בנו של האדם שרצח את אביו מופיע לפניו בביטחון מלא ומבקש ממנו לנטוש את דת אבותיו ולהצטרף לחברות בכת משונה הנקראת נצרות. טירידאטס השתגע מרוב כעס על חוצפתו של גרגורי וציווה לענותו ולהשליכו לצינוק אפל, שם בוודאי ימצא את מותו. תקוותו הייתה שגרגורי יבלה את שארית ימיו בייסורים ובחרטה בתוך הבור האפל, אלא שגרגורי כבר היה מחובר לאור האלוהי. בדרך נס הוא קיבל מזון מאישה אלמנה ושרד, ממשיך את מסע הייסורים והכפרה של חטאי משפחתו.

לפי גרסה אחרת, גרגורי התקבל בתחילה בחצרו של טירידאטס כעוזר וכמקורב, ורק לאחר שסירב להשתתף בחגיגות לכבוד אנאהיטה, התגלו זהותו ודתו והוא נזרק לצינוק שמתחת לארמון.

בינתיים נכנסה לסיפור האישה היפה ביותר בתבל באותה תקופה, בתולה רומאית חסודה בשם ריפסימה. היא הייתה חלק מקהילת נזירות קדושות בהנהגת אם מנזר בשם גיאנה. הקיסר דיוקליטיאנוס חשק בה, וכדי לא לחטוא – היא וכל הנזירות נמלטו לארמניה. דיוקליטיאנוס פנה למלך טירידאטס השלישי בבקשה שיסגיר את ריפסימה חזרה אליו, אלא שטירידאטס ביקש לשאת אותה בעצמו. כשלא נענתה לחיזוריו, הוא כעס מאוד וציווה להרוג אותה ביחד עם כל קהילת הנזירות ואם המנזר. הן הוצאו להורג בעינויים נוראים, והיו למרטירים הראשונים של ארמניה.

כעונש על הרצח האכזרי המלך טירידאטס השתגע, ודימה שהוא הפך להיות חזיר בר. אלא שלכל מחלה יש תרופה. אחותו של המלך חלמה שגרגורי יכול לרפא אותו. אף אחד לא חשב שהוא עדיין חי, אבל כשהלכו לבדוק התברר להפתעת כולם שהוא בריא ושלם, וכך הוצא גרגורי מהצינוק לאחר ארבע-עשרה שנה, ולבקשת האחות הוא ריפא את המלך, שמייד התחרט על מעשיו והפך להיות נוצרי אדוק.[3]

מרגע זה והלאה, שני האויבים לשעבר (הבנים של האבות שהרגו אחד את השני) הפכו להיות ידידי נפש והביאו חיים חדשים לארמניה כולה. המלך כינס אסיפה של כל האצילים, הסביר להם את מהות הדת החדשה וציווה על טבילה לנצרות עבור כולם.

גרגורי וטירידאטס עברו יחדיו בארץ והרסו את מקדשי האלילים, מקימים במקומם כנסיות ומנזרים. עד לאותה תקופה אימצו הארמנים את הדת הפרסית הקדומה, עבדו את אל השמש והלוחם למען הטוב מיתרה ואת אלת הפוריות והטבע – אנאהיטה. הנצרות הפכה את מיתרה לדמות ישוע ושמרה על פולחן האור. חגי האביב וחשיבות הטבע נשמרו בסקרמנטים, באגדות ובאמנות. חגיגות המים הפכו להטבלות.

הנצרות הוכרזה כדת רשמית וגרגורי מונה להיות ראש הכנסייה. ניתנה לו סמכות לנצר את כל האוכלוסייה. הוא נהיה פטריארך ארמניה ב-302 ופעל ברחבי הארץ ללא לאות במשך 16 שנה. בשנת 318 הוא הרגיש שעשה מספיק ושברצונו לבלות את הזמן המועט שנותר לו בהתבודדות עם אלוהים. הוא מינה את בנו השני, אריסטסס, לפטריארך אחריו, מתחיל בכך מסורת של הורשת תפקידים כנסייתיים בתוך המשפחות המיוחסות. לאחר מכן פרש למנזר מבודד, שם חי את שנותיו האחרונות, עד שמת בשנת 331. לאחר מותו פוזרו חלקי גופתו ברחבי המזרח התיכון. ידו השמאלית וראשו נמצאים באצ’מיאדזין, וידו הימנית – במקום מושב הפטריארך של קיליקיה בלבנון. הוא היה כה גדול במותו, שהארץ לא יכלה להכיל אותו – יד אחת בארמניה, יד שנייה בלבנון.

התפתחות הנצרות הארמנית

לאחר שהמלך טירידאטס התנצר, שלח גרגורי שליחים לכל רחבי הממלכה להפיץ את בשורת הנצרות, ובכדי לרכוש את לב האוכלוסייה. הוא מינה את משפחות האצולה המקומיות לתפקידי מפתח בכנסייה, תפקידים שעברו בירושה במשפחה. את תפקיד הקתוליקון[4] (ראש הכנסייה, מעין אפיפיור עצמאי ארמני) מילאה משפחתו שלו. לאחר מותו נעצרה התקדמות הכנסייה בארמניה עם השתלטות הרומאים עליה. אלא שעם קבלת הנצרות כדת רשמית של האימפריה הרומית, החלה תמיכה מסיבית של הנצרות הביזנטית בנצרות הארמנית.

בסיליוס הגדול (אב הכנסייה הביזנטי הגדול ביותר במאה ה-4 לספירה) ניסה להכניס את הנצרות הארמנית תחת חסותו. הוא מינה שושלת קתוליקונים חדשה מטעמו וסייר לרוחב ולאורך הארץ, מנסה לכוון את הנצרות הארמנית לפסים של הנצרות היוונית. דבר זה הביא לתגובת נגד מצד הארמנים ובעיקר מצד המלך שיצא נגד בסיליוס, ביטל את משרות הקתוליקונים מטעמו, מינה קתוליקון משלו ואת עצמו כאחראי עליו. בכך נקבע שגורלה של הנצרות בארמניה יהיה נפרד מהנצרות הביזנטית.

לאחר מכן התחוללו מספר מלחמות בין הפרסים לביזנטיים, בהן נקבע כי ארבע חמישיות משטחה של ארמניה יהיו בשליטה פרסית. הפרסים החלו לרדוף את הנצרות מצד אחד ולעודד כל מיני כפירות מצד השני. הארמנים הנוצרים נמלטו להרים ושמרו על אמונתם בחירוק שיניים – הרדיפות רק חיזקו אותם.

איש השעה היה יצחק הגדול – הקתוליקון של תחילת המאה ה-5. הוא מיסד וייצב את הנצרות הארמנית, חיזק את הלימוד שלה, וקידם את המפעל החשוב של יצירת אלפבית ארמני חדש ותרגום כתבי הקודש לארמנית.

בזמנו של יצחק לא היה לארמנים כתב והמעצמות השולטות הכריחו אותם להשתמש ביוונית או פרסית, בעוד שהספרים הקדושים שלהם היו כתובים בארמית סורית. יצחק הגדול ביחד עם אדם בשם מסרופ החלו במפעל של פיתוח אלפבית ארמני ותרגום הספרים הקדושים, ואין זה דבר של מה בכך, מכיוון שאלוהים ברא את העולם במילה, ובתרגום לעתים המשמעות המדויקת אובדת. זאת ועוד, בארמניה, וגם בזרמים אחרים של הנצרות, האותיות נחשבות למעין קוד אלוהי, כמו בקבלה.

יצחק היה איש מלומד מאוד ממשפחתו של גרגורי המאיר וממוצא פרתי, ולכן נקרא יצחק הפרתי. הוא הדגיש את חשיבות הידע וההשכלה, הקים מרכזי לימוד בכל רחבי הארץ בהם לימדו קרוא וכתוב ועסקו במלאכת התרגום של ספרי הקודש וכן של ספרות קלאסית וספרות דתית נוצרית. בנוסף לכך החלו להיכתב יצירות ארמניות מקוריות. הארמנים הפכו בחסד הנצרות לעם הספר, והדבר חיזק את הכנסייה ואת ההזדהות הלאומית שלהם.

לארון הספרים של הכנסייה הארמנית מתווספים באותה תקופה כתבי התיאולוגיה, מוסר פרשנות וגם מיסטיקה של האבות הקפדוקיים[5] מצד אחד (תורגמו מיוונית), וכתבים של מיסטיקה, ליטורגיקות, תפילות, מזמורים והגיגים של האבות הסוריים[6] (תורגמו מארמית). הספרות הדתית החדשה מצליחה לעצור את התפשטות הדת הפרסית הזורואסטרית מצד אחד, ואת הנטייה לאורתודוקסיה יוונית מצד שני.[7]

השותף של יצחק במלאכת התרגום והאיש החשוב האחר באותה תקופה הוא מסרופ הקדוש, האדם שהמציא את האותיות הארמניות ופיתח את הכתב. הוא היה תיאולוג, משורר, איש דת ומלומד. לפי האגדה הוא המציא גם את הכתב הגאורגי והאלבני (אלבניה בקווקז). מסרופ נולד למשפחה אצילית וקיבל חינוך מעולה במספר שפות כולל יוונית, פרסית וכנראה גם עברית וארמית. בגיל צעיר פרש למנזר ושם התכונן למשימת חייו. הימים היו ימי צרה והוא נקרא אל הדגל, ללכת וללמד את הנצרות ברחבי הממלכה. הוא הבין אז את הבעייתיות בכך שאין ספרי קודש בארמנית כדי ללמד מהם את ההמונים, וגמר אומר בליבו לעשות משהו בנושא.

לאחר שהמציא את הכתב בן 36 האותיות, הפסוק הראשון שהוא תרגם היה הפסוק הראשון ממשלי: לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר; לְהָבִין, אִמְרֵי בִינָה.

המצאת הכתב הארמני הפכה את הארמנים בזמן קצר מעם בור לעם משכיל. המצאת הכתב הפכה את הארמנים לעם אוהב ספר. בעזרת מאמץ לאומי מכוון התווסף לאופי הלאומי קו שלא היה בו קודם. כשם שהארמנים אימצו את הנצרות כאיש אחד, כך הם אף עברו כאיש אחד להיות אוהבי ספר – תכונה שנותרה בהם עד היום.

המצאת השפה הביאה לדחיקת כל הספרים שנכתבו בשפות אחרות, שהוכרזו עכשיו כטמאים, וכך ארמניה נשמרה מהשפעות הזורואסטריזם וזרמי הנצרות האחרים.

בשפה שהמציא מסרופ, כל אות הקבילה לצליל. את חלק מהאותיות הוא לקח מיוונית ואת חלקן האחר – מן הסורית ארמית. הוא נעזר בקליגרף בשם רופינוס, שנתן צורה גרפית יפה לאותיות. לאחר מכן נעשתה עבודת תרגום אדירה של יצירות יווניות דתיות ואחרות, וכן של כתבים בשפות אחרות לארמנית. בנוסף על כך נכתבו ספרי היסטוריה של ארמניה, שירים, שיחות של גרגורי המאיר וספרים במגוון נושאים, מרפואה ועד מתמטיקה.

מסרופ הקים שורה של בתי ספר ברחבי ארמניה, בהם בנוסף לכתב למדו גם פילוסופיה, תיאולוגיה, אסטרונומיה, היסטוריה וגיאוגרפיה. בבתי הספר קמו שורה של מלומדים:

אדם בשם אזניק מקולב (Eznik of Kolb) כתב כנגד הכפירה, כולל דת זרתוסטרא והגנוסטיים. אדם בשם דוד אנהאט (David Anhaght) “הבלתי מנוצח” עיצב בכתביו את זרם הניאופלטוניות הארמני במאות ה-5–6 לספירה. אדם בשם משה מחורן או מובסס חורנאצי (Moses of Chorene) כתב את ההיסטוריה של ארמניה.[8]

אדם בשם אגתאנגלוס (Agathangelos) כתב ספר על ההיסטוריה של ארמניה, ההתנצרות שלה ופעלו של גרגורי המאיר (ספר הלימוד של גרגורי), כולל קטכיזם עם עיקרי האמונה הנוצרית ארמנית. הוא חי באמצע המאה החמישית והושפע על ידי כותבים כגון יוחנן כריסוסטומוס, אבל מתיימר להיות המזכיר של טירידאטס השלישי, המלך ששלט בזמנו של גרגורי והוטבל על ידו בתחילת המאה ה-3. הספר שלו הוא בעצם הגרסה של הנצרות שמאמצים הארמנים, שלא מכירים את שפת הברית החדשה וצריכים להסתמך על הדברים כפי שהם מוצגים בספר זה בשפה הארמנית.

ספר הלימוד של גרגורי[9]

כפי שראינו, במאה החמישית לספירה, מאה וחמישים שנה לאחר ההתנצרות של ארמניה על ידי גרגורי המאיר, מופיע תיעוד של האירוע בספר בשם History of the Armenians שנכתב על ידי אגתאנגלוס (Agathangelos), ובו נכתבו ההסברים שגרגורי נותן למצטרפים החדשים לדת. זהו סוג של מה שנקרא קטכיזם, הדרכה בענייני דת, הניתנת למצטרפים לנצרות. הוא מבטא את תפישת האמונה כפי שהייתה קיימת אצל הארמנים בזמן ההוא.

הספר נקרא “הלימוד של גרגורי” והוא מעין גרסה אלטרנטיבית לתנ”ך ולברית החדשה, עם פרשנות ומוסר השכל. הוא מזכיר קצת את “כבוד המלכים” האתיופי ומראה את הייחוד של הנצרות הארמנית ואת התפישָׂה הדתית השונה שלה. זהו הבסיס לענף זה של נצרות שהלך והתפתח עם השנים, יונק את השראתו ממסורת הפרשנות והמיסטיקה של הכנסיות המזרחיות והאורתודוקסיות, וכן ממסורות רוחניות ודתות שהתקיימו בארמניה לפני כן.

עיון ב”ספר הלימוד של גרגורי” מאפשר תובנה לגבי אופייה המיוחד של הנצרות הארמנית ולגבי התפישות עליהם גדלה האומה. המאמינים הכירו את עיקרי ה”לימוד” טוב יותר מהברית החדשה והישנה. השמות הם אותם שמות והסיפורים אותם סיפורים, אבל התפישָׂה הדתית שמאחוריהם שונה. גרגורי לקח את סיפורי התנ”ך והברית החדשה והציג אותם בצורה מעט אחרת. אפשר ללמוד מדרך ההצגה הזאת משהו לגבי הרקע שלו ושל התקופה.

אם שואלים: מה ייחודה של הנצרות הארמנית? מה תלמודה? תפישתה? הרוחניות שלה? הרקע שלה? – הרי שהספר הזה של גרגורי הוא המקום שממנו כדאי להתחיל.

לדוגמא: בזמנו של גרגורי היו בארמניה כתות כופרות שהפכו את הסיפור התנכ”י על ראשו וטענו שאלוהי התנ”ך הוא אלוהי אכזב, משני, דמירוג, שיצר את עולם החומר ושעבד את האדם. היו אלה הגנוסטיים (זרם מיסטי נוצרי) שטענו למאבק בין טוב ורע, רוח וחומר. הם התנגדו לכנסייה ולשלטון, הטיפו לאחווה ואהבה, והייתה להם פרשנות משלהם לסיפור גן עדן בו האלוהים הוא “האיש הרע”, ואילו הנחש הוא הטוב. וכך הם טענו:

אלוהים לא רוצה שהאדם יאכל מעץ הדעת “פן יהיה כמוהו”. ונשאלת השאלה: מה אכפת לאלוהים שבני אדם יהיו כמוהו? להיפך, הוא צריך להיות מעוניין בכך. למה הוא לא רוצה שאדם יפקח את עיניו? שידע להבדיל בין טוב לרע? שיתמלא דעת? אם אלוהים לא רוצה בכל הדברים הללו, זה מראה שהוא אלוהים קנאי, אכזר, צר אופק, שרק רוצה לשעבד את בני אדם.

יתרה מזאת, אלוהים פוחד שבני אדם יחיו לנצח. למה? מה הקטנוניות הזו?

“יֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת, טוֹב וָרָע; וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ, וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל, וָחַי לְעֹלָם.” (בראשית ג, כב).

לאחר שאדם וחווה אוכלים מהתפוח אלוהים מחפש אותם ושואל: “אייכָּה?” אם הוא אלוהים כל יכול ורואה כול, איך זה שהוא לא יודע איפה הם?

ולאחר שהוא מוצא אותם, הוא שואל: האם הם אכלו מהעץ? מי אמר להם לעשות את זה? ושוב נשאלת השאלה: אם אלוהים הוא כל יכול וכל יודע, למה נסתרים ממנו הדברים הללו?

המסקנה המתבקשת לפי הכתות הגנוסטיות הייתה שאלוהי התנ”ך הוא לא אלוהים אמיתי, אלא אלוהים מזויף, דמירוג.

אין ספק שגרגורי הכיר את הטענות הללו, מפני שבהתייחסות לסיפור גן העדן הוא מאריך ועונה על השאלות הללו אחת לאחת. לפי דבריו, המשמעות של להיות כמו אלוהים, היא לעבוד אלילים, אלוהי אכזב, כמו אלוהי העמים שחושבים שהם כמו אלוהים הגדול, ומשקרים את עצמם ואת האחרים.

הסיבה שאלוהים שואל את אדם “איכּה?” היא בכדי לתת לו הזדמנות להודות במעשיו מרצונו. במידה והיה עושה זאת, אלוהים היה סולח לו והוא היה נשאר בגן עדן. אך אדם לא מודה מיוזמתו במעשה שעשה, ואלוהים נותן לו אפשרות מילוט נוספת. הוא שואל אותו: “מִי הִגִּיד לְךָ, כִּי עֵירֹם אָתָּה; הֲמִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל-מִמֶּנּוּ—אָכָלְתָּ?” אם אדם היה מודה במעשהו ולוקח אחריות, היה נסלח לו. אבל הוא לא לקח אחריות והאשים את אשתו. ולכן לא הייתה ברירה אלא לגרש אותו מגן העדן, בכדי שייטיב את דרכיו.

הכתות הגנוסטיות טענו לקיום זרע מואר של אנשים, בני שת, וגרגורי עונה להן. בשבעת הדורות הראשונים שלאחר הגירוש מגן עדן אנשים חיו שנים רבות והייתה אפשרות לחזור לגן העדן ולזכות בחיי נצח, כפי שקרה במקרה של אנוש. אבל בדור שאחריו, בני אדם עזבו את האלוהים והארץ נמלאה חמס. בתחילה היה גזע זך וטהור של בני שת, שנצטוו לא להתערבב עם בני קין המקוללים, אלא שבדור השמיני התערבבו הגזעים והסיכוי לחזור לגן העדן אבד, ואז לא נותרה ברירה אלא להביא את המבול בכדי לטהר את הארץ.

גרגורי עונה אפוא לטענות של הכתות הכופרות בפרשנות שלו של סיפורי התנ”ך, אך גם מצביע על הדרך הנכונה והמוסרית של להודות בטעות ולקחת אחריות, ועל הדרך הרוחנית – של לגלות את החלק האלוהי שבתוכך בעודך חי ולהפוך למואר כמו חנוך. התפישָׂה שהוא מציג היא שהאלוהים רוצה להראות לבני אדם את הדרך חזרה.

הדבר המוסרי הכי חשוב שגרגורי מדבר עליו הוא החרטה, ההודאה האמיתית, שלא נעשית מהחוץ לפנים אלא מלווה בדמעות וברגש. במובן זה הוא מזכיר במקצת את הקתוליות. בסוציולוגיה מדובר על חברות מבוססות בושה, כמו החברות השמיות של המזרח התיכון, וחברות מבוססות אשמה, כמו החברה המערבית. הארמנים נוטים לתפישת החטא הלטינית, שהתקיימה עוד לפני הנצרות, ומופיעה במלוא הדרה אצל גרגורי מנארק, המיסטיקן מימי הביניים. אבל על כך בהמשך…

לגרגורי עצמו יש ספר נוסף של מזמורים בו הוא מתייחס לחרטה כתהליך בן עשרה שלבים.

ספר הלימוד של גרגורי מצביע על דואליות של חומר ורוח הקיימת באדם, על מגמה של בנייה ומגמה של הרס. ההרס והפיזור מתבטאים בסיפור על מגדל בבל. אלוהים מפזר את בני האדם ל-72 אומות ומציב להם גבולות. אל מול מגמה זו קיימת מגמת האיחוד והחיבור, שאותה מייצגים הצלב והכנסייה. 72 השליחים נועדו לחבר מחדש את האומות. הצלב מחליף את מגדל בבל כמחבר בין שמיים וארץ. זהו הציר שסביבו הספר סובב. נקודת המפנה בהיסטוריה האנושית היא הצליבה של ישוע, שעלה על הצלב מרצון. עיקרון הדואליות והמלחמה בין טוב ורע מהדהדת את התפישָׂה הזורואסטרית הקדומה של ארמניה.

גרגורי שואב מהמסורת הפרסית העתיקה: השליחים הם נושאי גביע שנועד כשתייה עבור העולם. קיימים שני סוגי גביעים – זה עם היין המתוק של שמחה, המעורר אמונה באלה ששותים אותו, וזה עם המרירות המיועד לחוטאים. האחד מביא חיים חוכמה והארה, ואילו השני מביא רוע שהורס את הכופרים. הרוח שורפת את הטמא ומשמרת את הטהור.

נושא נוסף שהספר מתעכב עליו הוא האדם שנוצר בצלם אלוהים, משמעות הדבר שלאדם יש יכולת בחירה, יש לו מחשבה, היגיון, אינטליגנציה שמאפשרים לו להיות דומה לאלוהים. אלוהים ברא עולם שבו סדר קבוע שכל הברואים כפופים אליו, אפילו המלאכים, רק האדם הוא בעל בחירה חופשית, ולכן גבוה יותר ממלאכים.

אחת השאלות שעולות מהסיפור ההיסטורי של ישוע היא: מדוע אלוהים חיכה כל כך הרבה זמן לפני ששלח את בנו לעולם? והתשובה שגרגורי נותן, בין השורות, היא שלפני כן העולם לא היה מוכן לקבל את הבשורה. ההיסטוריה של ישראל היא פְּרה-פיגורציה, הכנה להופעה של ישוע.

לפי גרגורי יוחנן, הוא ההופעה השלמה של הרוחניות היהודית. הוא ממזג בתוכו את הכריזמה של כהונה, הנהגה ונבואה. ההופעה של יוחנן סללה את הדרך להופעה של ישוע. יוחנן מעביר את הכוח לישוע, שמעביר אותו בתורו לתלמידיו.

סביר להניח שגרגורי הכיר את הכת המנדעית והמניכאית בעיראק, וכן כתות נוצריות פורשות שנתנו משנה חשיבות לדמותו של יוחנן, והוא אומר את הדברים על רקע זה.

גרגורי נוגע בנושא ראיית האל, או ראיית האב. אף אחד לא ראה את האב ולא יכול לראות אותו, אלא דרך הבן. מי שרואה את הבן, רואה דרכו את האב. ההתגלות היא תהליך הדרגתי שמגיע לשיא בהופעת הבן בבשר. אי אפשר להבין זאת ברמת הפשט, הבן הוא היחיד שיכול לראות את האב, ולכן הם אחד. הוא בא לעולם להודיע את שמו ולהתגבר על חטא ומוות, גם של אלה שמתו לפניו. בטבילה שלו בירדן הוא שינה את אופי המים ולכן הם מתאימים מאז והלאה לשימוש ככלי ללידה חדשה (סקרמנט הטבילה). גם אופי האש השתנה.[10] ישוע בא בלבוש של צניעות, הוא חי בעולם הזה אך הוא לא מהעולם הזה, הוא הצטרף לבני אדם כדי לרומם אותם, לאחד אותם דרכו עם האל.

לפי מחקרים, הספר נכתב במאה ה-5 לא על ידי גרגורי עצמו, אלא כנראה על ידי יצחק הגדול ומסרופ. הספר קשור לפיתוח החשיבה, הכתב והספרות הנוצרית, להקמת בתי ספר ברחבי ארמניה ולטיפוח אליטה אינטלקטואלית נוצרית (שמבין שורותיה יצא המחבר). הספר נותן תמיכה ובסיס לרפורמה המחשבתית, הדתית והחברתית שאותה ניסו מסרופ ויצחק לעשות, כמו גם סמכות מוסרית הנשענת על יוקרתו של גרגורי מייסד הנצרות הארמנית.

ניתן להבחין בספר בהשפעות של הוגי דעות מאותה תקופה ובראש וראשונה הפרשנויות של יוחנן פה זהב – ג’ון כריסוסטומוס, אחד מארבעה התיאולוגים האורתודוקסיים החשובים ביותר. אין ספק שכותב הספר קרא אותו והיה אמון על מחשבתו, כמו גם על זו של בזיל הגדול והאבות הקפדוקיים האחרים. אין ספק שהכותב הכיר אותם, אך הוא הכיר גם הוגי דעות מקוריים כגון אוריגנס, שנטה לאלגוריה וגנוסטיקה וכתב את הספר “שתי הדרכים”.

מבחינת צורתו ותוכנו, הספר מחקה את ספרי הקטכיזם של קיריליוס בישוף ירושלים (ואוהד של אוריגנס) מהמאה ה-4 לספירה, המדגישים אהבה וקבלה כדרך חיים.

הספר יוצר מחדש את העבר, מתווה דרך, ומתחיל מסורת מפוארת של קידוש האדם והבריאה.

מאבק לשמירת הדת הארמנית והתגבשותה

כמאה שנה לאחר ההתנצרות בוטלו המלוכה והשלטון העצמאי המאוחד, וארמניה הפכה להיות מדינת חסות המחולקת בין שני הכוחות הגדולים של העולם העתיק – ביזנטיון ופרס הסאסאנית. הארמנים מצאו את עצמם בלב מאבק אדיר בין תרבויות ודתות – פעם בחסותו של האחד ופעם בחסותו של האחר. מזמן זה והלאה יש לנו חלוקה בין ארמניה המזרחית שנמצאת תחת השפעה פרסית, לבין ארמניה המערבית שנמצאת תחת השפעה ביזנטית ולימים עותומאנית.

הארמנים סובלים ממאורעות המלחמה ומדיכוי דתי וחברתי. הביזנטיים מנסים להכפיף את הארמנים לשיטת שלטונם ומחסלים את משפחות האצולה והמבנה הפיאודלי המקומי, ואילו הפרסים נכנסים עם הארמנים למאבק דתי ומנסים להכריח אותם לעבור על דתם.

המלך הפרסי סאסאני יזדגרד השני (Yezdegird II) היה קנאי גדול לדת המזדאית[11] והוציא צו ב-449 שמחייב את כל האוכלוסייה בעֵבר הקווקז – ארמניה, גאורגיה ואלבניה הקווקזית – לאמץ את הדת הזו. הוא שלח תיאולוגים זורואסטריים עם חיילים לכל כפר עם ההודעה הבאה: “אם תקבלו מרצונכם את דתנו, תקבלו מתנות וכבוד מהמלך, אך אם לא תקבלו מרצונכם את דתנו, בידנו פקודות לבנות מקדשי אש בכל כפר ובית, ולהכניס לתוכם את האש הקדושה, למנות מאגי ופקידים כקובעי חוק המדינה. אם תמרדו תוצאו להורג ונשיכם וילדיכם יוגלו.”

בתקופה זו נחרבו הכנסיות הקדומות באצ’מיאדזין וכן במקומות אחרים.

הארמנים סירבו לפקודה ורבים מהם הוצאו להורג והפכו לקדושים. פרצה מרידה שהונהגה על ידי הנסיך ורטן ממיקוניאן[12] (Vardan Mamikonian). צבא של 66,000 ארמנים בפיקודו נפגש עם הצבא הפרסי שמנה 220,000 איש בקרב אווריאר (Avarayar) שהתרחש בשנת 451. הפרסים ניצחו וורדן נהרג, אך ההתנגדות עשתה את שלה, ובסופו של דבר הפרסים ויתרו על דרישתם להעביר את הארמנים על דתם, וב-484 הושג הסכם שהבטיח הן חופש דת והן את הזכויות לאוטונומיה דתית ותרבותית. מן הצד השני המלחמות גרמו להרס רב ולנטישת חלק מהאזורים הפוריים, בהם התיישבו מהגרים ובמיוחד הכורדים (שראו את עצמם כממשיכי העם המדי הקדום).

גם מבחינה תיאולוגית הכנסייה הארמנית הייתה צריכה להגן על עצמה מהכפירה הנסטוריאנית והכפירות הגנוסטיות פאוליקיאניות. ועידת כלקדון ב-451 נערכה ללא נציגים ארמניים, שלא יכלו להגיע בגלל קרב ארוויאר. הם לא קיבלו את החלטותיה וראו בהם כניעה לדוקטרינה הנסטוריאנית (שנתמכה על ידי הפרסים אויביהם). זה הוביל לשבר בינם לבין העולם האורתודוקסי. הארמנים נצמדו להחלטות הוועידה של אפסוס ב-431 לגבי הטבע האחד של ישוע.

ועידות שהתכנסו בדווין בירת ארמניה ב-506 ו-552 דחו באופן רשמי את החלטות ועידת כלקדון. זאת גם הייתה מחאה נגד ההתיימרות של פטריארך קונסטנטינופול לשים את עצמו כראשון בין שווים.

לאחר כלקדון מאמצים הארמנים את האמונה המונופיזיטית, אך בגרסה משל עצמם. הם ממשיכים לפתח את דתם העצמאית, למרות שבמשך המאה החמישית, השישית ותחילת השביעית ממשיכים הניסיונות של השליטים ואנשי הדת הביזנטיים להחזיר אותם לחיק האמונה האורתודוקסית. חלק מניסיונות אלו אף כוללים הכתבה של בעלי המשרות בכנסייה וניסיון לכופף את ידם. אך הארמנים נשארים בשלהם.

במאות ה-5–6 הגאורגים היו שותפים לארמנים באמונתם ולעתים גם במאבקים שלהם,[13] אבל בשנת 600 הגאורגים מוצאים את עצמם מחדש בתוך העולם האורתודוקסי, הם מוכרזים ככופרים על ידי הארמנים ומתפתח קרע בין שתי הכנסיות.

השכלה בנצרות הארמנית

כבר בתקופה הקלאסית ארמנים רבים הלכו ללמוד באתונה, באנטיוכיה, באלכסנדריה ובמרכזי ידע נוספים של העולם העתיק. עם היווסדות מוסדות הלימוד הנוצריים הסמוכים לארמניה באדסה וניסביס (כיום בדרום מזרח טורקיה) במאה ה-4 לספירה, פנו רבים לשם. לאחר המצאת הכתב הארמני בתחילת המאה ה-5 שלח מסרופ תלמידים להביא עותקים של ספרים לארמניה בכדי לתרגמם. הוא ייסד מספר בתי ספר, שהחשוב שבהם הוא במקום מושב הקתוליקון – אצ’מיאדזין.

מהלך הפיכת הארמנים לנוצרים לווה בהפיכתם מעם של חקלאים ולוחמים לעם משכיל, עם ספר. הנס של הארמנים הוא קבלת הנצרות והמצאת הכתב. מאותה תקופה ואילך הם מייחסים ערך עצום להשכלה. בכנסייה הארמנית יש תואר לאדם משכיל במיוחד, מעין דוקטור של הכנסייה שנקרא וורדפט ((Vardapet.

באוספי הספרים הארמנים העתיקים שנקראים מאטנדאראן (Matenadaran), שהגדול ביותר בהם נמצא בירוואן, נמצאו כתבים של זנו הסטואי, אריסטו, הרמס טרימגיסטוס, היווני פורפירי מצור שהיה תלמיד של פלוטינוס, ואחרים. רבים מן הארמנים פנו למדעים המדויקים ובמיוחד למתמטיקה, שהייתה לעזר רב בפיתוח האדריכלות. (מרכז ההשכלה החשוב ביותר בימי הביניים היה הסמינר של סיוניק (Siunik).

שנים טובות ושנים רעות

במאה ה-7 לספירה קם כוח חדש בעולם. חילות הערבים עולים מן המדבר וכובשים אימפריה אדירה, מהודו ועד ספרד, יותר גדולה מהאימפריה הפרסית וגם מזו של הרומיים. המזרח התיכון, שעד אז התחלק בין הביזנטיים והפרסים, נכבש רובו ככולו על ידי האסלאם. החֵילות הערביים מגיעים לארמניה מ-640 ואילך,[14] ובשנת 642 הם מנצחים את הסאסאנים ומשתלטים על כל שטחי האימפריה הפרסית. הערבים משחררים למעשה את הארמנים מעול הפרסים, ואת האזור – מהמאבק של הפרסים בביזנטיים. תקופה זו מתאפיינת בפריחה תרבותית ואדריכלית בארמניה, אך השנים הטובות מתחילות כבר קודם לכן, עם היחלשות האימפריות הביזנטית והפרסית עקב המלחמה ביניהן.

קומיטס אגצצי (Komitas Aghtsetsi) – נקרא הבנאי. הוא היה מטרופולין (דרגה גבוהה בכנסייה) עד שנת 629, שנים טובות לארמניה, אותן ניצל למפעלי בנייה של כנסיות בכל רחבי הממלכה, כולל שיפוץ כנסיית אצ’מיאדזין ובניית כנסיית ריספין, וגם את זו של זווארטנוץ ((Zvartotz הסמוכה.

הוא הנהיג רפורמה בכנסייה, שכללה תרגומים חדשים של ספרי הקודש, כתיבת מוזיקה דתית, מזמורים, תפילות וספרים. בזמנו אומצה הדוקטרינה וההיסטוריה הקדושה המופיעה בספר “ההיסטוריה של ארמניה” שנכתב בשנת 480 על ידי אגטאנגגוס (Agatangeghos).[15] בתקופה הזאת עלתה חשיבותם של קדושים מקומיים כגון גרגורי המאיר וריפסימה שהיוו נקודת התייחסות במקום ישוע ומריה, או בנוסף אליהם. הספר החשוב שלו מבחינת שירה דתית הוא “נשמות מאמינות”, שנכתב לרגל השלמת הכנסייה של ריפסימה. מי שממשיך את דרכו הוא הקתוליקון נרסוס השלישי (Nerses Shinogh, 641–661).

גם בתחום המדע ישנה פריחה בהנהגת “ניוטון של ארמניה”, אנאניה שיראקי (Anania Shiraki) – מתמטיקאי, אסטרונום וגיאוגרף. ארמניה חותמת הסכם שלום עם הח’ליף מועוויה ב-653 והופכת להיות מדינת חסות אוטונומית, ביחד עם גאורגיה ואלבניה הקווקזית. העיר דווין הופכת למרכז אדמיניסטרטיבי, צבאי ותעשייתי חשוב לאימפריה המוסלמית החדשה.

אלא שעם הזמן מידרדר השלטון הערבי למלחמות ולזמני מצוקה. שנים של פריחה מתחלפות בשנים של מאבקי שליטה, מלחמות בגבולות (שארמניה היא חלק מהן) והידרדרות כלכלית ופוליטית, וזה מביא להגירות גדולות של ארמנים לרחבי האימפריה הביזנטית ולאזורי הח’ליפות המוסלמית. מצב השכבות הנמוכות היה הרבה יותר טוב בפזורות הארמניות בקונסטנטינופול ובבגדד מאשר בהרי ארמניה. הארמנים השתתפו במלאכות המסחר והתעשייה הזעירה וגם באדמיניסטרציה ובצבא בביזנטיון, ובמידה מסוימת גם בארצות האסלאם.

לארמנים הייתה נוכחות חזקה באימפריה הביזנטית המחדשת את כוחה תחת השושלת המקדונית. לפי טענתם, הקיסר הביזנטי מייסד השושלת בסוף המאה ה-9, בזיל הראשון, היה ארמני. גם פוטיוס הגדול, איש הדת הביזנטי החשוב ביותר במאה ה-9 ואחד מהענקים האינטלקטואליים של ימי הביניים, היה ממוצא ארמני. יחד עם זאת, מתפתח מתח בין הכנסייה הארמנית הכנסייה האורתודוקסית, שהאש המזינה אותו מלובה הן על ידי הערבים מסיבות פוליטיות – והן על ידי הנוכחות בארמניה של כיתות נוצריות כופרות, שיוצאות כנגד הממסד הכנסייתי, ומתבססות בקו התפר שבין הנצרות לאסלאם, ובאזורים ההרריים הקשים לגישה.

הכפירה הפאוליקיאנית (Paulicians)

הגנוסטיקה היא תנועה מיסטית נוצרית שהופיעה במאות הראשונות לספירה. לפי הגנוסטיים הייתה לישוע תורת סוד שאותה העביר רק לנבחרים, ויש בשורות נוספות לאלו של הברית החדשה, שבהם תורת הסוד קיימת. הנצרות הממסדית היא עיוות של תורתו של ישוע לצרכי שלטון, ויש להקים קהילה נוצרית חדשה שמתבססת על הרוח והכתבים האזוטריים ומונהגת על ידי אנשים קדושים. זאת ועוד, העולם מורכב מחומר ורוח, טוב ורע, שביניהם ניטש מאבק נצחי. יש דרך של ידיעה (גנוסיס) בלתי אמצעית של אלוהים ועולמות הרוח, והיא הדרך שאותה לימד ישוע.

הגנוסטיות התחילה בעיקר במצרים ובמדבריות סוריה. אלא שעם הפיכת האימפריה הרומית לנוצרית וקביעת עיקרי האמונה בניקאה (במאה ה-4 לספירה), התנועות הגנוסטיות החלו נרדפות והן מצאו בית באזורים מחוץ לשלטון האימפריה. כך עבר מרכז התנועה הגנוסטית ממצרים לארמניה ולמזרח, לאחר מכן בימי הביניים המוקדמים – לבלקן, ומשם לשאר אירופה. הגנוסטיות נעלמה מעל בימת ההיסטוריה רק לאחר רדיפות ימי הביניים של הקתרים והבוגומילים באירופה והפאוליקיאנים בארמניה ובאימפריה הביזנטית. כיום היא נשארה רק בכיסים מבודדים של דתות קטנות כגון המנדאים בעיראק, ובתנועות עידן חדש ומיסטיקה נוצרית עכשוויים.

המסורת החלה מוקדם מאוד, אולי אף בחייו של ישוע, שנטען עליו שהיה מורה רוחני מואר, ולאו דווקא בנו של האלוהים. בזכות הישגיו הוא הפך להיות “בן מאומץ” של אלוהים (בארמניה הייתה תנועה במאה ה-7 שנקראה “המאַמצים”). התנועה המיסטית הנוצרית הייתה המשך טבעי של זרמים מיסטיים ביהדות כגון האיסיים, של הדת הפרסית, המיסטריות והכתות של העולם הקלאסי, ושל תורות המאגיה והניאופלטוניזם שרווחו במצרים ואלכסנדריה במאות 1–3 לספירה. לאחרונה התגלו כתבים של קהילה גנוסטית במצרים בשם נאג’ חמדי, השופכים אור חדש על היקפה, עומקה ותפוצתה של תנועה זו, שהיוותה לזמן קצר איום ממשי על בכורתה של הנצרות ה”רגילה”. התנועה הגנוסטית הסתמכה על כתבים שלא היו נגישים לרוב האנשים, שבהם מצויה תורתו הנסתרת של ישוע, כגון הבשורה על פי תומא, המתחילה במילים “אלו דברי הסוד אשר לימד ישוע החי”.

תורתם של הגנוסטיים חלחלה לתוך מוסד הנזירות הנוצרית והופיעה בסיני, במדבריות סוריה ומצרים, ובמקומות מרוחקים כגון אתיופיה ועיראק. הפאוליקיאנים היו תנועה גנוסטית שפרחה בין 650 ל-872 בארמניה ואנטוליה. היא קרויה בטעות על שם הבישוף של אנטיוכיה מהמאה ה-3, פאול של סמוסטה, ממייסדי תנועת המאמצים, אך למעשה היא התחילה הרבה יותר מאוחר ומקור שמה לא ברור, אולי מפני החשיבות הרבה שיש לפאולוס בתור מורה אמת יחיד של הנצרות, לעומת פטרוס שהיה נביא שקר. ואכן, באגרות של פאולוס ישנם רמזים לאמונה הגנוסטית.

מי שייסד את כת הפאוליקיאנים היה ארמני בשם קונסטנטין. הוא קרא לעצמו בשם סילוונוס, כשמו של אחד מתלמידיו של פאולוס, וראה עצמו כמי שנשלח לחדש את הכנסייה. קונסטנטין טען שהעולם הזה נוצר על ידי כוח רע שהוא השטן, והתנ”ך הוא הביטוי לכך. לעומתו ישוע הוא כוח טוב שבא לעולם כדי לגאול אותו ולהחזיר אותו למצב הרוחני הבראשיתי. הפאוליקיאנים האמינו בברית החדשה (ובמיוחד בספר יוחנן והאגרות של פאולוס) וגם בכתבים שאבדו מהקנון הרשמי, כגון הבשורה אל הלאודיקנים וכתבים גנוסטיים נוספים, אבל שללו את התנ”ך. מבחינתם אלוהי התנ”ך הוא אלוהים מזויף, נוקם ונוטר.

הדת שלהם שמה במרכז את עניין הדואליות: יש שתי ממלכות – ממלכת הרוע שהיא של העולם הנראה, וממלכת הטוב בהנהלת הרוח הטובה, שהיא האדון של עולם העתיד. הם דגלו בחיי טוהר, התכחשו לכנסייה, לצלב, לסקרמנטים של הטבילה, לסעודת האדון ולפולחן מריה, שבכולם הם ראו עבודת אלילים. לפי תפישתם: ישוע הגיע מהשמיים לשחרר את בני האדם מהגוף ומהעולם הזה, שהם רעים במהותם.

הם נפגשו ב”מקומות תפילה” שהיו מקומות מיוחדים בטבע או בתי קהילה. הם יכלו להינשא, לאכול הכול, ויחד עם זאת היו מתקדשים ומטהרים. הם פירשו את הברית החדשה בצורה אלגורית וראו את עצמם כנוצרים האמיתיים.

לאחר 26 שנה נסקל סילוונוס בהוראת הקיסר. הקצין שביצע את הוראת הסקילה נהיה בעצמו מאמין ואימץ את השם טיטוס. הוא נהיה ממשיך דרכו של סילוונוס, עד שנשרף למוות ב-690. במאות 7–9 לספירה הם סחפו אחריהם חלק גדול מהאוכלוסייה במערב ארמניה ובמזרח טורקיה. התנועה קיבלה משנה כוח מתוקף המחלוקת האיקונוקלסטית, שגרמה למלחמת אזרחים באימפריה הביזנטית.

בסוף המאה ה-9 הפאוליקיאנים השתלטו על אזורים במערב ארמניה, הקימו מעין ישות מדינית עצמאית בשליטתם במעלה הפרת. והחל מאבק צבאי בינם לבין הביזנטיים. בניגוד לכתות הגנוסטיות האחרות כגון המסליאנים, שדגלו בתפילה ובטהרה, הפאוליקיאנים התערבו בעולם המעשה. הם תמכו ונתמכו פוליטית וצבאית על ידי צבאות הערבים ששלטו על ארמניה מהמאה ה-7 עד המאה ה-9, היו לוחמים טובים ונלחמו בביזנטיים. הפאוליקיאנים כמעט כבשו את קונסטנטינופול, אבל בסופו של דבר הובסו באופן סופי ב-872. הקיסרית תאודורה רדפה אותם והרגה 100,000 מהם. רבים מהנותרים (כ-150,000) הוגלו לבלקן, בין אם מתוך הסכמה (הם קיבלו זכויות בתמורה למילוי תפקיד שומרי הגבולות) או בכוח, וזה הביא בסופו של דבר להופעת התנועה הבוגומילית באימפריה הבולגרית במאה ה-10 לספירה.

הזרם הארמני של הטונדרקיאנים (Tondrakians)

אלה מהפאוליקיאנים שנשארו בעֵבר הקווקז התארגנו מחדש בכפר טונדראק (Tondrak) ליד אגם ואן ב-840, תחת הנהגתו של אדם בשם סומבאט זארֶהוואנטסי (Sumbat Zarehavantsi). והפכו להיות קבוצה של מתקנים חברתיים ומורדים (רובם ככולם ארמנים), המתנגדים לעקרונות הפיאודליים ולהיררכיה הכנסייתית, במיוחד לאצילי הנאקאראר (Nakharar) הארמניים. הם נקראו טונדרקיאנים,[16] והייתה להם השפעה רבה במאות ה-9–11, בעיקר באזורים שמצפון לאגם ואן, ובדרום ארמניה – באזור סוניוק. הם הקימו קהילות שוויוניות ברוח הנצרות הקדומה, בהם נשים וגברים היו בעלי מעמד שווה, והחברה התחלקה למושלמים-יודעים – ולפשוטים.

במאה ה-19 עדיין היו קיימים טונדרקיאנים בארמניה, שטענו שבידם הספר החשוב ביותר שלהם, “מפתח האמת”.

מפתח האמת הוא ספר הנחיות לכמרים בקהילה ובו הסברים על הסקרמנטים, הקטכיזם, חוקי הדת ועוד. בספר מסופר על היצירה של אדם שמושווית ללידה של ישוע. ישוע נולד באופן ניסי אבל כאדם (הוא לא אלוהים), ורק בגיל 30, כשירדה עליו רוח הקודש, אומץ כבן על ידי אלוהים ואז הוא התקדם בדרגות: הוא קיבל סמכות, נהיה כהן גדול, מלך, רועה, נבחר ושובח והתחזק, הוא נהיה אור העולם, האמת, החיים, הוא נהיה שער השמיים, יסוד האמונה ומושיע החוטאים, הוא התמלא בשילוש, הוא נהיה האהוב והשה ללא רבב, ואז הולבש בשמלת אור שאדם איבד בגן העדן, ואז נקרא על ידי רוח אלוהים לתקשר עם האב השמימי, אזי מונה למלך על כל הדברים בשמיים ובארץ ומתחת לארץ. החיים של ישוע חשובים ולא מותו.

מבחינת הטונדרקיאנים פולחן צלבים הוא עבודת אלילים. צריך לשמור על החוק אבל זה לא העיקר, המיסה היא שקר והלחם והיין הם לא הדם והגוף של ישוע. כל הנצרויות הן כוזבות, כולל הארמנית והאורתודוקסית (הם נרדפו על ידי שתי הכנסיות).

הטבילה היא שונה, מספיק קומץ מים, אבל צריך לטבול רק כשאתה מוכן, הטבילה צריכה להיות מלווה באמונה – זאת טבילה של אימוץ. הטבילה היא במחשבה, במילה ובפעולה, ונעשית על ידי כוהני הדת – הנבחרים.

כומר הוא לא אדון, אלא בעל תפקיד. הכמרים נבחרים על ידי כלל הקהילה, ולא נמשחים. צריכים לבחון את המועמד. לאחר ההסמכה היו נושפים עליו שלוש פעמים ואומרים “לוואי ונשימתו של ישוע תפתח את מחשבתך, בן אהוב, ותבנה אותך בפעולותיך”. לאחר מכן היו 40 יום של לימוד הכתבים תחת הנחיה של נבחר אחר. הווידוי הוא לא לכומר אלא רק לאלוהים.

גרגורי מנארק (Gregory of Narek)

בזמן תור הזהב של ארמניה מתפתחת האדריכלות, האמנות, ובמקביל לכך גם המחשבה הנוצרית, התיאולוגיה, הפילוסופיה, השירה והספרות. נמשך תהליך עיצובו של העם הארמני והכנסייה שלו. הוגה הדעות הארמני החשוב ביותר בתקופה זו הוא גרגורי מנארק (945–1003), שכתב את ספר הקינות, או בשמו האחר “ספר התפילות”, המשמש עד היום בכנסייה הארמנית ומחוצה לה.

הוא נולד ב-945 ולמד במנזר של נארק מדרום לאגם ואן. אביו היה קורסוב הגדול, הבישוף של האזור, שהיה ידוע בכתיבתו הדתית, ובפרשנותו את הליטורגיקה הארמנית, גרגורי גדל באווירה של השכלה ודת והיה בקשר עם הוגי הדעות היוונים והערבים הגדולים של תקופתו. הוא חי במנזר נארק לחופי אגם ואן, וכתב כמה מהכתבים היפים והמיסטיים ביותר בתולדות הנצרות הארמנית, פרשנות מיסטית לשיר השירים, הלל למריה, הלל לשנים-עשר השליחים, הלל לשבעים ושניים השליחים, המנונים לכבוד רוח הקודש, הכנסייה הקדושה והצלב הקדוש, מזמורים וחרוזים קדושים, שהולחנו על ידי מיטב המלחינים הארמניים. הוא הוכר בימינו כדוקטור לכנסייה על ידי האפיפיור פרנציסקוס, שגם ביקר בארמניה. בנוסף לפועלו הדתי הוא היה פילוסוף וכנראה שגם מרפא.

לפי תפישת הנצרות המיסטית, החטא הקדמון קיים בנו, בתשוקות הלא נכבשות, באגו, במחשבה השלילית, ברגשות הנמוכים. זה חלק מהותי מהאדם. אנחנו חיים במעין מיסוך שמונע מאתנו לראות את המציאות האמיתית. זהו אותו פיח המכסה את הראי של הלב לפי המיסטיקנים הסוּפים. אלא שהם כמדומה טוענים שהפיח הוא פועל יוצא ממאורעות החיים, ואילו בנצרות זהו מצב קיומי שנובע מהמצב של העולם, שהוא רחוק ממצבו הטבעי, הרוחני, הגבוה.

אנחנו נולדים לעולם שהוא חשוך, וצריך כל יום להיאבק בכדי לראות את האור. זה כאילו אנחנו חולים בשיגעון ורק לרגעים בודדים מתעוררים ממנו ורואים את מצבנו האמיתי, אלא שבכדי להגיע לזה צריך להיאבק בכל יום מחדש. פעם זה מאמץ פיזי, פעם זה מאמץ רוחני. בכל יום ויום, ולעתים גם בכל רגע ורגע, יש הזדמנות וצריך להגיב אליה. אי התגובה הוא חטא לא פחות חמור. אלוהים צריך לסלוח לא רק על מה שעשינו לא נכון, אלא גם על מה שלא עשינו והיינו צריכים לעשות. זהו הרגש הדתי של מוסריות אקטיבית הקיים בתורתם של הנביאים וישוע.

גרגורי חי את הרגש הזה, של אי התאמה מול מה שהוא יכול היה להיות, מול האלוהות, מול הקדוּשה, בצורה שגרמה לו להיות אדם טוב יותר ולרצות לשרת את כל האנושות. הוא מסתמך בהגותו על הכתבים של דיוניסוס המתחזה (ראו פרק על נצרות גאורגית) שרצה להגיע לחושך שמאחורי האורות, מה שנקרא בקבלה “אינסוף”. הריקנות ממלאת את הכול.[17] חור שחור המוביל ישירות אל האלוהים.

לעתים נראה שגרגורי נאבק עם אלוהים, שהשאיר אותו בודד ונטוש, אך לבסוף הוא בוחר באופטימיות ובניצחון.

גרגורי כתב את ספר הקינות (Book of Lamentations), מעין תהילים חדש של הכנסייה הארמנית, שהוא אבן יסוד בהתפתחותה, בליטורגיקה שלה ובדרכה של הכנסייה.[18]

בספר התפילות ישנם 99 מזמורים. להלן (בתרגום חופשי) רוב המזמור השלישי[19] בו פונה גרגורי לכל העולם ומסביר את מניעיו ופעולתו בכתיבת הספר:

“ספר תהילה חדש מזמר בדחיפות דרכי. למען אנשים חושבים בעולם כולו. מבטא את כל התשוקות האנושיות ומשרת אותם בדימויים שבו, כאנציקלופדיה המלווה את המצב האנושי, למען האסיפה המעורבת של הכנסייה האוניברסלית, למען תינוקות שזה עתה הגיעו לעולם, למען בני נוער בשלב השני של חייהם, למען המבוגרים שימיהם בשלים וספורים, לאשמים, לצודקים, למען השחצנים, הצנועים המזויפים, למען הטובים והרעים. לפחדנים ולאמיצים, לעבדים, ולכפופים, לאצילים ולפקידים, למעמד הביניים ולנסיכים, לאומנים ולאדונים, לגברים ולנשים, למפקדים ולמשרתים, לגבוה ולנמוך, למרומם ולעובד הכפיים, לאציל ולאדם הפשוט, לאביר ולאיש הרגלים, לאנשי העיר ולאנשי הכפר, לאלו הנשלטים בברוטליות על ידי מלכים שחצניים, לאלו שסגורים במנזרים בהגות שמימית, לחכמים שחוכמתם ניתנה להם מאלוהים, לכמרים, לחסודים ולנבחרים, לבישופים המסודרים כיאות, לפטריארכים שמצווים להשגחה צודקת.

הלוואי שספר תפילות זה, שלקחתי על עצמי לחברו בהשראת רוח הקודש, ובמבט לצרכים הרבים של כולם, ישרת אחדים כתחינה מורגשת לב של תיווך, ולאחרים כעצה אל מעלה, שדרך ספר זה הם את כולם ושדרכו יופיע באופן תמידי לפניך – חסד גדול.”

גרגורי טאטבצי (Grigor Tatevatsi)

ישנם שלושה גרגורי גדולים בהיסטוריה של ארמניה, כל אחד מהם הגשים בתלמודו את רוח התקופה. הראשון והחשוב ביותר הוא גרגורי המאיר, שפעל במאה ה-4 לספירה. אחריו הגיע גרגורי מנארק שפעל במאה ה-10 לספירה, ולבסוף – גרגורי טאטבצי (1346–1410) שפעל במאות ה-14–15 לספירה.

ואכן, לפני שנולד, חלמה אמו של גרגורי טאטבצי שגרגורי המאיר נותן לה מנורה שתאיר מחדש את אור האמונה. כבר בגיל 7 הוא החל ללמוד את הכתבים הקדושים ובגיל 14 פגש את המורה שאימץ ולימד אותו למשך 28 השנים הבאות – המלומד הגדול ביותר באותה תקופה –  ווֹרוטנֶצי ממנזר וורוטנאוואנק, הסמוך לטאטב.

ווֹרוטנֶצי וטאטבצי צעדו יחדיו במסע עלייה לרגל לירושלים. הם היו בירושלים ב-1373 שם טאטבצי הוסמך לכהונה, בשנת 1376 בהיותו בן 30 הוא קיבל דרגת וורדפּט (Vardapet). בשנת 1385 לאחר שהיה תלמיד במשך 28 שנה, קיבל טאטבצי את דרגת הלימוד הגבוהה ביותר בארמניה. והיא וורדפּט בכיר.

לפי טאטבצי, כדי להשיג את הטוב ביותר צריך ללמוד ואז לעשות – צריך לחשוב, להתבונן ואז לפעול. במאה ה-12 הארמנית השתנתה ואנשים לא הבינו יותר את הארמנית העתיקה, הנקראת גראבאר (Grabar). טאטבצי עסק במפעל תרגומים וכתיבה מחדש של הספרים הקדושים. לפי תפישתו המשמעות היא במילים ולכן צריך דיוק בשפה. הוא היה מלומד שידע כמה שפות.

לאחר מות מורהו וורוטנֶצי ב-1388, הפך גרגורי טאטבצי לראש האוניברסיטה של טאטב וכיהן בתפקיד זה כעשרים שנה, עד שנת 1408. טאטבצי תומך בשלטון מסודר, מפריד בין דת ומדינה וקורא להנהגה ארמנית דתית אחידה וקבלת מרות השליטים. לפי האגדה, הוא כובד על ידי תימור ובניו שפלשו לארמניה וידע ערבית. בשנת 1375 נופלת ארמניה הקטנה, טאטבצי משכנע את הפטריארכיה לעבור חזרה לאצ’מיאדזין ומרפא מחלוקות בתוך הכנסייה.

עיקר מפעלו האינטלקטואלי הוא פרשנות. הייתה לו פרשנות לשיר השירים, איוב, תהילים, ישעיה, יוחנן, מתי, ומהצד השני – לאריסטו וגרגורי המאיר. טאטבצי נקרא יוחנן כריסוסטומוס השני, וגם גרגורי המאיר השני, התיאולוג והמחנך של ארמניה. הוא הכיר את כתביהם של אתנסיוס, האבות הקפדוקיים, דיוניסוס המתחזה, אוגוסטינוס, אלברטוס מגנוס, ובמיוחד את תומס אקווינס. באותה תקופה התחילה פעילות של מיסיונרים דומיניקנים בארמניה. רבים מהארמנים הפכו לקתולים ונוצרה הכנסייה הארמנית קתולית. המרכזים האוניברסיטאיים בגלדזור וטאטב פעלו כנגד מגמה זו ולחיזוק האמונה הארמנית אורתודוקסית.

באותה תקופה פעלה בארמניה אחווה בשם אוניטרים – של קתולים-ארמנים שהסתמכו על התיאולוגיה של אקווינס ואלברטוס מגנוס. גרגורי טאטבצי, שהכיר היטב את כתביו של תומס אקווינס חיבר כנגד מגמה זו ספר תיאולוגיה חשוב שנקרא “הספר עם תוכן הזהב” וכן ספרי דרשות לחורף ולקיץ, אולם ספרו החשוב יותר הוא “ספר השאלות”, שהושווה ל”סומה תיאולוגיה” של אקווינס.

[1] לפי אחת הגרסאות, הוא הטביל את בת המלך והיא הוצאה להורג יחד אתו.
[2] חוברת על כנסיית הקבר, הוצאת אריאל.
[3] גרסה אחרת אומרת שבנו של המלך הוא זה שחלה, ושהמלך חלם שרק גרגורי יכול לרפא אותו. גרגורי הוצא מהכלא, ריפא את בן המלך, והעביר את המשפחה המלכותית לחיק הנצרות.
[4] המילה קתולי משמעה “אוניברסלי”.
[5] ישנם ארבעה אבות גדולים: גרגוריוס מנזיאנזוס, גרגוריוס מניסה, בזיליוס הגדול ויוחנן פה זהב (כריסוסטמוס).
[6] כגון אפרים הסורי או אפראס.
[7] בזמן הזה שופצה קתדרלת אצ’מיאדזין.
[8] במאה ה-5 כביכול, אך כנראה שהכתבים הם מהמאה ה-8.
[9] מתוך The Teaching of Saint Gregory – An Early Armenian Catechism, translation and commentary by Robert W. Thomson. Harvard university press, USA, 1970.
[10] זה מזכיר את היחס של המזדאים למים ולאש כיסודות מקודשים.
[11] עליו נאמר המשפט “דינא דמלכותא דינא”.
[12] הוא היה נכדו של הקתוליקון יצחק הגדול.
[13] הבת של וורטן,  שושניק, היא קדושה משותפת לארמנים ולגאורגים. היא נישאה לאציל גאורגי שנטה לדת המזדאית והוא עינה אותה למוות על אמונתה. החיבור “מות הקדושים של המלכה שושניק הקדושה” הוא הספר הראשון בשפה הגאורגית החדשה שמפתח מסרופ.
[14] קרב ירמוך וכיבוש ישראל היה ב-636.
[15] לפי הכתוב, הוא היה מזכירו של תידרס השלישי בזמן האירועים עם גרגורי המאיר, אך למעשה הספר נכתב מאה שנים מאוחר יותר.
[16] Arpee, Leon. “Armenian Paulicianism and the Key of Truth.” The American Journal of Theology 10.2 (1906): 267-285
[17] זאת הריקנות של הבודהיזם, השדה המאוחד ההינדואיסטי.
[18] פסיכיאטר ארמני בשם ארמן נרסיסיאן (Armen Nersisyan) פיתח שיטת טיפול בדיכאון ובמחלות נפשיות נוספות המבוססת על המזמורים של ספר התפילות של גרגורי מנארק.
[19] חוץ מחלק אחד מתוך חמישה.