אלפיים שנות נצרות באיטליה

נצרות באיטליה – מבואות

כבר מתחילת הנצרות ממלאת איטליה (בעיקר רומא) תפקיד מרכזי. השליח פטרוס מגיע לרומא, מייסד את כנסיית האם של העולם הקתולי ונצלב בה (הפוך). גם פאולוס מגיע לרומא ומוצא בה להורג. הנוצרים הראשונים סוגדים לישוע בעיר הקטקומבות התת-קרקעית מתחת לרומא. הדת החדשה מתפשטת כאש בשדה קוצים[1] ובמאה הרביעית הקיסר הרומאי קונסטנטינוס הופך (בחסד האל) לנוצרי.

בתחילת דרכה הייתה הפטריארכיה ברומא חלק מהעולם הנוצרי הכללי ולא שונה מכל השאר, אלא שמאורעות פוליטיים והיסטוריים, התפתחות שונה והתמודדות עם אתגרים חיצוניים הביאו להיפרדות כנסיית רומא מקונסטנטינופול, גיבוש האמונה בדבר בכורתו של הפטריארך ברומא כממשיך דרכו של פטרוס, וזכותם של יורשיו להנהיג את העולם הנוצרי. במילים אחרות, הקתוליות החלה כזרם פורש מהנצרות הקיסרית, אך הפכה לכנסייה המרכזית, הגדולה והחשובה ביותר בעולם.

הנצרות הביאה לפריחה אדירה של אמנות ולימוד באיטליה. בזכותה הפכה איטליה למרכז העולם המערבי בימי הביניים ובתקופת הרנסאנס. יחד עם זאת, יש לזכור כי העוולות החמורות ביותר בהיסטוריה נעשו בשם הדת. הפרדוקס בולט במיוחד בדת הנוצרית: ישוע הטיף להגיש את הלחי השנייה למכה אותך על הלחי האחת, וכי אם מישהו מכריח אותך ללכת איתו צעד, לך איתו שניים, וכן הלאה (הדרשה על ההר). והנה, האנשים שאמורים היו לאמץ את תורתו, הרגו בשם הדת, שנאו בשם הדת. מספיק להזכיר את המעשים המחרידים של האינקוויזיציה, שנעשו כביכול, בשמו של ישוע!

אין ספק, שבאלפיים שנות קיום הנצרות, שבמהלכם היא שלטה בחלקים גדולים של העולם, היא הייתה פעמים רבות חשוכה והפגינה הרבה רוע, שחלקו הגדול הופנה כלפי היהודים. יהודים נרצחו, עונו, נשרפו, הושפלו ודוכאו בידי הכנסייה הנוצרית ועושי דברה במשך קרוב לאלפיים שנה. אין פלא שראשי התיבות של ישוע בקרב היהודים הדתיים הם “ישו” – “יימח שמו וזכרו”. אלא שלנצרות במהלך כל התקופה הזו היה גם צד אחר, צד מואר ואנושי. מעשי חסד וצדקה רבים נעשו בשם הכנסייה ומטעמה. צד זה הופנה כלפי העולם הנוצרי ולכן הוא פחות מוכר לנו.[2]

פטרוס ופאולוס

פטרוס היה התלמיד הקרוב ביותר לישוע, ולפי ספרי הברית החדשה היה ה”סלע” שעליו תוקם הכנסייה, האיש שבידו היו מפתחות למלכות שמיים, זה שישוע ציווה עליו “לרעות את צאנו”. הוא היה דייג שחי בשקט ובשלווה בכפר ליד הכנרת, עד שישוע גייס אותו לשליחותו, הפך אותו לתלמיד הכי קרוב אליו וגם גר בביתו. לאחר מותו של ישוע הפך פטרוס למנהיג התלמידים ופעל בירושלים וברחבי ארץ ישראל. לאחר מכן הוא עבר לאנטיוכיה, שם הקים את הכנסייה הנוצרית הראשונה. בסוף חייו הוא הגיע לרומא, הפך לראש הקהילה הנוצרית שם, נצלב ונקבר ברומא. הנצרות הקתולית טוענת לבכורה מזכות היותו של פטרוס ראשון האפיפיורים, ולשלשלת של מסירה והנהגה מימיו ועד לאפיפיור הנוכחי.

“כי אתה פטרוס ועל הצור הזה אבנה את קהילתי ושערי שאול לא יגברו עליה. ואתן לך את מפתחות מלכות השמיים וכל אשר תאסור על הארץ אסור יהיה בשמיים וכל אשר תתיר על הארץ מותר יהיה בשמיים.” (מתי, טז: 18–19)

מאז ימי פטרוס ועד היום יש לנו נוכחות נוצרית ברומא. ההגעה של פטרוס לרומא וניצחון הנצרות על האימפריה הרומאית מסמלים את המעבר מתרבות חומרנית וחסרת צדק אל שאיפה למוסריות יהודית ברוח הנביאים. אותה רומא שהרסה את בית המקדש וניצחה את יהודה, נוצחה, אפשר לומר, על ידי תרבותה ודתה של יהודה שלוש מאות שנה לאחר מכן. למרות ימים אפלים של אינקוויזיציה, שחיתות, צביעות ורדיפות דת, הרי במהותה הנצרות היא דת של אהבה וחסד, שעשתה רבות לעזור לחולים, לתמוך בעניים, והתבססה על אנשים קדושים ותורת מוסר עמוקה.

האיש שביטא את תורת הנצרות בצורה הטובה ביותר (לאחר ישוע) ובעצם ייסד את הדת והכנסייה הוא פאולוס. הוא הפך את הנצרות לדת אוניברסלית הפתוחה לכול והמבוססת על אמונה, והכניס בתוכה יסודות מיסטיים.[3] גם פאולוס הגיע לרומא בסוף ימיו (שנת 61), מת ונקבר ברומא. השורות הנוצריות היפות ביותר (לפי עניות דעתי) המופיעות בברית החדשה הן מילותיו של פאולוס על האהבה (אגרת פאולוס הראשונה אל הקורינתיים יג’). לצערי, לא רבים מכירים אותן, והן אומרות דרשני.

“אם בלשונות בני אדם ומלאכים אדבר ואין בי אהבה, הריני כנחושת הומה או כמצלתיים רועשים. אם תהיה לי מתת הנבואה ואדע כל הסודות ואשיג כל הדעת; ואם תהיה בי כל האמונה עד להעתיק הרים ממקומם, ואין בי אהבה, הריני כאין וכאפס. אם אחלק את כל רכושי לצדקה וגם אתן את גופי לשריפה ואין בי אהבה – לא יועיל לי דבר. האהבה סבלנית ונדיבה; האהבה אינה מקנאת; האהבה לא תתפאר ולא תתנשא; היא לא תנהג בגסות, לא תדרוש טובת עצמה, לא תרגז ולא תחשב רעה. האהבה לא תשמח בעוולה, כי באמת שמחתה. היא תכסה על הכול, תאמין בכול, תקווה לכל ותסבול את הכול.

האהבה לא תמוט לעולם, אך נבואות תבטלנה, לשונות תחדלנה, דעת תבטל; כי חלקית היא ידיעתנו ובארח חלקי מתנבאים אנו, אך בבוא המושלם יבטל החלקי. בהיותי ילד דיברתי כילד, הבנתי כילד, חשבתי כילד. כשהייתי לאיש שמתי קץ לדברי הילדות. עכשיו רואים אנו במראה, במעורפל, אבל אז – פנים אל פנים. עכשיו ידיעתי חלקית, אבל אז אכיר כדרך שגם אני מכיר. אך כעת עומדות שלוש אלה: אמונה, תקוה, אהבה; והגדולה שבהן – אהבה.”

פטרוס ופאולוס הוצאו להורג ברומא, כנראה בזמנו של נירון, שהאשים את הנוצרים בשריפת רומא. פטרוס הוצא להורג בצליבה. האגדה מספרת שכששמע שעומדים לצלוב אותו ברח מרומא, ואז פגש בדרך את ישוע הולך לכיוון ההפוך.

“לאן אתה הולך?” שאל פטרוס את ישוע,

“להיצלב בשנית,” ענה ישוע.

פטרוס הבין את הרמז וחזר על עקבותיו, מקבל את מותו בשמחה ומבקש שיצלבו אותו הפוך, ראשו למטה, כדי שלא יהיה בלבול בינו לבין ישוע.

פאולוס, שהיה אזרח רומאי, הוצא להורג כנראה בעריפת ראשו. כך או כך, ההגעה של שני השליחים מפיצי הדת העיקריים לרומא, והיותה בירת הקיסרות, הקנו למנהיגים של הקהילה הנוצרית ברומא מעמד בכורה, לפחות לפי תפישׂתם. אלא שבמשך שלוש מאות השנים הראשונות נרדפו הנוצרים על אמונתם, עד שהגיע הקיסר קונסטנטינוס.

קונסטנטינוס הגדול (Constantine the Great)

הוא היה קיסר רומא (312–337( שהפך להיות נוצרי. זה היה נס שאף אחד לא העז אפילו לחשוב עליו בזמנים שקדמו לו – נס שקרה, ללא ספק, בעקבות התערבות אלוהית. וכך, ערב הקרב המכריע על השלטון בקיסרות, חלם קונסטנטינוס חלום שבו הופיע לפניו ישוע וציווה עליו לשים על מגיני צבאו את ראשי התיבות של שמו, דבר שיסייע לצבא לנצח – “בסימן זה תנצח”, וכך היה. כאות תודה הרשה הקיסר החדש לנוצרים לקיים את אמונתם באין מפריע (צו מילאנו) ואף הפך אוהד לנצרות, וכשהשלים את השתלטותו גם על המזרח, כינס את ועידת הכנסייה הראשונה בניקיאה, שקבעה את עקרונות האמונה הנוצרית – הקרֶדו, ואלה הם:

“אני מאמין באלוהים אחד, האב הכל יכול, בורא שמיים וארץ, כל הגלוי וכל הסמוי, ובאדון אחד, ישוע המשיח, בן יחיד לאלוהים, אשר נולד מן האב לפני כל הדורות. אל מאל, אור מאור, אל אמת מאל אמת. לא נברא כי אם מולד; עצמו עצם האב ועל ידו נעשה הכול, בעבורנו, בני האדם, ולמען ישענו ירד מן השמיים; ונהיה בשר מרוח הקודש ברחם מריה הבתולה ונעשה אדם. נצלב למעננו, סבל בימי פונטיוס פילאטוס, ונקבר. וביום השלישי קם לתחייה כדבר הכתוב, ועלה השמימה, והוא יושב לימין האב. ושוב ישוב בהוד לשפוט את החיים ואת המתים ולא יהיה קץ למלכותו. אני מאמין ברוח הקודש, האדון, המחייה, הנובע מהאב ומהבן. לו סוגדים ולו נותנים יקר – כלאב וכלבן, והוא אשר דיבר בפני הנביאים. אני מאמין בכנסייה האחת, הקדושה, הכוללת והשליחית, ואני מכיר בכך שישנה טבילה אחת למחילת החטאים, ומצפה לתחיית המתים ולחיי העולם הבא. אמן.”

כמה שנים אחר כך עשה קונסטנטינוס מעשה שלא יעשה מבחינת איטליה. הוא העביר את הבירה של האימפריה לקונסטנטינופול על הבוספורוס, עיר שהוא הקים מחדש ונקראה קודם לכן ביזנטיון. אלא שהסנטימנט לרומא נשאר.[4] קונסטנטינוס משלב בדת החדשה מרכיבים מפולחן הקיסרים והדת הפגאנית-שמשית הקדומה של רומא. הבישוף של רומא באותה תקופה היה סילבסטר, שאת חגו חוגגים ב-31 בדצמבר.

חמישים שנה לאחר מותו של קונסטנטינוס, בזמן הקיסר תיאודוסיוס הראשון, הוכרזה הנצרות כדת הרשמית והיחידה של האימפריה. זה גם היה הזמן שבו נעשתה החלוקה הסופית של האימפריה בין מזרח למערב. תיאודוסיוס סגר את המקדשים הפגאניים, כיבה את האש הקדושה במקדש וֶסטה בפורום וגירש את הבתולות הווסטליות, אסר על נבואה וכישוף והפסיק את המשחקים האולימפיים.

במאה ה-4 (ועד המאה ה-6) גובשו עקרונות הכנסייה והאמונה הקתולית, כמו גם התיאולוגיה, המוסר, הלימוד והחיים הנוצריים. דמויות מפתח במפעל זה היו אבות הכנסייה

הגעת הלומברדים (Lombards)

התפתחות הנצרות באיטליה החל מהמאה ה-6 קשורה להגעתו והתיישבותו של עם גרמני בשם הלומברדים, שהתמזג עם האוכלוסייה המקומית ויצר ממלכות מקומיות.

הלומברדים מוזכרים בהיסטוריה כבר במאה ה-1 כבני שבט גרמני קטן וחזק, בעלי זקנים ארוכים (מכאן מקור השם). לאחר נדודים ברחבי אירופה, כחצי מיליון איש עוברים את האלפים ופולשים לאיטליה בשנת 568. המלך אלווין השני כובש את צפון איטליה, כולל העיר החשובה מילאנו ופאביה, שהופכת לבירתם (עד היום נקרא האזור לומברדיה).

בשנים שלאחר מכן מתפשטים הלומברדים דרומה וכובשים את מחוז ספולטו בפרוג’ה ובנוונטו בקמפניה (שלימים הופכת לבירתם הדרומית). הם מקימים ממלכות חזקות שנאבקות עם הביזנטיים ברוונה ועם הפרנקים הצרפתיים על שליטה בצפון חצי האי. בניגוד לוויזיגותים והשבטים הגרמניים הקודמים שרק עברו באיטליה כשהם זורעים הרס ופורענות, בדרכם לארצות מושכות יותר כגון ספרד וצפון אפריקה – הלומברדים מתיישבים באיטליה ומקיימים עם המקומיים שיתוף פעולה שמוביל ליצירת תרבות חדשה.

בתחילת דרכם באיטליה הלומברדים הם נוצרים אריאנים[1] (כמו רבים מהשבטים הגרמניים האחרים), אך הם מוצאים שפה משותפת עם הכנסייה ובמיוחד עם המנזרים (עמם הם משתפים פעולה) ועוברים לאמונה הקתולית. הלומברדים נוטים להערצה של אנשים קדושים ומאמינים בניסים ובמלאכים; מה גם שהמלאך מיכאל מחליט להתערב ולהופיע באיטליה בכדי לכוון אותם לדרך הנכונה (המקום הראשון שבו הוא מופיע הוא מונטה סנט אנג’לו באפוליה). כך נוצרת באיטליה רשת של מקומות עלייה לרגל, מנזרים, כנסיות ומקומות קדושים ללומברדים, שמהווה תשתית לאמונה הנוצרית העממית החדשה.

זאת ועוד, הלומברדים יושבים רק בחצי האי האיטלקי (בניגוד לעמים גרמאניים אחרים, כמו הפרנקים, שהתפשטו על פני כמה ארצות). הם חלשים מכדי ליצור ממלכה מרוכזת משל עצמם, וכך הם נטמעים באוכלוסייה המקומית, מאמצים את השפה ומתחילים לזהות עצמם כאיטלקים.

בתחילת המאה ה-8 מפרסם המלך הלומברדי איטלקי ליותפראנד (Liutprand) את החוקים והמנהגים של הממלכה, מגרש את הביזנטים סופית מצפון איטליה, ונותן שטחים שכבש במתנה לאפיפיור גרגורי השני, שיוצר את מדינת האפיפיור. הלומברדים שולטים באיטליה עד לסוף המאה השמינית – זמנו של קרל הגדול – אך התרבות שלהם משפיעה עד היום. למעשה, איטליה החדשה היא במידה רבה המשך של הממלכה הלומברדית.

בעבר היו שבעה אתרי עלייה לרגל של הלומברדים באיטליה. כיום ישנם שבעה אתרי מורשת עולמית (כנסיות ומקומות היסטוריים) הקשורים אליהם, והם: כנסיית הקדושה סופיה בבנוונטו, בזיליקה סן סלוודורה בספלטו, כנסיית סנטה ג’וליה בבראשיה, מונטה סנט אנג’לו באפוליה, הפארק הארכיאולוגי בקאסטלסֶפּריו (Castelseprio) והקומפלקס האפיסטולי בצ’יווידאלה (Cividale).

תפקיד המנזרים

בנוסף לכנסיות הוקמו ברחבי איטליה, החל מהמאה ה-6 לספירה מנזרים רבים וחשובים, שהראשון שביניהם הוא במונטה קסינו. צריך להבין שבאירופה של תחילת ימי הביניים הפכו הערים לשוממות, ובמקומן התפתחו המנזרים כמרכזי תרבות ושלטון, כלכלה וחינוך, חקלאות, תעשייה זעירה והתיישבות. הנזירות עודדה חיי עבודה וחקלאות וטיפחה שיטות חקלאות וייצור מוצרים כגון יין, קמח ושמן זית. ברשות המנזרים היה חלק גדול מהאדמות, לעתים עד עשרים או שלושים אחוזים מאדמות המדינה. הנזירים עיבדו את האדמה בעצמם או שהחכירו אותה לכפרים שתחת חסותם.

במנזרים נשמרו שרידי קדושים, והם הפכו לאתרי עלייה לרגל – אך לא רק שרידי קדושים, אלא גם אוצרות ממלכתיים, ספרים ותעודות משפטיות. החוק בימי הביניים היה חוק דתי, שאותו כתבו ואספו הנזירים בקודקסים שנשענו על המסורת המשפטית של רומא, בתוספת התייחסות למוסר הנוצרי. המנזרים היו מרכזי לימוד, שבהם למדו אלפי תלמידים לא רק נצרות, אלא גם מדעים שעליהם המליצה הכנסייה.

וכך הפכו המנזרים למעין עיר קטנה (“עיר האלוהים”), המסוגלת לקיים את עצמה. בדרך כלל מדובר בשורת מבנים היקפית היוצרת מעין חומה כלפי חוץ, שבתוכה נמצא שטח גדול ובו מוסדות המנזר והכנסייה, ובניינים שונים ששימשו למגורי נזירים, בתי מלאכה, בתי תמחוי לעניים, בתי ספר, בתי חולים ועוד. לא אחת היו המנזרים קרובים למקומות יישוב ושימשו את האוכלוסייה המקומית, ובמקרים רבים הם נבנו במקום נישא המצטיין בנוף מרשים.

נציין שמבנה המנזרים הוא במקרים רבים בעל אופי מכוון וסמלי, ומיקומם ואופן בנייתם של הבניינים איננו מקרי. המנזר בא להציג את גוף האדם, הגוף השלם של ישוע, ולכן הכנסייה שבמרכז המנזר תהיה במקום של הלב בגוף האדם. מבנים הקשורים לתפקודים שונים כגון אכילה ולימוד ימוקמו בהתאם למיקומם בגוף האנושי. בנוסף לכך, בארכיטקטורה של המנזרים יש לעתים חשיבות לכיוונים, בדומה למקובל בכנסיות.

הפרנקים והממלכות הקרולינגיות

החל מסוף המאה ה-8 לספירה מופיעים הפרנקים על במת ההיסטוריה האיטלקית. הממלכה החזקה שהם הקימו בצרפת וגרמניה – הקיסרות הרומית הקדושה – מנצחת את הלומברדים ומשתלטת על איטליה, שהופכת מכאן והלאה להיות חלק מתחום השלטון וההשפעה של הממלכות הקרולינגיות.

כפי שנזכר לעיל, במאה ה-5 לספירה התמוטטה האימפריה הרומאית סופית ואל שטחיה פלשו שבטים גרמאניים – הוויזיגותים והאוסטרוגותים – שהתיישבו בעיקר בספרד ובצפון אפריקה. בעקבותיהם בא איגוד שבטי הפרנקים שהתיישב בצפון צרפת (הוא זה שנתן את השם לארץ – France). הם עברו את הריין, התערבבו עם האוכלוסייה המקומית והקימו ממלכה, אשר בשונה משאר השבטים הגרמאניים של התקופה, אימצה את הנצרות בצורתה הקתולית ולא האריאנית. משמעות הדבר הייתה הכרה בסמכותו של האפיפיור והסתמכות על המסורת הרומאית. יש היסטוריונים הטוענים שהפרנקים הקימו ממלכה שהיא בעצם המשך של התרבות הרומאית, ושלא היו שינויים גדולים בין השלטון הרומאי לבין השלטון הפרנקי[1] בצפון צרפת. כך או כך, ממלכת הפרנקים עשתה חיל והשתלטה על חלקים גדולים של צרפת, גרמניה, ואזורים נוספים באירופה.

במאה ה-8 הקים פפין הגוץ שושלת מלכים חדשה – השושלת הקרולינגית. אחריו עלה לשלטון קרל הגדול, שכבש שטחים נוספים בגרמניה, אוסטריה, הונגריה וצפון איטליה, ולמעשה איחד תחת שלטונו את רוב מערב אירופה. האפיפיורים של אותה תקופה ביקשו את עזרתו כנגד הלומברדים וכך נכרתה מעין ברית שבמסגרתה הפרנקים לחמו בלומברדים ב-751, 755 ו-778 לספירה, ניצחו אותה ולמעשה חיסלו את שלטונם בצפון איטליה. חלק מהאזורים שנכבשו סופחו לממלכת הפרנקים וחלקם ניתן לאפיפיורים כמתנה.

בהמשך למלחמות נגד הלומברדים הצליחו הקרולינגים לכבוש את המעוז הביזנטי של רוונה בצפון איטליה ולסלק את הביזנטים סופית מאיטליה.[2] בתמורה לכך הכיר האפיפיור גרגורי השלישי ב-800 לספירה בקרל הגדול כ”קיסר הקיסרות הרומית הקדושה” במקום ביזנטיון. זה היה שלב נוסף ומכריע בקרע שבין הקתוליות לאורתודוקסיות וסימל את מעבר ההגמוניה התרבותית מהים התיכון לצפון אירופה – גרמניה וצרפת.

קרל הגדול (768–814) מתחיל באירופה רנסאנס תרבותי דתי המבוסס על המנזרים, ההשכלה ויצירת אידיאל חדש של לוחם נוצרי – האביר, שהוא עמוד השדרה של החברה הפיאודלית בימי הביניים. הוא מפרסם מכתב שנקראה “התוכחה הגדולה”, בו הוא משרטט את קווי הרפורמות שהוא רוצה לעשות בכנסייה, בשלטון ובחוק. בתוכחה יש 82 סעיפים. חלק גדול מהם מתבסס על תקנות שהוא מקבל מהאפיפיור בשנים קודמות. הוא משווה את עצמו ליאשיהו שעושה רפורמות ביהודה. (האגדה מספרת שיום אחד כשקרל הגדול הלך לישון הופיעה בחלומו דמות מסתורית ובידה חרב מופלאה: הדמות אמרה: קבל את החרב הזאת מהאל כדי להגן על עצמך, וקרא וזכור את אשר כתוב עליה, כי הדברים יתקיימו בבוא הזמן).

קרל קובע שבכל מנזר או מקום מושב בישוף (כלומר יישוב עירוני) יש להקים בתי ספר בהם ילמדו נערים תהילים, תווים, שירה, חשבון ודקדוק. אנשי הכמורה צריכים להיות משכילים ולהוביל את החברה לכיוון תרבות נוצרית מפותחת. החינוך וההשכלה הם הכלים העיקריים של הרפורמה. הלימוד והדקדוק מאפשרים הבנה טובה יותר של האמונה.

במסגרת השאיפה ליצור אחדות פולחנית וליטורגית הופץ ספר תפילות המבוסס על הנחיותיו של גרגוריוס הגדול והתקנון של הבנדיטים, התבצע מפעל של אחידות בתרגומי הטקסטים הקדושים, נערכו ועידות כנסיה, והבישופים והכמרים נדרשו להקפיד על אורח חיים מוסרי ולרכוש השכלה. המרכז של הרנסאנס הקרולינגי בצפון איטליה היה בוורונה (Verona).

לאחר מותו של קרל הגדול התחלקה הממלכה בין בניו, ולאחר מכן נכדיו ובני משפחתו. צפון איטליה הפך להיות ממלכה קרולינגית עצמאית, בשלטון ענף של השושלת הקרולינגית, מחוז נפרד שחובר לעתים עם אזורים בצרפת או גרמניה, והיו כמה מלכים שזוהו כאיטלקיים (מלכי איטליה). באותה תקופה מתחיל מתח פוליטי בין הדוגלים בעליונותו וסמכותו של האפיפיור על פני המלך – גיבלינים, ובין אלה הדוגלים בסמכותו ובכורתו של המלך על פני האפיפיור – גואלפים.

באמצע המאה ה-10 (בימיו של אוטו הגדול) מתאחדות מחדש הממלכות הקרולינגיות של איטליה וגרמניה לכדי הקיסרות הרומית הקדושה המקורית מימי קרל הגדול, ונוצרת ישות מדינית שמחזיקה מעמד בצורה זו או אחרת עד למאה ה-19.

התפתחויות בנצרות הקתולית

המאה התשיעית נחשבת לזמן של היחלשות כוחו של האפיפיור, תקופה שלא הייתה טובה עבור איטליה, שנשלטה ברובה על ידי מלכים מהשושלת הפרנקית, אך למעשה הייתה נתונה למלחמות אזרחים ופשיטות של ערבים שכבשו את סיציליה ואף חלק מערי הדרום. רק באמצע המאה ה-10 עולה שליט חזק בשם אוטו הגדול ומחדש את ימיה של הקיסרות הרומית הקדושה, מחזיר את הביטחון והצמיחה. זהו זמן עלייתן של ערי הצפון. במקביל לכך מתחילה בכנסייה תנועה של רפורמות שמתרכזת סביב מנזר קלוני בצרפת, מתפשטת ברחבי אירופה ומגיעה לכדי הבשלה במאה ה-11.

בשנת 1030 מחכה איטליה לבואו המחודש של ישוע (לאחר 1,000 שנה, כפי שהבטיח), אבל זה מבושש לבוא. במקום זאת מתחילה פריחה כלכלית ותרבותית. ערי המדינה מתחזקות, מתעצמות ומתבססות, נוצר מעמד בורגני חדש, הסחר מתגבר והרפובליקות הימיות של וֶנציה, גנואה ופיזה (ובתחילה גם אנקונה) הופכות למעצמות. אירופה מתאוששת, האוכלוסייה מתרבה, ויש אקלים תרבותי ודתי חדש ותוסס.

החל מאמצע המאה ה-11 נבחרים כמה אפיפיורים חזקים הקשורים לרפורמה של קלוני (ראו בהמשך). הם מחזירים לאפיפיורות את כבודה וכוחה ומייצבים אותה כישות עצמאית, שהיא מעין סמכות-על באירופה הנוצרית. התהליך של ביסוס מעמד האפיפיור הושלם עם העברת הבחירה באפיפיור לידי מועצת החשמנים (עד אז הוא נבחר על ידי המלך) ולאחר מאבק האינסטיטורה עם מלכי הקיסרות הרומית הקדושה, שבסופו נקבע שרק האפיפיור הוא שממנה כמרים באזורי השפעתו.

במקביל לכך מתרחש הקרע הסופי עם הכנסייה האורתודוקסית בביזנטיון, שמלווה בהחרמות הדדיות. האפיפיורות הקתולית הופכת לעצמאית, חזקה ומשפיעה מאוד, וזה מביא בסוף המאה ה-11 לקריאה למסעי הצלב, ולכיבוש דרום איטליה מידי המוסלמים.

עד למאה ה-11 לא משחקת הנצרות הקתולית תפקיד חשוב בפוליטיקה של היבשת. אירופה עסוקה בתוך עצמה ותהליך ההתנצרות שלה עדיין לא מושלם. המדינה החשובה והמשפיעה במרחב הנוצרי היא האימפריה הביזנטית המתחדשת. איש לא חלם שיבוא יום ויהיו 1.1 מיליארד מאמינים קתוליים בעולם.[1] הרבה מהעלייה של האפיפיורות לגדולה מתרחשת בזכות הופעתו של גורם חדש בזירה הבינלאומית והוא הממלכות הנורמניות.

הרפורמות של קלוּני (Cluny)

במאה ה-9 הוקם מנזר קלוני בצרפת, שהיה כפוף ישירות לאפיפיור ולא לשליטים המקומיים. כמה עשרות שנים לאחר מכן התרכזה במקום התנועה לרפורמות בכנסייה (שנקראה על שם המנזר), שרצתה לתקן שני דברים: האחד – מכירת משרות כנסייה בכסף (סימוניה), והשני – את התופעה של כמרים ואנשי דת נשואים ועם מאהבות. התנועה הטיפה לחזרה לתקנון של בנדיקטוס, לשמירה על צניעות, לחיי מוסר וללמדנות.

מנזר קלוני גדל במהירות והקים מנזרים רבים שהיו כפופים לו ישירות. בחצי השני של המאה ה-11 מונו למשרת האפיפיור מספר אנשים שהיו קשורים לתנועת הרפורמות של קלוני. האפיפיורים של תנועה זו נאבקו בקיסרים הרומאים הקדושים וניכסו לעצמם ולממסד הכנסייתי את הסמכות למנות אנשי דת ולבחור אפיפיור חדש (לפני זמנם הקיסר היה ממנה אותו, ולאחר מכן מועצת הקרדינלים), וזאת מתוך רצון לטהר את נושאי התפקידים בכנסייה. במאה ה-12 כבר היו תחת המטרייה של מנזר קלוני יותר מ-200 מנזרים ו-50,000 נזירים. הרפורמטורים הגדולים של אותה מאה, כגון ברנרד מקלרבו, הושפעו מתנועת ההתחדשות של קלוני ובנותיה (הציסטרסיאנים).

באיטליה התרכזה תנועת הרפורמות באופן טבעי במנזר מונטה קסינו (שהוקם על ידי בנדיקטוס), שבדומה למנזר קלוני הפך גם הוא לעצמאי וכפוף אך ורק למרוּת האפיפיור.

נזירי קלוני עודדו עלייה לרגל למקומות קודש נוצריים, שירה פוליפונית בכנסיות, ואת “השלום של האלוהים” (קריאה להפחתת אלימות כללית והפסקת אש מלאה בימים קדושים, כמו ימי המשחקים האולימפיים). מבין חוגי הנזירים של קלוני יצאו אנשים שהקימו לימים את מסדר הציסטרסיאניים (ממנו התפתחו מנזרי שתקנים) ואת המסדר הקרטוזיאני. לימים החליפו מסדרים אלה את מנזר קלוני כמובילי הרפורמות וכנושאי הכריזמה של הכנסייה.

נורמנים (Normans)

הנורמנים הם עם ותרבות שנוצרו בתחילה בצפון צרפת במאה ה-9 כתוצאה משילוב בין ויקינגים, פלֶמים-בלגים ויסודות צרפתיים קלטיים ופרנקיים, לאחר היחלשות הממלכות הקרולינגיות. לאחר מכן הם התפשטו והקימו ישויות פוליטיות במקומות שונים באירופה.

בשנת 911 מקבלים הפולשים הוויקינגים ממלך צרפת את אזור הסן התחתי ומתיישבים בו (בתמורה להגנה על הממלכה). עד היום קרוי חבל ארץ זה “נורמנדי”. בשלב זה הם מתנצרים ויוצרים תרבות חדשה. הנורמנים הם לוחמים טובים ומשכירים עצמם לכל המבקש, וכך הם מגיעים לדרום איטליה. היו קבוצות וצבאות שונים של נורמנים. אחד ממלכיהם – וילהלם הכובש – משתלט על אנגליה בעקבות קרב הייסטינגס ב-1066, ולאחר מכן הם מרחיבים את כיבושיהם והשפעתם לסקוטלנד, ווילס ואירלנד. קצת לפני כן, קבוצה אחרת משתלטת על אמאלפי ב-1040 ויוצרת ממלכה עצמאית בדרום איטליה. במהלך אותה מאה הם משתלטים על רוב דרום איטליה, פולשים לבלקן ויוצאים למסעי הצלב לישראל.[2] רבים מהצלבנים היו נורמנים.

במילים אחרות, הנורמנים מקימים נסיכויות פיאודליות בצפון צרפת, דרום איטליה, אנגליה והמזרח התיכון. אין הם ישות אחת, אלא קבוצות שונות שלעתים נאבקות ביניהן.

הנורמנים מצטיינים בספנות, ניווט, מפות, אדריכלות[3] ובאדיקות הדתית שלהם. הם מפתחים רשת של דרכי עלייה לרגל למקומות קדושים, כגון מונט סנט מישל בצרפת והר סן מיקלה בפיימונטה. האנרגיה הדתית, הפוליטית, הצבאית, האדריכלית והכלכלית שלהם משפיעה רבות על אירופה ולמעשה מובילה אותה לתקופה חדשה. ניתן לומר שהנורמנים היו הכוח המוביל באירופה במאות ה-11–12 ועזרו ביצירת אירופה חדשה.

ממלכה נורמנית בדרום איטליה

הנורמנים מגיעים לאזור דרום איטליה במאה ה-11. הם משתלטים על השטחים הביזנטיים האחרונים ועל הערים המקומיות העצמאיות, ומשחררים את סיציליה מידי הערבים. הם מקימים את ממלכת סיציליה הנורמנית, סוג של מדינה מודרנית ראשונה באירופה, שבה קרוב לשלושה מיליון תושבים, ערים גדולות, מערכת מיסוי וכלכלה מודרניים, צבא קבע, ועירוב של תרבויות ודתות, ומביאים את דרום איטליה לתור זהב שנמשך עד המאה ה-14.

הנורמנים בדרום איטליה היו בקשר טוב עם המוסלמים וידעו ערבית, דבר שאפשר להם להשתתף במסעי הצלב וליצור ממלכות נורמניות גם במזרח התיכון ובחופי אפריקה. במאה ה-12 הופכת ממלכת סיציליה הנורמנית לחלק מהאימפריה הרומית הקדושה, אך שומרת על ייחודה והנהגתה. הממלכה מגיעה לשיא תחת שלטונו של פרידריך השני, שהיה אחד האנשים החשובים באירופה במאה ה-13 ונחשב למקדים את זמנו ולמבשר הרנסאנס.

המלחמות של פרידריך השני עם האפיפיור במאה ה-13, ההתפרקות המעשית של האימפריה הרומית הקדושה, כישלון מסעי הצלב והפורענויות של המאה ה-14 הביאו בסופו של תהליך לירידת חשיבותה וקרנה של הממלכה הנורמנית בסיציליה ובדרום איטליה. הכיבוש הספרדי במאה ה-15 סתם את הגולל על דרום איטליה והפך את האזור לפרובינציה מקופחת ומוזנחת.

פרידריך השני (Frederick II)

פרידריך השני (1194–1250) היה קיסר האימפריה הרומית הקדושה שאיחדה בין גרמניה, איטליה, סיציליה ובורגונדי בצרפת, ובנוסף לכך (לפחות לפי התואר שלו) גם מלך ירושלים; אלא שאת רוב חייו הוא בילה בדרום איטליה, שבאותה תקופה הייתה החלק המתקדם והמפותח בחצי האי, ושם בעצם הייתה ממלכתו. רוב זמן שלטונו הוא היה בעימות חזיתי עם האפיפיור גרגורי התשיעי, שהחרים אותו פעמיים ואף כינה אותו “אנטיכרייסט”, עימות שהתבטא במלחמות אזרחים בתוך איטליה בין תומכי הקיסר (גיבלינים) לבין תומכי האפיפיור (גואלפים). פרידריך נודע כפטרון המדעים והאומנויות, כאדם שניסה לשלב בין המזרח לבין המערב. הוא היה בקי בתרבות האסלאם וכיבד אותה. ולמרות זאת הוא עמד בראש מסע הצלב השישי שבסופו חזרה ירושלים לשלטון נוצרי (ללא קרבות). פרידריך טיפח תפישׂות מתקדמות ביחס לתפקיד המדינה ולחשיבותן של התרבות וההשכלה, שהקדימו כנראה את זמנן.

פרידריך התחנך בחצר האפיפיורות ברומא בזמנו של האפיפיור אינוצנטיוס השלישי.[4] מורהו האישי היה איש דת שלימים הפך לאפיפיור, הונוריוס השלישי.[5] לימים יזם הונוריוס את מסע הצלב החמישי למצרים, וכשהמסע הסתבך הוא התחנן בפני פרידריך שיעזור, אולם פרידריך, למרות החברות ביניהם, נמנע מכך.

פרידריך ראה את עצמו כקיסר שנבחר על ידי האלוהים ונועד לשרת את האלוהים בליבו, מחשבתו וכוחו. הוא נישא לאיזבל, בתו של מלך ירושלים, ובעקבות כך נהפך למלך יורש של ממלכת ירושלים. בסופו של דבר ולאחר בקשות רבות מצד האפיפיורים, הוא יצא למסע הצלב השישי ושחרר את ירושלים ב-1129. למרות זאת, הוא לא זכה להכרה ממסדרי האבירים של הטמפלרים וההוספיטלרים ומהאפיפיור, שהמשיך להטיל עליו חרם.[6]

פרידריך הפך להיות אויב מר של האפיפיור. הוא נלחם בו כשחזר לאיטליה והכריח אותו להימלט לליון שבצרפת. הוא הוכרז ככופר ואנטיכרייסט והוטל עליו חרם מחודש. במשך עשרים השנים הבאות הוא המשיך להילחם באפיפיור גרגורי (גרגוריוס) התשיעי ולאחר מכן באינוצנטיוס הרביעי. כל אירופה הייתה עדה למאבק שבין האפיפיור לבין הקיסר, שהתגלה כגאון אסטרטגי. איטליה נקרעה בין שתי מפלגות, זו שתמכה באפיפיור בראשות הערים פיזה וסיינה, וזו שתמכה בקיסר בראשות הערים בולוניה וגנואה. גם בארץ ישראל התרחשה מלחמה בין תומכי הקיסר למתנגדיו וגם בגרמניה עצמה. בשנת 1250, דווקא בזמן שתומכיו זכו להצלחות בשדה הקרב, מת הקיסר מדיזנטריה ונקבר בפלרמו. כותב עליו ההיסטוריון היהודי ארנסט קנטרוביץ: “דנטה חש רגש עמוק של כבוד להוהנשטאופן. במשך חייו היה פרידריך השני מודל לשליט, שופט, מלומד ומשורר, הנסיך המושלם – הגיבור המהולל. אדם שכל זמן שמזלו דרך – חיפש אחר רוח האנושית. שליט שאסף סביבו את הנשמות האצילות והמבריקות ביותר בעולם.”

במדעי ההיסטוריה יש אסכולה הטוענת שמי שקובע את האירועים ההיסטוריים הם אנשים גדולים. האיש הגדול של המאה ה-13 מבחינה פוליטית היה פרידריך השני, אבל הוא לא השאיר חותם של ממש. במקביל אליו מתבלטת דמותו של איש גדול אחר – פרנציסקוס מאסיזי, שפעל במישור שונה מזה של פרידריך השני, והוא הותיר באיטליה חותם שנשאר עד היום (מה שמראה שפוליטיקה היא לא הכול…).

נרטיב היסטורי מואר

אומרים שההיסטוריה נכתבת (ובמשתמע משוכתבת) על ידי המנצחים. בנוסף לכך, הנטייה בימינו היא לטעון שאין כיום נרטיב על אחד ומוחלט של ההיסטוריה, וצריך להסתכל על הדברים מכמה נקודות מבט. אלא שעד תחילת המאה ה-20 היה מעין נרטיב-על של ההיסטוריה המערבית, שטען להתפתחות והתקדמות התרבות מברבריות אל השכלה, מעריצות ועוני אל חופש ורווחה, מחושך אל נאורות.[1]

אם נאמץ את נרטיב-העל המערבי נקבל את הסיפור הבא:

העולם הקלאסי הגיע להישגים של מדע, אמנות, ארכיטקטורה, פילוסופיה ושלטון שלא נראו כמותם לפני כן, ובסופו של דבר אף אימץ את האידיאלים של המוסר היהודי נוצרי. אלא שחושך גדול עמד בפתח ואיים להחריב את תרבות בני האדם – הפלישות של הברברים, שהונעו על ידי נדידות העמים. וכך, הציוויליזציה המפוארת ביותר שהעולם ידע (רומא), התקופה המאושרת ביותר של האנושות (כדברי גיבון) הגיעה לקץ אלים וטראגי שלא באשמתה, והעולם נכנס לחשכת ימי הביניים.

וכאן הגיע תפקידה של הכנסייה בכלל והאפיפיורות ברומא בפרט, כמשמרת הגחלת של התרבות האנושית בימים שבהם אין דין ואין דיין. היא הצליחה להעביר את אירופה מבעד ללילה האפל, גם אם חטאה לעתים בשחיתות. המנזרים היו מקומות של השכלה ורווחה לאיכרים, מחליפים את הערים כמרכזים נותני שירותים. אידיאל האבירות הנוצרי הביא חלק מהמעמדות השליטים לפעול למען החברה. החברה הפיאודלית הצליחה לייצב עצמה והחלה לגדול. הביטחון חזר וערים נבנו מחדש.

מאורע מכונן היה הקמת קיסרות רומי הקדושה על ידי קרל הגדול במאה ה-8 לספירה, והעברת מרכז הכובד של העולם הנוצרי מביזנטיון לגרמניה וצרפת. קוראים לזה הנס של אירופה: ארצות שעד כה היו מיושבות בברברים השוכנים ביערות שאיש אינו דורך בהם, הפכו למובילות התרבות ולמרכזים של השכלה וכלכלה. מרכז הכובד של אירופה עבר מיוון ודרום איטליה אל ארצות הצפון.

התחייה של אירופה התחילה עם הרנסאנס הקרולינגי. אלא שפלישות חדשות, הפעם של ויקינגים, שמו קץ לפריחה קצרה זו וזרעו הרס. רק לקראת המאה ה-11 מתחילה אירופה להתאושש ולבנות עצמה מחדש. הערים האיטלקיות מתחזקות ומשתלטות על הסחר הים-תיכוני, הופכות למעצמות כלכליות של ממש. בצרפת ובאנגליה מתחילה מסורת של מדינה, ואילו גרמניה היא ברית ערים רופפת תחת הדגל של האימפריה הרומית הקדושה. בכל מקום נבנים ערים וכפרים, ומתחילה תנועה של התעוררות דתית שבסופו של דבר מתבטאת בתחילת מסעי הצלב.

מסעי הצלב היו מפנה חיובי בהיסטוריה של אירופה והעולם. מלבד המלחמות, זאת הייתה תקופה של התפתחות הפילוסופיה והמיסטיקה. כתבי העולם הקלאסי הופיעו מחדש במערב והיוו את הבסיס לתיאולוגיה מחודשת, שפותחה על ידי מסדרים חדשים, כגון מסדר הדומיניקנים, במסגרתם פעלו ענקי רוח כתומס אקווינוס. אוניברסיטאות ראשונות הוקמו. המיסטיקה הופיעה מחדש דרך קדושים כגון פרנציסקוס מאסיזי, שנתנו ממד רגשי ועומק לדת. בערים פרחו גילדות של אומנים שבנו קתדרלות גותיות נהדרות, לפי תוכנית אב שביטאה תיאולוגיה חדשה (כפי שמופיע בכתביו של המלומד החשוב ביותר במאה ה-12 – ברנרד מקלרבו). הקתדרלות החדשות היו מבנים מורכבים ועדינים, הבנויים נדבך על גבי נדבך, פתוחים לאור ולעולם ומבטאים בבניין את סוג המחשבה החדש. אירופה נפתחה לעולם ולא פחדה מעצמה יותר. בצרפת קמה מדינה נאורה וחזקה בהנהגתו של פיליפ השני, אוגוסטוס. ספרד התחילה להשתחרר מעול הכיבוש המוסלמי, וגם אנגליה וגרמניה הראו סימנים חיוביים. המאה ה-13 הייתה המשך של המאה ה-12, וגם התבוסה במסעות הצלב ואיבוד הקולוניות במזרח לא העיבו על החגיגה.

אלא שפורענות חדשה נפלה על אירופה במאה ה-14, והפעם לא בצורת פולשים אלא בצורה של מגפות (המגפה השחורה), שינויים אקלימיים (תקופת הקרח הקטנה) ומלחמות פנימיות. האוכלוסייה התדלדלה בחצי והכל נראה אבוד; אך דווקא בתקופה זו נזרעו הזרעים שהניבו פרי מפואר במאה שלאחר מכן – המאה ה-15, תקופת הרנסאנס.

למותר לציין שבנצרות, מתוקף היותה דת של גאולה (בדומה לדתות המונותיאיסטיות האחרות), קיים ומתחייב להתקיים נרטיב-על של התקדמות והתפתחות, אשר מוביל לבּיאה המחודשת של ישוע ולתיקון העולם.

תחיית הרנסאנס

הרנסאנס נתפש בעיניי בני דורו כחזרה לשיאי התרבות של העולם הקלאסי. הוא שם את האדם במרכז, וכיוון שכך – גם את החלק החשוב ביותר שבו והוא המחשבה. בתקופה הקלאסית נאמר: “העולם היה תוהו – באה המחשבה ועשתה בו סדר”, או “האדם הוא מידת כל הדברים”. אנשי הרנסאנס באיטליה גילו מחדש את המורשת התרבותית העשירה של העולם הקלאסי, בין אם בציור, באדריכלות, בפיסול, בשירה או בכתיבה, ופיתחו גם גאונות תרבותית משל עצמם. הם כתבו באיטלקית במקום בלטינית, על דברים של יום יום, ובמיוחד על אהבה. במקום מוטיבים נוצריים הם ציירו ופיסלו את הגוף העירום, מקדשים אותו ומראים את יופיו. הם שוטטו ברחבי איטליה וראו את השרידים המרשימים של התקופה הקלאסית – ולמדו מהם, והתעמקו בכתבים של הסופרים הקלאסיים כגון ורגיליוס.

האדריכל ברונלסקי נסע לרומא לראות את כיפת הפנתֵיאון ובנה בפירנצה כיפה שתעלה עליה לראשונה מזה אלף שנה. חלק גדול מהאמנות והאדריכלות באיטליה הוא בהקשר דתי נוצרי, אבל ברנסאנס חודשה מסורת ההומניזם של העולם הקלאסי, ששמה את האדם במרכז במקום את האלוהים. במקביל לברונלסקי פועלים גאונים בתחום האמנות כגון רפאל, ליאונרדו דה וינצ’י, מיכאלאנג’לו, וכן גאונים בתחום השירה והספרות, כגון דנטה או פטררקה. איטליה היא המרכז התרבותי של העולם וממנה מאיר האור על שאר אירופה.

השליטים תמכו במלומדים ובאמנים, ובמיוחד נודעה לתהילה משפחת מדיצ’י מפירנצה, שהקימה את האקדמיה האפלטונית בעקבות הגעה של ספרים חדשים מהמזרח, ובמיוחד הקורפוס הרמטיקה. גם משפחות עשירות אחרות כגון ויסקונטי וספרוזה במילאנו תמכו בתנועת הרנסאנס, ובמיוחד חלק מהאפיפיורים.

הרנסאנס הקיף תחומי חיים רבים. ערי המדינה החופשיות – הקומונות – חיפשו את סוג השלטון הטוב, ממש כמו הפוליס היווני אלפיים שנה קודם לכן. על רקע זה קיימת היצירה של מקיאוולי. אירופה יצאה מחשכת ימי הביניים וקישרה סוף סוף את ההווה שלה עם העבר. הרבה ידוע וגם לא ידוע על תקופה זו. השרידים שנשארו מראים על גדולת הנפש של אותם אנשים שהצליחו להתחבר לאידיאל האדם השלם, שמעמיד את עצמו ואת שכלו במרכז ההוויה והיקום.

אנשי הרנסאנס היו אנשים דתיים, אך לא במובן ששלט עד אותה תקופה. הם היו אנשים חושבים, שלא לוקחים דברים כמובנים מאליהם, אלא מטילים ספק ושואלים שאלות. זה הוביל אותם לתגליות חדשות, לגילוי של חוקי טבע ולהתפתחות המדע. הרנסאנס היא התקופה בה השתחרר הגניוס האנושי מכבלי הממסד והמחשבה הדתית המאובנת בעזרת חיבור למקורות הקדומים של התקופה הקלאסית,[2] והמריא לגבהים חדשים של הומניזם, חזון וליברליות.

הומניזם

יצירות האמנות של רנסנס הושפעו מתפישות ההומניזם שהתפתחו בו, מרכז התנועה היה בפירנצה. קוזימו דה מדיצ’י, הידוע בכינויו קוזימו הגדול (1389–1464) הפך את פירנצה לאימפריה תרבותית וכלכלית. הוא שלט למעשה במוקדי הכוח של העיר ושל איטליה, והצליח להביא לכינוס ועידה אקומנית שנועדה לאחד את כנסיות המזרח והמערב בפירנצה ב-1437 ו-1439. במסגרת ועידה זו ביקר בפירנצה הקיסר הביזנטי ויחד איתו באו מלומדים שהביאו חזרה למערב את מורשת העולם הקלאסי שנשמרה בביזנטיון. במיוחד מלומד ממיסטרס שבפלפונס בשם גמיסטוס פלתון (Gemistus Pletho)[3].

בהשפעת גמיסטוס ובעזרת מלומדים כגון מרסיליו פיצ’ינו (Marsilio Ficino) וג’נטילה דה בקי ( Gentile de’ Becchi), ולימים גם פיקו דלה מירנדולה (Pico della Mirandola), הקים קוזימו דה מדיצ’י את האקדמיה האפלטונית החדשה, שעסקה במפעל של תרגום הספרות הקלאסית ללטינית ובמיוחד ספריהם של אפלטון, פלוטינוס וורגיליוס. לאחר מותו המשיך את דרכו בנו – לורנצו המפואר.

פיצ’ינו עמד על ההרמוניה שבין ההרמטיציזם והמאגיה הרמטית ובין הנצרות. הרמס מקבל השראתו מהאל, הוא דמות חכם המנבא את הולדתו של ישוע. מירנדולה הוסיף את המאגיה והקבלה היהודית כמאשרות את אלוהות ישוע. מלומדים אלו החזירו את האמונה בתיאולוגים קדומים כגון זרתוסטרא, משה, הרמס טריסמגיסטוס, דויד, אורפיאוס, פיתגורס, אפלטון, כפי שמופיע ביצירות אמנות של הרנסאנס. זו הייתה שאיפה אל דת אוניברסלית, טרנס היסטורית, היולית. כתוצאה מכך האפיפיור אלכסנדר השישי הזמין סדרה של ציורי קיר עם סמלים ממצרים העתיקה, פרס המיתית, הדוקטרינה של אורפיאוס, מיסטריות של העולם הקלאסי. ההרמטיציזם הפך לעיסוק של תיאולוגים ופילוסופים רבים והביא להתפתחות העיסוק באלכימיה, טארוט ומדע הנסתר.[4]

פירנצה הייתה מרכז המשי והתכשיטים של ימי הביניים, מרכז בנקאי שנשלט על ידי משפחת מדיצ’י. הם היו גם הבנקאים של האפיפיורים, והיו קשורים אליהם לטוב ולרע. מקיוואלי היה מפירנצה, וכך גם ברונלסקי, ליאונרדו דה וינצי, בוטיצ’לי, רפאל, מיכאלאנג’לו ועוד גדולים ומפורסמים. כולם עסקו באדם בהשראת התרבות הקלאסית העתיקה.[5] קשה קצת להאמין, שכל כך הרבה אנשים גדולים פעלו באותו זמן ובמקום אחד. זה מזכיר במקצת את התקופה של אתונה הקלאסית, ואכן פירנצה הייתה “אתונה החדשה”.

המאות האבודות

בסוף המאה ה-15 מתדרדרת איטליה לסדרה של מלחמות הנמשכות מעל 60 שנה, אשר בסופן האוכלוסייה העירונית מתמעטת בחצי, איטליה מאבדת את מעמדה כמובילה תרבותית וכלכלית, נשלטת על ידי כוחות זרים ונכנסת לתקופה של קיפאון והתדרדרות שנמשכת כ-300 שנה. האפיפיורים אמנם מייפים את רומא במאה ה-16 לעילא ולעילא, כחלק ממאמץ הקונטרה-רפורמציה, ומפתחים את סגנון הבארוק, אבל מעבר לכך לא קורה הרבה. באירופה קמות מדינות חזקות כגון ספרד, צרפת ואנגליה, אבל איטליה מחולקת לערי מדינה קטנות הנתונות לחסות כוח כזה או אחר (בעיקר מבית הבסבורג), שאינו מעוניין בהכרח בהצלחתן. האיטלקים – שהיו עד אז הימאים הטובים בעולם – כמעט לא משתתפים בעידן גילוי הארצות והקולוניאליזם. איטליה, שבה התחיל ההומניזם, כמעט ולא שותפה בעידן ההשכלה, ואפילו המהפכה התעשייתית פוסחת על חלקים שלה (בעיקר על הדרום).

רק בסוף המאה ה-18, עם כיבושי נפוליון את צפון איטליה, מתחילה לנשב רוח חדשה שמגיעה לשיאה 50 שנה אחר כך, באביב העמים ובמלחמת העצמאות האיטלקית הראשונה. צריכות לחלוף עוד עשר שנים עד שמלך פיימונטה ויטוריו עמנואל בשיתוף עם גריבלדי מצליחים לשחרר ולאחד את איטליה וליצור מדינה מודרנית חדשה ישנה.

שושלת בית סבויה (Savoy)

ויטוריו עמנואל הראשון (Vittorio Emanuele I) היה משושלת בית סבויה, שושלת מלוכה שהתבססה באזור סבויה במפגש האלפּים הצרפתיים, השוויצריים והאיטלקיים, בתחילת המאה ה-11 (1003 לספירה). מקורה של השושלת לא ידוע, אך נראה לי שבני השושלת ייחסו עצמם להופעת אדם חדש באלף השני, ולכן דאגו להביא לטורינו את התכריך שעמו נקבר ישוע ושנטבעה עליו דמותו כהקרנה של אור – התכריך של טורין. זהו אחד החפצים הקדושים ביותר בנצרות והוא נשמר עד היום בקתדרלה העירונית ליד פיאצה ריאלה, הוכחה חיה לקיומו של ישוע והעובדה שקרן ממנו אור (ראו בהמשך).

בני השושלת התחילו את שלטונם בחלקים של האלפים הצרפתיים והשווייצריים, והרחיבו אותו אל חוף הים התיכון, אזור ניס ופיימונטה באיטליה. בשנת 1280 הם כבשו את טורינו. הכוח של הממלכה נבע משליטה על מעברי האלפים בין איטליה לשאר אירופה, וכתוצאה מכך – על הסחר בין איטליה לארצות אחרות. כחלק ממגמה זו התאמצו מלכי סבויה להשיג שליטה בים, ועם השנים השתלטו על סרדיניה וגנואה, ולפרק זמן קצר אף על סיציליה.

עד המאה ה-16, הבירה של ממלכת סבויה הייתה בצברי שבדרום מזרח צרפת. עמנואל פיליברט, איש הברזל של שושלת סבויה, הרחיב את שטחי הממלכה והעביר את הבירה לטורינו, מייסד בהזדמנות זו את המסדר של סנט מוריץ ולזרוס ומביא לטורינו את הבד של טורין. בתחילה שלטו מלכי סבויה בחסות חלקית של בית הבסבורג.

המלך צ’רלס עמנואל השני מפתח בסוף המאה ה-17 את הנמל של ניס בצרפת ובונה מעבר לחופי האלפים, כביש המחבר בין צרפת לאיטליה. ממלכת סבויה החזיקה בחבלי ארץ במערב שוויץ, מסביב לאגם ג’נבה, ובאזור אאוסטה והאלפים שבין איטליה לצרפת, כולל טורינו וניס. בשנת 1720, השושלת מקבלת שליטה גם על סרדיניה. בשנת 1814, הרפובליקה של גנואה מצורפת לממלכה, ומעתה בית סבויה שולט על כל פיימונטה, כולל חלקים מלומברדיה ומהחוף של גנואה, המהווה מוצא קל ונוח לים.

ויטוריו עמנואל השני (1820–1878) היה המלך של פיימונטה, שהביא לאיחוד איטליה ביחד עם גריבלדי, וב-1861 מונה כמלך הראשון של איטליה. ואכן הבירה של איטליה הייתה בשנתיים הראשונות בטורינו, לפני שעברה לפירנצה ומשם לרומא. בין השאר היה ויטוריו חבר במסדר העליון של הבשורה הקדושה ובמסדר של סנט מוריץ, וקרוב לחוגים של הבונים החופשיים.[6]

המסדר העליון של הבשורה הקדושה

בעולם הנוצרי ישנה היררכיה של מסדרי אבירים. הגבוהים והנחשבים ביותר הם מסדרים הסגורים למספר מצומצם של אנשים, מעין אחוות שבהן משתתף השליט. דוגמא לכך הוא מִסדר גיזת הזהב, המונה שלושים אנשים ובו חבֵר המלך של השושלת ההבסבורגית,[7] או מסדר אבירי הבירית, שבו חבֵרה מלכת אנגליה. במסדר כזה ישנה מערכת שיפוטית פנימית שגם המלך כפוף לה, ולמעשה נוצר מעין מנגנון של החלטות שלטוניות אשר מתקיים מאחורי הקלעים. באיטליה היה זה המסדר העליון של הבשורה הקדושה, שבו היו חברים עשרים אנשים בלבד ובהם מלך איטליה (אנשים שעשו שירות אזרחי או צבאי יוצא דופן עבור איטליה, ובעבר –בני אצולה בלבד). מוסוליני ניסה בזמנו להשתלט על המסדר. כיום הוא בראשות ויטוריו עמנואל נסיך נאפולי מבית סבויה.

מתחת למסדרים המצומצמים והמשפיעים ישנם מסדרים רחבים יותר, שבהם חברים מאות ואלפי אנשים. באיטליה זהו המסדר של סנט מוריץ ולזרוס. תנאי להתקבלות למסדר העליון של הבשורה הקדושה הוא חברות ועמידה בתנאים של מסדר סנט מוריץ ולזרוס. יש כאן מעין מִדרג, כששני המסדרים מונהגים על ידי אותו אדם, שכיום הוא הטוען לכתר מלך איטליה מבית סבויה.

סנט מוריץ – הקדוש של בית סבויה

סנט מוריץ הוא הקדוש של בית סבויה ואחד הקדושים החשובים באירופה. מדובר במפקד הלגיון של תבאי אשר במצרים. בשנת 285 הוא הגיע לאַלפּים עם 6,600 מחייליו לפי הוראות הקיסר מקסימיליאן[8], כחלק מהוראות המלחמה היה עליהם להקריב קורבנות לאלים, לנקוט בשיטת אדמה חרוכה במעברי ההרים ולהרוג תושבי עיירה נוצריים. סנט מוריץ וחבריו סירבו לפקודות, וכתוצאה מכך כל הלגיון עבר פעמיים תהליך של הריגת אחד מעשרה (דסימציה) – ולבסוף הוצאו כל החיילים להורג.

סנט מוריץ מצויר באמנות ימי הביניים כאדם שחור, ולפי אגדות שונות היה קשור לחנית הגורל המפורסמת. במקום ההוצאה להורג של הלגיון הוקם מנזר על שמו, שמהווה את המרכז הרוחני של בית סבויה. שם קבור גם מייסד השושלת. בנוסף על כך, יש הרבה מקומות בצרפת הנקראים סנט מוריץ.

מסדר סנט מוריץ ולזרוס

סנט מוריץ הוא הפטרון של בית סבויה (וגם של השושלת ההבסבורגית ששלטה בקיסרות האוסטרו-הונגרית). במאה ה-15 הוקם על שמו מסדר שהונהג על ידי מלכי בית סבויה. במאה ה-16 מחבר המלך עמנואל פיליברט את שרידי המסדר של לזרוס ההיסטורי מתקופת הצלבנים עם המסדר של סנט מוריץ, ויוצר את המסדר של מוריץ ולזרוס.

המסדר קיים עד היום, חברים בו 2,000 איש והוא מונהג על ידי הטוענים לכתר מלך איטליה מבית סבויה. המפקדה שלו נמצאת בטירת ליארנה שבאגם קומו. מרכזו בטורינו שוכן בבזיליקה מאוריציאנה.

 

[1] נשאלת השאלה, כיצד סדרי חיים של אימפריה שהתקיימה מאות שנים פינו את עצמם לטובת אמונה חדשה ולא מוכרת, שהגיעה ממקומות נידחים בעולם?

חלק מהתשובה, לפי דעתי, הוא שהרומאיוּת (אם ניתן לקרוא לזה כך) לא רחוקה כל כך מהנצרות, בכך שהיא מנסה להכתיב דוֹגמה מחשבתית ומוסרית, הקשורה לאלוהותו של הקיסר וההתנהגות המוסרית הנכונה. אתן דוגמא: בזמנו של אוגוסטוס, שהיה בן זמנו של ישוע, הועברו חוקים הנוגעים למשפחה (הם נקראו lax Julia), שמענישים במקרים של ניאוף (משני הצדדים), מעודדים נישואים ונותנים הטבות לנשים שמולידות יותר משלושה ילדים, אוסרים על חתונה בין מעמדות, ומטילים מס על אנשים ונשים שנישאו ולא שילמו מס מיוחד. חוקים אלה, שהיוו התערבות גסה ברשות הפרט, הוצדקו על ידי הטיעון המוסרי שהם נעשים למען החברה, וקיבלו את הגושפנקא שלהם מתוקף מעמדו האלוהי של השליט. זה מזכיר במידה רבה את ההתערבות בענייני הפרט של הנוצרים (נישואים קתוליים).
[2] הדבר דומה במקצת ליחסים בינינו לבין העולם הערבי מוסלמי כיום. אנחנו, וגם המוסלמים, רואים לעתים רק את הצד החשוך של השני, ולא את הצד היפה (ויש כזה).
[3] לפי אליאדה, הביטוי הראשון של התנסות מיסטית מופיע במכתבי פאולוס בברית החדשה: “אני מכיר איש במשיח, אשר לפני ארבע-עשרה שנים נלקח אל הרקיע השלישי. אינני יודע אם בגופו או מחוץ לגופו, האלוהים יודע. אני מכיר איש כזה – אינני יודע אם בגופו או מחוץ לגופו, האלוהים יודע – אשר נלקח אל גן עדן ושמע מילים שאין לבטאן, שאסור לאדם למללן (השנייה אל הקורינתיים, יב, 2–4).
[4] ליד הקולוסיאום יש קשת גדולה של קונסטנטינוס, ובפורום שרידים של בזיליקת ענק על שמו.

[1] סוג של נצרות שהיה קיים בעבר השונה בתפישתו מהנצרות הקתולית ולא מכיר בסמכותו של האפיפיור

[1] כך לפי התזה של הנרי פירנה (Pirenne Thesis).
[2] נשארו רק מובלעות ביזנטיות קטנות בדרום.

[1] ישנן 22 כנסיות מזרחיות ואורתודקסיות עצמאיות, כגון המרונים, היוונים קתולים והמלכיתים, שמכירות בסמכותו של האפיפיור.
[2] הם ניסו לכבוש שטחים גם מהאימפריה הביזנטית, ובמיוחד ביוון, אך נסיונם כשל.
[3] הם בונים מבצרים וטירות, ולימים נבנות בשטחיהם חלק מהכנסיות הגותיות.
[4] איקניטיוס הכיר בפרנציסקוס מאסיזי, הנהיג את מסע הצלב הרביעי ויצא למסע הצלב נגד הקתרים.
[5] הונוריוס תמך בהקמתם של מסדרי הפרנציסקנים והדומיניקנים ואישר את הקמת המסדר הכרמליתי.
[6] כתוצאה מכך הוא כרת ברית פוליטית עם מסדר האבירים הטבטוני וקידם את מעמדו בארץ ובעולם.

[1] אלא שאז הגיעו מלחמות העולם והפכו את הדברים על פיהם.
[2] לימוד האדם הכולל שירה, מוזיקה, ספרות, אמנות, נקרא הומניזם. זה היה לימוד מקצועות חילוניים שאינם קשורים לדת. חלק מהמקצועות היו נושאי לימוד קלאסיים, כגון רטוריקה ואתיקה.
[3] עוד על התפתחות תורת הנסתר באיטליה מהרנסאנס והלאה אפשר לקרוא בספר “אמנות ורוחניות באלפים” בסדרת טיולי תרבות ורוח בהוצאת פראג. 2020.
[4] עוד על התפתחות תורת הנסתר באיטליה מהרנסאנס והלאה אפשר לקרוא בספר “אמנות ורוחניות באלפים” בסדרת טיולי תרבות ורוח בהוצאת פראג. 2020.
[5] מבחינה ספרותית, פטררקה הוא מבשר הרנסאנס. הוא הושפע מקיקרו ותפישת האדם הקלאסית. במקביל אליו היו דנטה ובוקצ’יו, שכתבו באיטלקית במקום לטינית. אם אצל פטררקה היה קיקרו הדמות המלווה אותו בחייו, הרי אצל דנטה היה זה ורגיליוס, שליווה אותו במסעו דרך גיהינום וכור המצרף בקומדיה האלוהית; ואצל בוקצ’יו הייתה זו התרבות היוונית.
[6] גריבלדי היה “גראנד מאסטר” בבונים החופשיים.
[7] למסדר גיזת הזהב שני ענפים: האחד בראשות מלך ספרד, והשני בראשות ראש השושלת ההבסבורגית האוסטרית, והוא פעיל גם כיום.
[8] ששלט ביחד עם דיוקלטיאנוס כחלק מהטטרכה – הרביעייה).