מקדש סוקיו היפני בלומביני:
אדריכלות קלאסית, ארגון "סוקיו" ופועלו של הנזיר סוזן אומהרה
מקדש סוֹקְיוֹ היפני (Sokyo Japanese Buddhist Temple), המכונה גם נִיפּוֹנְדֶרָה (Nippon-dera – "המקדש היפני"), ממוקם באזור המנזרים המערבי של לומביני, המיועד למסורות המהאיאנה והווג'ריאנה. המקדש נחנך ונפתח לציבור ב־10 בינואר 2020. מבחינה תכנונית, הוא מציג גישה השונה מרבים מהמקדשים השכנים לו: במקום ריבוי קומות וצבעוניות עזה, המבנה מתאפיין בקווים אופקיים, סימטריה ושימוש מצומצם בצבעים, בהתאם למסורת האדריכלית של מקדשי יפן הקלאסיים. הקמת המקדש מהווה נדבך נוסף במעורבות היפנית בפיתוח לומביני המודרנית, שהחלה עוד בשנת 1978 עם גיבוש תוכנית האב של האתר כולו על ידי האדריכל היפני קֶנְזוֹ טַנְגֶה (Kenzo Tange).
שני המיזמים היפניים בלומביני והבודהיזם ביפן
הרקע הארגוני והדתי:
הנוכחות של הבודהיזם היפני בלומביני מתבטאת בשני אתרים שונים, אשר חוקר הבודהיזם ג'ון ס' סטרונג (John S. Strong) עומד על ההבחנה המוסדית ביניהם:
האתר הראשון והוותיק יותר הוא פגודת השלום העולמי (World Peace Pagoda), הממוקמת בקצה הצפוני של ציר התכנון המרכזי בלומביני. פגודה זו הוקמה על ידי מסדר נִיפּוֹנְזַאן מְיוֹהוֹגִ'י (Nipponzan Myohoji) – תנועה בודהיסטית פציפיסטית מזרם הניצ'ירן שנוסדה ב־1917 על ידי הנזיר פוג'י גורוג'י (Fujii Guruji), ועוסקת בהקמת סטופות שלום ברחבי העולם.
האתר השני הוא מקדש "ניפונדרה" שבאזור המנזרים המערבי, אשר הוקם על ידי ארגון סוֹקְיוֹ (Sokyo Buddhist Organization). סוקיו הוא תאגיד דתי יפני עצמאי שנוסד בשנת 1986. משמעות השם "סוקיו" היא "התורה הכללית" או "הבודהיזם המקיף". הקמת הארגון קשורה למגמות בבודהיזם היפני של שלהי המאה ה־20 והמאה ה־21: ביפן המודרנית, הממסד הבודהיסטי הוותיק מזוהה במידה רבה עם עריכת טקסי אשכבה וזיכרון ("בודהיזם של הלוויות"), והוא מפוצל לאסכולות היסטוריות נפרדות (כגון זן, שינגון, טנדאי, ארץ טהורה וניצ'ירן). כתגובה לכך, צמחו ביפן תנועות וארגונים חדשים דוגמת "סוקיו", המבקשים לחרוג מהחלוקה הכיתתית, לחזור אל דמותו ותורתו של הבודהא ההיסטורי (שאקיאמוני), ולשלב את הפעילות הדתית עם עשייה הומניטרית וחברתית.
המייסד: הנזיר סוֹזֶן אוּמֶהַרָה (Souzen Umehara)
מייסד ונשיא ארגון "סוקיו" הוא הנזיר היפני סוֹזֶן אוּמֶהַרָה (Souzen Umehara), שיזם והוביל את הקמת המקדש בלומביני. תפיסתו הדתית של אומהרה מבוססת על חיזוק הקשר הישיר שבין הבודהיזם היפני לבין אתרי המקור של הבודהיזם בהודו ובנפאל (אזור המכונה במסורת היפנית "טֶנְגִ'יקוּ" – Tenjiku). מכיוון שהבודהיזם הגיע ליפן במאה ה־6 דרך סין וקוריאה והתפתח בה בבידוד יחסי מהודו, ראה אומהרה בהקמת מקדש יפני במקום הולדתו של הבודהא אקט של הכרת תודה דתית למקור שממנו צמחה התרבות הבודהיסטית היפנית.
תהליך התכנון והבנייה של המקדש התפרס על פני שנים ארוכות, בין היתר בשל הצורך בהתאמת שיטות הבנייה היפניות לתנאי השטח והאקלים בנפאל, וכן בעקבות רעידת האדמה שפקדה את נפאל בשנת 2015 וחייבה חיזוקים הנדסיים במבנה. הפרויקט בוצע בשיתוף פעולה בין מומחים ומהנדסים מיפן לבין כוח עבודה נפאלי מקומי. במקביל להקמת המבנה, הוביל אומהרה באמצעות ארגון סוקיו פעילות סיוע הומניטרי, חינוכי ורפואי בכפרים של מחוז רופנדהי (Rupandehi) הסובב את לומביני. בינואר 2020 עמד אומהרה בראש משלחת של נזירים ומאמינים מיפן, שחנכה את המקדש יחד עם נציגי ממשלת נפאל וקרן פיתוח לומביני.
האדריכלות החיצונית: מבנה האולם ותפיסת החלל היפנית
המתחם של מקדש סוקיו מתוכנן באופן סימטרי. שביל גישה מרוצף חוצה מדשאות וצמחייה גזומה ומוביל אל חזית המבנה המרכזי (ה"הוֹנְדוֹ" – Hondo, האולם הראשי במקדש יפני). התכנון האדריכלי מיישם את תפיסת החלל היפנית המכונה "מָה" (Ma) – עיקרון אסתטי המדגיש את חשיבותו של החלל הריק והמרווח שבין האלמנטים הבנויים, לצד שימוש בפלטת צבעים מונוכרומטית של לבן, אפור, חום כהה ושחור.
האלמנט המרכזי בחזית הוא גג הרעפים הרחב, המחופה ברעפים אפורים מסורתיים (Kawara) המסודרים בשורות אחידות. לגג שיפוע מתון ושוליים המתרוממים קלות בקצותיהם. בשני קצות רכס הגג העליון מוצבים עיטורי מתכת מוזהבים הקרויים שִׁיבִּי (Shibi) – מוטיב בצורת זנב דג שמקורו באדריכלות המקדשים של תקופת נארה (המאה ה־8), שנועד באופן סמלי להגן על המבנה מפני שריפות. בארבע פינות הגג המשופעות קבועים פסלי קצה מסורתיים של יצורים מיתולוגיים שומרים.
המבנה מוגבה מעל פני הקרקע להגנה מפני הצפות המונסון ולאוורור, וגרם מדרגות משיש לבן מוביל אל הכניסה הראשית. את האולם מקיפה אכסדרה (מרפסת היקפית מקורה – Engawa) הנתמכת על ידי עמודים מרובעים בגוון חום כהה, הבולטים על רקע קירות הטיח הלבנים. על עמודי המעקה של המרפסת מותקנים כובעי מתכת מוזהבים בצורת ניצן לוטוס (המכונים גִיבּוֹשִׁי – Giboshi), ובסיסי העמודים וקורות המעקה מצופים בפרזולי מתכת מוזהבים (Kazari-kanagu), שנועדו להגן על העץ מפני לחות וריקבון. בקירות החזית הלבנים משולבים פתחים בעלי משקוף מקושת בצורת פעמון או להבה – מוטיב המכונה קַאטוֹמַאדוֹ (Katomado), האופייני למקדשי זן ולמקדשים מתקופת קאמאקורה.
חלל הפנים והאיקונוגרפיה
בפתח אולם התפילה מוצבת תיבת תרומות יפנית מסורתית (Saisen-bako) ממתכת, שעליה מופיע סמלו של ארגון "סוקיו" (סימן הכתב היפני ל"אדם" בתוך מעגל) לצד כיתוב ביפנית, באנגלית ובנפאלית. משמאל לתיבת התרומות מותקן כבש עץ להנגשת האולם. חלל הפנים מחולק לשניים: מעבר היקפי מרוצף שיש המיועד להליכת מבקרים, ובמה מרכזית מוגבהת ומוקפת מעקה נמוך, המחופה במשטחים בהירים בסגנון מחצלות טאטאמי, המיועדת לישיבה ולתפילה ללא נעליים.
בחזית האולם ניצב היכל המזבח הפנימי (Naijin), הבנוי על טהרת הניגוד שבין שחור לזהב. קיר הרקע והעמודים העגולים התומכים בחופת המזבח צבועים בשחור מט. על גבי הקיר השחור קבועים לוחות חיבור אופקיים ואנכיים מוזהבים, שעליהם חרוטים סמלי גלגל הדהרמה ופרחי לוטוס, היוצרים דגם גאומטרי של צלבים ופסים לאורך הקיר.
במרכז המזבח, תחת חופה מוזהבת, מוצב פסל הבודהא שאקיאמוני העשוי זהב. הפסל יושב בתנוחת לוטוס על גבי כס גבוה המעוצב כפרח לוטוס דו-כיווני בגוון זהב-לבן: חלקו העליון מורכב מעלי כותרת הפונים כלפי מעלה, והוא נשען על בסיס של עלי כותרת הפונים כלפי מטה – מבנה המסמל באיקונוגרפיה הבודהיסטית את החיבור שבין עולם הרוח לעולם החומר. עיצוב הפסל משלב מאפיינים יפניים עם השפעות של אמנות גנדהארה ההודית הקלאסית, הבאות לידי ביטוי בעיצוב קפלי הגלימה המכסה את שתי כתפיו של הבודהא. ידו הימנית מורמת בתנוחת אַבְּהַאיָה מוּדְרָה (Abhaya Mudra – תנוחת אל-פחד והגנה), כשבמרכז כף היד חקוק גלגל הדהרמה, וידו השמאלית מונחת בחיקו כשכפה פונה כלפי מעלה.
לצד האדריכלות היפנית המובהקת, חלל הפנים משלב סמלים בודהיסטיים מקומיים ובינלאומיים: מתחת לתקרת העץ הכהה מתוחים באלכסון דגלי תפילה טיבטיים-נפאליים בחמישה צבעים, לאורך גדרות המזבח והכניסה תלויים דגלים בודהיסטיים בינלאומיים, ועל העמודים השחורים שלפני המזבח קשורים צעיפי טקס לבנים מסורתיים ("חאדאק" – Khata) הנהוגים בנפאל ובטיבט. שילוב זה מבטא את התאמתו של המקדש היפני למרחב המקומי של נפאל ולאופייה הבינלאומי של לומביני.
צ'אן סיני לעומת זן יפני
הזן היפני צמח מתוך הצ'אן הסיני, ושניהם שייכים לאותה משפחה של בודהיזם שהתפתחה בצורות שונות בשתי הארצות. המונחים צ'אן וזן הם ההיגוי הסיני והיפני של אותו סימן כתב (禪), שמקורו במילה הסנסקריטית דְהְיַאנַה שמשמעותה מדיטציה. בשתי המסורות משותף הדגש על התנסות ישירה בהתעוררות, על הכרת טבע הבודהא ועל הקשר הישיר שבין מורה לתלמיד. לפי תפיסתן, הבנה אינטלקטואלית של התורה לבדה אינה מספיקה, והיא חייבת להתממש בתרגול ובהתנהגות בחיי היומיום. ההבדלים העיקריים ביניהן טמונים בהתפתחותן ההיסטורית, בארגון האסכולות, בשיטות התרגול ובהשתלבותן בחיים הדתיים המקומיים.
מבחינה היסטורית, הצ'אן התגבש בסין החל מהמאה השישית והתפתח בה במשך מאות שנים לפני שהגיע ליפן. הזן היפני התבסס כזרם עצמאי בעיקר במאות ה-12 וה-13, בעקבות פעילותם של נזירים יפנים שנסעו ללמוד בסין, ובהם אֵיסַאי ודּוֹגֶן, לצד נזירים סינים שהיגרו ליפן. דמויות אלו העבירו ליפן מסורות הוראה, כתבים, טקסים ודרכי ניהול של מנזרים, אשר עברו בהמשך תהליך של התאמה למציאות התרבותית והחברתית היפנית.
מתוך מעבר היסטורי זה צמחו שתי האסכולות העיקריות של הזן היפני, הנובעות ישירות משושלות סיניות. שושלת לִינְגְ'י (Linji) הסינית התפתחה ביפן לאסכולת רִינְזַאי (Rinzai), המדגישה בתרגול עבודה עם קוֹאַנִים בהדרכת מורה; ואילו שושלת צָאוֹדוֹנְג (Caodong) הסינית התפתחה ביפן לאסכולת סוֹטוֹ (Soto), המדגישה את תרגול השִיקַנְטַזָה, שמשמעותו רק לשבת. אף שמדובר בקשרי מוצא היסטוריים ישירים, האסכולות היפניות פיתחו לאורך הדורות מאפיינים עצמאיים, ולכן בהשוואה בין דרכי המדיטציה חשוב להבחין לא רק בין סין ליפן, אלא גם בין האסכולות השונות בתוך כל ארץ.
הבדל מרכזי נוסף ניכר באופן העבודה עם שאלות וסיפורי מורים. בצ'אן הסיני התפתחה ספרות המקרים הציבוריים, המכונה בסינית גוֹנְג-אָן וביפנית קוֹאָן, הכוללת סיפורים, אמירות ודיאלוגים של מורים מן העבר המשמשים לתרגול. במסורת הצ'אן נפוץ תרגול הקרוי חְוָה-טוֹאוּ (Huatou), המתמקד בשאלה קצרה אחת, כגון השאלה מי הוא החוזר על שם הבודהא, ובחקירה פנימית מתמדת שאינה מסתפקת בתשובה מושגית או שכלתנית. לעומת זאת, באסכולת הרינזאי היפנית התפתחו מערכות מובנות ומסודרות של תרגול קואנים, שבהן התלמיד נבחן אצל המורה במפגשים אישיים קבועים. למורה הזן היפני הַקוּאִין, שפעל במאות ה-17 וה-18, היה תפקיד מרכזי בעיצובן של מערכות לימוד אלו.
לצד העבודה עם שאלות, בשתי הארצות התפתחה מסורת של מדיטציה שקטה. בצ'אן הסיני קיימת מסורת של הארה דוממת (Mozhao), המשלבת שקט פנימי עם מודעות בהירה וערנית. באסכולת הסוטו היפנית מודגשת גישת השיקנטזה – ישיבה לשם ישיבה בלבד. למרות הקשר ההיסטורי הקרוב בין שתי הגישות, המורה היפני דוגן העניק לתרגול ניסוח תאולוגי ייחודי, שלפיו הישיבה במדיטציה אינה אמצעי או הכנה להתעוררות עתידית, אלא מימוש חי של התרגול וההתעוררות כאחד. מכאן עולה כי המדיטציה השקטה אינה מאפיין יפני בלבד, כשם שתרגול באמצעות שאלות אינו מאפיין סיני בלבד.
לבסוף, קיים הבדל היסטורי וארגוני ביחסן של שתי המסורות לזרמים בודהיסטיים אחרים. בסין, הגבולות בין מסורות התרגול השונות היו לאורך ההיסטוריה גמישים וחדירים יותר, כך שתרגול צ'אן שולב לא פעם עם הזכרת שמו של הבודהא אמיטאבה ועם מסורת הארץ הטהורה. ביפן, לעומת זאת, התגבשו מוסדות ואסכולות נפרדים ומובחנים הרבה יותר, תוך הפרדה ארגונית ברורה בין מסדרי הזן לבין אסכולות הארץ הטהורה, אם כי גם להפרדה זו היו יוצאים מן הכלל בקרב מורים ומנזרים שונים.
