תור הזהב של ארמניה

באמצע המאה ה-9, עם היחלשות השלטון וההשפעה הערבית, עולות לגדולה בארמניה שתי משפחות, משפחת ארדרוני (Ardsrunis) ומשפחת בגרטי (Bagratids), שהיו להן אחוזות גדולות בדרום ובדרום מזרח ארמניה, וכן השפעה רבה בגאורגיה ובאזור עמק אררט ונהר האראס. בני משפחות אלו התמנו לסירוגין כשליטי מחוז ארמניה על ידי הערבים.

במאה ה-9 מינה הארון אל ראשיד, הח'ליף מבגדד, את בני משפחת בגרטי, המשפחה הפיאודלית החזקה בעֵבר הקווקז, לשליטי ארמניה וגאורגיה. אשוט הראשון ממשפחת בגרטי הצליח לאחד את הארמנים בתמיכת הקתוליקון ולזכות בהכרה בינלאומית ובעצמאות. ב-886. הוא מונה למלך והתחיל עידן חדש בהיסטוריה הארמנית. היורשים שלו היו צריכים להמשיך ולהיאבק על עצמאותה של ארמניה מול כוחות גדולים מהם. הערבים שלטו עדיין על חלקים מעֵבר הקווקז מבירתם בדווין – לא רחוק מירוואן. הייתה להם ממלכה שנקראת ארמיניה, ושושלת שליטים שנקראים אוסטיקנים (Ostikan). חלקים אחרים של עֵבר הקווקז נשלטו על ידי שליטים עצמאיים שכרתו בריתות עם המוסלמים או עם הביזנטיים נגד השושלת המלכותית. הח'ליף מבגדד תמך בהקמת מדינה ארמנית דרומית ועצמאית נוספת בשם ואספורקאן (Vaspurakan).

בתחילת המאה ה-10 המלך אשוט השני נוקט יד ברזל ומצליח לאחד את הממלכה ולהביא לפריחה תרבותית וכלכלית. תבוסות מתחלפות בניצחונות. המלך אשוט השלישי בונה מנזרים בכל רחבי ארמניה, שהם גם מרכזי לימוד, אלא שמפעלו העיקרי הוא בניית בירה חדשה בעמק אררט בשם אָני (Ani), במקום הבירה הישנה שהייתה דרום מזרח משם, ששמה היה קארס (Kars). הבירה החדשה והמפוארת נבנית ב-961 ומשמשת כבירת ארמניה הבגרטית העצמאית עד לכיבוש הביזנטי ב-1045. אָני (Ani) היא עיר עם 150,000 תושבים, המתחרה בערים כמו ביזנטיון, בגדד ודמשק. ארמניה מתעשרת בזכות מיקומה על דרכי הסחר בין מזרח ומערב. אך מצד שני המבנה הפיאודלי מביא לסכסוכים ולחוסר אחדות, ופוגע קשות במעמד האיכרים הקטנים. בסופו של דבר הנטייה האינדיבידואלית של הארמנים מנצחת והארץ מתפוררת למספר דוכסויות או ממלכות קטנות, שנכבשות על ידי הביזנטיים המתחזקים והסלג'וקים. על רקע כל זה פורחות כתות גנוסטיות המטיפות לשוויון חברתי.

בתחילת המאה ה-11 עולה כוחם של הביזנטיים. בזיל השני "קוטל בולגריה" פולש לארמניה ומכפיף אותה לשלטונו. ב-1042 עולה לשלטון קונסטנטין מונומכוס ומכביד את ידו על ארמניה במיסים ובתקנות. הוא פוגע במיוחד באצולה בדרך שגורמת לרבים מבני האצולה לעזוב את הארץ, ומביא במקומם אוכלוסייה של סוחרים יווניים. זה מחליש מאוד את הארץ מבחינה צבאית, והיא מתחילה להיות פגיעה לפלישות של שבטים טורקים סלג'וקיים. המאה ה-11 היא זמן של ירידה ומשבר בהיסטוריה הארמנית. הביזנטיים מפזרים את הצבא הארמני ואוסרים עליו להתארגן, דבר העוזר לפלישת השבטים הטורקיים, המתיישבים בתחילה באזרבייג'ן הסמוכה ומשתלטים על הח'ליפות בבגדד.

ב-1064 הטורקים כובשים את הבירה אני, ב-1071 מנצחים הטורקים את הביזנטיים בקרב המכריע של מנאזקרט (Manazkert), ומתחיל זמנם של הטורקים כגורם הדומיננטי באסיה הקטנה.

כוחם של הארמנים בארמניה הגדולה נחלש. השילוב של דיכוי ביזנטי ופשיטות של שבטים נוודים מוסלמים מערער את הביטחון בדרכים ואת מוסדות החברה. פליטים רבים מגיעים למזרח הרי הטאורוס, שם נוסדת ממלכה עצמאית בקיליקיה שנשלטת על ידי ענף משפחתי של הבגרטים.

אלא שהגלגל מתהפך שוב. בסוף המאה ה-11 עולה כוח חדש באזור שמצליח להתמודד עם הסלג'וקים. אלה הם הגאורגים, שנשלטים על ידי ענף של משפחת בגרטי (שנקרא בגרטיונים). במהלך המאה ה-12 משחררים הגאורגים, בשיתוף עם הלוחמים והמשפחות הפיאודליות הארמניות, את ארמניה, והיא זוכה בתקופה נוספת של פריחה. האחים הזקיראנים מקימים ישות אוטונומית שמרכזה בעמק אררט, ובאזור סוניוק בדרום מוקמת ישות אוטונומית נוספת בשליטת משפחת אוברליאן. אלא שבמאה ה-13 נכבשת ארמניה על ידי המונגולים, שמנצחים את הגאורגים ומכפיפים את הארץ למרותם. רק ענף של משפחת אוברליאן מצליח לשמור על יחסים טובים איתם, ולקבל מידה מסוימת של עצמאות מדינית ובעיקר תרבותית בחבל סוניוק. ובנוסף על כך המונגולים לא מנסים לכבוש את חבל נגורנו קרבאך וכורתים עם הנסיכים שם חוזה של שלום.

ארמניה הקטנה

במאות ה-10 וה-11 מגיעים מתיישבים ארמנים רבים לקיליקיה שבמזרח הרי הטאורוס, לחופי הים התיכון. אזור זה שוחרר משליטה מוסלמית על ידי הביזנטיים והתרוקן מתושביו המקוריים. המתיישבים החדשים יוצרים מעין מדינה עצמאית, הקולטת פליטים רבים הבורחים מהכיבושים הסלג'וקים, במיוחד מהבירה אני העתיקה שנפלה לידיים זרות. בשונה משאר ארמניה, לממלכת קיליקיה יש גישה לים, דבר המביא לחיזוק הקשר עם אירופה ועם הנצרות הלטינית. הממלכה של קיליקיה היא בעלת הברית של הצלבנים וחלק מהמערך הנוצרי במזרח הים התיכון. היא פורחת במאות ה-12 וה-13. התרבות, הציור, הפיסול והמחשבה הדתית הארמנית מתעשרים כתוצאה מהמפגש עם המערב.

נסיכות ארמניות מתחתנות עם מלכי הצלבנים, אך גם עם מלכי הסלג'וקים. לארמנים תפקיד חשוב במזרח התיכון ונראה שקשריהם מכסים את כולו. חלק גדול מנשות המלכים הצלבנים הן ארמניות, בירושלים שולטת המלכה מליסינדה – אשתו של פולק מאנג'ו המזדקן ומחזקת את האחיזה הארמנית בעיר. לאחר מסעי הצלב ממלאים הארמנים תפקיד חשוב בממלכות הסלג'וקיות הקמות בטורקיה. נסיכה ארמנית בונה את קברו של ג'לאל א-דין רומי בקוניה. בישראל הם מקבלים זכויות אוטונומיות מידי צלאח א-דין והשושלת האיובית.

בסוף המאה ה-13 נכנעות הממלכות הנוצריות של הצלבנים באופן סופי לכוח הממלוכי, אבל ארמניה הקיליקית מחזיקה מעמד במשך מאה שנים נוספות. חלק מהארמנים, כולל משפחת המלוכה, מקבלים את סמכות האפיפיור והופכים לקתולים. הם מאוגדים בכנסייה הארמנית קתולית החדשה,[1] והרוב נשארים נאמנים לכנסייה הארמנית אורתודוקסית. הממלוכים כובשים את הבירה של ארמניה הקטנה – סיס ב-1375 ומגלים את המלך האחרון – ליאו לפריז, שם הוא מת ונקבר בכנסיית סנט דני. בזמן זה נוצר הקשר בין ארמניה לצרפת, בה חיה עד היום פזורה ארמנית גדולה ומשפיעה.

פלישת המונגולים

ימי הביניים המוקדמים היו שנים טובות לעֵבר הקווקז, קודם כל בהשפעת ממלכה ארמנית עצמאית של שושלת בגרטי במאות 9–11 ואחר כך בהשפעת הממלכה הגאורגית המתחזקת במאות 11–13. הכיבושים של הסלג'וקים והמלחמות היו קשים אך לא הרסניים. כל זה השתנה עם בוא המונגולים במאה ה-13. השושלת האילח'אנית המונגולית שלטה על הקווקז מאמצע המאה ה-13 ועד לאמצע המאה ה-14, פרק זמן של 80 שנה. המרכז שלהם היה בצפון איראן, לא רחוק מארמניה.

השליט המונגולי הולאגו (Hulagu) היה אח של קובלאי חאן. בשנת 1258 הוא כבש את בגדד ושם קץ לח'ליפות המוקדמת. מאות אלפי גופות הושלכו לנהר החידקל שהאדים מדם, ואחר מכן נזרקו כל הספרים של הספרייה ובית המדעים המפואר והנהר השחיר מדיו. הכיבוש האכזרי הביא על עיראק הרס שממנו לא התאוששה עד היום.

הולאגו הרס את מבצרי החששינים במזרח, את פרס, וכוחותיו ניסו להתקדם אל מצרים, אך הובסו על ידי הממלוכים בקרב עין חרוד. הוא ייסד את השושלת האילח'אנית ששלטה בפרס וברצועת ההרים לידה עד המאה ה-14. הקיום של הממלכה המונגולית עזר להישמרותה של ממלכת קיליקיה הנוצרית מצד אחד,[2] ותרם להרס של גאורגיה והשעבוד של עֵבר הקווקז מהצד השני.

השליט המונגולי הגדול האחרון של השושלת האילח'אנית הוא ע'אזאן חאן (Ghazan Khan, 1271–1304) שפנה לכיוון האסלאם הסופי.[3] מקום מושבו היה בטבריז שהפכה להיות מרכז האימפריה, ומקום מושבם של סופים נודעים כגון שמס טבריזי. הוא נולד בחורסאן, היה מיסטיקן אקסטטי, עבר מבודהיזם לאסלאם, ונודע כבונה גדול וכתומך תרבות. ע'אזאן חאן שיקם אזורים חקלאיים שנהרסו על ידי אבותיו, בנה מסגדים ושווקים, עודד את החוק המוסלמי, ציווה על הבודהיסטים בממלכה להתאסלם או לעזוב, וביטל את המעמד השווה של הנוצרים.

הלחץ על הארמנים והגאורגים גבר, אבל זה היה רק קדימון למה שיבוא בסוף המאה ה-14, והוא הכיבושים האכזריים של תימור לנג.

שעבוד וסבל

אלף השנים האחרונות בהיסטוריה של ארמניה הן שנים של סבל כשהאור נמצא בקצה המנהרה. כבר במאה ה-11 החלו הארמנים לסבול מפלישות הסלג'וקים, שגרמו להרס אזורים שלמים ונדידת אוכלוסייה. במאה ה-13 הגיעו המונגולים והחריבו את עֵבר הקווקז. הממלכה הגאורגית העצמאית שנתנה חסות לממלכות משנה ארמניות נפלה. כשהמונגולים הפכו למוסלמים המצב החמיר. בסוף המאה ה-14 עולה לשלטון במרכז אסיה שליט מונגולי בשם תימור לנג שמשתלט על אימפריה אדירה, ומחייה במידת מה את הגדוּלה המונגולית. הוא מביא על עֵבר הקווקז את ההרס הגדול ביותר שהאזור ידע. התימורידים מקימים ממלכות המשך, ובסופו של דבר איגודי שבטים לוחמים טורקים יורשים אותם כשליטים של איראן ועֵבר הקווקז. אחד האיגודים הללו הופך בתחילת המאה ה-16 לשושלת הפרסית הספאווית, ומזמן זה והלאה איראן הופכת להיות שיעית, ומהווה צד אחד במאבק על עֵבר הקווקז, הנמשך לאורך מאות שנים לאחר מכן בינה לבין האימפריה העותומאנית. החלוקה ההיסטורית של ארמניה המזרחית והמערבית נשמרה כחלוקה תחת אזור בשליטה עותומאנית ואזור בשליטה פרסית, אלא שהכוחות שנלחמו ביניהם עשו זאת על חשבון האוכלוסייה המקומית.

לאורך כל ההיסטוריה, הארמנים מילאו תפקיד חשוב בממלכות זרות. כבר במאה ה-11 הייתה פזורה ארמנית משמעותית ברחבי המזרח התיכון. הארמנים מילאו תפקיד חשוב באימפריה המוסלמית הפאטימית מצד אחד ובאימפריה הביזנטית מן הצד השני. הפזורה גדלה בעקבות המלחמות באלף שנים הבאות. ההגירה מרצון וגם ההגירה הכפויה, בעיקר על ידי הביזנטיים, שהעבירו אוכלוסיות גדולות לבלקן ולרחבי האימפריה, הביאה להתפתחות קהילות ארמניות משמעותיות במקומות נוספים בעולם, החל מארמניה הקטנה בקיליקיה, והמשך בקונסטנטינופול שהייתה במידה רבה עיר שחלקה ארמני. הארמנים מילאו תפקידים חשובים בצבא, בכלכלה ובממשל הביזנטי. חלק מהקיסרים, כגון הראקליוס או בזיל הראשון, היו ממוצא ארמני. בנוסף לכך, הארמנים מילאו תפקיד חשוב בהשכלה, באדריכלות ובאמנות. מייסדי האוניברסיטה המשפיעה במגנאורה במאה ה-9 (פרבר של קונסטנטינופול) היו ממוצא ארמני. גם האדריכלות והאמנות הביזנטית הושפעו מהאדריכלות והאמנות הארמנית.

הארמנים היו מעמודי השדרה של פקידות האימפריה העותומאנית. למרות כל הכיבושים והסבל הם שמרו על זהותם הדתית, התרבותית והלשונית. עם הכיבוש העותומאני של ארץ ישראל ב-1517 הם קיבלו מעמד בכורה כאחראים לכל העדות המונופיזיטיות בארץ. הארמנים היוו משקל נגד ליוונים אורתודוקסים באימפריה העותומאנית. מסיבה זו התפתחו אתרים ארמניים רבים ואף רובע שלם בירושלים.

גם באימפריה הפרסית הספאווית היה להם תפקיד חשוב, במיוחד בחלקים הצפוניים שלה. במאה ה-16, בעקבות כיבוש פרסי מחודש ואכזרי במיוחד, התחילה הפזורה הארמנית באירופה, ומוקמות קהילות גדולות בוונציה, פריז, מילנו ורומא.

למרות הדיכוי הפוליטי והצבאי, התרבות הארמנית המשיכה להתפתח, במיוחד בתחומי המוזיקה והפולקלור, והתקיימה הפריה הדדית עם הפרסים והטורקים.

בארמניה יש מסורת של טרובדורים, נגנים המסתובבים בין הכפרים, שנקראים אשוק או אשוח, מלשון המילה אהבה – אשק, בערבית. מסורת זו מושפעת מהטרובדורים של האלווים הטורקים[4] שנקראו גם כן אשיק. המפורסם והחשוב ביניהם הוא סאיאת נובה (Sayat Nova) (95–1712) שרבים מהשירים שלו, למעלה מ-500, נמצאים במאטנדאראן (Matenadaran) בירוואן.

פרס הספאווית

בסוף המאה ה-15 ותחילת המאה ה-16 מתאחדים השבטים הטורקיים באזרבייג'ן, אנטוליה ומזרח טורקיה, בהנהגת ראשי מסדר סוּפי שיעי שנקרא הספאוויה, השייח'ים אל היידר (האריה) ובנו שאה איסמעיל. הם מתארגנים ביחידות צבאיות שנקראות קיזילבאש (Kizilbash) – כובעים אדומים, ובעלות נאמנות מוחלטת לפיר (Pir) – ראש המסדר.

שאה איסמעיל הוא מנהיג צבאי מוצלח, משורר בחסד, מיסטיקן, שראה את עצמו כמעין משיח מודרני, גלגול של אִבּן מוסלים (המנהיג הצבאי השיעי שהוביל את המרד העבאסי בבית אומאייה והביא להחלפתו בשושלת בית עבאס), נציג של האימאם הנעלם. הוא מצליח לכבוש את איראן וכנראה שנעזר לצורך כך באגודות אזוטריות סודיות, שחלקן מתייחס אפילו לדת זרתוסטרא והאימפריה הסאסאנית. הוא מנצח את איגוד השבטים הטורקים השולט באיראן בשם אַק קויונלו (Aq Qoyunlu) וגם את הממלכה האוזבקית החדשה (השייבנית), כובש את בגדד ועיראק, ומקיים מסעי מלחמה להודו ופשיטות על דלהי. איסמעיל מצליח להקים אימפריה פרסית אדירה שלא הייתה כדוגמתה מאז הכיבוש הערבי, לייסד שושלת ששולטת על איראן 220 שנה, ולהפוך את המדינה לתיאוקרטיה שיעית.

לאחר הכיבוש של האימפריה הוא מכריז על השיעה ה-12 כדת מדינה ומאלץ את התושבים, שרובם סוּנים, להמיר את דתם. הוא מביא מלומדים שיעים מארצות ערב, ויוצר אדמיניסטרציה פרסית ושכבת בעלי אדמות חדשה. הוא משנה את האוריינטציה של הממלכה מטורקית לפרסית. בסופו של דבר הוא וצאצאיו (עבאס הגדול) מתכחשים לקיזילבאש (הלוחמים הטורקים שהעלו אותם לשלטון) וטובחים בהם.

בד בבד עם עלייתה המחודשת של איראן מתעצמת האימפריה העותומאנית. המתח בין הפרסים והטורקים מתחדד לאחר שהסולטאן העותומאני סלים הראשון (הכובש) מנחיל לאיסמעיל מפלה מוחצת בקרב צ'לדיראן (1514). קרב זה מביא להשפעה עותומאנית במערב גאורגיה וארמניה. איסמעיל וצאצאיו בונים צבא חדש שנשען בין השאר על חיילים גאורגיים, נערים שגויסו לצבא כדוגמת היאניצ'רים העותומאניים. איסמעיל עצמו הוא ממוצא גאורגי מצד אימו, ונעזר בממלכות הגאורגיות והארמניות במלחמותיו בתחילת דרכו.

השושלת הספאווית שולטת כאמור על מזרח גאורגיה וארמניה יותר מ-220 שנה (1501–1722) ותקופתם מצטיינת בסובלנות יחסית למיעוטים.

האימפריה העותומאנית

כיבוש האזורים הגובלים בעֵבר הקווקז על ידי העותומאניים מתרחש באמצע המאה ה-15 לאחר עלייתו לשלטון של מהמט השני ("הכובש") וכיבוש קונסטנטינופול ב-1453. נפילתה של רומא השנייה הייתה מצד אחד אירוע טראומתי ומעצב לנוצרים בכל העולם, ובכלל זה לנצרות הארמנית והגאורגית, שהיו קשורים לקונסטנטינופול בקשרים היסטוריים. אולם מצד שני, הסולטאנים העותומאניים מזמינים את הארמנים להקים פטריארכיה משלהם באיסטנבול ונותנים להם אוטונומיה דתית, כשהם משתלבים כאזרחים שווי זכויות פחות או יותר במרקם האימפריה החדשה, וממלאים תפקידים בכירים בכלכלה ובפקידות. באיסטנבול מוקמת קהילה ארמנית גדולה וחשובה שמשמשת משקל נגד לפטריארכיה היוונית אורתודוקסית. העותומאנים מסתמכים מבחינת ניהול האימפריה, הפקידות והיוזמה הכלכלית במידה רבה על הארמנים מצד אחד, ועל היוונים אורתודוקסים מהצד השני.

במאה השנים שלאחר מכן מתקדמים העותומאנים מזרחה, ובימי סולימאן המפואר וסלים הראשון נכבש המזרח התיכון והעותומאנים משתלטים על חלקים מעֵבר הקווקז ומגיעים לכדי התנגשות עם האימפריה הספאווית העולה. המלחמות בין העותומאנים והספאווים נמשכו יותר מ-200 שנה והביאו הרס רב על ארמניה. אזורים שלמים שממו, ואל השטחים הריקים חדרו מתיישבים טורקים וכורדים. לדוגמא, ירוואן עברה 14 פעמים מיד ליד. בסופו של דבר העותומאנים שלטו על מערב ארמניה והפרסים על מזרחה, מחוזות קארס וירוואן.

לעותומאנים חשוב לשלוט על חופי הים השחור, שלתקופות מסוימות היה ים עותומאני, ולכן הם שלטו על מערב גיאורגיה, בעוד שמזרח גיאורגיה היה בשליטה ספאווית. אלא שבמאות ה-17–18 מתחילה התדרדרות הדרגתית של האימפריה, והיא נחלשת למול הכוח החדש שדוחק אותה מצפון והוא הרוסים.

במאה ה-18 מתחילות תבוסות מפוארות לרוסים, שמתקדמים באופן עקבי ומשתלטים על אזורי הקווקז הגבוה וחופי הים השחור. הרוסים משתלטים על מזרח ארמניה וגאורגיה במאה ה-19, אבל מערב ארמניה נשאר בשלטון עותומאני. האימפריה מנסה לקדם רפורמות שנקראות תנזימאת, אך זה מעט מדי ומאוחר מדי. היא מסתגרת, הופכת לקיצונית וחשדנית, ומתחילה לפתח עוינות כלפי מיעוטים, במיוחד נוצרים, שנתפשים כגיס חמישי התומך באויבים מבחוץ (כלומר הרוסים).

העת החדשה בארמניה

כמו במקומות אחרים בעולם, במאה ה-19 הייתה תחייה תרבותית, דתית ולאומית ארמנית. במאה ה-18 הקים איש הדת אמקיטאר (Mkhitar) מסיוואס בטורקיה את המסדר של ה-Mekhitarists, ארמנים קתוליים ששמו לעצמם מטרה להוות גשר בין המערב לתרבות הארמנית. הם הגיעו לוונציה וקיבלו את האי של סאן לזארו (San Lazzaro), שנמצא ברשותם עד היום. שם הם הקימו בית דפוס ראשון מסוגו, ספרייה חשובה ומרכז לימוד. משם יצאו ההיסטוריונים הארמניים הראשונים. פלג פורש ממסדר זה הקים מרכז בווינה ב-1811 שגם הפך למעין אוניברסיטה של תרבות ודת ארמנית. מרכז נוסף הוקם במוסקבה ב-1815.

ב-1828 כובשים הרוסים את מזרח ארמניה מידי הפרסים ולראשונה מזה מאות שנים שורר בה שלטון נוצרי. לפי ההיסטוריון ג'ורג' בורנוטיאן (George Bournoutian), האזור שכבשו הרוסים שנקרא "חאנת יֶרֶוָואן" והוא פחות או יותר מקביל לארמניה של היום, היה ריק מאוכלוסייה, 100,000 איש בלבד, ורוב האוכלוסייה בו (80%) היו מוסלמים. היו אלה טריטוריות היסטוריות ארמניות, הלב של ארמניה, אבל בגלל המלחמות וההגירות – הדמוגרפיה השתנתה. במילים אחרות, מה שקרה במזרח ארמניה המשוחררת הוא במידה רבה הקמה של מדינה ארמנית חדשה בשטחים ריקים יחסית, המלווה בחילופי אוכלוסייה וחזרה של ארמנים לארצם ההיסטורית (מזכיר קצת את ישראל). רוב האוכלוסייה הארמנית נשארה במערב ארמניה וברחבי אנטוליה ואיסטנבול.

אמצע המאה ה-19 הוא תקופת אביב העמים, הרעיונות של חירות, שוויון אחווה מוצאים בית גם בארמניה. בנוסף על כך, יש תנועת השכלה שנתמכת על ידי הכנסייה והמנזרים. מנהיג תנועת ההשכלה הארמנית בתחילתה היה חצ'אטור אבוביאן (Khachatur Abovian, 1805–1848).

בסוף המאה ה-19 העותומאנים מאבדים את האחיזה שלהם בבלקן. ארמניה המזרחית היא תחת שלטון רוסי, אלא ששטחים גדולים במזרח אנטוליה ומערב ארמניה הם בשלטון עותומאני. הארמנים מפתחים תנועת תחייה לאומית ומתחילה התקופה של "השאלה הארמנית". הארמנים הם המיעוט הנוצרי הגדול ביותר באימפריה העותומאנית, אלא שהם שולטים במשרות הכלכליות הבכירות. יש להם נציגות בכל הערים, שם הם חלק מההשכלה והאליטה שדוגלת בחילוניות. ההמונים במערב ארמניה, לעומת זאת, הם חקלאים ברובם וסובלים מהתנגשויות עם האוכלוסייה המקומית הכורדית והטורקית והתנכלויות של השלטונות המתפתחים במקרים מסוימים לכדי רדיפות עד כדי פוגרומים. הדברים מתדרדרים בתקופת שלטונו של הסולטאן עבדול חאמיד, שמאמץ מדיניות פאן אסלאמית. בשנים 1894–1896 מתרחשות פרעות המכונות "טבח חמידיאן" (Hamidian massacres) ובהם יש מאות אלפי נפגעים.

באותה תקופה מתבלטים אישים ארמנים יוצאי דופן כגון קומיטס, או הפטריארך מקריץ' קרימיאן (Mktrich Khrimean), שהיה בירושלים שלוש שנים לפני שהפך לפטריארך באצ'מיאדזין בשנים 1892–1907. הוא נחשב לדמות יוצאת דופן ולמקדם התחייה הרוחנית הארמנית.

מוזיקה ארמנית

מאז ומעולם היוותה המוזיקה מרכיב חשוב בליטורגיקה הדתית הארמנית. חלק מהמנגינות שמשתמשים בהן עד היום נכתבו על ידי מסרופ, וחלק מהשירים חוברו על ידי גרגורי המאיר. יש אומרים שהמוזיקה הדתית הארמנית נכתבה בהשראת השירים של הלווים בבית המקדש.

הכלי הלאומי הארמני הוא חליל הדודוק, המשמיע מנגינות עצובות של געגוע. המוזיקה הארמנית הושפעה מצד אחד מן המוזיקה הפרסית הקרובה ואף השפיעה עליה, ומצד אחר מן המוזיקה הטורקית. במאה ה19 מתחילות השפעות מערביות ובמיוחד רוסיות.

קומיטס (Komitas)

קומיטס היה גדול המלחינים והמוזיקאים הארמניים, האיש שחיבר למעשה את השירה הדתית בה משתמשים היום, אך גם שימר את השירה העממית, הן של הארמנים והן של הכורדים והיזידים. הוא היה ילד מוזיקלי מוכשר שהצטרף לסמינר לפרחי כמורה באצ'מיאדזין ונשאר שם בעיקר בזכות קולו ויכולתו המוזיקלית. כשהגיע לסמינר לא ידע ארמנית ברמה טובה, מכיוון שמשפחתו דיברה טורקית. הוא השלים את לימודיו עד לדרגה של וורדפט (דוקטור לתיאולוגיה של הכנסייה הארמנית) ובמקביל הפך למנצח המקהלה של הסמינר.

קומיטס היה הראשון שלמד הלחנה בתווים מודרניים, מוזיקה לפי השיטה המערבית, כולל נסיעות ארוכות לברלין ומקומות אחרים בעולם להשתלם בקומפוזיציה ובמוזיקולוגיה. הוא לקח על עצמו מפעל חיים של איסוף השירים העתיקים שהיו כתובים עד אז בתווי מוזיקה מימי הביניים, המיוחדים לכנסייה הארמנית, ותרגומם לתווים מוזיקליים מקובלים, כפי שאנו מכירים כיום. בנוסף למוזיקה דתית הוא התעניין גם במוזיקה עממית והסתובב בקרב הכפרים והעיירות, אסף לחנים, תרגם אותם וכתב אותם בתווים. כך נשמרו רבים מהלחנים של המוזיקה הארמנית, ובמיוחד של מערב ארמניה. בנוסף לכך הלחין קומיטס מזמורים כמו אלה שבספר התפילות של גרגור מנארק בלחנים עממיים, כתב קונצרטים של מוזיקה ארמנית, בנה הרכבים מוזיקליים, כתב מוזיקה לקוורטטים, והביא את המוזיקה הארמנית למערב.

קומיטס הוא בעצם אבי המוזיקה הארמנית כפי שאנו מכירים אותה כיום. הוא הקים הרכב של מוזיקה ארמנית באיסטנבול שהופיע בכל רחבי אירופה. הכיכר המרכזית באצ'מיאדזין קרויה על שמו. ואפילו היזידים מעריצים אותו ושמו את פסלו בפארק שיתוף הפעולה בין היזידים לארמנים, במקדש החדש שלהם.

השואה הארמנית

ב-1909 משתלטים הטורקים הצעירים על האימפריה העותומאנית. למרות מראית עין של סבלנות ושוויון, הרי שמתחת לפני השטח (ולבסוף גם מעליו) התפתח חלום ליצור מדינה טורקית גדולה שתאגד את העמים דוברי הטורקית של מרכז אסיה עם טורקיה, כשהדבר היחיד המפריע בדרך הם הארמנים. כבר בימי עבדול חמיד בסוף המאה ה-19 התרחשו פרעות בארמנים, כפי שהתקיימו בקרב היהודים ברוסיה. טבח אדנה הביא לעשרות אלפי הרוגים, ואיש לא פצה פה. הארמנים היו תמיד ה"מילט" הנאמן, אך עם הקמת המחוז של ארמניה המזרחית בתוך הממלכה הרוסית, גברו השאיפות לעצמאות ואמנציפציה. רפורמות התנזימאת באימפריה העותומאנית הפיחו תקווה שלא התממשה. המלחמה בין רוסיה לעותומאנים, שהביאה לשחרור הבלקן ב-1878, הגבירה את החשש הטורקי מפני כוחות זרים, הנעזרים על ידי נוצרים מקומיים, והכניסה ממד דתי למאבק הפוליטי מדיני בטחוני. הנטייה כלפי פאן אסלאמיות התחזקה, ובעקבותיה גם הפאן טורקיות. הארמנים היו שייכים לסדר הישן של האימפריה והחלה להתפתח כלפיהם גישה של שנאה וחוסר סובלנות.

"הבעיה הארמנית" הפכה להיות יותר אקוטית בזמן מלחמת העולם הראשונה. העותומאניים היו בהתגוננות מפני צבאות בעלות הברית המתקדמים מדרום (אנגלים וצרפתים) ומצפון (רוסים), ופחדו שהארמנים ישתפו איתם פעולה ויהוו גיס חמישי. הפתרון שאומץ על ידי הטרויקה ששלטה באימפריה היה להיפטר מהארמנים אחת ולתמיד. הערך המוסף של פתרון זה הוא השתלטות על המשאבים הכלכליים האדירים שלהם ברחבי האימפריה.

השואה הארמנית החלה בחיסול האינטליגנציה הארמנית. ארבעת אלפים אנשי רוח ומובילים בתחומי החברה, הכלכלה והעשייה הארמנית נלקחו מאיסטנבול אל מותם במרכז אנטוליה. הם הוצאו להורג. במקביל לכך, החיילים הארמניים שגויסו בגיוס חובה נוטרלו מנשקם ושועבדו בפלוגות עבודה. השלב השני בהשמדה היה חיסול הגברים ביישובים ומניעת התארגנות הגנתית כלשהי; והשלב השלישי היה איסוף הנשים, הזקנים והילדים ואילוצם לנוע בשיירות אל המדבר הסורי, ללא מים ואוכל, תוך כדי התנפלויות עליהם ומעשי זוועה בדרך, כך שרובם לא שרדו את המסע. כמיליון וחצי ארמנים מתו בשואה. מערב ארמניה טוהר מארמנים.

גם קומיטס, אבי המוזיקה הארמנית, נאסר על ידי השלטונות העותומאניים במסגרת השלב הראשון של השואה. הוא נלקח לאנקרה ושם עונה קשות, אבל שוחרר לאחר כמה שבועות בהתערבות השגריר האמריקאי מורגן. מכל ארבעת אלפים האנשים שנלקחו מבתיהם באיסטנבול (האינטליגנציה הארמנית) באותו הלילה, הוא היה היחיד ששרד פיזית, אך לא נפשית. קומיטס נכנס לדיכאון במשך 20 השנה שלאחר מכן, עד סוף חייו, הפסיק לכתוב מוזיקה, והיה נכנס ויוצא במוסדות לבריאות הנפש. אבל מה שהספיק לעשות לפני המלחמה נשאר, ולמעשה שימר את התרבות המוזיקלית של מערב ארמניה.

מוזיאון השואה הארמנית בירוואן מזכיר את "יד ושם" בירושלים, בגרסה קצת יותר צנועה. למיותר לציין שזהו אתר חובה במסגרת הביקור בארמניה.

מדינה עצמאית

לאחר מלחמת העולם הראשונה ועם התפרקות רוסיה הצארית, הוקמה מדינת עֵבר הקווקז שכללה את ארמניה, גאורגיה ואזרבייג'ן, אך זו התפרקה עד מהרה וארמניה הפכה לעצמאית לפרק זמן קצר בלבד, עד שהגיעו הקומוניסטים בתחילת שנות ה-20 והשתלטו עליה, כמו גם על שאר הקווקז. ארמניה הפכה לחלק מהמדינה הסובייטית ועברה רפורמות מבניות וחקלאיות, תוך שמירה על יציבות יחסית.

עם פירוק ברית המועצות זכתה ארמניה לעצמאות לאחר אלף שנות כיבוש. הממשל המקומי החליט להפוך את ארמניה לדמוקרטיה, ומשאל העם אישר את הרצון להיות חופשיים. מייד אחר כך הוטלה ארמניה למלחמה אכזרית עם אזרבייג'ן השכנה בכדי לקבוע את גורל החבל נגורנו קרבאך, מלחמה שכללה גם חילופי אוכלוסיות. הארמנים ניצחו ולמעשה סיפחו למדינתם חלקים של אזרבייג'ן, למרות שמבחינה פורמלית זו מדינה עצמאית נוספת. המלחמה הביאה למשבר כלכלי קשה, שקרה ממילא בגלל התפרקות השיטה והשוק הקומוניסטי, והתעצם בגלל סגירת הגבולות של טורקיה ואזרבייג'ן, הגעת הפליטים, הוצאות המלחמה וחוסר הגישה הנוחה לים. ארמניה החזיקה מעמד בזכות התמיכה של הפזורה הארמנית בעולם ועזרה צבאית של גורמים רוסיים. כיום יש כאחד-עשר מיליון נוצרים ארמנים בעולם, שלושה מיליון בארמניה עצמה, שני מיליון ברוסיה, מיליון וחצי בארה"ב, קרוב למיליון בצרפת, והשאר ברחבי העולם. בעקבות נפילת הקומוניזם יש פריחה מחודשת של הכנסייה, ועם המהפכה האזרחית של 2018 הארמנים מביטים אל העתיד בתקווה.

הארמנים וארץ ישראל

עם קבלת הנצרות הגיעו עולי רגל ארמנים רבים לארץ (מרחק של 700–1,000 קילומטרים). הדרכים הרומאיות והסדר הציבורי אפשרו זאת. חלק גדול מנזירי ארץ ישראל היו ארמנים. הדמות הבולטת ביותר ביניהם הוא אבתימיוס, אב הנזירות של מדבר יהודה. הארמנים הקימו יותר מ-70 כנסיות ומנזרים בארץ.

הארמנים תמיד היוו גורם באוכלוסייה של המזרח התיכון, ולכן כל כובש של ישראל, גם לא נוצרי, היה צריך להתחשב בהם. הח'ליף עומאר נתן להם כתב זכויות שאושר שוב ושוב במהלך הדורות. האומה הארמנית התערבבה והופיעה במדינות השכנות, תוך כדי שהיא שומרת על זהותה ונאמנותה. יועצים ארמנים היו לכל השליטים, כמו למשל לאיובים, וכך גם אנשי צבא. התכונה הבולטת של הארמנים הייתה יושר ונאמנות. כמו כן, הנשים הארמניות נחשבו ליפות ביותר בעולם ובאו בקשרי חיתון עם שושלות מלכים נוצריות (במיוחד הצלבנים) ומוסלמיות.

ב-1300 לספירה הייתה אפיזודה מיוחדת בקשר שבין הארמנים לישראל. המלך הארמני של קיליקיה הקטנה, קיתום השני, כבש את ירושלים לזמן קצר בעזרת בני בריתו המונגולים.

[1] הכנסייה הארמנית קתולית מונה כיום כחצי מיליון איש ברחבי העולם.
[2] המונגולים הדרומיים בהנהגתו אהדו את הנוצרים. הולאגו ראה את עצמו כבודהיסט, אך אשתו הייתה נוצרייה נסטוריאנית.
[3] לפי טרימינגהם, עם עלייתו של ע'אזאן חאן, הסופים החליפו את העולמא כמייצגים של הדת, בדרך חדשה שהמשיכה את השפעתם לאחר מותם. המקדש, ולא המסגד, נהיה הסמל של האסלאם. המקדש, בית הדרוויש ומעגל מדקלמי הזיכר הפכו לצורות החיצוניות של הדת החיה. במילים אחרות, פולחן האנשים הקדושים והסטוּפּות הבודהיסטי טיבטי עבר לאסלאם. העלייה של הסוּפים לא קשורה רק לאל ראזלי וניזאם אל מולאק, אלא גם להעדפה של השליטים המונגוליים, וזה הביא לתגובת נגד ערבית שמופיעה דרך דמותו של אִבּן טיימיה (Ibn Taymiyyah), האידיאולוג של הפונדמנטליזם המוסלמי בתחילת המאה ה-14. הוא היה הראשון שהתיר פגיעה במוסלמים בשם הדת, בטענה שהם לא מוסלמים אמיתיים.
[4] זרם כפרי שלו מסורות ודת מיוחדת משל עצמו, אין לבלבל ביניהם לבין העלווים של סוריה.