תעלומות בפטרה ירדן

תעלומות בפטרה: האם אלה באמת קברים?

מָהם הבניינים החצובים בסלע? אומרים לנו שהם קברים, אך לא נמצאו בהם הרבה סרקופגים (ארונות קבורה), דרגשי קבורה, שלדים, חפצי קבורה, ויש הרבה מבנים חצובים בסלע שהם רק אולמות גדולים.

החוקרים מסתמכים על מספר כתובות שנמצאו, כמו למשל זו של טורקמניה: “קבר זה והחדרים הגדול והקטן שבתוכו, וחדרי הקבר, והחצר שלפני הקבר, והמרפסות ומקומות הישיבה בתוכו, והגנים והטריקליניום, בורות המים והטרסה והקירות, וכל שאר הנחלה שבמקומות אלה, הם רכושו המקודש והלא מופרע של דושרא, האל של אדוננו, וכיסאו הקדוש, וכל האלים שבמעשים מתייחסים לדברים מקודשים לפי תכניהם. זה גם הסדר של דושרא וכיסאו וכל האלים שלפי מה שבכתבים הנאמרים המתייחס לדברים מקודשים, זה יעשה ולא ישונה. וגם ששום דבר מכל שמוכל בהם יילקח, וגם שאף אדם לא ייקבר בקבר זה פרט לזה אשר יש לו חוזה כתוב להיות קבור לפי הכתבים הללו המתייחסים לדברים מקודשים, לנצח”.

ברור שקבר טורקמניה, שהוא מאוחר יחסית, שימש כקבר לאנשים מסוימים (אלה שהיה להם חוזה כתוב המתייחס לקודש), אבל מה לגבי המבנים האחרים? חלקם שונים וגדולים יותר. בפטרה נמצאים מעל אלף מבני קבורה,[1] ועוד מאות באתרי קבורה אחרים מסביב. אם מקדשי הקברים היו למשפחות, אזי הם היו עשויים להכיל עשרות אלפי אנשים. אם כך – היכן הם כל השלדים? ארונות הקבורה? שאר הכתובות?

יש טוענים שהמקומות הגבוהים בפטרה היו מעין מגדלי שתיקה שבהם נקברו המתים, וכי המבנים אינם אלא נקודות ציון, מעין “נפש” (מבנה לעיגון הנשמה), כמו יד אבשלום בירושלים. במסורת הפרסית של אותה תקופה, המתים הועלו למגדלי שתיקה בגובה שמונה מטרים, הנשרים אכלו את הגופות והעצמות נקברו קבורה משנית בארונות קטנים – גלוסקמאות. הייתכן שכך היה גם בפטרה?

בכניסה לפטרה ישנו קבר האובליסק, מעליו יש מקום גבוה שאליו עולים במדרגות, שם מצוי חדר מרובע, שאומרים שהיה מקום שבו נשמרו מים לפולחן. אולם עורך האתר nabataea.net (אחד המקורות הטובים ביותר ללימוד על הנבטים) סבור ששם היו שמים את הגופה בכדי שהנשרים יאכלו את הבשר והעצמות יפלו למטה, משם היו נאספות מאוחר יותר לקבורה משנית. לקוביות הג’ינים שממול לקבר היה תפקיד בתהליך זה – תכליתן הייתה למנוע מרוחות רעות להשתלט על הגופה.

ארכיאולוגים כמו גלוק שמו לב להשפעה פרסית על הנבטים. ברוב מבני הקבורה בפטרה אין קברים, אלא מקומות אחסון קטנים שהיו מספיקים לעצמות בלבד. אומר סטראבו: “היחס שלהם למתים הם כמו לזבל, ולכן הם קוברים גם את מלכיהם ליד ערימות זבל”. אמירה זו אינה הגיונית, מכיוון שהנבטים כיבדו את המתים, אולם אפשר להבין אותה על רקע השארת הגופות לריקבון.

בתוך אולמות הקברים של פטרה היו עורכים כנראה ארוחה טקסית לכבוד המתים, כפי שהיה נהוג במקומות אחרים בעולם. הוכחה לכך נמצאה בדמות שברי חרסים שהתגלו באולמות אלו. סטראבו אומר שהנבטים הכינו ארוחות שנאכלו בקבוצות של שלושה-עשר איש לכבוד המתים. לאחר הארוחה היו שוברים את הכלים. באחד המקומות נמצאה אבן שנועדה לשבור ערמה גדולה של כלים. יש לציין, שלפי החוק היהודי כלים שהשתמשו בהם בבית קברות נחשבו ללא טהורים ואי אפשר היה להשתמש בהם אחר כך. ואכן, בכלים הללו נמצאה קרמיקה ברמה נחותה. לפי מה שמצאו הארכיאולוגים הארוחות כללו זיתים, תמרים, תרנגולות וכבשים. ארוחות למען המתים נערכו גם ברומא (בקטקומבות) וביוון. אפשר להניח שהיו בפטרה חנויות ששימשו את צורכי טקסי הקבורה והזיכרון של המתים, וייתכן שזה היה תפקידם של החנויות ברחוב הראשי.

האם ייתכן שמבני הקבר הענקיים של פטרה, החצובים בסלע באופן מעורר פליאה, היו מעין מקדשי מוות, כמו במצרים, מקום עריכת טקסים לכבוד המתים ולאו דווקא הקברים עצמם, ושאת המתים קברו במקומות נפרדים? או אולי לא כל המונומנטים הם אותו הדבר, אלא חלק הם קברים וחלק מקדשים?

במחקרים שנערכו לאחרונה נתגלה שכמעט כל מבני הקברים המונומנטאליים בפטרה משקפים את הסביבה והם בעלי אוריינטציה לזריחת ושקיעת השמש בימים מסוימים בשנה (כפי שתראו בהמשך). מבנים דומים להם הם מקדשיו של רעמסס השני באבו סימבל, שם יש שני מקדשים חצובים בסלע, אחד לו עצמו והשני לאשתו נפרטרי (ובו ייצוג של האלות). למקדשים אלה חזית מונומנטאלית וחדרים פנימיים המכוונים כך שקרן שמש תחדור אליהם בימים מסוימים בשנה.

לנבטים היו מלכים ומלכות, אלא שבניגוד למצרים או ארצות סמוכות אחרות, לא נמצאו קברים המוקדשים להם או מקדשים על שמם (המונומנטים שנקראים “קברי המלכים” אינם קשורים למלך כזה או אחר ולא ברור למה נועדו). אפשר היה לצפות לשלט הקדשה, אוצר זהב, כתב, מגילת קלף, אזכור כזה או אחר, ומפליא שלא נמצא דבר.

אלוהות נשית – אימא אדמה

לפי דעתי (וככל שאני מתעמק בזה יותר כך זה נראה הגיוני יותר), פטרה הייתה מרכז פולחן לאימא אדמה, האלוהות הנשית, עוד לפני בניינה, עוד בתקופה הפרהיסטורית, וגם בתקופת השיא שלה. הסמל של האלה היה סלע (כמו האלה סיבל ברומא), ולכן הקברים (או המקדשים) חצובים בסלע.

הכניסה לפטרה היא דרך קניון צר שהוא כמו תעלת לידה. כשמתקרבים לסופו ישנו מחזה מופלא של התגלות בניין החזנה מבעד לפתח הצר. מה שמתגלה הוא שני העמודים הצפוניים של הבניין, מעליהם שני העמודים של הקומה השנייה, ומעליהם תחילתו של הגג הכרכובי ועליו פסל של נשר. המעבר בנקיק הוא כמו מעבר ברחם, תהליך של לידה, והבניין המתגלה המואר בקצהו משקף את הפתח הצר שדרכו הוא מתגלה. שני העמודים מתאימים במדויק לנקיק שנראה כמו וָגִינָה נשית בחלקו התחתון. בחלק העליון של הנקיק, במקום בו מצוי הנשר, ישנה התרחבות של הפתח כלפי שמאל, המשקפת את פרישת כנפי הנשר, ולאחר מכן הצרה של הנקיק עד סגירה.

החלק העליון של החזנה (הבניין המתגלה) מוקדש לאלוהויות הנשיות. באמצע נמצאת איסיס המצרית, ומצדדיה אמזונות ואלות ניצחון. הכניסה לפטרה היא כמו לידה, אלא שזו לידה לעולם אחר, עולם של המתים. באופן כללי המוות נתפש בתקופה העתיקה במונחים של לידה לעולם אחר. הנשיות הקדושה אחראית על הלידה וגם על המוות, המהווה סוג של לידה מחדש. פטרה הייתה עיר מתים ונזקקה לחסדיה של הנשיות הקדושה בכדי להיוולד מחדש לעולם שמעבר, ולכן הכניסה אליה היא דרך נקיק המסמל את איבר המין הנשי.

ההשוואה של הפתח של הסיק (נקיק הכניסה לפטרה) לווגינה נשית איננה מופרכת. בננקובו ליד קרג’לי בבולגריה יש מערת ווגינה ענקית שהפתח שלה דומה מאוד לזה של הסיק. בפרהיסטוריה הייתה תרבות מטריארכלית באריץ ישראל וירדן שהרבתה להשתמש בייצוגים וסמלים של ווגינה. הר אום ביארה, שהוא חלק מהמתחם של פטרה, היה יישוב פרהיסטורי קדום והר מקודש, וייתכן שקדושת המקום עברה אל הנבטים. גם ליד פטרה הקטנה יש ישוב פרהיסטורי קדום ובמרכזו מבנה עגול, שהיה כנראה סוג של מקדש לאלוהות הנשית.

הנשר שעל גג החזנה מוסבר על ידי הארכיאולוגים כייצוג של האל דושרא, אך אין לכך בסיס. הנשר באמנות המצרית סימל את האלוהות הנשית, אלת השמיים, ואפשר לראות בו גם את איסיס שמעופפת מעל אוסיריס ומתעברת ממנו. איסיס היא זו שמחיָה את אוסיריס, מלך עולם המתים. גם בפסל של האלה הנבטית אטרגטיס שמצאו בג’בל א תנור (אתר מקודש לנבטים מצפון לפטרה) יש נשר מעל ראש האלה אל עוזה.

זאת ועוד, לפי בדיקת כיווני השמש של החזנה, היא מכוונת במדויק כלפי זריחת השמש ביום הארוך בשנה, אלא ששמש זו מוסתרת על ידי ההרים ולא נראית. במקום השמש הפיזית החזנה מופרית, אם אפשר לומר זאת כך, על ידי שמש רוחנית. הפתחים הסגורים היו הרבה יותר חשובים באמנות העתיקה מאשר הפתחים הפתוחים, מכיוון שדרכם עברה הנפש. זה היה נכון במקרה של הדלתות המדומות בקברים במצרים, וגם במקומות אחרים. כמעט כל המונומנטים של פטרה מכוונים כלפי זריחת השמש או שקיעתה, ביום הארוך או הקצר בשנה ובימי השוויון. המוטיב של כניסת קרן שמש אל תוך מקדש הקבר ביום מסוים בשנה הוא עתיק מאוד. הוא מתחיל במצרים וגם הרבה קודם לכן, ונמצא במעגלי האבנים הגדולים והמגליתים הפרהיסטוריים בכל העולם, ובאוריינטציה של מקדשים קדומים בנגב ובמדבריות ערב. ביסודו יש כאן חיבור של הזכרי (קרן שמש) עם הנקבי (חלל חשוך באדמה). קרן השמש כמו מעוררת את מקדשי הקברים לחיים ומפרה אותם. החזנה בפטרה, והמונומנטים האחרים המכוונים אל זריחת ושקיעת השמש בימים מסוימים בשנה, הם כמו מעגלי האבנים הקדומים, מסמלים את היסוד הנשי, אמא אדמה, המופרה על ידי הזכר.

האלה איסיס נחשבה להתגלמות של אל עוזה – “זאת החזקה עם העוז”, אלת העוצמה הנבטית והעיר פטרה, פרסונפיקציה של וֶנוּס, עשתורת (תלוי בהקשר התרבותי – אם הוא יווני, שמי או מצרי). מקדשים לכבוד איסיס (העיקרון הנשי) מופיעים בשני מקומות בפטרה – ההופעה הראשונה היא החזנה בנקודה המזרחית ביותר של העיר (שעליה יש פסל של איסיס), ואילו ההופעה השנייה היא בנקודה הכי מערבית של העיר, בהמשך הוואדי שיוצא מהר אום ביארה מערבה, לרגלי הר אהרון, שם נמצא מקדש של איסיס עם פסלה ושמה. המקדש נמצא במקום שהגישה אליו קשה ויש לו קשר למים (המתקשרים לנשיות): הוא נמצא לא רחוק מהמעיין הקבוע היחיד באזור והר אום ביארה, שהוא מקור המים החשוב של העיר (דרך בורות המים שבו).

נדמה כאילו יש מעין תוכנית אב של העיר שנועדה לבטא גיאוגרפיה מקודשת, תפישה דתית.

מעניין לציין שהמונומנט המערבי ביותר בפטרה הצופה אל הנגב, המנזר – “דיר” – הוא בעל אוריינטציה כלפי שקיעת השמש ביום הקצר בשנה. בתוך האולם של א-דיר יש משחק של אור וצל בעת השקיעה, עת שקרן שמש חודרת פנימה דרך נישות בקיר. ואילו החזנה, כפי שהסברתי זה עתה, היא בעלת אוריינטציה כלפי זריחת השמש ביום הארוך בשנה.

אנחנו יודעים כיום שהחברות הפרהיסטוריות במזרח התיכון בפרט והעולם בכלל נטו לכיוון המטריארכליות (חברות מבוססות אם) וסגידה לאלוהות הנשית. החוקרת הראשונה שהציעה שהייתה דת קדומה שונה מזו שהתפתחה בהיסטוריה, דת אוניברסלית ונוטה למטריארכליות, לאלוהות נשית, הייתה מרגרט מארי, העוזרת של פלינדרס פיטרי, שחפרה בפטרה במשך שנתיים בשנות ה-20 של המאה ה-20. האם ייתכן שמרגרט מארי חיפשה בפטרה רמזים לגבי אותה דת קדומה והאמונה באלוהות הנשית?

הנקודה העיקרית והחשובה בנושא זה היא היותה של פטרה עיר מקדשי קבורה. הנקודה השנייה החשובה היא שהמקדשים נחצבו בתוך הסלע, בתוך האדמה. הנבטים לא היו משקיעים במונומנטים אדירים אם לא היו רואים בכך צורך, תועלת. לא היה זה בכדי לפאר את עצמם, שהרי זרים לא הורשו להיכנס לעיר והם לא השאירו כתובות הנצחה אחריהם. הם לא היו חוצבים בהר אולמות אדירים המכוונים כלפי זריחת ושקיעת השמש בימים מסוימים בשנה, אם לא הייתה בכך משמעות כלשהי. במיוחד מכיוון שזה כרוך בהרבה יותר עבודה מאשר לבנות בניין מקדש חיצוני, או לחצוב מערת קבורה רגילה.

המצרים בנו מקדשי מוות נפלאים ונעזרו לצורך המסע של הנשמה הביתה בדימויים של הטבע ובכוחות התחייה של הצמחים או מעבר העונות והימים. הנבטים בנו מונומנטים לא פחות מרשימים ונעזרו בכוחה של האדמה הקדושה, המולידה את כל היצורים מתוך עצמה ואוספת אותם לבסוף לחיקה. חייב היה להיות פולחן אלוהות נשית משמעותי בהקשר דתי מעין זה, ולדעתי זה מה שאנו רואים ולא מבינים בפטרה. מקדש קבר חייב להיות מקום מעבר, ובמסע הזה אדם היה צריך להיוולד מחדש בעזרת האלוהות הנשית.

באופן כללי ועד כמה שאנחנו יודעים, לנשים היה מקום כבוד בתרבות הנבטית. המלכים שלהם נהגו לשאת מלכות אחיות (לא ברור אם אלה אחיות אמיתיות או רק תואר) בסגנון התלמיים. המלכה מופיעה על צדם השני של המטבעות הנבטים. כתובות שהתגלו במדינה סלה (עיר נבטית בצפון ערב הסעודית) מראות שנשים ירשו רכוש והיו בעלות רכוש משל עצמן.

הפולחן של אלוהות נשית בפטרה לא אומר שלא היה פולחן של אלוהות גברית. אין ספק שהאל הראשי של הנבטים היה דושרא והמקדש המרכזי (מבנה חיצוני ולא חצוב בסלע) מוקדש לכבודו. השליטים היו גברים מלכים ולא המלכות, וכנראה שהגברים היו גם ראשי המשפחה, אבל בניגוד לחברה הבדואית של היום לאשה היה מעמד שווה ולאלים היו בנות זוג אלות. אלא שהמסתורין העמוק יותר בעולם הזה היה החיבור בין הזכרי לנקבי, ובעולם הבא – ההיוולדות מחדש בעזרת האלה.

היסטוריה פטרה

התקופה שבה פטרה נבנתה, זכתה בעצמאות והפכה למעצמה כלכלית עולמית החלה ב-86 לפנה”ס, זמן שלטונו של ארטס (חרתת) השלישי, ונמשכה עד 106 לספירה, זמן שלטונו של המלך הנבטי הגדול האחרון רבאל השני, שאחריו עבר המרכז לבוצרה בבשן. בתקופה זו, השליט והבנאי הגדול הראשון הוא ארטס השלישי. בתקופה הרומית עולה לשלטון שליט בנאי גדול עוד יותר בשם ארטס הרביעי – אוהב עמו, שתקופת שלטונו מקבילה לזו של הורדוס ואוגוסטוס קיסר.

בתולדות הממלכה הנבטית אין עדות על עריצות. המלכים שלטו הרבה זמן באופן יחסי, ואין עדויות על מלחמות אזרחים או מרידות. כנראה שהסיבה לכך היא שהנבטים היו אנשים חופשיים ונהגו להחליט החלטות באופן דמוקרטי, באסיפה כללית. לשם כך שימש אולי התיאטרון בפטרה. סטראבו אומר שהיו מעט עבדים או משרתים ושהמלך היה ראשון בן שווים, משרת את האחרים, בסגנון אסיפת השבטים הבדואיים.

פטרה הייתה מקום עלייה כמו ירושלים אצל היהודים. היו להם כנראה ספרים קדושים, לפי כתובות הקדשה בקברים, אך הם לא נמצאו. במילים אחרות, פטרה הייתה כמו בית המקדש בירושלים, עם כוהנים ולוויים וסחר מקדש, אך בלי אוכלוסייה אזרחית חילונית וחופשית גדולה. בפטרה יכולים לגור כעשרים עד שלושים אלף איש. בימי הביזנטיים ידוע שהיא הייתה עיר מאוכלסת בסגנון הערים האחרות של ארץ ישראל, אך כנראה שבימי הנבטים לא זה היה המצב. ייתכן שהרבה מהנבטים גרו מחוץ לעיר באוהלים עד תקופה מאוחרת.

לאחר מליכוס הראשון עלה לשלטון עבדת השלישי, שמלך בין השנים 30–9 לפנה”ס. עבדת זה חי בימיו של השר סיליוס, האיש החזק במדינה. בתקופתו עושים הרומאים ניסיון לכבוש את חצי האי ערב ולהשתלט על הסחר הנבטי, שהביא אותם לכדי גירעון כלכלי וכמעט לכדי פשיטת רגל. לרומאים היו הרבה אלים ולכל אל היה מקדש שבו היו מקטירים מור ולבונה. בנוסף לכך, בטקסי המוות והלוויה היו מקטירים כמויות עצומות של מור ולבונה, כך שהם שילמו סכומים אדירים לנבטים. בשנת 26 לפנה”ס אוגוסטוס שולח את נציב מצרים גלניוס להשתלט על הסחר הזה. אלא שסיליוס מוליך אותם שולל ומוביל את צבאם לאבד את דרכו במדבר. הוא הופך לגיבור היום וכנראה שמעורב במאבק על השלטון בפטרה. בסופו של דבר הוא נשלח בשלשלאות לרומא להישפט ולהיות מוצא להורג שם. את מקומו של עבדת השלישי יורש ארטס הרביעי הגדול.

בזמן שלטונם של מליכוס הראשון, עבדת השלישי וארטס הרביעי עולה לשלטון ביהודה מלך גדול בשם הורדוס. יחסיו של הורדוס עם הנבטים עמוקים ומורכבים: הוא ממוצא אדומי מצד אביו ונבטי מצד אִמו (אמו קיפרוס הייתה נסיכה נבטית), הוא כנראה בילה חלק מילדותו בפטרה וכנראה שחלק גדול מעושרה של משפחתו היה קשור לסחר הנבטי שגבל בטריטוריות של האדומים ויהודה בדרום. הוא גם מחותן בשלב מסוים עם הנבטים, ואף בורח אליהם בזמן שהַפַּרְתִּים ביחד עם אגריפס השני משתלטים על ירושלים ב-40 לפנה”ס והורגים את אחיו פצאל. הוא בורח קודם כול למצדה, משם לפטרה ומשם לרומא.

אלא שבשנת 12 לפנה”ס מתגלה סכסוך בן הורדוס לנבטים בבשן, שנקרא אז “טרכון”, שם פועלים שודדים שנתמכים על ידי הנבטים. הורדוס מנצח אותם, משתלט על האזור ומקים מושבות צבאיות של אדומים וקשתים יהודים ממסופוטמיה. בשלב זה היחסים כבר אינם טובים. בשנת 9 לפנה”ס עולה לשלטון ארטס הרביעי הגדול, אוהב עמו, ובנייתה של פטרה מגיעה לשיאה. ארטס משיא את אחת מבנותיו לבנו של הורדוס – הורדוס אנטיפס.

התקופה שבין 9 לפנה”ס עד 40 לספירה נחשבת לזמן השיא של הממלכה הנבטית העצמאית, זהו זמן שלטונו של ארטס הרביעי אוהב עמו. הוא נלחם בהורדוס אנטיפס, השולט על עבר הירדן ומנצח אותו.[2] בתקופה זו מתהדק הקשר בין הנבטים לרומאים, המתארים אותם באופן אוהד. כותב סטראבו:

“הנבטים הם אנשים הגיוניים, ויש להם נטייה לעושר, הם קונסים כל מי שמפסיד כסף ונותנים אותות כבוד לכל מי שמרוויח. מכיוון שיש להם מעט עבדים, מי שמשרת אותם הם לרוב קרוביהם, או אחד מהם, או שהם משרתים את עצמם, והמנהג נכון גם לגבי השליטים שלהם. הם מכינים ארוחות משותפות אותן הם אוכלים בקבוצות של שלושה-עשר איש, ויש להם שתי זמרות נערות בכל משתה. המנהיג שלהם עורך הרבה משתאות יין מהודרים, אך אף אחד לא שותה יותר מאחת-עשרה כוסות, בהשתמשו בכל פעם בכוס מוזהבת אחרת. השליט הוא דמוקרטי. בנוסף לכך שהוא משרת את עצמו, הוא לפעמים משרת אחרים בתורו. הוא נותן דין וחשבון על מנהיגותו באסיפה הכללית, ולפעמים אורח חייו נבחן.”

לאחר ארטס הרביעי עולה לשלטון מליכוס השני בשנים 40–70 לספירה. הוא עוזר לטיטוס בכיבוש ירושלים עם 1,000 פרשים ו-5,000 חיילים. העזרה לרומאים אפשרה ליֵשוּת הנבָּטית לשמור על עצמאותה, אך לא לזמן רב.

בשנת 70 עולה לשלטון המלך הנבטי הגדול האחרון, רבאל השני, שמלך בשנים 70–106 לספירה. בשנת 106 הופכת ארץ הנבטים באופן שקט ומסודר לפרובינציה רומית. אין דיווחים על מלחמה ואין עקבות של הרס או עדויות על מאבק. כנראה שרבאל השני עשה הסכם עם הרומאים לחילופי שלטון בהסכמה – הם היו הלקוחות העיקריים שלו והוא לא יכול היה להרשות לעצמו לצאת למלחמה איתם (במיוחד לאחר שראה מה קרה ליהודה). רבאל נקרא סוטר, מושיע עמו. המילה “סוטר” יוחסה לאלים, לגיבורים מיתולוגיים, למושיעי העם. הוא החל לשלוט בדיוק בזמן חורבן בית שני, ושלט במשך שלושים ושש שנים. לפניו שלטה אמו, מלכה בשם שקילט. היא הייתה נשואה לאחיה מליכוס השני, ושניהם היו בנים של ארטס הרביעי. המנהג של נישואי אחים ואחיות אומץ על ידי הנבטים מהשושלת התלמית, וכך כנראה שגם השם סוטר.

לאחר שנת 106 נעלם רבאל השני מדפי ההיסטוריה. מאז מופיעים סוחרים נבטיים ברחבי האימפריה, כולל מקדש נבטי שנמצא ברודוס. לפתע הרומאים סוחרים עם סין, הודו, ציילון – ייתכן שבעזרת סוחרים נבטים. כבר בימי רבאל השני עוברת הבירה הנבטית לבוצרה שבצפון (בבשן) במקום פטרה. לאחר השתלטות הרומאים בימי טריאנוס, הם בונים דרך (ויא טריאנה) מעקבה לבוצרה ודרכה עובר מעתה הסחר מהמזרח, במקום שיעברו דרך פטרה בדרך לעזה או אלכסנדריה שבמצרים.

הממלכה הנבטית הופכת להיות חלק מהאימפריה הרומית ונקראת מעתה “פרובינקיה ערביה”. היא נשארת בגבולותיה המקוריים עד זמנו של דיוקליטיאנוס, סוחרים נבטים שלא רצו להיות חלק מהאימפריה עברו לפלמירה, מוקה ומכה. לפי מקורות מוסלמיים סבו של מוחמד, עבדוללה אין עבאס, היה נבטי שבא מקותה בצפון. כשהרומאים כובשים את הממלכה הנבטית הם טובעים מטבעות שבהם כתוב “ערביה הנרכשת” ולא “ערביה הנכבשת”.

במקביל להשתלטות המדינית, מגלים הרומאים שאפשר להפליג בספינה מתימן למצרים, וכן גילו את השימוש ברוחות המונסון בכדי להפליג להודו דרך האוקיינוס ההודי. הם מפתחים קווי מסחר חדשים המבוססים על ספנות, ועוקפים, עקב כך, את קווי המסחר של הנבטים שהיו מבוססים על שיירות גמלים, ושבהם הייתה להם שליטה בלעדית. דבר זה גרם לירידה כלכלית דרמטית בכלכלה הנבטית, דבר שיכלו להיות לו תוצאות חמורות אלמלא היו הנבטים עם כה מוכשר, מסתגל ונכון לשינוי.

מה שהנבטים עשו הוא דבר מופלא, שנתן להם מקום של נצח בדפי ההיסטוריה, לפחות בהיסטוריה של ישראל וירדן: הם הפכו להיות מעם של סוחרים לעם של חקלאים! השבטים שהחלו כרועי צאן נודדים השלימו את המעגל והפכו להיות עובדי אדמה – ולא סתם עובדי אדמה, אלא עובדי האדמה הצחיחה של הנגב ודרום ירדן! הנבטים בעזרת הידע שלהם של מקורות המים וניצול מי נגר לבארות, פיתחו שיטות השקיה ייחודיות, שאפשרו להם לפתח חקלאות בנגב, שהפך בתקופתם ממדבר לגן פורח.

ערים קמו, בכל מקום נשתלו בוסתנים וכרמים, חיטה גודלה בנחלים. ההתיישבות בנגב ובדרום ירדן עלתה על ההתיישבות כיום ובכל הדורות האחרים. הנבטים ייצרו יין לבן ומכרו אותו ללגיונות הרומאים שהוצבו בנגב ובעבר הירדן.

עד המאה ה-3 הנבטים ממשיכים במסחר ובחיים כרגיל. במאה ה-3 התחולל משבר כלכלי קשה באימפריה הרומית ופטרה ירדה מגדולתה וחשיבותה. במאה ה-4 לספירה פוגעת רעידת אדמה קשה בפטרה, ואין מספיק כסף ורצון לשקם את כל ההריסות. פרובינקיה ערביה הופכת לפלשתינה השלישית, ויחד עם זאת הפריחה של הנגב ושל דרום ירדן נמשכת לתוך התקופה הביזנטית. בשנת 423 לספירה, נזיר ביזנטי בשם סאום מגיע לפטרה עם ארבעים עוזרים בכדי לנצר את התושבים, אלא שאלה לא מרשים לו להיכנס בגבולות העיר וסוגרים את השערים. וכאן אלוהים מתערב: גשם במימדים תנ”כיים יורד ופורץ את החומה, והנבטים הפכו להיות נוצרים. המורשת הנבטית נעלמת, אבל הארץ והאנשים נשארו ופרחו.

הנבטים ממשיכים להתקיים כיחידה אתנית גם לאחר הכיבוש הרומי, כשם שהיהודים ממשיכים להתקיים בצפון הארץ. גם לאחר התנצרותם הם ממשיכים לזהות עצמם כנבטים ומקורות ערביים קדומים מרבים להזכיר את השם “נבטים”. אלא שבתקופה הביזנטית הם נטמעים בשבטים ערביים אחרים, שמתנצרים גם הם. בשנת 551 פוקדת רעידת אדמה נוספת את פטרה והיישוב ננטש.[3]

טיול בפטרה

האתר של פטרה משתרע על פני שטח גדול, עשרות קילומטרים מרובעים, ויש בו יותר משמונה מאות מונומנטים. צריך להקדיש כמה ימים בכדי לגלות את אוצרות העיר האבודה, כולל ההרים שמסביב, פטרה הקטנה ואתרים נוספים בסביבה.

המסלול של פטרה עצמה מתחיל באופן טבעי בסיק ובחזנה, המבנה המפורסם ביותר. מכאן תיקח אותנו הדרך לאורך הגדה הצפונית של העמק, לקברי המלכים, מקדש האריות המכונפים והכנסיות הביזנטיות. נרד לרחוב הראשי – הקארדו, ונעלה למקדש הגדול ולאחר מכן למקדש דושרא שלידו. משם יש התפצלות לשלוש דרכים: דרך אחת תיקח אותנו למנזר א-דיר, ממנו תצפיות יפות של הנגב וארץ ישראל; דרך שנייה תקח אותנו להרים שמאחורי המקדש: הר חביס, הר אום ביארה, ובסופו של דבר להר אהרון; ודרך שלישית תעלה אותנו דרך ואדי פארסה אל האובליסקים, הבמה במקום הגבוה, ותרד חזרה אל החזנה.

גיאוגרפיה מקודשת של העיר

פטרה נבנתה בעיקר במשך מאתיים שנה, מימיו של ארטס השלישי בשנת 83 לפנה”ס ועד לימיו של רבאל השני, בשנת 106 לספירה, עת העיר עברה לשליטת הרומאים. לפי אחת התיאוריות, המבנה הארכיטקטוני של העיר משקף את סדר המלכים.[5]

הכניסה לפטרה היא דרך נקיק צר שנקרא ה”סיק”. בקצה שלו נפגשים עם המבנה המרשים והמסתורי ביותר בפטרה, הלא הוא ה”חזנה”. אחת ההשערות היא שהמבנה נבנה על ידי ארטס השלישי, בונה פטרה הגדול הראשון. הוא הגיע בכיבושיו לדמשק ולאזורים מאוכלסים ביוונים הלניים, ולמד את סודות האדריכלות הקלאסית. הוא זה שהחליט להתחיל ולבנות בקנה מידה גדול, ולכן באופן טבעי האתר הראשון שנתקלים בו קשור אליו.

המבנה הרחוק ביותר בפטרה בקצה האתרים של העיר, בקצה הכי מערבי הוא מבנה ה”מנזר” (א-דיר) שלפי אחת ההשערות הוא קברו או מקום מקדשו של רבאל השני. מבנה זה דומה בצורתו לחזנה, וכתוצאה מכך, בצד המזרחי ביותר ובצד המערבי ביותר של העיר ישנם מבנים דומים, המוקדשים באופן יחסי למלך הבנאי הגדול הראשון ולמלך הבנאי הגדול האחרון – שניהם מעוצבים בצורה דומה. זה הדבר הראשון שעולה בהתייחסות לגיאוגרפיה המקודשת של העיר.

זאת ועוד, המבנה הראשון – החזנה – מכוון את הזריחה ביום הארוך בשנה, בעוד המבנה האחרון – א-דיר – מכוון אל השקיעה ביום הקצר בשנה. המרחק בין מבנה למבנה הוא כשישה קילומטרים. בין שני המונומנטים נמצאת העיר פטרה, כשבצד המזרחי שלה נמצאים קברי המלכים, מבנים מונומנטאליים ענקיים, אף כי לא בטוח שהם אכן קשורים למלכים וכי היו קברים, ואולי יש להם תפקיד אחר.

מקדש הקבר הראשון מדרום לצפון הוא מה שקרוי קבר האורנה, והוא היפה והמרשים ביותר מבין קברי המלכים. לפניו רחבה גדולה, הפונה אל הר אום ביארה, ההר הקדוש, והוא נשען על קשתות. המבנה הזה פונה אל הרחוב הראשי של פטרה ושולט על הנוף של העיר. לפי ההיגיון של גיאוגרפיית המלכים המקודשת (ואין לזה הוכחה), הרי שאם החזנה שייכת לארטס השלישי וא-דיר לרבאל השני. קבר האורנה צריך להיות קשור באופן הגיוני למלך הנבטי הגדול ביותר והבנאי הגדול ביותר, הלא הוא ארטס הרביעי. הוא זה שתרם הכי הרבה לבנייה של הקריה הנאמנה, אלא שהוא פעל, כנראה, על סמך תוכנית אב גדולה יותר, אליה היו שותפים כל שאר המלכים שבאו לפניו ואחריו.

הרחוב הראשי של פטרה עובר בעמק באזור הנמוך ביותר של העיר. בקצהו נמצא הר קטן בשם ג’בל חביס, כשמעליו מתנשא הר אום ביארה המרשים. בסוף הרחוב רחבה גדולה ובה נמצא המקדש הנבטי החשוב ביותר המוקדש לדושרא, אלוהי ההרים, המזוהה גם עם השמש. לפני הרחבה ישנם שערים. למקום זה הורשו להיכנס נבטים בלבד. צורתו של מקדש דושרא היא מרובע המשקף את הר ג’בל חביס שמעליו, ואת הר אום ביארה שמאחורי ג’בל חביס. במילים אחרות, יש לנו כאן הדהוד של ההרים מסביב.

לפני האזור המקודש של מקדש דושרא, בשני צדי העמק, ישנם שני מקדשים גדולים: בצד הדרומי של הרחוב הראשי שוכן המקדש הגדול של פטרה, המוקדש לאלוהות הזכרית. מקדש זה הוקדש ליופיטר, דיוניסוס, ואלי עולם קלאסי נוספים, והיה גם כנראה מקום מושב מועצת העיר. בצד הצפוני של הרחוב הראשי שבעמק שוכן מקדש לאלה אל עוזה, האלוהות הנשית העיקרית של הנבטים.

הגיאוגרפיה המקודשת במקומות שונים בעולם מדגישה את נושא הגברי והנשי. אם יש מקדש לגברים בצד אחד של עמק, באופן טבעי מקדש לנשים יהיה בצד השני.[6] כך היה בירושלים, וכך גם במקומות אחרים, וכנראה שזה הסיפור גם בפטרה.

המיקום של המונומנטים בפטרה מתייחס לכמה פסגות הרים בולטים בסביבה, ובמיוחד אום ביארה והר אהרון. רבים מן המונומנטים מתייחסים אליהם ומכוונים אליהם. כפי שאראה בהמשך, נקודות ההתייחסות האחרות הן זריחות ושקיעות השמש, הירח והכוכבים בשמיים. במילים אחרות, בפטרה ישנם כמה קווי אנרגיה, וכנראה שהייתה לפטרה מעין תוכנית אב שלפיה נבנו ומוקמו הקברים והמקדשים, והיא נועדה לבטא עקרונות יקומיים כגון זכרי ונקבי, רצף הזמן וההיסטוריה הקדושה, וכן לשקף את ההרים והנוף שבסביבה מצד אחד, ואת כיווני השמש[7] והכוכבים בשמיים מהצד האחר.

החזנה

לשם מה נבנתה החזנה, הבניין המרשים ביותר בפטרה, ועל ידי מי?

האמת היא, שלמרות כל ההסברים המלומדים של מדריכי התיירים, אין אנו יודעים את התשובות לשאלות אלה. אפשר היה לצפות לסוג כלשהו של כתובת הקדשה, פסל או ציור של דמות מוכרת, ולא כך הוא. בשנים האחרונות התגלו מספר קברים עתיקים מתחת למבנה החזנה, אבל זה לא פותר את חידת המבנה עצמו. ייתכן והבנאי הוא ארטס השלישי, וייתכן שזה ארטס הרביעי או מישהו אחר. יש אומרים שזה קבר, יש אומרים מקדש – ואולי מקום מחסנים, מבנה שלטון או ספרייה? וייתכן גם שכמה דברים יחדיו.

כך או כך, החזנה הינה מבנה ענק בגובה כארבעים מטרים החצוב בסלע, שאפשר לנסות ולפענח את משמעותו לפי העיטורים שבחזית הבניין המהודרת, שלה שתי קומות.

בקומה השנייה של חזית הבניין יש תולוס (גליל) עגול בעל גג חרוטי שקערורי[8] ועל ראשו אורנה (כד לאפר מתים). מתחתיה החרוט מתפצל לארבע פינות, בדומה לארונות קבורה מאותה תקופה. על התולוס יש תגליפים של האלה איסיס המצרית, משני צדי התולוס מבנה דמוי חית שעליו תגליפים של ניקה אלת הניצחון ואמזונות (נשים לוחמות מהמיתולוגיה היוונית), דמות ניקה מופיעה בארונות קבורה מאותה תקופה כמסמלת את הניצחון על המוות.

כל ההיבטים הללו של המבנה מחזקים את ההשערה שזה היה מבנה קבר, אלא שיש גם היבטים אחרים: מבנה התולוס העגול אופייני למקדשים לאלוהות הנשית וכך גם התגליפים של האלות. הגמלונים בקומה הראשונה והשנייה ומעל התולוס הם בעלי עיטורים צמחיים. על הגמלון בכניסה יש פרצוף של האלה אל עוזה שהושחת, מתחתיו שיבולים, הסמל שלה, גביעי יין ושריגים של עלים. אל עוזה מזוהה עם איסיס. היה לה שיער ארוך, כמו למלכים הנבטיים שייצגו את דמות השמש, או לנזיר היהודי שמשון.

מעל המבנה דמוי האות חֵית יש גג משופע ועליו ארבעה נשרים המסמלים את האלה איסיס, שהיא אלת השמיים, המכילה בכנפיה את העולם כולו. המבנה פונה מזרחה לכיוון המדויק של זריחת השמש ביום הארוך בשנה. בקומה התחתונה ישנם שישה עמודים וחזית קלאסית מפוארת, האופיינית למקדשים. משני צדי החזית יש שני רוכבים הפונים כל אחד לכיוון אחר. אלה הם קסטור ופולוקס, שני אחים שאחד מהם היה אל והשני אדם. הם כה אהבו זה את זה, עד שהאל שביניהם ביכר למות עם האדם מאשר להמשיך ולחיות בלעדיו. לאחר מותם הם הפכו לכוכבי מזל תאומים שבשמיים. כל ההיבטים הללו מחזקים את ההשערה שזה היה מקדש כלשהו הקשור לעיקרון הנשי.

חזית המבנה בכללותה מזכירה את הספרייה באפסוס, אחד מהפלאים של העולם העתיק. בתוך המבנה יש אולם גדול עם שלושה חדרים קטנים צדדיים וכן שני אולמות בינוניים משני הצדדים של הכניסה. בכניסה לפתח הראשי של החזנה שש מדרגות המסמלות את השלבים השונים בעלייה של הנפש אל הרקיע השביעי בשמיים.

כך או כך, מבנה החזנה מרשים ביותר והוא הולך ונגלה למתקדם בסיק באופן הדרגתי, כפי שנהוג היה בבניית מקדשים במצרים. מה שנגלה קודם זה הצד הימני, הצפוני, אלא שהצד הדרומי הוא שיקוף שלו. הרוכב ושני העמודים בדרום הם תמונת מראה של הרוכב ושני העמודים בצפון, כשבאמצע יש עוד שני עמודים ופתח אל הפנים וביחד שישה. במילים אחרות, הבניין הוא התפתחות והשתקפות של החלק הצפוני שלו, הנגלה דרך הסיק, כמיטב המסורת הקלאסית שבה בניין מתייחס לחלקיו ולסביבה.

קברי המלכים

בצד המזרחי של פטרה, על קירות ההרים הסוגרים על פטרה ממזרח, צופים על העמק בהוד והדר מה שנקרא “קברי המלכים”, במיוחד בזמן השקיעה הצובעת את חזיתותיהם בוורוד.

בימי קדם בוודאי שחזיתות נפלאות אלה על צלע ההר נצצו והרשימו בגימור המושלם שלהן, וכמו שלטו על העיר מכל מקום שהיית בו. מכאן ההבנה שפטרה הייתה עיר מקודשת ולא עיר מגורים, שהרי קשה לחיות חיים רגילים תחת ההשפעה של הקברים הרבים הצופים עליך מכל עבר. אנו קוראים למבנים החצובים בסלע בשם קברים, אך כלל לא בטוח שהם היו קברים וכלל לא בטוח שהם קשורים למלכים. היה מי שהציע שאלה הן קתדרלות העיר, מקדשים, מחסנים, מקום משפט או כינוסים ציבוריים, והאמת היא שאיננו יודעים זאת בוודאות.

ישנם ארבעה מבנים עיקריים והם נקראים על שם אפיונים ארכיטקטוניים, מכיוון שלא נמצאו עליהם כתובות או אמצעים מזהים אחרים (דבר מדהים בפני עצמו).

הראשון והמרשים מביניהם (מדרום לצפון) הוא קבר האורנה (או קבר בית המשפט), לאחר מכן יש קבר קטן יותר שנקרא קבר המשי, לאחריו הקבר הקורינתי ולבסוף קבר הארמון. ייתכן ואלה הם ארבעה מקדשי בריאה מסוגים שונים, או מקדשי מוות, ארבע דרכים שונות להתייחס למוות או לחיים. בכל מקרה, המוטיב של ארבע חוזר בחלק גדול מהם.

בתוך קבר האורנה נמצא האולם הגדול ביותר בפטרה, עם קירות חלקים לגמרי החצובים באבן חול שיוצרת שטיחי צבע יפהפיים. בתקופה הביזנטית שימש המקום ככנסייה. לפני הקבר חצר סטווים ששימשה אולי לטקסים לכבוד המת.

כשעולים דרך המדרגות אל ה”קבר” מתגלה חזית מפוארת, הנמצאת בקצה רחבה גדולה ומרובעת שמשני צדדיה קירות ובתחתיתם סטווים עם שישה עמודים. הרחבה וחזית קבר האורנה פונים במדויק כלפי ההר המרובע הקדוש של פטרה, שנקרא כיום אום ביארה ובעבר ייתכן והיה “סלע” של האדומים. זהו הר בסגנון מצדה בעל מבנה מרובע ופסגה שטוחה בצורת שולחן. הריבוע של ההר משתקף במדויק בריבוע של הרחבה, וחזית המונומנט פונה אליו כך שהשמש שוקעת מעליו בדיוק ביום השוויון (שזה היה החג המרכזי של הנבטים בפטרה). על ראש חזית המבנה גילוף של כד מסגנון האורנה, כד אפר למתים, הנותן למקום את שמו.

לפי מחקרו של טום פרדייס מאוניברסיטת ארקנסו[9], קבר האורנה מכוון בצורה יוצאת דופן כלפי שקיעת השמש במועדים מיוחדים בשנה: ביום השוויון קרן שמש החודרת דרך הדלת בזמן השקיעה מאירה את האמצע המדוייק של האולם הגדול, ביום הקצר בשנה קרן שמש החודרת דרך הדלת בזמן השקיעה מאירה את הפינה המדויקת הצפון מזרחית של האולם וביום הארוך בשנה את הפינה המדויקת הדרום מזרחית. מבחינה הסתברותית לא ייתכן שההתאמה הזו היא מקרית. נראה שמי שחצב את האולם של קבר האורנה קבע את המידות לפי זוויות השמש.

גם בקבר הקורינתי, על שם כותרות החזית הקורינתיות, ישנם כיוונים כלפי שקיעת השמש בארבעת הימים הסולאריים. המבנה דומה במקצת לחזנה. יש מחוצה לו ארבעה אגנים של מים להיטהרות, וארבעה בתוכו, וזה מחזק את הסברה של מקדש. לפני הקברים היו גנים שלפי אמנות הנבטים מפרידים בין עולמות החיים לעולמות המתים.

קבר הארמון הוא הקבר הגדול ביותר בפטרה, בחזיתו ארבעה פתחים עם גמלונים המובילים לארבעה חדרי קבורה. הקומה השלישית שלו הייתה בנויה, דבר יוצא דופן בפטרה, ונשאלת השאלה: למה? הרי יכלו להעביר אותו למיקום אחר. אלא שרצו כנראה שיהיה צמוד לקברי המלכים האחרים, יש כאן המשכיות שלטונית או אחרת. הקבר נקרא כך משום שחזיתו מזכירה את ארמונו של נירון קיסר ברומא. מצפון לקבר הארמון יש על הקיר מפל מים גדול המוביל לבריכת מים, מחזה מרשים ביותר בעת שהיה מופעל.

גם בקבר הארמון יש כיוונים שמשיים מדוייקים – ביום השוויון נכנסת קרן שמש בזמן השקיעה דרך הפתח הדרומי ומאירה נישה דרומית בתוך האולם הגדול שבמקדש. צמוד לאולם זה יש שני חדרים קטנים, והשמש מאירה את הדרומי שביניהם. ביום הקצר בשנה בזמן השקיעה נכנסת קרן שמש דרך פתח צפוני יותר ומאירה את הנישה הצפונית באולם הגדול, והאור נכנס גם לחצר הצפוני מבין שני החדרים.

אתרים נוספים בפטרה

מקדש האריות המכונפים

מקברי המלכים ממשיכים בשביל אל מקדש האריות המכונפים, מצדו הצפוני של הרחוב הראשי של פטרה. זהו מבנה מקדש מרובע שבו נתגלו כותרות עמוד בצורת אריות מכונפים – מעין גריפון קדום, המסמל מעבר ממימד אחד למימד אחר. במקום זה נתגלה פסל של אל עוזה, אחת האלות הראשיות של הנבטים, בת זוגתו של דושרא, המזוהה עם כוכב נוגה, ולכן מזהים את המקום עם מקדש שלה. נתגלו גם פסלים נוספים וחפצי פולחן, וגם טבעת עליה חקוקה דמות אלה ערומה ודולפינים שעליהם רוכבת אישה.

ליד מקדש אל עוזה ישנן שתי כנסיות ביזנטיות וכן מבנה טבילה אחד. פטרה הופכת להיות נוצרית במאה ה-4 לספירה וכנראה שבמקום של המקדשים לאלוהויות הנשיות האחרות נבנות שתי כנסיות אלו. השערה זו נובעת מכך שעל רצפת הכנסייה הגדולה ישנו פסיפס ובו שבע דמויות שונות – ארבע הקשורות לעונות השונות, סופיה אלת החוכמה ושתי דמויות מלכותיות נוספות. הכנסייה הגדולה בנויה בצורת בזיליקה ומצטיינת בפסיפסים שבה. יש לה חצר ומבנה טבילה מהצד השני. מעליה נמצאת כנסייה מרובעת קטנה יותר ובליבה ארבעה עמודי אבן שיש פורפיר כחולה נהדרים, שהובאו לכאן מאחד המקדשים הקדומים.

המקדש הגדול

מדרום לרחוב הראשי של פטרה, לפני האזור המקודש של מקדש דושרא במערב, עולות מדרגות אל רחבה ענקית שמסביבה אכסדראות עמודים ובקצה מקדש ענק, זה מזכיר במקצת את חצר הר הבית ומקדשים אחרים בעולם העתיק, ואכן היה זה מקדש בסגנון העולם ההלניסטי רומי המוקדש לאלים. מצפון לו היה כנראה מבנה בריכה ואולי גם שווקים. למקדש זה יכלו להיכנס גם נוכרים, וכנראה ששם נחתמו החוזים המסחריים החשובים של הסחר בקטורות, בשמים ושאר מוצרי המותרות הנבטיים. במרכז המבנה חדר בסגנון אודיאון, מעין תיאטרון קטן שלא יודעים למה שימש. אחת ההשערות היא שזה היה מקום מפגש הממשלה הנבטית, מועצת העיר, אך ייתכן ששימש גם לטקסים דתיים שכללו הופעות כלשהן. מעניין לציין שבחלק מכותרות העמוד של מקדש זה נתגלו צורות פילים.

מקדש דושרא – קסר אל בינת

המקדש החשוב ביותר של הנבטים נמצא בלב האזור הקדוש בקצה המערבי של הרחוב הראשי – הקארדו. הוא בנוי בצורה של ריבוע שלם, האופיינית לביטויי קדושה אצל הנבטים בפרט והערבים בכלל, הריבוע מסמל את הצורה הראשונית, ההתגבשות הראשונה. בכל הערים של חצי האי הערב לפני האסלאם היו מבנים מקדש מרובעים, שסימלו את העיקרון האחד שמאחורי עולם התופעות, ובתוכם ייצוגים של כל האלים השונים, נשים וגברים יחדיו (קראו למקומות כאלו “כעבה”, זהו שם כללי של סוג מבנה שהיה קיים גם במכה), וכך גם בפטרה – ובכך מתקרבים הנבטים למונותיאיזם.

האל דושרא הוא האל הראשי של הנבטים, הופעתו בוטאה על ידי ריבוע אבן שלעתים יש עליו עיניים ופה, או רק עיניים. לעתים הוא בוטא על ידי עיגול. הריבוע והעיגול – שניהם מהווים צורות מופשטות ראשוניות. המקדש קשור כנראה להר שמאחוריו, ג’בל חביס, הר קטן שצורתו מרובעת, ומאחורי הר זה היה הר נוסף, גדול הרבה יותר, בשם אום ביארה, שצורתו מרובעת אף היא. המקדש וההרים (שניהם היו מקודשים) יצרו רצף של שלושה ריבועים, המשקפים זה את זה ומסודרים על ציר שקיעת השמש ביום הארוך בשנה. המקדש הוא בגודל מרשים של ארבעים על ארבעים מטר. בחזיתו ארבעה עמודים. החוקרים מתארכים אותו לימי ארטס (חרתת) הרביעי.

בלב מקדש דושרא יש גומחות וחדרים לאלים השונים. חלק גדול מהפולחן נעשה על הגג, מכיוון שדושרא היה קשור גם לשמש – כך לפחות לפי תיאור של היסטוריונים רומאים. בכרכוב שמתחת לגג סימני עיגול וריבוע, לפני המקדש מצד צפון מזבח ענק ומדרגות העולות אל פתח הכניסה.

ג’בל חביס

זהו הר קטן יחסית, הנמצא בקצה הרחוב הראשי של פטרה מעל מקדש דושרא. בראשו שרידי מצודה צלבנית ואתרים נבטיים קדושים, במת פולחן ודרך תהלוכות, ולרגליו מבנה בצורת קולומבריום וקברים לא גמורים, המספרים לנו איך בנו-חצבו את החזיתות והמבנים הנהדרים של פטרה בקירות הסלע – וזאת לא בשל כך שהם לא ידעו לבנות בניינים עומדים (כפי שאנחנו רואים במקדש דושרא), אלא כיוון שהם בחרו לחצוב בהר, מסיבה כלשהי.

הר אום ביארה

משמעות השם “אם הבורות” – ובערבית “אום אל ביארה”. על ראשו ישנם בארות מים גדולים שהיוו אחד ממקורות המים החשובים של פטרה, לרגליו מצד מערב מעיין מים איתן יחיד באזור, וקצת מערבה ממנו מקדש לאל עוזה – איסיס.

זהו אחד מההרים הקדושים השולטים על הנוף של פטרה, הר שולחן עצום בעל מצוקים מכל עבר, ההופכים אותו למצודה כמעט בלתי ניתנת לכיבוש, יש סברה שזוהי סלע התנ”כית של האדומים, המצודה העיקרית שלהם, ושהנבטים השתמשו במקום בכדי להחביא את אוצרותיהם, ובגלל הר זה נבחר המיקום של פטרה כעיר בירה. ייתכן שהקשר שלו למים הוא שהפך אותו לקדוש.

ההר משתקף בהרבה מאדריכלות העיר, מכוונים אליו כמה בניינים מרכזיים כגון קבר האורנה, והוא משקף את ג’בל חביס ומקדש דושרא שנמצאים מצדו המזרחי. העלייה להר קשה ומאתגרת. בראשו התגלה גם יישוב ניאוליתי קדום, אחד מהראשונים בעולם מלפני 9,000 שנה, זמן שבו מזג האוויר בדרום היה יותר גשום מאשר כיום.

המנזר – “א-דיר”

בערבית המילה מנזר היא “דיר”. המונומנט המערבי ביותר של פטרה נקרא על ידי המקומיים המנזר – א-דיר – אלא שהוא קשור לנבטים והיה כנראה מקום קבורתו של המלך הגדול האחרון של הנבטים, רבאל השני, ומבחינה זו מיקום המבנה והצורה שלו תורמים לאדריכלות המקודשת של פטרה. יש להבין כי בימי קדם אתרים מקודשים נבנו כמכלול שלם, ובכלל זה ערים. בתוך מכלול זה לכל מבנה היה מקום ותפקיד ביחס לשאר. כך נבנו גם המנזרים הגדולים של ימי הביניים, ואף בירושלים הרומית היה תכנון כזה (באיליה קפיטולינה). ההתחלה של פטרה הייתה במבנה מדהים בקצה המזרחי שלה, הלא הוא החזנה, אך מתאים הוא שהסוף של פטרה יהיה במבנה שאינו פחות מדהים ומאוד דומה בצד המערבי – הלא הוא א-דיר.

אם החזנה הייתה קשורה לארטס השלישי, האיש שהחל את הבנייה בפטרה והפך אותה לבירה, הרי שא-דיר קשור לרבאל השני, האיש שסיים את התקופה הקלאסית בפטרה, חתם את עידן גדולתה, והעביר את הבירה לבוצרה שבצפון. פטרה הייתה אמורה להישאר מאז ועד עולם כבירת נצח לרוח הנבטית, כסמל לגדולה של הנבטים, וכך היא באמת כיום, כפי שהפירמידות במצרים הן מצבת עַד לגדולה המצרית, מזינים את הרוח המצרית.

א-דיר צופה כלפי מערב, בשונה מהחזנה, הפונה כלפי מזרח. למעשה, א-דיר מכוון כך שקרן שמש בזמן השקיעה ביום הארוך ביותר תאיר את הפינה הצפון-מזרחית של החדר הפנימי שלו, בעוד שהחזנה בנויה כך שהחזית שלה פונה כלפי זריחת השמש ביום הקצר ביותר.

א-דיר צופה אל עמק הערבה והנגב. הנוף שלו פתוח, בהיפוך לחזנה שהיא במקום סגור. ה”דיר”, המנזר, הוא כמעט העתק של החזנה. השם “מנזר” ניתן למקום כיוון שלאחר התקופה הנבטית המקום הפך מרכז של נזירים. יש אומרים שהמקום נבנה כבר בתקופה קדומה לרבאל, בזמן עבדת השני שכבש את הנגב, וכמקום פולחן לכבודו, הצופה אל הנגב.

הבמה הפתוחה והאובליסקים במקום הגבוה

פטרה נמצאת בעמק בין הרים. מסביב לה פסגות מרשימות, ועל ראשיהן במות פולחן שאליהן מובילות דרכי תהלוכות ומדרגות חצובות בסלע. באופן כללי, רבים ממקומות הפולחן של הנבטים נמצאים במקומות גבוהים, כנראה בהקשרים שמשיים או כוכביים (ירח).

מקום הפולחן הגבוה המרשים ביותר נמצא מעל התיאטרון של פטרה, צופה על העיר והרחוב הראשי מדרום, על פסגת הר ג’בל אל מדבה (madhbah).

בדרך אל המקום הגבוה יש עמק ובו מספר מונומנטים נפלאים (קבר הגן ולו מערכת מים מרשימה, קבר החייל הרומי וקבר הטרקלין, הנמצאים זה מול זה). הדרך היא דרך תהלוכות דתית שבמהלכה עולים במדרגות, עוברים גנים, עומדים למול אריה מסותת באבן שמפיו יצאו בעבר מים ששימשו לטהרה, ומגיעים לבסוף, דרך מספר מפלסים, אל אזור האובליסקים.

מהצד השני של ההר יש דרך תהלוכות אחרת שמתחילה בתיאטרון ומגיעה גם היא לאזור האובליסקים. רק כאשר מגיעים לשם משתי הדרכים נגלה הנוף הנפלא של פטרה, ובמיוחד הר אהרון המשמש כנקודת ציון במרחב.

האובליסקים נמצאים בראש ההר והם נוצרו על ידי הסרת כל הסלע שמסביבם – עבודה כבירה וחסרת הגיון תועלתי כלשהו. לפיכך, יש כאן הגיון אחר.

בבדיקות שעשה טום פרדייס מאוניברסיטת ארקנסו מתברר שהאובליסקים מכוונים כלפי זריחת השמש ושקיעתה בשני ימי השוויון. אלה היו ימי החג החשובים ביותר של הנבטים, וייתכן שהאובליסקים מסמלים אותם, ולכן יש שניים מהם. צריך לזכור שבמצרים הסמוכה, אובליסקים נחשבו לייצוג של השמש.

מהאובליסקים מטפסת הדרך לפסגת ההר הסמוך, שם יש רחבה חצובה בסלע בצורת מלבן בגודל 7 X 15 מטר. במרכז המלבן מעין במה מעט מוגבהת. בצד המערבי שלו נישה, מגרעת מלבנית, הפונה לכיוון הר אהרון ובה מזבח קטן, מדרום מזבח נוסף עם מתקן לנוזלים, כיור עגול לקורבנות המוביל לאגן שקוע קטן.

בבמה יש אוריינטציה כלפי ציר יום השוויון (מזרח מערב מדויק), המשרטט את גבולות הבמה הצפוניים והמזרחיים, אבל בנוסף על כך, הציר המרכזי הוא אוריינטציה כפולה של קו הגבול הדרומי של הבמה והחיבור בין שני המזבחות – הבמה המוגבהת שבמרכז והמזבח במערב, כלפי הר אהרון מצד אחד (מערב) והזריחה של השמש ביום הארוך בשנה, מצד שני (מזרח).

הור ההר – הר אהרון

ג’בל הארוּן מתנשא לגובה של 1,350 מטר, והוא הגבוה והמרשים ביותר במרחב פטרה, צופה אל דרום הנגב וסיני. לפי המסופר במקרא, אהרון הכוהן מת בזמן נדודי בני ישראל ב”הר ההר בקצה ארץ אדום” (במדבר כ, כג), אך אין תמימות דעים באשר לזיהוי המקום. עם זאת, המסורת המצביעה על ההר שליד פטרה היא קדומה מאוד ונזכרת כבר על ידי יוסף בן מתתיהו. המקום הוא המקום הקדוש ביותר למוסלמים בדרום ירדן.[10] אומר אבסביוס, ראש הכנסייה בקיסריה בראשית המאה הרביעית: “הור הר אשר מת בו אהרון, אצל העיר פטרה…”

אין ספק שקבר אהרון וההר שעליו הוא בנוי הם נקודת האנרגיה העיקרית של הסביבה. פטרה נמצאת במעין מכתש בין הרי גיר גבוהים (1,700 מטר). תוך המכתש מלא בהרים משונים של אבן חול נובית. בתוך הרים משונים אלה בולט במיוחד הר הנמצא במערב המכתש והוא הר אהרון – הור ההר. הוא יושב כמו על במה מוגבהת במרכז האמפיתיאטרון של פטרה, ורואים אותו מכל מקום.

בדרך להר אהרון עוברים ליד מונומנט הנחש, המצביע לכיוונו של ההר וקבר אהרון. סמוך להר אהרון מתגורר שבט בדווי בשם א ליתאנה, שקבר אהרון מקודש עליו במיוחד. בני השבט נהגו לעלות אליו לרגל באופן קבוע. הם גם כינו לא אחת את בניהם בשם אהרון, והאמינו שבכך תשרה עליהם ברכה.

בקרב התושבים המקומיים רווחות מסורות שונות שנועדו לרומם את קדושת המקום וחשיבותו. לפי אחת מהן, נשמתו של אהרון הגיעה לפטרה בדמות ציפור ירוקה. לשמע הידיעה הזדעזעו ההרים בחיל ורעדה. רק הר אהרון (הור ההר) נותר שלם כשהיה, ונמצא ראוי לקלוט את נשמתו. וכך, במערה שעל ההר, נשמתו של אהרון מצאה לה מנוח. כאשר ראה משה היכן נקבר אהרון, הוא עלה להר ובנה שם מצבת קבר לכבודו.

הגיאוגרפיה המקודשת של פטרה מכוונת להר אהרון, שהוא הבולט והגבוה שבהרי הסביבה. הבמה, נחש האבן ומונומנט א-דיר מצביעים לכיוונו.

[1] בנוסף על כך, היו חמש ערי קבורה קדושות נוספות באזורי המדבר, כגון ממשית שבנגב.
[2] הורדוס אנטיפס הוא שליט הגליל ועבר הירדן הנשוי לבתו של ארטס הרביעי. בשנת 27 הוא מתאהב בהרודיה, שבגללה הוא הורג את יוחנן המטביל, ועקב כך מגרש את אשתו הנבטית. ארטס הרביעי יוצא לנקום את כבוד בתו. פרשה זו הביאה גם להוצאתו להורג של יוחנן המטביל, שיוצא כנגד הקשר בין אנטיפס להרודיה.
[3] התקופה הנוצרית מסתיימת עם כיבוש האזור על ידי שבטים ערביים נודדים אחרים, הלא הם המוסלמים של מוחמד, בראשית המאה ה-7 לספירה. בעקבות הכיבוש הערבי נפסק הסחר הבינלאומי עם קונסטנטינופול ואלכסנדריה, שהיה בבסיס הכלכלה של אזור הנגב ודרום עבר הירדן, ויישוב הקבע החקלאי באזורים אלה מתדלדל ונעלם.
[4] “כעבה” הוא שם כללי לאזור שנחשב קדוש בעיר ערבית קדומה. בדרך כלל היה זה בניין מרובע. הייתה כעבה בכל עיר קטנה ובה יכלו לשים פסלים של כל האלים. המאמין יכול היה להקיף את הכעבה ולהתפלל לכל האלים ביחד. הכעבה החליפה בנייה של כמה מקדשים, לכל אל בנפרד.
[5] תיאוריה זו מופיעה באתר http://nabataea.net/ שהוא המקור הטוב ביותר (לדעתי) ללימוד תולדותיהם של הנבטים ותיאור האתרים השונים.
[6] ליד מקדש אל עוזה ישנן מספר כנסיות שנבנו כנראה על בסיס מקדשים לאלוהויות הנשיות האחרות. אנחנו יודעים זאת כיום, כיוון שבפסיפסים שלהם מקודש נושא האלוהות הנשית ומצוירות דמויות כגון סופיה.
[7] Tom paradise, Architectural orientations and earth sun relationship in Petra, university of Arkansas, 2015.
[8] אנו מוצאים גג חרוטי כזה כציון לנפש מתים הן בקבר הורדוס בהרודיון (לכל ההר יש צורה כזאת) וכן ביד אבשלום בירושלים, שניהם פחות או יותר מאותה תקופה.
[9] Tom Paradise. Architectural Orientations And Earth Sun Relationship In Petra.
[10] בקבר אהרון ובאזור הר נבו היו מנזרים בימי הביניים, ובזכותם הצלבנים גם הגיעו לאזור והקימו מצודה בעיירה שובך הסמוכה.