קראו מאמרים על הזאוויה של המסדר השאזלי יאשרוטי בעכו

מקור השם עכו

מקור השם עכו במילה "עד כה", שנהפכה לעכו. אגדה עברית קדומה מספרת שהים הגדול הציף את העולם, וכשהגיע לחופה של עכו נעצר במקומו, כנאמר באיוב (לח', יא) "עד פה תבוא ולא תסיף". עד פה הופך באגדה לעד כה, ומשם לעכו. האגדה קשורה למסורת כנענית על מלחמתם של האלים ענת ובעל באל הים – מות שאיים להציף את היבשה, מלחמה שהוכרעה בתבוסתו של אל הים בעכו, ולכן היא הייתה מני קדם מרכז פולחן כנעני.

האגדה היוונית קושרת את עכו להרקולס. לפי היוונים, המילה עכו מקורה במילה "אקה" מרפא: הרקולס ננשך על ידי נחש הים הידרה וסבל ייסורים קשים, האורקל בדלפי אמר לו לחפש עשב מרפא במזרח, אותו מצא בנחל נעמן, ליד עכו. ולכן נחל הנעמן קודש וכך גם העיר עכו

הגאוגרפיה המקודשת של מפרץ חיפה

כשעומדים על ראש הכרמל, היכן שמלון דן ותחילתם של הגנים הבהאים, ומסתכלים צפונה ומזרחה כלפי המפרץ. נראה כאילו עמק זבולון ועמק אשר מכילים את הנוף הנשקף מההר, כאילו האנרגיה של ההר מוכלת במישור שכמו עוטף אותו מסביב. באמצעו של מישור זה יושבת העיר עכו, כשהיא מפרידה בין אזור זבולון בדרום, ומישור מערב הגליל (אשר) מצפון. כל אזור החוף הוא כמו אמפיתיאטרון ענק, כשמאחוריו גבעות הגליל הנמוכות, לאחריהם הרי הגליל הגבוהים, ולאחריהם, כמו מתנשא בשורה האחרונה, החרמון, שבחורף מלבין.

נוף קדומים זה נתן השראה לקדושתו של הר הכרמל כאלמנט הזכרי, המרכז את הנוף ושולט בו. ולעומתו המישור המכיל את ההר, שנשקף אל ההר מסביב, שהוא כעין מרכיב קדושה נשי. הר הכרמל כמו מתפרץ לתוך הים (השפלה), זהו המקום היחיד לאורך מישור החוף שבו ההרים מגיעים למים, מיקומו בתחילת המפרץ הגדול והיחיד בארץ ישראל מדגיש את יופיו ומרכזיותו.

ההר יש לו תכונה מסתורית והיא שהוא מושך את תשומת הלב, משמש מוקד לתצפית הנופית, כמעט מכל רחבי הגליל התחתון והמערבי, בימי קדם הוא קודש לבעל הכנעני ולאחר מכן ליופיטר הרומי, ואילו מישור עכו, ובמיוחד העיר עכו, קודשו לאלה "אשרה" (ומכאן השם אשר). האלה הראשית של ארץ כנען.

בעל ואשרה היו שתי האלוהיות העיקריות של הכנענים בתקופת התנ"ך (אך בתקופות קדומות יותר עבדו לאל בשם "אל" שהיה אביו של בעל). בעל היה אל הגשם, וירידת הגשם על פני האדמה נתפשה כבעילת האדמה על ידי השמים. האדמה נתפשה כאלוהות נשית כשתוצאה ממעשה הבעילה (ירידת הגשם) מתעברת ומולידה מתוכה צמחים ובעלי חיים, פולחן האשרה התקשר לעצים ולנשים מיוחדות שביצעו מין טקסי, פולחני.

האזור של עכו והגליל המערבי היה האזור של שבט אשר, שהמזל שלו היה מזל בתולה. לפי הנאמר בברכת השבטים: "אשר שמנה סלתו". מזל בתולה קשור באסטרולוגיה הקלאסית להזנה ולסולת (הסמל של מזל בתולה הוא שני שיבולים), מכאן שהבתולה קשורה לאשרה, קרי לאשר. השיבולים מסמלות את הפרי שנובע מבעילת הגשם את האדמה, החיטה שימשה בימי קדם כמזון העיקרי לבני אדם, ומישורי זבולון ואשר היו אסם התבואה של ישראל.

האלה אשרה הייתה אלת הצמחייה והאם הגדולה בפנתיאון הכנעני. בנהריה הייתה במה לאשרה. ועכו הייתה מרכז פולחן של האשרה. אזור זה היה קשור לאשרה ומכאן, אולי, מקור השם "אשר" ביחס לשבט העברי ששלט בחבל ארץ זה. הסמל של שבט "אשר" שהתיישב במישור עכו היה שיבולים, סמל זה הוא גם הסמל של מזל בתולה וגם של האלה דמר היוונית, בגלל המקדשים החשובים שהיו בעכו, היא הפכה להיות לעיר מקלט.

בהרים, ובמיוחד בכרמל, לא יכלו לגדל חיטה, וגם לא חקלאות אחרת בקנה מידה רציני, תכונתו של הכרמל היא שאדמתו לא פורייה, ומצד שני הוא ה"הר הירוק תמיד". הכרמל הוא הר עם צמחיה טבעית עבותה של אלונים ואלות, צמחים שקשורים לאל יופיטר (בעל או "אל" בגרסה הכנענית). לא במקרה נלחם אליהו עם נביאי הבעל בכרמל, מכיוון שהכרמל היה מקום מקודש לבעל. לא במקרה היסודות שהיו קשורים למלחמה הזאת הם אש ומים, מפני שהאש והגשם היו מסמליו של יופיטר – בעל. האש זה הברקים, טבעו האמיתי והמפחיד של יופיטר, המים זה הגשם, ההפריה.

אל עכו היו באים אוניות מכל רחבי הים. האלה אשרה הייתה אלת יורדי הים ועוזריה היו דייגים. עכו הייתה, שנים רבות, הפתח של ישראל כלפי הים, מכיוון שזה הוא המקום היחיד לאורך החוף שיש בו נמל טבעי המאפשר מעגן אוניות. גורלה של עכו, לכן, נקשר, בדרך כלל, לכוחות פוליטיים מחוץ לישראל, לרוב כוחות ימיים, בין אם זה הפיניקים בימים קדומים, או ההלנים והרומים או הצלבנים מאוחר יותר. במקרים אלו בדרך כלל הייתה עכו בירתה של הארץ, או אחת הערים החשובות בה, או שלא הייתה חלק מארץ ישראל כלל, אלא מובלעת נוכרית שגובלת עם אדמות תושבי הארץ – כמו בימי התנך.

אכן, התחושה בעכו, במיוחד בחצי האי, היא של להיות בחוץ לארץ. אין עוד מקום בארץ שמרגיש ככה. נדמה כאילו הים עוטף את עכו סביב סביב וכמו לוקח אותה בחיקו לארץ אחרת. עכו הייתה ארץ זרה. ארץ שאליה מגיעים אנשים מתרבויות אחרות. עכו היא השער לארץ ישראל, אך יש בה משהו מהקוסמופוליטיות של הים התיכון.

 היסטוריה עתיקה עכו

עכו הייתה מרכז פולחן לאלה ענת (בנוסף לאשרה). ענת הייתה אחותם של בעל ועשתורת מצד אחד שנחשבו לאלים טובים, ושל ים ומות מצד שני שנחשבו לאלים רעים שרוצים להביא הרס על העולם. היא הייתה אלת היופי שזוהתה עם אפרודיטה ועם מים, והפולחן שלה בעכו כלל בנייה של מרחצאות. במשנה מסופר על מרחצאות בעכו המוקדשים לאפרודיטה. ואכן לכל אורך ההיסטוריה התפרסמה עכו במרחצאות שבתוכה. ענת שהייתה גם אלה לוחמת עזרה לבעל במאבקו  עם האל מות שזוהה עם הים ואיים להציף את היבשה, והם עצרו אותו בעכו.

עכו הייתה גם מרכז פולחן לאלה אטרגטיס, הלא היא גלגולה של אשרה (ובצורה אחרת גם של בנותיה עשתורת וענת), זו הפכה להיות הרה היוונית ונקשרה גם לרפואה. נחל נעמן שליד עכו נחשב לנחל קדוש, שם מצא הרקולס, לפי האגדה היוונית, צמחי מרפא שהביאו מזור לפצעיו, גם מימיו נחשבו לקדושים, ולכבוד כוחם המחייה של המים נערך כאן פעמיים בשנה פולחן נשיאת פסליהם של אטרגטיס ושל חדד – בעל בתהלוכה לים.

בתקופת המקרא הייתה עכו אחת הערים הראשיות שבתחום שלטונה של צור. האל של צור היה מלקרת שזוהה עם הרקולס, ייתכן גם שבעכו המקראית היה מקדש להרקולס, ואמנם בתקופה הרומאית אנחנו יודעים שהיה מקדש כזה.

החשיבות של הערים צור צידון וגבל לגבי הפיניקים הייתה בכך שהשיירות מהמזרח: מעיראק, פרס ודמשק עברו דרכם, אל רחבי הים התיכון. הערים של הפיניקים היו השער למזרח. עכו כעיר פיניקית הייתה גם כן שער למזרח. אך גם מבחינה גיאוגרפית, עכו הייתה תמיד שער למזרח, מכיוון שאחת מהדרכים לדמשק עוברת דרך הגולן ובקעת בית הכרם אל עכו.

עם הזמן, הפכה עכו מגרורה של צור לעיר יותר ויותר עצמאית, בעלת כוח משלה, וזה היה המצב עם כיבושיו של אלכסנדר מוקדון את האזור. אלכסנדר צר על צור וכבש אותה ובזה תם למעשה פרק השליטה הפיניקי בעכו והיא הופכת להיות לעיר הלנית – יוונית.

מפרץ חיפה הוא תופעה מרהיבה של חוף חולי עגול וישר. החול (שמגיע במקור מהנילוס) שימש החל מהתקופה ההלניסטית ליצירת זכוכית. זאת אולי אחת הסיבות לכך שבתקופה ההלניסטית והרומית עכו נהיית למרכז תעשייתי חשוב, והופכת להיות עיר הרבה יותר גדולה משהייתה קודם לכן בתקופה הפיניקית, (יש אומרים שאז הגיעה לשיא גודלה הפיזי). עכו משנה את שמה לפתולמאיס, על שמו של תלמי השני – שליט מצרים. היא עוברת מתל עכו אל מיקומה הנוכחי לחופי המפרץ (הנמל הפיניקי הקדום של עכו היה כנראה בתוך נחל נעמן שהגיע לרגלי תל עכו). אך כוללת בתוכה גם את התל וגם חלקים מהעיר הנוכחית. במילים אחרות עכו היא אחת הערים הגדולות בישראל המאורגנת במסגרת של "פוליס".

פתולמאיס – עכו פוליס הלני

עכו ההלניסטית הייתה בירת התרבות של ההלניסטית בארץ. בתחום הפולחן הדתי כנראה שלא היה הבדל ניכר בין הפיניקים ליוונים: בכפר יאסיף נמצאה כתובת יוונית בזו הלשון: "לחדד ולאטרגטיס, האלים המקשיבים לתפילה. דיאודוטוס בנו של נאופטולמוס מטעמו ומטעם פיליסטה אישתו והילדים הקדיש את המזבח בהתאם לשבועתו."

חדד הוא התגלמות של בעל, ואטרגטיס התגלמותם של עשתורת וענת, שניהם הופכים לאלים היוונים של זאוס והרה. פולחנה של אטרגטיס נקשר לעכו גם בגלל הקרבה שלה לנעמן הקדוש. בשם עכו נרמזת גם המילה ביוונית "אפקואוס" – המקשיב למישהו, מילה המרמזת על תפקידה של עכו כמצילת יורדי הים בעת צרה.

אטרגטיס זוהתה גם עם ארטמיס – אלת הציד הרומאית ועם אפרודיטה היוונית. על גבי מטבעות הלניסטיים של עכו מופיעים סמלי אלים יווניים שונים שניתן לשייך לצמד חדד – אטרגטיס. באחד מהם נראית אפרודיטה עולה מן הרחצה. באחר מופיע סמל הברק של זיאוס, המזוהה עם חדד, וכן שיבולת תבואה שהיא סמלה של דמטר – ארטרגטיס. אלים נוספים המופיעים על מטבעות הם אלת העיר – "טיכה" של עכו – יושבת על סלע לשפת נחל הנעמן המתואר בדמות גבר שוחה. אל הפוריות – סראפיס (המצרי הלני). אל ההרים המזוהה עם הכרמל, הדד וזאוס. נמסיס – אלת הנקמה, וכן אסקולפיוס – אל הרפואה והרמס – שליח האלים.

מקדשי עכו היו מקודשים לאלים: זאוס, נמסיס – אלת הנקמה, ארטמיס הציידת, הדס אל השאול, פרספונה זוגתו, טיכה אלת העיר, סרפיס אל השאול המצרי ואיסיס זוגתו, והרקולס הנחשב למייסדה האגדי של עכו.

בעקבות התפשטות התרבות ההלנית, נמנית עכו עם ערי הנמל והמסחר שהיו הנהנות העיקריות מהרחבת תחומי המסחר שהשתרעו מעתה על פני חלקים גדולים של אירופה אסיה ואפריקה. עם התפשטות ההלניזם  קשיי העבר שנבעו מקיומן של תרבויות שונות ושפות שונות הלכו ונעלמו והעולם הפך לכפר גלובלי אחד.

כמאה שנה נשלטה עכו על ידי התלמים שמרכזם היה במצרים ואז ב200 לפני הספירה עברה לשלטון הסלווקים שמרכזם בדמשק. חשיבותה של עכו הייתה שהיא הייתה מקום מושבו של הנציב הסלווקי על ארץ ישראל. אלא שבמאה השלישית לפני הספירה (התקופה התלמית) הייתה עכו חלק ממדינה ריכוזית ויציבה, ואילו במאה השנייה (התקופה הסלווקית) הייתה עכו חלק מממלכה מתפוררת. פעלתנותם האישית של השליטים הנמרצים אנטיוכוס השלישי והרביעי יכלה לדחוק את הקץ אך לא למנעו. דווקא בשנים אלו הואץ תהליך ההתייוונות של השכבה השלטת בעיר. אנטיוכוס הרביעי – אפיפנס העניק לעכו מעמד עצמאי. בתקופה זו החלה עכו להצטייר כעומדת בראש המאבק היווני נגד החשמונאים בגליל.

עכו הייתה עדה למעשה בוגדנות של טריפון – אחד הנאבקים על השלטון בממלכה הסלווקית ביונתן החשמונאי: יונתן מוזמן על ידי טריפון לעכו כדי לדון באפשרות העברתה לידי החשמונאים, אך כשהוא מגיעה לעיר הוא נרצח.

אולי כעונש מאלוהים על דבר הרצח הזה מספר לנו אתנאוס מנאוקרטיס סיפור מוזר ומעניין ביותר על סופו של טריפון זה: "כאשר טריפון, איש אפמאה, שהשתלט על ממלכת סוריה, הותקף סמוך לעיר פתולמאיס על ידי סרפדון, שר צבאו של דמטריוס השני, הובס סרפדון ונאלץ לסגת אל פנים הארץ עם חייליו. צבאו של טריפון התקדם לאורך חוף הים לאחר ניצחונו בקרב, כשלפתע התרומם גל מן האוקיינוס לגובה ענק והתנפץ על החוף ותוך כדי כך הקיף את כל האנשים הצועדים והטביע אותם וכיסה אותם במימיו. כשנסוגו המים השאירו מאחוריהם ערמה גדולה של דגים בין הגוויות. כששמעו אנשי סרפדון על שואה זו באו וצהלו על גוויות אויביהם, ונטלו עמם דגים רבים והעלום קורבן לפוסידון אל הים, סמוך לפרברים של עכו."

אם אכן תיאור זה נכון, אזי אתנאוס מספר לנו כאן על גל ענק של "צונאמי" שמכה בחופי ארץ ישראל!

בשנת 140 לפני הספירה! כתוצאה מהתפוררות הממלכה הסלבקית, זוכה למעשה עכו לעצמאות מוחלטת, כמו כן מוענק לה התואר: "הקדושה ונותנת המקלט". עכו (ואשקלון) היא העיר היחידה שלא נכבשת על ידי החשמונאים. מצב זה נמשך שבעים שנה, עד שבא פומפיוס הרומאי לאזור.

בתקופה הרומית שומרת עכו על מעמדה, פרו קונסולים רומיים שבאו ממקום מושבם באנטיוכיה לטפל בענייניהם של ארץ ישראל והנבטים, קבעו בדרך כלל את מקום מושבם בעכו. הצבא הרומי במלחמתו ביהודים התרכז תחילה בעכו. הורדוס כבש את ארץ ישראל דרך עכו. יוליוס קיסר ביקר בעכו ב47 לפני הספירה ותושבי עכו החלו לספור את מועדיהם לפי ביקור זה.

עכו בזמן הצלבנים

בימי הביניים עכו הופכת להיות העיר הכי חשובה בעולם! ראשית דבר היא הבירה הכלכלית ולאחר מכן גם הפוליטית של ארץ ישראל הצלבנית, אבל מעבר לכך היא המרכז הפיננסי של אירופה ולב הסחר המתפתח (דרכי המשי) בין המזרח למערב.

הצלבנים כובשים את עכו כמה שנים לאחר כיבוש הארץ והיא נהפכת לנמל העיקרי שלהם והבירה הכלכלית, המעצמות הכלכליות והימיות של אותה תקופה: גנואה, פיזה, וונציה, מקבלות בעכו רבעים משל עצמם ופטור ממס, והופכות אותה ללב הסחר המתפתח בין המזרח והמערב. ב1187 נופלת הממלכה הצלבנית לידי צלאח א דין, אבל כעבור חמש שנים, ב1192 כובשים הצלבנים מחדש חלקים גדולים מישראל ומקימים ממלכה שתתקיים עוד מאה שנה, מזמן זה והלאה עכו היא הבירה של הממלכה הצלבנית במקום ירושלים שנשארת בשלטון מוסלמי, המרכזים של המסדרים האביריים הגדולים מוקמים בה וכן ארמונות השליטים, המסדר הטמפלרי הוא ארגון בינלאומי שמשמש כבנקאים של אירופה, והבנק המרכזי שלו נמצא בעכו.
לטמפלרים יש רובע משלהם שמשמש במרכז האדמיניסטרטיבי שלהם בארץ ובעולם, וכך גם להוספיטלרים.

צריך להבין שהממלכה הצלבנית, מעבר למאבק הפוליטי והצבאי שלה, הייתה גם מאבק רוחני לנסות וליצור נצרות אחרת, שונה מנצרות האפיפיור. נצרות שהתגבשה במסדרים הצבאיים שקמו בארץ, כמו הטמפלרים. בימי הביניים ישראל ועכו בראשה משמשים כעוגן להתפתחות תורות כמו האלכימיה, האסטרולוגיה, ואף המתמטיקה שעוברים לצלבנים מהערבים. סיפורים כמו סיפורי הגביע הקדוש מתחילים בארץ, תורות אומנות כמו ההרלדרי, מתחילים בארץ, בית החולים הראשון בעולם מוקם בארץ, פרנציסקוס הקדוש מבקר בארץ, התנועות המיסטיות המוסלמיות פוגשות את מקבילותיהם הנוצריות. וגם היהודיות.

בימי הצלבנים נקראה העיר: עכו של סנט ג'ון, על שם הקדוש יוחנן המטביל. יוחנן המטביל מהותו במיסטיקה הנוצרית (ביהדות המקביל שלו זה אליהו) היא להכין את הקרקע לקראת ביאת המשיח, להחזיר דברים למקומם, ליצור בעולם את הסדר הנכון, כך גם היה תפקידה של עכו בימי הצלבנים כבירת הממלכה, ליצור בירה ארצית שתוכל לקבל עליה את מלכות שמים לכשתגיע, אלא שזו לא הגיעה

סיור ברובע ההוספיטלרי

נתחיל את סיורנו בכניסה לאולמות האבירים, הנמצאת ליד החניה של האוטובוסים בכניסה לעיר העתיקה. במקום גן קסום של עצי פיקוס, שהוא חלק מחצר המצודה של עכו, הנראית מכל מקום בעיר. במרכז החצר מזרקה מפכה ומסביבה ספסלי אבן. מצד דרום המשרדים של החברה לפיתוח עכו והאולמות של תיאטרון עכו. מצד צפון מרכז מבקרים ובו מודל של העיר וכמה אולמות להקרנת סרטים. מולנו מתנשא המגדל של המצודה ולפניו יש מעבר לחפיר ולמוזיאון אסירי המחתרות שנמצא בחלקים העליונים של המצודה ובמגדל.
ממערב נמצאת הירידה לאולמות האבירים, מייד שאנחנו נכנסים למערכת האולמות הענקיים הנסמכים על עמודים כבירים וקשתות או קמרונות חבית אנחנו בעולם אחר. בעבר זה היה הקסטרום – המצודה הראשית של המסדר ההוספיטלרי. המבנה נבנה על פי תוכנית אב במשך עשרות שנים. מבנה ענק בגודל מאה על מאה מטר ובגובה כמה קומות, שבמרכזו חצר ומסביב לה אולמות גדולים וחדרים. האולם הראשון שנכנס אליו הוא הגדול ביותר ושימש מקום הכינוס של כל אנשי המסדר וחדר האוכל כללי.

להוספיטלרים היו שלוחות בכל ארצות אירופה שבהן היו מתארגנים 'גרעינים' של נזירים לוחמים, מגישי עזרה רפואית, ורופאים, שהיו יוצאים למסעות 'הגשמה' בארץ ישראל. גרעין כזה כלל אחווה של צעירים שגדלו יחד באחד ממנזרי המסדר באירופה, בו קיבלו הכשרה דתית, רפואית וצבאית. לאחר שהגרעין גובש והתנסה בפעילות מקומית באירופה, הוא נשלח למלא את ייעודו בארץ ישראל. עם הגעתה היו משתכנים בקסטרום, שוהים במקום במשך כמה שבועות או חודשים, מקבלים הדרכה ועוברים השתלמויות בנושאים הקשורים לתפקידם. הם היו לומדים מעט מילים בשפה הערבית, את המנהגים המקומיים, מסיירים בארץ, לומדים את מערך הארגון ואת מבנה הביצורים המקומיים, מכירים את מפקדי הארגון, מקבלים סוסים, כלי נשק, חומרי רפואה ושריון מהמחסנים המקומיים, לומדים על צמחיית וחיות הארץ, וכו' לאחר כמה חודשי הכשרה יוצאים למלא את שליחותם במצודה כזו או אחרת לאורך הגבול, כשהם שומרים על קשר עם המרכז בעכו, וחוזרים אליו מדי פעם לחופשות, התארגנות והצטיידות.

הקסטרום בעכו שימש כמרכז המנהלי של רשת המצודות של ההוספיטלרים בארץ ישראל. שם ישב ראש המסדר, שם מוקמו המחסנים הראשיים, האורוות, מחלקת האוצר והכספים וספריית המסדר. בעכו קיבלו את פני האורחים מהמסדרים האחרים ואת אצילי הארצות האחרות, ושם נחתמו הסכמים ונערכו ארוחות חגיגיות.

מאולם חדר האוכל המרכזי נצא אל החצר ונראה את המבנה המרובע שלה. האולמות בצד המזרחי עדיין לא נחפרו וניתן לראות פתחים בקיר ממולאים בעפר.
ניכנס לאולם שבצד הדרומי של הקסטרום, ושוב אנחנו בעולם אחר. זהו אולם מקסים, מסתורי, עם עמודים מרשימים וקשתות גותיות יפות התומכות בתקרתו. אין ספק שאנו באולם החגיגי של המבצר, מקום קבלת האורחים, חדר האוכל של ה'קצינים'. בין האורחים המכובדים היו מלכי אירופה ואישים רמי מעלה אחרים. ההוספיטלרים היו גורם חשוב באירופה וברשותם היו אדמות רבות בארצות שונות. מלכים כמו לואי התשיעי התארחו במרכזם. קיימת סברה שלואי התשיעי, ששהה בארץ שנתיים, הוא זה שבנה את האולם, ואכן בקצה הצפון מזרחי שלו, בתחתית הקשת, נמצא את סמל ה'פלייר דה לי', פרח הלילך של מלכי צרפת, חרות בבסיס העמוד.

נצא אל החצר וניכנס אל האולמות שבצד הצפוני. ישנם עשרה אולמות אורך גדולים עם תקרת קמרונות חבית. לפי הסברה האולמות היו מחסנים, וייתכן שכל אחד מהם היה קשור לאחת מהמצודות שברחבי הארץ והיווה את מקום אחסון האספקה שהגיעה לאותה מצודה מארצות מעבר לים. הצוותים שהיו מיועדים למצודות השונות לנו בחדרים שבקומות העליונות, ואילו הקומה התחתונה שימשה כמקום אחסון הציוד.
נצא שוב אל החצר, משמאלנו (מערב) נראה גרם מדרגות רחב שהוליך לקומות העליונות. יכלו לעבור בו שני סוסים במקביל והוא היה קיים עד המאה ה-17, כפי שאפשר לראות בציור הנמצא במקום. מעלינו ניתן לראות את החדרים של כלא עכו. בזמן פעילותו החצר הייתה ממולאת עפר עד לגובה החדרים וכך גם האולמות. הארכיאולוגים הוציאו את העפר וגילו את הקומה התחתונה של הקסטרום שמורה בשלמותה.

בכניסה לאולם הגדול יש פתח המוביל למנהרת ביוב שהוליכה מהמקום אל הים. אל דאגה, הביוב אינו זורם כבר שמונה מאות שנה, נלך במנהרה ונצא אל מרתף גדול שהיה הקריפטה של כנסיית הרובע ההוספיטלרי. במרתף מצבות של אבירי מסדר שנקברו במקום בסוף המאה ה-13. הכתב והציורים מחזירים אותנו לתקופה אחרת, של אבירים, דרקונים ועלמות במצוקה, תקופה שבה ברור מי הטוב ומי הרע ושיש משמעות לחיים. על הקירות יש ציורים מספרים של התקופה המראים את אלוהים בדמות ארכיטקט, את מבנה מקדש שלמה, את הסולם המיסטי ודמות האדם כמיקרוסמוס של הבריאה, הציורים מצביעים על חזרת המיסטיקה והקוסמולוגיה לנצרות בתקופה זו.

מהמרתף נצא אל הרחובות התת קרקעיים של הרובע ההוספיטלרי ונכנס לאולם היפה, חלק חדש שנוסף לאולמות לפני כמה שנים, ובו אולם שמבחינת איכות החציבה שבו, הפרופורציות והסימטריה מראה על התקדמות בשיטות הבנייה שקרתה כנראה בישראל בזמן מסעי הצלב וחזרה את התורות של האדריכלות המקודשת, מידות מקודשות, שאפיינה את מבני ימי קדם.

דהאר אל עומאר מחדש העיר

עכו תמיד הייתה עיר גדולה וחשובה, אבל פעמיים היא הייתה בירת ישראל, פעם אחת בתקופת הצלבנים, ופעם שנייה בזמן השלטון העותומאני. לאחר מפלת הצלבנים הורסים הממלוכים את עכו ומשאירים אותה בהריסותיה מפחד פלישה אירופאית חדשה מהים. היא חוזרת לגדולתה רק במאה ה18 עם עלייתו של דהאר אל עומאר – שליט הגליל, שמקים אותה מהריסותיה והופך אותה לבירתו. במשך יותר ממאה שנה משמשת עכו כבירת הארץ, העיר החשובה ביותר בה, והנמל הראשי שלה.

בתקופה זו מגיע לעכו הרמח"ל, ובסופה גם הבהאאוללה – מייסד הדת הבהאית. עכו היא העיר הקדושה ביותר בעולם לבהאים, מייסד הדת קבור מצפון לה, הם מתפללים  לכיוון עכו שלוש פעמים ביום, זאת הקיבלה שלהם. למעשה כל הקומפלקס המרשים של הגנים הבהאים בחיפה תפקידו אחד: להצביע לכיוונה של עכו. האסלאם העותומאני הוא אסלאם סופי והמסדרים הסופים מוצאים בעכו בית ובסוף המאה ה19 אף נוסד בה מסדר עצמאי על ידי השייך עלי נור א דין א יאשרוטי.

לאחר דהאר אל עומאר עולה לשלטון בעכו אל גז'אר שמתפרסם בכך שהוא מצליח לעצור את נפוליון מלכבוש את העיר. הוא והשליטים אחרים בונים מחדש את חומות עכו ובנייני ציבור ובהם חמאמים ובעיקר מסגדים.

עלמה במגדל –  הרמח"ל.

עכו איננה רק מושב של מיסטיקנים מוסלמים, בהאים ונוצרים, אלא שמשה בעבר גם מקום מושבם של מיסטיקנים יהודיים. הגדול שביניהם היה הרמח"ל, שחי ומת בעכו באמצע המאה ה18. הוא אמנם חי בעכו רק ארבע שנים, אולם עד היום בית כנסת שלו נמצא בתוככי העיר העתיקה, במקום מראים, בין השאר, ספר תורה שכתב בדיו רימונים על עור צבי.
העלמה במגדל מופיעה בספרו של הרמח"ל  "מגדל עוז" (ביטוי קבלי גם שבתאי צבי השתמש בו). זאת בת מלך הלכודה במגדל בלתי חדיר ומחכה לגיבור שיצליח לחדור למגדל יצילה ויישא אותה לאישה.
הגיבור – שלום מוצא מערה לרגלי המגדל ונכנס לתוכה. המערה היא תמיד סמל לפנימיות, והנה להפתעתו של שלום מתוך המערה מוביל שביל נסתר לתוך המגדל המסתיים בדלת פלאים. השביל הנסתר ודלת הפלאים הם הדרך הרוחנית – האזוטרית, את המגדל אי אפשר לחדור בגישה מבחוץ, של העולם הזה. המגדל הוא התורה, הדת. העלמה במגדל זה פנימיות התורה, השכינה, הדרך היחידה להגיע אל פנימיות התורה, אל השכינה, היא בכניסה פנימה אל המערה ובמציאת הדרך הנסתרת.
כששלום מצליח להיכנס למגדל הוא מוצא בפנים את בת המלך ומתאהב בה. האהבה הגדולה ממלאת את חייו, אך גם מעוררת כוחות מקנאים שמבקשים להרוס אותו ואת בת המלך. בסופו של דבר אותם אנשים וכוחות כמעט מצליחים, אלא שברגע האחרון, בדרך פלאית, הכל מסתדר, האמת נגלית, ושלום ובת המלך נישאים וחיים מאז בעושר ואושר.
הסיפור "מגדל עוז" נחשב לאבי הסיפורת העברית הרומנטית המודרנית. ביאליק התייחס אליו וכך גם אחרים. את הסיפור כתב הרמח"ל בהיותו בן עשרים מעט לפני שהתגלתה אליו בת המלך האישית שלו בדמותו של המגיד שגילה לו את מסתרי התורה.

קורות חייו של הרמח"ל

הרמח"ל נולד בפדובה שבאיטליה ומילדותו היה עילוי. כבר בגיל צעיר למד את התלמוד ואף את הזוהר ותורת הנסתר. בגיל 20 הוא זכה להתגלות המגיד – היא בת קול שגילתה לו סודות התורה. בת הקול הייתה יוצאת מתוך פיו של הרמח"ל בלשונו שלו, ואפשר להשוות אותה, אולי, לפנימיות הגבוה שלו. המגיד גילה לרמח"ל את סודות התורה, ובעקבות כך הוא כתב פרשנות לקהלת, שירים בסגנון של ספר תהלים, ואת ההמשך של ספר הזוהר הנקרא "זוהר שני" ומיועד להיות זוהר לזמן הגאולה, כשם שהשירים שלו נועדו להיות תהלים בבית המקדש החדש.
אפשר לומר אולי שהרמח"ל הצליח להתחבר לפנימיות הגבוה שלו, לשכינה שבתוכו, לעלמה שבמגדל. הרמח"ל הוא שלום שבסיפור של "מגדל עוז". שעל ידי כניסה פנימה למערה מצא את הדרך אל העלמה שבמגדל והתאהב בה ובעקבות זאת נפתחו לפניו מעיינות השירה והמוזה.
אלא שעם ההתאהבות והגילוי הגיעו גילויי קנאה ושנאה מצד אחרים: רבני ונציה שפחדו מהופעת שבתאי צבי שני, החלו לרדוף אותו ובסופו של דבר גרמו לו להפסיק את עיסוקו בנסתר ולגניזת ספריו. הוא ניסה לעבור לאמסטרדם ולהמשיך את רומן האהבה שלו עם העלמה במגדל שם, אך גם לשם הגיעו ידיהם הארוכות של רבני וונציה ומנעו ממנו כל קשר עם אהובתו, עד כדי שריפת וקבורת ספריו והטלת חרם. ואז נגלה לפניו המגיד ואמר לו שאם ברצונו לעסוק בקבלה, להתאחד עם השכינה, עם האהובה, הוא צריך לעלות לארץ ישראל, המקום היחיד שבו יתאפשר לו הדבר הוא בארץ ישראל. ייתכן מאד שהרמח"ל הבין שכל הפורענויות שנחתו עליו עד כה נועדו לכוון אותו בדרכו, ובעובדה שהרבנים רדפו אותו עד אמסטרדם הרחוקה, שנראתה מלכתחילה כקצה העולם, מקום שם הרבנים לעולם לא יוכלו להגיע, הייתה מכיוון שהגורל שלו הוביל אותו כל הזמן להחלטה שממנה פחד, לעלות לארץ ישראל, השוממת, המיוסרת, והוא כמו יונה הנביא ניסה לברוח מגורלו לכיוון ההפוך, לארצות רחוקות, ולא יכול.
וכך הגיע הרמח"ל לארץ ישראל ב1743 ולהפתעתו קיבל רשות משליט הארץ באותה תקופה, דהאר אל עמאר, שהתמסר אותה שעה לבנייתה מחדש את עכו כבירתו החדשה, לבנות בית כנסת בעיר ולהשתקע שם עם מעט חסידיו.

בית כנסת הרמח"ל בעכו

הדברים נראו בוודאי לרמח"ל כנס משמיים, פעמי גאולה וימות המשיח. במכתביו לחסידיו כתב שהעבודה רבה. ארבע שנים חי הרמח"ל בעכו, שנים שאין אנו יודעים עליהם כמעט דבר מלבד העובדה שחי ברווחה ובבטחה. לפני כן כתב מאה ועשרים ספרים, ועתה, עם הגעתו לארץ ישראל לא כתב דבר! בגיל ארבעים מת הרמח"ל במפתיע ממגפה ביחד עם אשתו ובנו. לא ידוע היכן הוא קבור ואיך אירע הדבר, למרות שיש שתי גרסאות רשמיות: האחת אומרת שהוא מת בטבריה והשנייה בעכו. יש גם שתי גרסאות באשר למקום קברו: האחת בטבריה והשנייה בכפר יסיף – בית הקברות של עכו.
ולמרות הערפול ניתן למצוא בעכו בית כנסת ובו במה שקועה, שם לפי טענת גבאי בית הכנסת התפלל הרמח"ל, בבחינת "ממעמקים קראתיך יה". למרות אי הוודאות, מראים בעכו את ספר התורה מעור צבי, שכתב הרמח"ל בדיו רימונים. כן מראים בבית הכנסת חרכים בקיר שממנו הציצו הנשים בעת שיעורים שנתן. כנראה שהייתה סביבו קהילה צעירה והמקום המה מפה לפה בעת שיעוריו.
האם זכה הרמח"ל בארץ ישראל לחוויה מיסטית שאיננה יודעים עליה? האם זכה להתעלות, לעלייה במרכבה דרך הרקיעים? האם בשל כך נפטר צעיר בגיל ארבעים כפי שנפטר האר"י לפניו? האם יש שושלת של רבנים יהודיים שפועלת בעולמות הלא נראים ומביאה בכל פעם מחדש את אפשרות הגאולה, והאם נקשרה שושלת זו באותו זמן וגם אחר כך, לעכו?
מעניין לציין שחמישים שנה אחרי הרמח"ל הגיע לעכו יהודי אחר שגם הוא התגלות משיחית ושמו הרבי נחמן מברסלב. במסעו לארץ ישראל נפתחו מעיינות היצירה שלו. (רבי נחמן נקלע לעכו בזמן המצור של נפוליון ונחלץ ממנה על סיפון ספינת מלחמה טורקית!)

קיומו בית כנסת הרמח"ל בעכו איננו אשליה, הוא קיים, ומוסיף נופך למיסטיקה היהודית קבלית בעכו. הרמח"ל רצה להגיע לצפת, אולם חכמי צפת דחו אותו, והתייחסו אליו כאל טמא, לכן בחר להיות במקום נמוך יותר, בעיר המסחר המתחדשת שהיא בעצם אי נוכרי בתוך אדמת הקודש של ארץ ישראל, הוא חי בה בין מוסלמים, נוצרים, עבדים כושים, וצחנת השווקים. מתוך מקום זה, שהחיים מפכים בו במלאו עוזם, הוא מצא את האל, ולא היה צורך לכתוב דבר, לא היה צורך בפילוסופיה ובתאולוגיה, הוא חי בארץ ישראל, נשם ועבד, יש בכך אולי אלגוריה לעבודת האל, לצד עבודה לפרנסה. הדבר המדהים הוא שלאחר מותו, לאחר שנרדף ונדחה כל חייו, לאחר שכתביו הוחרמו ונשרפו, לאחר שרבני ונציה הוכיחו באותות ובמופתים שהוא לא יכול להיות המשיח מכיוון שהמשיח הוא אדם שלם ואילו לו, לרמח"ל, יש פגמים, לאחר שהוכיחו את הפגמים שבו, ביזו והחרימו אותו. מצא הרמח"ל מנוח לנפשו. מפתיע הדבר שלאחר מותו הגלגל התהפך: גדולתו הוכרה פתאום על ידי כל הזרמים ביהדות: הגאון מווילנה אמר שאם הרמח"ל היה חי בזמנו הוא היה הולך ברגל ללמוד תורה ממנו. תנועת המוסר של הישיבות שליטא אימצה את מסילת ישרים שלו, תנועת ההשכלה של מנדלסון אימצה את השירים והמחזות שלו והציגה אותו כאבי הסיפורת העברית המודרנית, חלקים מהחסידות אימצו את תורתו וקבעו ללמוד את ספריו, ואפילו הרב קוק הושפע מרעיונותיו ואימץ אותם במשנתו. לא היה לכך אח ורע בתולדות היהדות, שאדם מוחרם ומשוקץ שנאשם בשבתאות ובהתחזות למשיח, בשיגעון גדלות, שהוחרם ונודה וגורש, הפך להיות באחת מקובל ואהוב על כולם, והמחלוקת נעלמה מעצמה כאילו לא היו דברים מעולם.

הייתכן שאותם ארבע שנים שקטות בעכו אפשרו שינוי מופלא זה? הייתכן שמשהו שם קרה? או שעצם הישיבה בארץ ישראל בשקט ובבטחה אפשרו לדברים להסתדר מעצמם, ולאפשר לתהליכים להבשיל? אנחנו נוטים לחפש כל הזמן את השלב הבא, הריגוש החדש, ולפעמים צריך לתת לדברים מעט לשקוע. ואז, כשהם מגיעים לתחתית, אפשר לקרוא משם אל האל, בבחינת "ממעמקים קראתיך יה" מהמקום הנמוך ביותר בארץ ישראל, מעכו.
בית הכנסת הרמח"ל נמצא לא רחוק מחאן אל פראנג'י והשוק המרכזי של עכו, בסוף סמטה קטנה. המקום פתוח לביקורים בתיאום עם הגבאי הנמצא במקום, השמח להסביר על המקום ועל הרמח"ל.

מסגד אל ג'זאר

זהו האתר המוסלמי החשוב ביותר בישראל שלפני 1967, אחד המסגדים היפים בארץ, השני רק למסגדי הר הבית.

את המסגד בנה לפני מאתיים שנה, אחד השליטים האכזריים וחסרי צלם אנוש שחיו אי פעם בארץ, אל ג'זאר שהיה ידוע בכינויו הקצב. אולם אין הדבר גורע מיופיו ומנכסי האמנות והאדריכלות המוסלמית המצויים בו. ייחודה של עכו שיש בה את האכזריות והחסד יחדיו. הכיעור והיופי, הרוע השטני והקורבן האלוהי. מתוך הסחי והדחי של הביצה צומח לו פרח לוטוס יפהפה, מקום שם עינו ונהרגו אנשים על לא עוול בכפם, משמש גם מקום תפילה לנשמות זכות המחפשות אחר היושב במרומים. אבל אי אפשר להתעלם מהרוע, ויש להזכירו, להכירו, לדעת אותו, ויחד עם זאת להתעלם ממנו ולא לחשוב עליו, ובמקום זאת לחשוב על הטוב. זוהי משמעות המשפט היהודי: סור מרע ועשה טוב!

ובכן, מסגד אל ג'זאר (שמו הנוסף הוא המסגד הלבן), נבנה בסגנון המסגדים של איסטנבול, השואבים השראתם מכנסיית איה סופיה. כיפה ענקית הנשענת על ארבע קשתות, הכיפה מסמלת את האחדות של האלוהות הנחלקת לארבע מצבים, ארבע נהרות היוצאים מגן עדן, ארבע יסודות. הכיפה היא סמל לאידיאה הראשונית – סופיה, האור האלוהי, ואור זה נחלק תחילה לארבע אורות, ארבע צבעים. הנראים בחלונות הצבעוניים שבקשתות של הכיפה. הצבעים הם ירוק, אדום, כחול וצהוב, והם מסמלים במיסטיקה האסלאמית את ארבע היסודות שמהם נוצר העולם, שהם ההתחלקות הראשונית של האור האלוהי בדרך לבריאת עולם החומר.

האדריכלות של המסגד משלבת בין שני מוטיבים: מחד הכיפה המרשימה שהדבר הבולט בה זה המרחב הרב, הריקות שבה, המנורה המפוארת שבמרכז והאור החודר דרך החלונות, הכיפה מבטאת את הרוחני ואת האלוהי. מאידך הרצפה מכוסת השטיחים שאין עליה דבר נוסף והיא מכוונת לקיבלה במכה. הרצפה מסמלת את הארציות, את הפשטות, את הצניעות של הדת המוסלמית.

הרוחניות המוסלמית, בדומה לרוחניות היהודית, מטרתה לחבר בין שמיים לארץ, דבר זה מתבטא בתנועות התפילה המוסלמית. התפילה מתחילה בעמידה ובהפניית כפות ידיים כלפי מעלה ובהמשכה כריעות שבהם נוגעים עם המצח באדמה. על האדם להיכנע (מוסלם) לרצון האל ולפעול בעולם הזה, כפי שעשה מוחמד. הרוחניות המוסלמית, וגם היהודית לצורך העניין, רואה את האלוהים בכל, מחברת בין שמיים בארץ. בניגוד לרוחניות הנוצרית שעיקרה הוא ייסוד מלכות שמיים כאן על פני האדמה, ושבעקבותיה באים הפאר וההדר של הכנסיות המבטא מציאות אחרת בעולם הזה.

שערה מזקנו של מוחמד

במסגד אל ג'זאר שמור חפץ "קדוש", שערה משערות זקנו של מוחמד שהובאה לכאן ב1900 על ידי משפחת שוקיירי. שערה זו מוצגת אחת לשנה בחג הרמדאן.

המסגד מוקף חצר גדולה התחומה משלושת צדדיה בחדרים ואכסדרת עמודים, בעבר היה זה מרכז לימוד חוק אסלאמי (מדרסה). בחצר מצויים עצם דקלים ומתקן הטהרות מרשים לפני התפילה בצורת מתומן. ליד המסגד הוקמו קבריהם של ג'זאר פחה וסולימן פחה, בצד הצפוני מזרחי נמצא בית הדין השרעי של עכו ומדרום מזרח משרדי הווקף וספריה, השייח' המקומי, סמיר עאסי, ישמח לקבל מבקרים ולהסביר על המקום בתיאום מראש.

אחד הדברים המרשימים ביותר במתחם של מסגד אל ג'זאר הם האולמות התת קרקעיים מהתקופה הצלבנית, וכן בריכות מים גדולות שבעבר אפשר היה לבקר בהן. המסגד בנוי על שרידי הקתדראלה המרכזית של עכו הצלבנית.

המסגד והחצר פתוחים למבקרים תמורת תשלום צנוע, הכניסה היא ממדרחוב אל ג'זאר שליד אולמות האבירים והחניון בכניסה לעיר העתיקה, ניתן לראות את המסגד מכל מקום בעיר, הוא בולט בכיפתו הירוקה הגדולה.

מסלול טיול לא שגרתי בעכו

שני אתרי החובה בטיול בעכו הם אולמות האבירים ומסגד אל ג'זאר, אבל ישנם עוד מקומות ביקור רבים נוספים. פני שמתחילים את הטיול בתוככי העיר העתיקה, ניתן לבקר בכמה מקומות מחוץ לעיר העתיקה הקשורים, עמוקות, להיסטוריה שלה. ראשית דבר בתל עכו, הידוע בכינויו גם כתל נפוליון, מכיוון שכאן חנה נפוליון כשצר על העיר. העלייה לתל היא בשבילי עפר מהכביש שליד תחנת ופסי הרכבת, וממנו יש נוף מקסים של העיר. מומלץ לבקר גם נחל הנעמן שנשפך למפרץ ליד האצטדיון העירוני, החוף שלידו נותן ממד נוסף של העיר, הוא נשמר בבתוליותו, וגבעות העשב מסביב לנחל נראות כמו שנראו מלפני הרבה שנים, מהחוף ניתן לקבל מבט חדש הן על עכו והן על הכרמל שנראה כאי בים. לא רחוק משם נמצא מלון התמרים ולאחר מכן בית ספר לקציני ים, וכן מלון חוף התמרים, מעבר להם

אין עוד עיר בארץ ישראל שניתן לראות את הים ממזרח לה, חומות העיר הוקמו על ידי יורשו של גזאר פחה, סולימן פחה בתחילת המאה ה19, ואלו חומות מרשימות במיוחד. ליד בית ספר לקציני ים נמצאת הכניסה המזרחית לעכו ליד חוף הסוסים, והיא נקראת שער הים – זהו שער מתעקל שנשאר כמו שהוא מהמאה ה19. לאחר הכניסה ניתן לפנות ימינה ולעלות את החומות, רוחבם עשרות מטרים ועליהם רחבה מדושאת ועליה כמה תותחים, שרידים למצור של נפוליון. מי שלא מתעניין בחומות יכול לפנות שמאלה ולהתחיל לצעוד לאורך חומות הים אל הנמל. בדרך עוברים את אחד החאנים של עכו חאן אל חליל ששופץ לאחרונה כמקום מסעדות ואירועים.

נמל עכו משמש כנמל דייגים ויכטות, הוא, הוא הרוח של העיר. ואכן, הרוח נושבת כאן קרירה, רשתות דייגים מוטלות על משטחי הבטון והאספלט, שלל מסעדות דייגים נמצא סביב, כשהידועה שבהם היא אבו כריסטו. צמוד לנמל ניתן למצוא את חאן אל עומדאן, ללא ספק החאן היפה בעיר, המוכר בזכות מגדל השעון שמעליו. בחאן יש שימוש בעמודים עתיקים שהובאו מקיסריה, ובתחילת המאה ה20 הוא שימש כמרכז לאנשי הדת הבהאית שהתרכזו בעיר, כאן הם גרו וקיבלו את האנשים שבאו לפגוש ולראות את הבהאא אללה ואת בנו עבדל בהא. מהנמל יש מעבר אל הטיילת שעל החומה הדרומית, הצמודה לים. היא מגיעה לקצה הדרומי מערבי של העיר שם יש מגדלור, בעבר היה כאן מבצר מרשים ואדיר של המסדר הטמפלרי שממנו נותרו רק כמה יסודות במים. לא רחוק משרידי שם יש את פתח המנהרה הטמפלרית שהובילה מהמצודה אל הנמל.

מהמגדלור – מבצר נמשיך לאורך הכביש המערבי עד שנראה בית מטופח להפליא, מסויד לבן נקי וחלונותיו ודלתותיו צבועים בפסים כחולים. בית זה שייך לבהאים, זה אחד המקומות המקודשים שלהם, מכיוון ששם גר הבהאא אללה במשך שש שנים וכתב את החשוב שבספריו.

הבהאים בעכו

כשהגיע הבהאא אללה לעכו באמצע המאה ה-19 איש לא חשב שתיווצר בעקבותיו דת חדשה שתמנה כיום כשישה מיליון איש המתפללים שלוש פעמים ביום לכיוון עכו. הבהאא אללה הגיע לעכו לאחר כאסיר מטעם השלטונות העותומאניים עם הוראות מפורשות מהסולטאן שעליו להישאר בכלא עד סוף ימיו.

הוא שהה בכלא עכו באגף מיוחד בלוויית פמליה של 80 איש. בכדי להיפגש עמו היה צריך להיכנס לחדר קבלת פנים ולעבור דרך המזכיר. המופתי של עכו ששמע על הכופר הגדול ביקש לפגוש אותו, ותכנן לרצוח אותו. הוא הגיע לחדר כשסכין מוסתרת בבגדיו. הבהאא אללה שלח אליו מסר שלפני שהוא בא אליו יפטר ממה שהוא מחביא בבגדיו. המופתי פרץ לחדר, נפל לרגלי הבהאא אללה וקיבל את מרותו. כך גם קרה למופתי של נצרת וגם לפחה. מששמע על כך הסולטאן הוא שלח לעכו פחה חדש, אך גם הוא היה לבהאי.

הבהאא אללה היה איש מאוד כריזמטי ומיוחד, שהצליח למשוך לצדו רבים מאנשי הגליל והעיר, כולל המופתי של עכו ושורה של מושלים שנשלחו לשם מטעם השלטון המרכזי באיסטנבול. מספרים כי המים של עכו היו מרים ובלתי ניתנים לשתייה לפני שהוא הגיע. לאחר בואו החלו לנבוע מים זכים בבארות. התושבים ייחסו זאת לכוחותיו הפלאיים. הבהאא אללה ציווה עליהם לשפץ את אמת המים מצפון לעכו, שתוליך מים מכברי לעיר הרחוקה.

הבהאא אללה לעכו נכלא במגדל המצודה בחדר הצופה אל הים. ממול למגדל, בפינת העיר היה בית מפואר שהיה שייך  לפאשה של העיר – עבד אללה. מאמיניו של הבהאא אללה שרצו לחזות בזיו פניו ניבט מהחלון במגדל הכלא השתמשו בבית זה בכדי שיוכלו לראות ולתקשר אתו. לימים רכשו הבהאים את אותו בית מפואר וכיום המקום משמש מרכז בהאי הפתוח רק למאמינים. את הבית המפואר המסויד לבן וצבוע בחלונות כחולים ניתן לראות בברור בכניסה המערבית של העיר העתיקה.

שנה לאחר שנכלא בכלא עכו, נפל בנו של הבהאא אללה אל מותו מגג המגדל, בעקבות זאת שחררו השלטונות את הבהאא אללה מהכלא והרשו לו לגור בבית בעיר. לאחר שהשתחרר מהכלא גר הבהאא אללה בבית עבוד שבצד המערבי של כיכר גנואה. שם, בקומה השנייה של הבית המרווח, נהנה מרוח הים, כתב את הספר הקדוש, הכתב החשוב ביותר של הבהאים, שבו הוא מפרט את עיקרי תורתו ותפישתו לגבי האלוהות והאדם. לימים נרכש גם החלק המערבי של הבניין שהיה שייך לעודה חמאר. וכיום הבניין צבוע הלבן עם התריסים הכחולים שייך לבהאים ומשמש מקום קדוש שפתוח לביקורים שלהם. לאחר שש שנים בבית עבוד ועודה חמאר עזב הבהאא אללה את עכו ועבר להתגורר באחוזה במזרעה מצפון לעיר. שנתיים אחר כך עבר לאחוזת בהג'י, צפונה יותר, שם חי את שתים עשרה שנותיו האחרונות של חייו. הוא מת ונקבר בחצר ביתו, כמנהג הימים ההם.

לימים נבנו מסביב לבית האחוזה בבהג'י ומבנה הקבר גנים נרחבים והמקום נקרא כיום הגנים הבהאים של עכו. מקדש הבהאים בבהג'י מצפון לעכו הוא הקיבלה של הבהאים, המקום המקודש ביותר בעולם לבהאים, ציר עולם, אליו הם מכוונים את תפילותיהם. כל בהאי מצווה לעלות לרגל למקום פעם בחייו. הגנים ומתחם הקבר פתוחים לביקור לקהל בשעות מסוימות. מעבר לכך כל שאר האתרים האחרים סגורים. בכניסה לגנים מרכז מבקרים המסביר את תולדות העדה ואת סיפורו של הבהאא אללה.

המתחם משתרע על פני שטח גדול מאד ועגול בצורתו. הוא מורכב מחלק פנימי מוקף בגדר שבכה מעוצבת ומעוטרת בצבעי שחור וזהב. ובתוכו נמצא הבית ומבנה הקבר שלידו. ישנם שלושה מעגלים של קדושה, שבגבול כל אחד מהם גדר ושומר משגיח הנותן הנחיות; המעגל הראשון זה הכניסה לגנים עצמם, המעגל השני זה הכניסה לגנים הפנימיים העגולים, והמעגל השלישי זה הכניסה למבנה הקבר שהוא מעין מקדש, בליבו חצר פנימית ובאחד מחדריו מצבת הקבר עצמה. החדרים שמסביב משמשים למדיטציה, תפילה, התבודדות, התחברות עם הקדוש. הביקור בחלק הפנימי הוא בהשגחת מתנדבים מהקהילה הבהאית, ונעשה בשתיקה לאחר הנחיות.

לפי פרופסור משה שרון אצל הבהאים קיימת "הפנמה טקסית והחצנה מבוקרת של הדת לציבור, במקום שניתן, הן שני קווי האופי המאפיינים את הדת הבהאית". זה משתקף בחלוקה לפנימי וחיצוני, מקום גלוי, וחלק סגור (נסתר)

מבחינת הבהאים ישנם שלושה עולמות המשתקפים באותיות שמו של הבהאא אללה המקובצות יחד לסמל הנמצא בעיגול מעל השער הראשי של החלק הפנימי, מדובר בשלושה קווים אופקיים המחוברים על ידי קו אנכי אחד, חיבור של אותיות המילה "בהא" המשקפים את שלושת העולמות: אלוהי, ארצי, ועולם ביניים של דימויים, אורות, זוהר, הנמצא בין שניהם, הבהאא אללה איננו התגשמות של האל כפי שניתן לחשוב, אלא של זוהר האל, ההאצלה הנובעת ממנו, מעין עיקרון משני נקבי, השולט על עולמות הבריאה, הוא קורא לעצמו גם ה"מילה", או ה"עט", ביטויים המזכירים את הלוגוס הנוצרי, או אדם שלם המוסלמי.

האתר גדול מאד, מהכניסה ועד החלק הפנימי מובילה שדרה שאורכה כקילומטר, היא מתחילה בכד מיוחד שהובא מאיראן המספר על "מסע הציפורים", דימוי שבו השתמש הבהאא אללה בכתביו, חפץ זה, שלא רבים שמים לב אליו, מחבר את המקום לממד של עתיקות ומיתולוגיה של הר העולם.

מיד אחר כך עוברים ליד מזרקה ובה צורות גאומטריות, מעין מבואה, המתקשר לארכיטיפ של מים ונביעה. גם בגן שמקיף את הקבר בולטים הצורות הגיאומטריות של ערוגות הפרחים, המרמזים על קוסמולוגיה וסדר של הבריאה.

הבהאים מתייחסים לסמליות של שמש ואור, "אנחנו חייבים להכיר בשמש לא משנה היכן היא זורחת, יהיה זה יהדות, נצרות, או נביאים אחרים, מפני שאנחנו אוהבים של אור השמש ולא של מקום זריחתה, אנחנו אוהבים של הארה ולא של המנורה, אנחנו מחפשים מים, לא משנה מאיזה סלע הם יצאו, יש לנו צורך בפירות, לא משנה באיזה בוסתן הם גדלו, אנחנו משתוקקים לגשם, לא משנה מאיזה ענן הוא ירד" (בהאא אללה), ואכן בכניסה למקדש יש מעין שמש זהובה על רקע שחור, הבהאא אללה התייחס אל עצמו כ"מקום זריחת השמש". ובית תפילה בהאי נקרא משרק אלאדכאר "מזרח שמש האזכרות (של שם האל)".

החוקר רוברט סטוקמן מציע שיש שלוש תכונות מודגשות במקומות קדושים בהאים: אור, ירק, ונוכחות חפצי אמנות. הבהאא אללה משתמש באור כמטפורה להארה רוחנית, ירק וגנים כמטאפורה לחיים רוחניים, הגן מזכיר את גן עדן, אמנות מיפה את האתרים ומקדשת אותם. האור חודר למקדש של הבהאא אללה דרך חלונות מוגבהים, בתוך הבניין מקדש עצים, דבר לא רגיל, השונה מקתדראלות נוצריות, למשל, נדמה כאילו הצמחייה של הגן נכנסת פנימה והיא חלק אינטגרלי מהקדושה.

למתחם קבר הבהאא אללה בעכו יש אוריינטציה לגנים הבהאים בחיפה. בחיפה קבור מבשר הדת, בעכו מייסד הדת – הבשורה, באחד נמצא המרכז הרוחני של הדת הבהאית – עכו, ובשני המרכז האדמיניסטרטיבי חברתי – חיפה, הגנים הבהאים בחיפה בנויים בצורה של קו ישר מראש הר הכרמל ועד תחתיתו המצביע לכיוונה של עכו, מקום קברו של המייסד, שהמתחם שלו מעוצב בצורת עיגול. במילים אחרות יש לנו כאן ארכיטיפ של עיגול וקו ישר, זכרי ונקבי, מבשר ובשורה.

בספר הקדוש ביותר פסוק 133 נאמר "נשאו את שני המעונות בשני מקומות הקודש ואת כל אתר ואתר אשר בו נח כסא כבוד ריבונכם הרחמן, זה הדבר אשר יצווה אתכם ריבון היודעים". יש כאן הנחיה לגבי המקומות הקדושים

המאפיין הבולט ביותר של האתר הוא היופי והאסתטיקה שבו, הפילוסופיה הבהאית מתארת מצב מיסטי והיזכרות במצב גן עדן הראשוני שאליו קשורה נשמת האדם וממנו באה. האסתטיקה והיופי של הגן עוזרים בעירור זיכרון עמום של מה שנשמתנו הייתה פעם חלק ממנו, ומראים את הכיוון אליו צריך לשאוף, כפי שמופיע בספר "שבע העמקים" מאת הבהאא אללה שמתאר את הדרך הרוחנית הבהאית. מכאן שתפקיד הגנים והמקדש לעורר את חוש הקדושה באדם, וזה נעשה על ידי המבנה, סידור, אסתטיקה, ניקיון, יופי וסמליות שלהם, ובנוסף על כך שורה במקום מאנה קדושה שנובעת מנוכחותו של הצדיק וסיפור חייו.

בגן נמצאים הרבה פסלים של גביעים וטווסים שנאמר עליהם שהם "סתם" קישוט, אך למעשה מסמלים את דמותו של הבהאא אללה. הנוכחות של עצים, הן ברושים, הן עצי שקמה עתיקים ענקיים, והן עצי הדר בתוך מבנה הקבר עצמו, הם ביטוי של ציר עולם, המקשר אדם מבחינת הזמן המיתי לגן העדן ומבחינת הזמן ההיסטורי למסורת הגנים הפרסיים העתיקה.

הצבע הכחול המופיע על חלונות ודלתות הבית שבו גר, קשור למדיטציה, כניסה פנימה וחיבור בין העולמות, והוא מורשת של המיסטיקה המוסלמית

לפי הבנתי, העיקרון המארגן של האתר הוא הסדר של הגנים והיופי שלהם המסמלים את דמותו של הבהאא אללה בחייו, יופי מילותיו, ובשורתו לאנושות. הידיעה שאלוהים לא זנח את המין האנושי אלא יש תכנית סדורה לאלף שנים הבאות ליצור חברה חדשה, כפי שמופיע בכתביו ודמותו של הבהאא אללה.