אנגליה בירושלים
אנגליה וישראל קשורות ביניהם בקשרים מיסטיים. יוסף מארמתיה מגיע לאנגליה לאחר חורבן הבית השני עם הגביע הקדוש ומביא לאנגליה את הדת הנוצרית החדשה. אלף שנה יותר מאוחר ריצ'רד לב הארי מגיע מאנגליה לישראל בכדי לשחרר את הארץ הקדושה מידי המוסלמים, אלפיים שנה מאוחר יותר משחררים האנגלים את ישראל מידי העותומאניים ומאפשרים (בסופו של דבר) את הקמת המדינה החדשה.
לאנגלים כמה מתחמים גדולים ויפים בעיר, מתחם סנט ג'ורג בעיר המזרחית, בית הספר האנגליקני ברחוב הנביאים, הכנסייה הסקוטית בכתף הינום, ובמידה ומסויימת גם בניין ימקא. אולם המקום הראשון והמיוחד ביותר הוא מתחם כנסיית המשיח ליד שער יפו שהוקם כבר בתחילת המאה ה19 כמרכז הפרוטסטנטי הראשון בעיר.
כנסיית המשיח האנגליקנית
כנסייתה המשיח היא מקום טוב לספוג בו מעט אווירה אנגלית, בחצר שכמו נלקחה מאוקספורד או קמברידג ניתן לשתות תה אנגלי ולנסות להתחבר להיסטוריה האנגלית ולאגדות הגביע הקדוש.
בכנסיית המשיח יש אכסניה, חצר אנגלית, חדר אוכל, מוזיאון קטן, כנסייה, והיא כמו עולם בפני עצמו בתוככי העיר העתיקה. יש למקום היסטוריה חשובה ומעניינת בהקשר של התפתחות ירושלים במאה ה19.
סמואל גובאט – בישוף אנגליקני בירושלים
הפרוטסטנטים הגיעו לירושלים באמצע המאה ה19, כנסיית המשיח הוקמה כפרויקט משותף לותרני ואנגליקני פרוטסטנטי ראשון מסוגו ומשותף, מתוך הסכם שהבישופים יתחלפו ביניהם, פעם לותרני גרמני ופעם אנגליקני, הבישוף הראשון היה לותרני בשם אלכסנדר אולם הוא נפטר לאחר שלוש שנים קצרות, ולאחר מכן החליף אותו הבישוף המשפיע האנגליקני – סמואל גובאט. לימים הלותרנים הגרמנים הפסיקו לשתף פעולה עם הכנסייה האנגליקנית ויצאו לדרך עצמאית משל עצמם. את האנגליקנים הנהיג סמואל גובאט במשך שלושים שנה והיה לו תפקיד מרכזי בהנחלת חינוך לאוכלוסייה הערבית ובניצור חלק מהם לכנסייה האנגליקנית, שעד היום יש לה חסידים ונציגות בערים כמו רמלה, נצרת, ועוד.
הבישוף אלכסנדר היה מינוי אישי של מלך פרוסיה, הוא היה מומר ומומחה לשפות ולכן מונה לתפקיד הזה, הוא ידע עברית ויידיש, והתאים כמו כפפה ליד לייעוד של הכרת היהודים במשיח. הכוח העיקרי מאחורי בניית המתחם היה חברה אנגלית שנקראה "החברה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים". האידיאולוגיה שלהם הייתה שתנאי לביאת המשיח זה חזרת היהודים לארצם והתנצרותם, הם שאבו השראת מחוגים מילינריים ואחרים באנגליה של אותה תקופה.
אלא שגובאט היה שונה בחינוכו ובאוריינטציה שלו, והוא פנה כלפי האוכלוסייה הנוצרית ערבית ולא היהודית. הוא היה שוויצרי גרמני שהתפרסם בעבודתו המסיונרית באתיופיה בין הפלאשים, ובהצלחתו אצל הנוצרים שם. כשהגיע לארץ הוא ראה שהניסיונות לנצר את היהודים לא רק שלא מצליחים, אלא שהמעט שהתנצרו עושים זאת מהמניעים הלא נכונים וכל התהליך הוא פארסה אחת גדולה. ולכן החליט לשנות כיוון ולנסות ולהפוך את הנוצרים המקומיים, בעיקר מהכנסייה האורתודוקסית, לפרוטסטנטים. הפעילות שלו הייתה דרך הקמת מוסדות חינוך והרווחה, הוא הקים ארבעים בתי ספר לאוכלוסייה הערבית נוצרית ומוסלמית ברחבי הארץ, וכן בתי חולים ומוסדות סעד נוספים.
הניסיונות להפוך לפרוטסטנטית את האוכלוסייה המקומית נתקלו בהתנגדות של היוונים אורתודוקסים, והביאו לתחושה גוברת של איום מצד הקתולים, ולהקמת מוסדות קתולים מקבילים. אפשר להגיד שניסיון זה נכשל בסופו של דבר ולא הביא לשינוי מהותי בדמוגרפיה של הנוצרים בארץ ישראל, ואפשר להסתכל על חצי הכוס המלאה ולראות שעד היום יש כמה כמה אלפים של נוצרים אנגליקנים בארץ, ויש להם השפעה רבה בקרב הקהילה הנוצרית פלשתינאית. בנוסף על כך היה למפעלים של גובאט תפקיד חשוב בהתפתחות של ארץ ישראל והפיכתה ממחוז נידח באימפריה העותומאנית לארץ מודרנית ותוססת.
סמואל גובאט הקים עליו אויבים רבים, החל בקונסול הבריטי פיין שהיה אוהד את העניין היהודי, וראה בהתרכזות של גובאט באוכלוסייה הערבית טעות, המשך באנשי החברה הלונדונית שראו בו בוגד ביעוד המשיחי של תפקידו, וכלה בקתולים שהתחילו נגדו את ”מסע הצלב השקט", והאורתודוקסים שזעמו על הפגיעה בקהלם. גובאט היה דמות שנויה במחלוקת וכך הוא עד היום, אלא שבין הכעסים והאידיאולוגיות התרחשו דברים אמיתיים וחשובים שאיש לא לוקח בחשבון ושהופכים אותו לאחד האנשים הגדולים והחשובים בארץ ישראל.
גובאט ייסד ארבעים בתי ספר במגזר הערבי. אלו היה בתי ספר המודרניים הראשונים, ולזמן רב גם היו היחידים. בפעולה זו הוא ייצר תשתית לחינוכו של דור צעיר ומשכיל של עלית בחברה הערבית שתוביל לאחר מכן את המאבק הלאומי והתרבותי ליצירת האומה. דומה הדבר ליצירת בתי הספר של התיאוסופיה בהודו שהתחרו באלו של המיסיון, אלו שבתוכם נולדה הלאומיות והתרבותיות ההודית החדשה. גובאט ידע ערבית על בוריה, וכיוון את האוכלוסייה המקומית לעבודה יצרנית, בימיו הוקם בכנסיית המשיח בית המלאכה. וכן בית ספר גובאט בהר ציון, בו התחנכו מיטב הנוער, כולל יהודים, בנושאים מקצועיים.
גובאט הנהיג את הפרוטסטנטים בישראל מ1846 ועד 1879, היו לו עשרה ילדים שחלקם נפטרו בצעירותם וחלקם המשיכו בעבודתו המסיונרית והחינוכית. יותר מכל הוא צריך להיזכר כמי שהביא את החינוך המודרני לארץ, מעביר את האוכלוסייה לעידן המודרני מתקופת הנחשלות והבערות ומאפשר רנסנס תרבותי חדש לקראת סוף התקופה העותומאנית והגעת הציונות.
ירושלים השמימית
"ירושלים השמיימית" הוא שיר שנכתב בתחילת המאה ה19 על ידי הצייר והמיסטיקן ויליאם בלייק והפך להמנון הלא רשמי של אנגליה. האנגלים מאמינים שירושלים החדשה תקום באנגליה, מתברר שעם השנים הפך השם ירושלים למושג של חברה אוטופית, ירושלים הפכה ממקום ארצו למציאות שמימית.
פרופסור גיא סטרומזה[1] טוען שהתהליך של ירושלים השמימית הולך בד בבד עם היווצרות תעתיקים של ירושלים הארצית במקומות קדושה במערב אירופה. אלו שני תהליכים של העברת ירושלים למרחב האירופאי. במסורת הנוצרית מבדילים בין ירושלים הפיזית לשמימית, כששואלים את אוסביוס (מלומד נוצרי מקיסריה במאה ה4) מהיכן הוא בא? הוא עונה מירושלים, הנמצאת במזרח, מקום זריחת השמש. בימי הביניים השירה על ירושלים השמימית הופכת לנחלת הכלל.
המושג של ירושלים השמימית מתבסס על החזון של יוחנן ועל האגרת לעבריים. בתוכה יש מקום של כבוד להר הזיתים, שם ישוע מלמד את התלמידים את התורה הנסתרת. מקום חשוב נוסף הוא הגולגותא שהופכת להיות מרכז העולם. במאה החמישית ירושלים היא מקום שבו קורים ניסים.
בתחילת הנצרות אין חשיבות לירושלים הארצית, במיוחד לאור נבואות ישוע על חורבן המקדש, והמעבר שפאולוס עושה מירושלים לרומא, אך עם הפיכת האימפריה הרומית לנוצרית ומעבר הבירה לקונסטנטינופול מתחיל מפעל ירושלים הארצית שמתרכז בכנסיית התחייה – קבר. מתפתחת תעשייה של שרידי קדושים, תפישה של גיאוגרפיה מקודשת ומסורת עליות לרגל.
ישוע היה גם הכהן הגדול וגם הקורבן, הגוף שלו נהיה המקדש החדש, ולכן כנסיית הקבר היא תחליף למקדש ומתחילים להעתיק אותה בכל רחבי אירופה (לדוגמא כנסיית טמפל בלונדון), כייצוג של המקדש. ירושלים הופכת למטאפורה וזה מתבטא במושג של ירושלים השמימית ובהעתקה של כנסייה הקבר ויצירת ערי ירושלים נוספות באירופה כחלק מתהליך הקדשת היבשת (וגם במקומות אחרים כגון ארמניה, או למשל אתיופיה שם בונים את העיר לליבלה כתחליף ליעד עלייה לרגל).
בין המאה ה9 למאה ה12 נבנו 19 כנסיות באירופה המחקות את כנסיית הקבר, המוטיב הבסיסי היה עיגול המשמש מעין מנדלה ומופיע גם במפות ואיורים של התקופה, מוקד למדיטציה והרהורים על מסתורי החיים. הטמפלרים וההוספיטלרים מקדמים את הארכיטקטורה המקודשת של הרוטנדה – עיגול.
אוריגן וקלמנט מאלכסנדריה (הוגי דעות חשובים במאה ה3) מטפחים את המושג של ירושלים השמימית, תחת השפעה של הפילוסופיה הסטואית שרואה את הפוליס – עיר בשמיים. אוגוסטינוס (אב כנסייה ותיאולוג חשוב מהמאה ה4) מבדיל בין בבל לירושלים, הראשונה קשורה לבלבול, השנייה לשלום, והיא הכנסייה. הראשונה לעולם הזה, השנייה להבטחה של העולם הבא. בבל היא אהבת העולם הזה, ירושלים אהבת אלוהים.
בימי הביניים מפתח הקדוש והפילוסוף ברנרד מקלרוו את מושג ירושלים השמימית: ישוע הוא החתן וירושלים הכלה, המנזר הוא תרגול של ירושלים השמימית וצריך להתארגן לפי המודל שלה. "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" זה תרגיל רוחני בזכירה של האדם, האיש שיורד מירושלים ליריחו ושוכב פצוע בצד הדרך (משל השומרוני הטוב בברית החדשה), יורד מרוחניות המסומלת על ידי ירושלים לעולם החומר המסומל על ידי יריחו, האדם הפצוע הוא הנפש הלכודה בעולם הזה והשומרוני הטוב הוא ישוע.
תרזה מאווילה שואפת לעלות להר ציון, שנתפש כרוחני, ולא כפיזי.
איגנטיוס מלויולה – מייסד מסד הישועים חווה פתיחה פנימית בזמן מסע פיזי לירושלים (ביקור שלו בהר הזיתים), וזה הביא אותו לאמונה בירושלים שמיימית.
במאות ה16-17 מתחיל להתפתח ציפייה משיחית לשחרור ירושלים והגשמת שלטון נוצרי בה כחלק ממאורעות הזמן וחזרתו של ישוע. חלק מזה הוא שיבת היהודים לארצם ובניית בית המקדש. הציפיות מתגברות לקראת תחילת המאה ה19 ויש אנשים הנוקטים בתאריכים ספציפיים כגון 1840.
כתוצאה מכך מוקמות במאה ה19 אגודות משיחיות אנגליות תומכות בשיבת היהודים לירושלים כשלב ראשון בתוכנית אחרית הימים.
בניין ימק"א – ספר באבן
אגודת הנוצרים הצעירים – ימק"א נוסדה באנגליה בשנת 1844 והקימה מרכזים רבים בארצות שונות בעולם. המבנה של האגודה בירושלים הוא, ללא ספק, היפה ביותר.
האגודה התחילה לפעול בירושלים ב1878 ועד מלחמת העולם הראשונה פעילותה הייתה מצומצמת. ב1920 התמנה דוקטור הארט למזכיר האגודה והוא היה הרוח החיה בהקמת המבנה. בשנת 1924 הוא עניין פילנטרופ אמריקאי בשם גארבי שתרם מיליון דולר לצורך המבנה, גרבי נפטר בשנת 1929 לפני סיום הבניין. השטח של 30 דונם נרכש מהכנסייה היוונית אורתודוכסית, ובשנת 1928 הונחה אבן הפינה על ידי הנציב לורד פלומר. אישיות נוספת הקשורה להקמת הבניין היה גון מות, מנהיג ימק"א העולמי.
תכנון המבנה נמסר למשרדו של האדריכל האמריקאי ארתור לומיס הרמון, שהיה בין המתכננים של בניין האמפייר סטייט בניו יורק. הוא שיתף פעולה עם האדריכל אדמסון ששימש כאדריכל הקבוע של ימק"א ברחבי העולם. הארט היה מעורב מאד בתכנון, הוא נסע לאירופה בכדי לקבל רעיונות מכנסיות וקתדרלות קיימות, היה מציע כל פעם שינויים ותוספות לתוכניות של האדריכלים האמריקאים, והם נאלצו לשנות את תוכניותיהם לפי דרישותיו, בסוף נמאס להם ולהנהלת ימק"א מהעיכובים באישור התוכנית, וממזכיר ההנהלה הודיעו להארט שתוכנית הבניין אושרה סופית בכדי שיוכלו להתחיל לעבוד. הראט נפגע עמוקות מההחלטה, התפטר מתפקידו, עבר לבית ליד טבריה, ולא הסכים להגיע לטקס הפתיחה של הבניין למרות משלחת שנשלחה במיוחד להביא אותו בראשותו של נשיא ימק"א העולמי.
מלאכת הבניין התקדמה במרץ, הנציב החדש ארתור ווקופ היה בא כל יום שישי לבדוק מה קורה. פסלים ואמנים השתתפו בעיטור הבניין, ביניהם הפסלת בתיה לישנסקי, הצייר שמואל מלניק, זאב רבן, מאיר גור אריה.
טקס חנוכת הבניין היה ב1933 כשאורח הכבוד היה לא אחר מאשר גנרל אלנבי (משחרר העיר), שבהזדמנות זו נשא דברים החרוטים על לוח אבן בכניסה לבניין, והכריז על מטרות ועקרונות הבניין והאגודה. בכניסה כתוב: "מקום זה השלום שורר בו. יריבות מדינית ודתית תישכח. אחדות בין העמים תטופח ותפותח"
הבניין הוא כמו ספר באבן, הארט הכניס בו את הסמליות של הבונים החופשיים וכך גם האדריכל היהודי ברוך קטינקא שהיה חבר בלשכה בירושלים, ניתן להבחין גם במסורת האדריכלות המקודשת הנוצרית וגם של דתות ותרבויות אחרות. יש בו חדרים נסתרים, מערך כולל שמצביע על המסע הרוחני, מבנה העולם והאדם. יש עליו כתובות רבות, שימוש בסמלים ובצבעים, וכן פסלים רבים בכותרות העמודים למשל, שלכל אחד מהם יש משמעות.
הבניין מורכב מבניין ראשי עם מגדל גבוה במיוחד ושני מבני אגפים משני צדדיו. שלושה גושי הבניין מסמלים שלושה חלקים באדם: הגוף, הנפש והרוח. החלק הדרומי של הבניין, אולם ההתעמלות והבריכה זה הגוף, החלק הצפוני, אולם התרבות זה הרוח, ובאמצע זה הנפש. שלושה חלקים אלו הם גם שלוש מקבילות של השילוש הקדוש, ונפגוש אותם גם בהמשך.
בכניסה לבניין גינה אובאלית, בגינה צמחים ועצים המופיעים בתנ"ך. תריסר עצי ברוש לאורך השביל החוצה את החצר מסמלים את 12 השליחים, 12 השבטים, 12 חודשים בשנה. הברוש מסמל תמיד את האחד. במדרגות הגן ציטוט מדברי אלנבי בטקס הפתיחה, בשלוש שפות וכתובת הקדשה של תורם הבניין.
בחזית הבניין המרכזי שלוש כתובות המבטאות את אמונת שלושת הדתות:
בעברית: ה' אלוהינו ה' אחד.
בערבית: אין אללה מבלעדי אללה.
בארמית: כתובת ארוכה המייצגת את הנצרות.
משני צדדי הכניסה הראשית יש שני עמודי אבן אדומה מלוטשת שבראשם שני פסלים. מצד אחד פסל האישה השומרונית, אישה שישוע נפגש עימה לאחר מותו ומשכנע אותה לעבור לנצרות. מצד שני פסל שה האלוהים, הם מסמלים את קבלת האמונה הנוצרית בישוע. מעל הכניסה תבליט בצורת גפן ושיבולת. סמל ליין וללחם הקודש.
במבואות הפתח קבועים גם הסמלים המסורתיים של ארבעת השליחים. גבר מכונף, נשר, שור מכונף ואריה מכונף, מעניין שכולם מכונפים, מכאן שמדובר על ארבעה יסודות שנמצאים בשמיים, בניגוד לארבע יסודות שנמצאים על הארץ. מעל הפתח חקוקה הכתובת מישעיהו ט', 5 "ויקרא שמו פלא יועץ אל גיבור אבי עד שר שלום".
האלמנט המרכזי באדריכלות הבניין הוא המגדל. על המגדל תבליט של דמות השרף שבחזון ישעיהו בעל שש הכנפיים. "בשתיים יכסה פניו, בשתיים יכסה רגליו ובשתיים יעופף וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ".
המגדל נקרא מגדל ישוע על ידי בוניו. יש בתוכו שלושה חדרים נחבאים שנועדו להדגים את שלושה השלבים בדרך של האדם אל האלוהים: אל החדר הראשון שבקומת הקרקע שבבסיס המגדל, צריך לרדת במדרגות לולייניות מצד שמאל לדלת כניסה. על הדלת פסוק מספר תהילים סה', 2 "לך דומיה תהילה אלוהים".
החדר התת קרקעי הוא קפלה העונה לפסוק: "ממעמקים קראתיך יה". בקיר המזרחי של הקפלה מבנה דמוי מזבח העשוי מ12 אבנים לא מהוקצעות שלא נגע בהם ברזל, ברצפת האבן חרותה תמונה של כלבים אוכלים פירורים שנפלו משולחן האדון, רמז לענווה ושפלות. בצד המזרחי יש פיסול המראה דמויות מייצגות של עמים שונים שראשיהם מורמים בתודה לאלוהים. מסביב לקפלה יש תשע נישות המיועדות כמקומות למנורות שמן עתיקות מהתקופות השונות בהיסטוריה של ישראל, וזה מדגים את העובדה שבחיפוש אחר האמת מקבלים אור מכל התרבויות והדתות. זה מזכיר מאד את המוטיב של עשר התרבויות המגולפות בתבליטים שבחצר מוזיאון רוקפלר.
בקפלה ארבעה תבליטים המתייחסים לפסוקים מדרשת ההר שבהם מודגש ששלום אחים חשוב יותר מהקרבת קורבן (מתי ה', 23-24). כל רעיון החדר, אם כן, הוא רעיון של אחווה ושלום בין בני אדם כבסיס לדת, ולא להיפך. החדר מקבל אור מכוכב בית לחם שנמצא בתקרת החדר ועל רצפת חדר הכניסה לבניין, כוכב שקוף. המסר של החדר הוא שהשלב הראשון בחיפוש האנושי הוא אחווה בין בני אדם, צניעות, למידה מהמקורות, ופתיחות לאור האלוהי באשר הוא
החדר התת קרקעי נמצא בבסיס המגדל הוא תחילתו של מסע רוחני בין שלושה שלבים המסומל על ידי שלושה חדרים לגובה המגדל. השלב השני נמצא בקומה הראשונה והוא נקרא החדר העליון, הוא מבוסס על נושא הסעודה האחרונה של ישוע, שנערכה בחדר העליון. המוטיב של החדר הזה הוא תפילת החיפוש של האדם אחר האלוהים.
החדר התחתון (הראשון – התת קרקעי) מדבר על למידה צניעות ואחווה בין בני אדם. החדר מעליו מדבר על החיפוש אחר האלוהים. מסביב לחדר שמונה תבליטים המספרים את סיפור הסעודה האחרונה של ישוע. משמעות הסעודה האחרונה היא השתתפות בחיי העולם הזה, בשולחן השפע שאלוהים פורש לפנינו, מסעו של האדם בחיים. בחדר יש דיוואן דמשקאי אמיתי, שולחן נמוך שסביבו יכולים לשבת 14 איש ושטיח פרסי מהעיר הראט מהמאה ה17. החדר מתאים לפגישות לימוד ודיון. בחדר זה מגלים את המסתורין של אופי החיים, המוות, והתחייה המחודשת של ישוע, הגילוי נעשה דרך האהבה של האב השמימי. הלימוד בחדר זה מכוון אל הכותרים של החלונות מצדם החיצון. על כותרים אלו יש את שמונה הסמלים והערכים הנוצריים החשובים ביותר. ניתן לראות את הכותרים מהטרסה החיצונית לבניין.
החדר השלישי נמצא בראש המגדל והוא מסמל את הדרגה השלישית בדרך אל האלוהים, דרגת האיחוד, דרגת המלאך, הוא נמצא מעל תבליט המלאך שמחוץ למגדל. זה חדר ריק לגמרי שעל ארבעה הקירות מפוסלים מסגרות ריקות. הרעיון הוא אלוהים שאין לו תואר ואין לו שם והוא ממלא את הכל. מבחינת האדם הרי שחדר זה קירותיו מצופים באבן מסותת ממערת צדקיהו, אותה מערה ששימשה במקור האבנים לבניית המקדש. בחדר התחתון היה מזבח אבני גזית לא מהוקצעות, כאן יש לנו אבני גוויל מהוקצעות לעילא ולעילא.
אל החדר השלישי מגיעים במדרגות לולייניות היוצאות ממרפסת התצפית, הוא נועד להתבודדות בתפילה עם האלוהים. מעל כיפת החדר חרותים בתוך ברזל מחושל האותיות היווניות שהם אותיות ההתחלה של שם ישוע וגם חלק מהחותמת של אגודת ימקא, החדר מכוסה בכיפה כפולה, בעליונה כוכב משובץ בקמרון כחול שהוא סמל לאלוהים האין סופי, בפנימית פתח עין שדרכו חודר האור לחדר. הכוכב מעל הכיפה העליונה מזכיר לנו את כוכב בית לחם שמעל החדר התחתון, העין היא המקום שדרכו נכנס האור לגוף כפי שאומר ישוע בדרשת ההר. מסביב לפתח העין פסוק מישעיהו מ', לא. "וקוי יהוה יחליפו כוח יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא ייגעו ילכו ולא יעפו". על הדלת מצדה הפנימי ניתן לראות מסגרת של תמונה ללא תמונה בפנים ומתחתיה יש את המילים: "את מי שאנחנו לא רואים אנחנו אוהבים" (הכוונה לאלוהים). על הקיר המזרחי יש שתי דמויות של מתפללים: הפרושי והמוכס, וזאת בהשלמה, אולי, לשתי הדמויות בכניסה: האישה השומרונית ושה האלוהים.
מתחת לחדר הכיפה יש את מרפסת התצפית, הרעיון של מגדל תצפית מתקשר לרעיונותיו של האדריכל גדס, מתכנן ערים אנגלי חשוב שתכנן גם את נהלל וחלק מרחובות תל אביב, וכן אחרים. הרעיון של גדס היה לבנות כמה מגדלים בכמה פינות של ירושלים, כך שיהיה קשר עין ויחסי גומלין ביניהם, הם יצרו מעגל מסביב לעיר העתיקה וייתנו תצפיות שונות של העיר, מגדל כזה היה אמור להיות על מוזיאון רוקפלר, אבל לא נבנה בסופו של דבר, מגדלים נוספים היו בהר הצופים, הר הזיתים, אוגוסטה וויקטוריה והמבנה של ארמון הנציב.
במרפסת התצפית יש תבליטים עשויים ברונזה בכל אחת מארבע רוחות שמים וכן קשתות כפולות. בכל צד, פינה, של הקשתות פנלים של כותרות התומכות אותם ובהם שמונה פסוקים המדברים בשבחה של ירושלים:
אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני – תהילים קלז', 5
ויהי בשלם סכו ומעונתו בציון – תהילים עו', 2
בונה ירושלים ה תהילים – קמז', 2
עיניך תראינה ירושלים נוה שאנן – ישעיהו לג', 20
עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים – תהילים קכב', 2
שאלו שלום ירולשים ישליו אוהביך – תהילים קכב', 6
הרימי בכוח קולך מבשרת ירושלים, הרימי אל תיראי – ישעיהו מ', 9
סבו ציון והקיפוה ספרו מגדליה – תהילים מח', 13
מתחת למרפסת התצפית יש את חדר הפעמונים שבו שלושים וחמישה פעמונים. הגדול שביניהם עליו כתובת עם בשורות ערב חג המולד של מלאכי בית לחם והוא שוקל כטונה וחצי. ניתן להפעיל את הפעמונים על ידי מקלדת פעמונים מיוחדת ואפשרה לנגן בהם מנגינות שונות. גם הכותרות של עמודים באזור זה קושטו בפעמונים. וכלים מוזיקאליים ובהם שופר, נבל, חליל וכינור שפוסלו בארבע הרוחות של מרפסת מגדל הפעמונים
מהמגדל נרד לאולם הכניסה המרכזי של הבניין. באולם זה יש תקרה ערבית מרשימה מהמאה ה17 שנרכשה בדמשק. באולם הכניסה פורטרטים של הנדבן גרבי ויוזם הבניין הארט. החדר הדרומי הוא אולם קריאה ותקרתו מעוצבת בעיטורים גיאומטריים צבועים, החדר הצפוני הוא כיום מסעדה ובו אח מזרחי מרשים. ממערב לאולם הכניסה יש חדר שמשמש כחדר קבלה למלון שכיום מאכלס את הבית. יש לו כיפה מיוחדת המעוצבת בצורה של כתר, בעבר היה לפניו מפתן בצורת צלב, והמשמעות של זה הייתה שאי אפשר להגיע לכתר בלי לעבור קודם דרך הצלב.
לכיוון צפון הבניין נמצאים חדרי ההנהלה וגם מוזיאון המציג עבודות של שבויי מלחמה בתקופת מלחמת העולם הראשונה ואוסף עתיקות. בקומה הראשונה של בחלק הצפוני מצוי חדר שהוא העתק מדויק של החדר בלונדון שבו ייסדו ג'ורג' וויליאמס וחבריו את אגודת ימק"א ב1844.
בכניסה לבניין יש העתק של מפת מדבא על הרצפה, בה מצוינת ירושלים וכן כוכב מזכוכית המכניס אור לחדר התת קרקעי, מהכניסה מובילים קלויסטרים – פרוזדורים מקורים לשני האגפים. בראש שני האגפים יש כיפות גדולות שנבנו בסגנון ביזנטי. בכל קלויסטר ארבעים עמודים המסמלים את ארבעים שנות נדודי בני ישראל במדבר וארבעים ימי הניסיון של ישוע. ארבעים העמודים נושאים כותרות שונות שמספרות לנו את סיפורו של הבניין.
מהכניסה לכיוון צפון – האודיטוריום: מופיעות תחילת כותרות עם פיסול עצים, אחר כך יש פיסול חיות ולבסוף פרחים וצמחי ארץ ישראל. סמוך לכניסה לאודיטוריום יש ארבע כותרות עם דמויות אנשים: ילד מחמר, אדם נוהג גמלים, רועה בשדה, רועה צאן. הם כולם קשורים להנהגה. מצפון לאודיטוריום גפן ותמר, צמחים המסמלים מוטיבים דתיים, ומדרום לו דגים וציפורים, שהם סמלים דתיים. על קיר האודיטוריום החיצוני לכיוון החצר מתנוססת הכתובת: "להכרחי אחדות, ללא הכרחי חופש, לכל צדקה".
מהכניסה לכיוון דרום – הגימנסיות (אולמי הספורט) מופיעות תחילת כותרות עם ציפורי התנ"ך המסמלות חולשות אנושיות: טווס מסמל גאווה, תרנגול הכחשה, ולעומתם ציפורים המסמלות חוזק אנושי: פליקן – הקרבה, יונה – רוח הקודש. בהמשך יש כותרות של נרקיסים וכלניות ובפינה עצים. בחלק הדרומי כותרות של עמודים כפולים בדמות חיות. אם בצד של האודיטוריום היה לנו צמחים, הרי שכאן יש לנו חיות: אריה ועגל, דוב ופרה, נמר וגדי, זאב וטלה. הצירוף של החיות מסמל את ההגנה שהחזק צריך לתת לחלש ואת אחרית הימים שתביא לאיחוד של הניגודים. על קיר מבנה אולמות הספורט מתנוססת הכתובת: "המקדש היחיד בעולם הוא גופו של האדם."
הכנסייה הסקוטית
המלך ברוס הוא דמות אגדתית בהיסטוריה של סקוטלנד, בתחילת המאה ה14 הוא נלחם באנגלים ושחרר את ארצו מעריצותם, חוסך מהסקוטים את הגורל של אחיהם האירים, ומקבע בתודעה הלאומית של סקוטלנד לנצח את השאיפה לחרות. הניצחון של המלך ברוס היה שחרור לא רק משעבוד פוליטי וצבאי, אלא גם משעבוד תרבותי ושעבוד של הכנסייה. בסקוטלנד נשמרו חלק מהמסורות והשפה הקלטית הקדומה, וכן סוג של נצרות שהיה שונה באופיו מהנצרות הקתולית והאנגלית. במשך חלק גדול מתקופת שלטונו היה המלך ברוס מוחרם ומנודה על ידי הכנסייה, דבר שלא הפריע לו, כנראה , לזכות בחסדי האל בניצחונותיו, ולבסוף אף בהכרה אפיפיורית במעמדו. הוא נלחם בגבורה בנחישות ובאומץ, צעד אחר צעד, מעטים מול רבים, באנגלים ששעבדו את סקוטלנד, והצליח לגרש אותם מארצו. הוא יצר סקוטלנד עצמאית ומאוחדת שהחזיקה מעמד אחר כך בצורה זו במשך קרוב ל200 שנה, וגם אחר מכן הייתה חברה שוות זכויות באחודים השונים עם אנגליה. יש אומרים שהוא נתן מקלט בארצו לטמפלרים, שהיו מנודים ונרדפים אף הם על ידי הכנסייה.
הטמפלרים היו מסדר נזירים נוצרי שהיה אף מסדר של אבירים, הם היו המסדר העשיר והחזק ביותר באירופה עד שמלך צרפת בשנת 1306 הוציא צו למאסרם בטענה שהם עובדי שטן, יום לפני המעצר הפליג כל הצי של הטמפלרים לים, רשמית לא נודעו עקבותיהם, אולם יש טענות עקביות שהם הגיעו לסקוטלנד ולפורטוגל שהיו באותה תקופה מחוץ לטווח ידיהם של מלך צרפת והאפיפיור בן בריתו, והם וידע הספנות שלהם זה הדבר שהמריץ אחר כך את ההפלגות הנועזות של הפורטוגלים והספרדים לכיוון אמריקה ולאפריקה ושל הסקוטים והעמים הצפוניים לגרינלנד ולאמריקה הצפונית.
הטמפלרים התקיימו במשך קרוב למאתיים שנה, מאז תחילתה של הממלכה הצלבנית, עת מספר אבירים הסתגרו בהר הבית במשך כמה שנים, ולאחר מכן הם יצרו מסדר אבירים מסוג חדש שבו האבירים הם גם נזירים וגם לוחמים, מסדר שהיה סודי בטקסיו ובאמונותיו. הטמפלרים הפכו עד מהרה לכוח הצבאי המשמעותי ביותר במזרח התיכון, ואחר כך גם באירופה, וכן לבנקאים של העולם הימי ביניימי כולו. יש אומרים שבטקסים הסודיים ובאמונות הסודיות שלהם הם בזו לדת האפיפיורית הרגילה ודגלו בנצרות בעלת פן קצת אחר, פן יותר אמונתי אישי של חופש ושל חיבור לאדמה, מכל מקום איש לא ידע מה באמת ההם האמינו בו ודבר זה לבדו היה בו בכדי לעורר בהם חשד, מה גם שהם נודעו בקשריהם הטובים עם קבוצות מוסלמיות מיסטיות קיצוניות ואחרות ברחבי המזרח התיכון ובאירופה בכלל. מסיבה זו או אחרת נרדפו הטמפלרים באירופה והם ברחו למקום היחיד שבו ידו של האפיפיור לא תשיג אותם, למקום היחיד שבו הם ידעו שיקבלו אותם בברכה, גם מתוקף קשרים קודמים שהיו להם עם משפחות האצולה של אותה ארץ, לסקוטלנד.
לפי טענות מספר חוקרים האבירים הנמלטים הטמפלרים חברו לכוחותיו של המלך ברוס שנלחמו באנגלים למען עצמאות ארצם והם אלו שהכריעו את הכף, למעשה, בקרב המכריע בן הסקוטים לאנגלים בבנקרופט. קרב שבו כמה אלפי סקוטים ניצחו יותר מ20 אלף אנגלים מצוידים ומאומנים בראשות המלך האנגלי אדוארד השלישי, ניצחון שהבריח את האנגלים באופן סופי לאנגליה וקיבע בתודעתם ובתודעתה של סקוטלנד את עצמאות סקוטלנד למאות הבאות. כך או אחרת המלך ברוס נהיה למלך החוקי של סקוטלנד ושלט בממלכה במשך עוד יותר מ12 שנה כשהוא מקדיש את שארית זמנו לשיפור מצבים של האנשים הפשוטים, העניים והמסכנים בחברה, ולכן הוא גם נקרא "המלך ברוס הטוב". כשהגיעה שעתו של המלך ברוס למות הוא ביקש שייקחו את ליבו לירושלים ויקברו אותו שם. קבוצה מהאבירים נאמניו, ובראשם האביר השחור, יצאה למלא את בקשתו של המלך, בדרכם לארץ הם חשבו לעשות סטייה קלה בדרך ולקפוץ ולעלות לרגל לקברו של השליח גיימס בסנטיאגו שבספרד (הגוף שלו קבור בספרד ואילו הראש בירושלים), וכמו כל אביר טוב הם לא יכלו במהלך העלייה לרגל שלא להתערב בקרבות שנקרו על דרכם ושנראו להם צודקים, וכך קרה שחבורה סקוטית קטנה זו בראשותו של דוגלס השחור השתתפה בניצחון הראשון של הלוחמים הנוצרים על המוסלמים בספרד, אלא שבמהלך הקרב נקלעו דוגלס השחור ו22 חבריו לסיטואציה קשה שבה הם היו מוקפים בהמון מוסלמי, דוגלס השחור לא היסס לשנייה וזרק את הלב של המלך ברוס (שהייה נתון בתוך קופסה מכסף) לתוך ההמון המוסלמי כשהוא קורא: "לב אמיץ הבה ונלך אחריך" והאבירים הסתערו לתוך הקהל , הסתערות שממנה נותרו רק ארבעה. אותם ארבע חזרו עם הלב והסיפור לסקוטלנד ובמקום בירושלים קברו אותו בקתדראלת מלרוס שבאדינבורו שבסקוטלנד, שם הוא קבור עד היום. אלא שהסקוטים לא שכחו את שאיפת ליבו של הגיבור הלאומי שלהם, וכשהגיע היום וכוחות סקוטים בליווי כוחות בריטיים כבשו את ירושלים במלחמת העולם הראשונה, הם הקימו בירושלים כנסייה בסגנון סקוטי לכבוד ליבו של המלך ברוס, ושאיפת ליבו להיקבר במקום זה, צופה אל העיר העתיקה. מתחת למזבח הכנסייה יש לוח מתכת המציין את מקום ליבו של המלך ברוס, השיש שעל המזבח הובא מהאי איונה בסקוטלנד, שהוא מקום התחלת הנצרות הסקוטית. בצדדי הכנסייה לוחות הנצחה לחייללים הסקוטים שנפלו בקרבות על ארץ ישראל.
הצבע של הסקוטים הוא הצבע הכחול, צבע פראי שקשור לטבע ולנצרות הקלטית. הסקוטים היו יוצאים למלחמה צבועים בכחול, כמו הקלטים אבותיהם, בעוד שהאנגלים היו מופיעים בבגדי אדום ולבן כפי שניתן לראות בסרט "לב אמיץ". אדום וכחול הם הפכים מבחינת הצבע וזה נותן, אולי, עוד נקודת מבט על ההתנגשות העזה שהייתה בן הסקוטים לבן האנגלים. גם הצבעים של הכנסיות, הן הרומית קתולית והן הכנסייה האנגליקנית הם אדום ולבן, המסמלים את הדם והבשר של ישו, הלחם והיין. בעוד שבנצרות הקלטית הצבע השולט הוא כחול, ולכן האפסיס בכנסייה הסקוטית צבוע בכחול נהדר, מכוסה על ידי פרוכת גדולה, וחלונות צבעוניים גדולים ויפים מכניסים אור כחול קסום לחלל הכנסייה.
הכנסייה הסקוטית תוכננה על ידי מתכנן העיר ירושלים – הולידיי. מופיעים בה כמה מסורות רוחניות: המסורת של תכנון ערים נפשי, מסורת האומנות והאמנות, מסורת הבונים החופשיים והמסורת הקלטית.
הולידיי הגיע לירושלים ב1922, כאדריכל צעיר שמונה לתפקיד החשוב של מתכנן העיר ירושלים. הוא חי בירושלים במשך 15 שנה ובנוסף לכנסייה הסקוטית תכנן גם את בניין העירייה, בית החולים של סט גו'ן השייך למסדר ההוספיטלרי (כיום מלון הר ציון), את בניין חוצות היוצר (אותם ניסה לדמות לבניין של חאן – בחוצות היוצר יש תצוגה מרשימה ומעניינת של שלטי אבירים – הרלדרי), ועוד.
הולידיי השפיע רבות על דמותה של ירושלים, הוא הכין תוכנית אב ראשונה לירושלים, והשפיעה על התפתחותה של העיר. האדריכלות שלו משלבת את המודרני עם האוריינטלי, וכן יש בה מקום חשוב לאומנויות: בן אם זה קרמיקה ארמנית, חלונות צבעוניים, או דברים אחרים. הולידיי הושפע בתכנוניו מהתנועה לחזרה לאומנויות , תנועה עולמית בראשותו של ווילאם מוריס. מגמה זו של הולידיי השתלבה עם מתכננים אנגליים אחרים שקדמו לו ושפעלו במקביל לו. כמו כן הוא השתלב בנטייה האדריכלית האנגלית הכללית באותה תקופה בירושלים לתכנן בניינים מרשימים שישקיפו על העיר העתיקה ושיהיו בהם סמלים ומוטיבים אזוטריים שונים.
וכך בבניין הכנסייה היא שימוש בגילדות של אמנים מקומיות, בין אם זה בנאי אבן מבית לחם, יוצרי הזכוכית הצבעונית מבית לחם, אמני קרמיקה ארמנית שקישטו חלקים רבים מהבניין והובאו באותה תקופה מאנטוליה לישראל על ידי השלטון המנדטורי. במבנה הכנסייה הוקמה חנות למכירת מוצרי אומנות של הכפריים באזור ירושלים והסביבה, הקיימת עד היום, ותומכת בפרויקטים שונים לעידוד אומנות מקומית. ב
מבנה יש סמלים רבים, בכניסה יש חלל מתומן המזכיר את מבנה כיפת הסלע בהר הבית, על המגדל נראה ייצוג של שני לוחות הברית.
ירושלים המנדטורית
הכיבוש הבריטי של ירושלים במלחמת העולם הראשונה הביא את העיר לתקופה המודרנית, הבריטים סללו רחובות, הביאו לראשונה מים זורמים וחשמל, תכננו תכנית עירונית, הקימו מוזיאון, בנייני ציבור ומוסדות דת, ירושלים פרחה ושגשגה ולרגע קצה אחד (בתחילת תקופת המנדט) הייתה עיר של שלום, קוסמופוליטיות, רב גוניות ומפגש בין תרבותי ובין דתי.
אפשר ממש היה לשמוע את פעמי המשיח
קראו מאמר שולחן עגול אמנות ואומנות בירושלים
[1] Guy s stroumsa –mystical Jerusalemמאמר – שולחן עגול בירושלים
קראו על ההיסטוריה והנצרות האנגלית בספר: "בעקבות הגביע הקדוש – טיולי תרבות ורוח לאנגליה"
ראו הצעות לטיולים בירושלים והסביבה:
