הבודהיזם הבורמזי

הבודהיזם הבורמזי הוא חלק ממסורת התרוודה הנשענת על הקאנון הפאלי. ויחד עם זאת לסטופות ולמקדשים יש שפה אמנותית ואדריכלית מזוהה היטב. הייחוד בולט בצורת הסטופות, בתכנון מקדשי באגאן, באמנות העץ, בטכניקות עיטור ובסגנונות של פסלי הבודהה

המנזר הבורמזי בלומביני

המנזר הבורמזי והסטופהMyanmar Golden Temple / Myanmar Golden Monastery  הם שני חלקים של אותו מתחם באזור המנזרים המזרחי של לומביני. בתוכו ניצבת הסטופהLokamani Cula Pagoda

המתחם נוסד במאי1995 מכספי ממשלת מיאנמר ומתורמים מקרב הציבור הבורמזי. זהו המבנה הדתי הראשון של מיאנמר בנפאל. הסטופה Lokamani Cula היא העתק מוקטן של סטופת שוודאגון ביאנגון Shwedagon Pagoda מן המונומנטים המזוהים ביותר עם הבודהיזם הבורמזי. גובהה כ־22 מטר. הצבעים הבולטים הם זהב וקצת לבן.

גובהה של סטופת שוודאגון ביאנגון הוא 100 מטר, והיא האתר הדתי החשוב ביותר בבורמה, מכיוון שבתוכה יש שרידים של ארבע בודהות של העידן הזה. לפי הבודהיזם התרוודי לפני הופעת גאוטמה בודהה היו שלושה בודהות נוספות שחיו זמן רב – עשרות אלפי שנים. הראשון היה קקוסנדהה, שמקל ההליכה שלו נשמר בסטופה (למרות שהוא חי 40.000 שנה לפני יותר מ50.000 שנה), השני היה קונאגמנה שמסנן המים שלו נשמר, השלישי קספה שחלק מגלימתו נשמר בסטופה, והרביעי גאוטמה ששמונה משערות ראשו נמצאות בסטופה

הדמיון לשוודאגון הוא גם פולחני. חוקר הבודהיזם ג׳ון סטרונג מתאר בשתי הסטופות עמדות תפילה הקשורות ליום בשבוע שבו נולד המתפלל: מניחים מנחות ויוצקים מים על דמות בודהה בעמדה המתאימה. בשיטה הבורמזית יש שמונה ימי פולחן, מפני שיום רביעי נחלק לבוקר ולאחר הצהריים. כך הסטופה בלומביני משמשת להמשך מנהג בורמזי לצד היותה ייצוג אדריכלי של אתר המקור, בכל צד שלה יש שלט המציין את אחד מימי השבוע, ביחד יש לה שמונה צדדים.

המנזר הבודהיסטי בלומביני פעיל ויש בו סדנאות, הבודהיזם הבורמזי ידוע במסורת הוויפסאנה שלו. מתגוררים בו באופן קבוע נזירים בודדים. במנזר יש שלושה אולמות תפילה ומדיטציה. בתוך המתחם נמצאים גם העתקים של עמוד אשוקה

שוודאגון המקורית ביאנגון

סטופת שוודאגון זדי דאו ניצבת על גבעת סינגוטארה ביאנגון ונחשבת לסטופה הקדושה ביותר במיאנמר. לפי המסורת המקומית, שני סוחרים אחים טפוסה ובהליקה, פגשו את הבודהה לאחר הארתו, קיבלו ממנו שמונה שערות והביאו אותן לאזור יאנגון. את גיל הסטופה צריך להציג בשתי רמות: המסורת מייחסת את ייסודה לימי הבודהה, לפני יותר מ־2,600 שנה; ויחד עם זאת מחקר היסטורי וארכאולוגי מצביע על הקמתה הראשונה בין המאות ה־6 וה־10 לספירה. התיעוד הכתוב המוצק מתחיל במאה ה־14. במאות ה־14 וה־15 הורחבה הסטופה בידי שליטים מוֹניים; המלכה שין סאובו הגדילה אותה ותרמה, לפי התיעוד, כמות זהב כמשקל גופה. לאחר רעידת אדמה קשה ב־1768 נבנה חלקה העליון מחדש

מבחינה אדריכלית, זו סטופת שרידים עצומה מצופה זהב בעלת גוף דמוי פעמון, בסיס מדורג וצריח המסתיים ב־hti —  עיטור בצורת מטרייה טקסית המשובץ באבני חן. ארבעה גרמי מדרגות מקורים עולים אל הרחבה העליונה. הצליינים מקיפים את הסטופה בכיוון השעון, מתפללים בארבעה אולמות המוקדשים לארבעת הבודהות של העידן הנוכחי ופוקדים עמדות פולחן אסטרולוגיות. סביב הגרעין הזה נוספו במשך הדורות מקדשים, פעמונים, ביתנים ומבני מנזר רבים