תמנע

תמנע היא אחת מאתרי מכרות הנחושת העתיקים ביותר בעולם. העמק עצמו היה עשיר בבצר של נחושת, סלע מפורר בעמקי הנחלים. וזה כנראה הייתה תחילת הכרייה, פעילות של כרייה פתוחה (בבורות) כבר באלף החמישי לפנה"ס. המצרים כרו וייצרו נחושת באזור הפטרייה של היום והקימו בתמנע מקדש לאלה חתחור, פעילות כרייה רבה התרחשה בתקופה הישראלי. המינרלים של הנחושת בערבה שונים מקפריסין, שם הרבה יותר מסובך להפיק נחושת, ולכן היא נכנסת לקו הייצור יותר מאוחר. בתמנע הצליחו ליצר מטילי נחושת ברמה 99%-98% כבר בתקופות מוקדמות יחסית. ההתחלה של ייצור נחושת הייתה כנראה בטורקיה באלף השישי לפנה"ס. ומשם זה עבר למקומות אחרים. קפריסין הייתה המרכז הגדול בעולם של ייצור נחושת בתקופה הקלאסית. בניגוד לברזל, נחושת יש רק במקומות בודדים בעולם. הכרייה בתמנע נמשכת עד היום והיא דוגמא יוצאת דופן של שימור.

בתקופה הכלקוליתית 4500-3200 לפנה"ס נמצאו כלי נחושת מתקדמים במקומות שונים בישראל, ביניהם יש לציין את האוצר בנחל משמר. לפי ארז בן יוסף הנחושת של התקופה הכלכוליתית ובמיוחד נחל משמר היא אחד האנומליות והתעלומות הגדולות של ארץ ישראל מכיוון שמדובר כאן על טכנולוגיות שנעלמו אחר כך כמו השעווה האבודה, וכן על סגסוגות נחושת עם ארסן (המקור הקרוב ביותר שלו הוא בקווקז) שונה מהנחושת הרגילה, זה היה חשוב מכיוון שהקנה לנחושת תכונה נוזלית יותר ולכן מתאימה לטכנולוגיה, הן הטכנולוגיה והן הסגסוגות הגיעו ממזרח אנטוליה ולא מהארץ.

במרכז תמנע יש גבעה שנקראת גבעת העבדים, זה מעין אקרופוליס מוקף חומה שבראשו הרבה מתקנים של התכה, ייצור נחושת, וגם ציורי סלע ובמות, לא גרו שם, זה היה אתר תעשייתי
בנו רוטנברג גילה את האתרים החל משנת 1949, הוא הקים בלונדון מכון לארכומטולוגיה, שהוא המוביל בעולם, ב1969 התגלה במקום מקדש מצרי ובו כתובות המתחילות מסתי הראשון, ומכאן זיהו את המקום עם האימפריה המצרית החדשה. אלא שכיום בעזרת המדידות החדשות מתוארכים רוב האתרים לתקופת הברזל, מאות 10-9 לפנה"ס.
מצאו בגבעת העבדים בדים צבועים בצבע כחול ובן, מהמאה ה10 לפנה"ס. אין ערבוב של פשתן וצמר, יש פשתן ויש צמר, יש את שבעה המינים וגם עצמות דגים שמגיעים כולם מהצפון. ויש גם גדלים או ציציות של איזשהו בגד, זה אומר שהאתר היה בחזקת סוג של שבטים יהודיים,  אפשר לזהות בציורים מצריים את השסו (אנשי המדבר לפי הספרות המצרית, שיש טוענים שהם מזוהים עם היהודים), עם דגמי בגדים כאלו. צביעה כימית תעשייתית מתוחכמת.

בנוסף על כך מצאו קרמיקה מצוירת אדום לבן שנקראת קרמיקה מדיינית, מקורה בערב הסעודית. הקרמיקה הזו מופיעה בעיקר בהקשר מטלורגי, בן יוסף טוען שהיא מייצגת אנשים.

הפירים ריקים. יש עשרת אלפים פירים של כרייה בתמנע, כולם מלאים בחומר, הקדמונים מילאו אותם, הנראה שהמנטליות של הקדמונים הייתה להגן על אימא אדמה, המכרות פצעו אותה וצריך להחזיר את הרמונית הטבע על קנו. יש חוקרים (בן יוסף) החושבים שזה עניין טכני, לקחו את החומר מבור אחד והשתמשו בו למילוי הבור השני, כדי שערימות העפר לא יפריעו להמשך החפירה.

ייצור נחושת הוא תהליך מורכב, זה לא שמישהו זרק אבן למדורה ונוצרה מתכת. אלא זה כנראה קרה רק פעם אחת, ייתכן שבאנטוליה באלף ה6 לפנה"ס, ומשם התפשט לכל העולם (בן יוסף טוען שהידע הטכנולוגי הגיע עם חרשים מהחיג'אז). בכדי שיהיה נחושת צריך להגיע לטמפרטורה של לפחות 1200 מעלות (טמפרטורה של מדורה היא 400 מעלות), צריך מפוחים משוכללים, ומצד שני צריך לשלוט על כך שהטמפרטורה לא תהיה גבוהה מדי. היה צריך לייצר פחם, ולשלוט על עוד ארבעים מרכיבים. היה צריך לערבב את הנחושת עם מינרלים של ברזל ומנגן, כדי להגיע לטמפרטורה הנדרשת וגם לגרום לתערובת להיות נוזלית יותר, כך תהיה הפרדה טובה בין המתכת הטובה והסיגים שנצטברו, ואז שברו את התנור ושחררו אותם החוצה, יש עניין של תזמון מדויק של ההתכה, הסברה היא שזה נעשה במיוחד בלילה, אפשר לראות את הצבע של הלהבה וגם את הריאקציה הכימית.
הפקת מתכת זו המצאה אנושית כבירה, לקחת אבן, לרסק אותה, לחמם ולהתיך עד שיוצא נוזל שממנו מתגבש חומר אחר בעל ברק, יכולת ריקוע, וקשיות אחרת. זאת המצאה מתוחכמת מאד שעשו מדענים קדומים, מתרבויות לא ידועות, רוב הארכיאולוגים חושבים שזה היה פעם אחת בלבד בהיסטוריה
בקיצור זה היה מאד מסובך, ובלי עזרת האלים זה לא היה מצליח. בן יוסף טוען שחרשי המתכת היו חלק מהאליטה של החברה, יש דוגמאות אתנוגרפיות של חרשי ברזל שהם כוהני דת בשבטים באפריקה. כשעוברים לשימוש בברונזה באלף השלישי לפנה"ס הנחושת שומרת על מעמדה, מכיוון שהיא 90% מהברונזה, גם כשמתחילים להשתמש בברזל בסוף האלף השני לפנה"ס אין לנחושת תחליף.

עם תחילת תקופת הברזל הפעילות במכרות תמנע מתגברת. בן יוסף טוען שמי שתפעל את המכרות היה הישות הקדומה של ממלכת אדום. האזור נקרא אדום כבר במאה ה13 לפנה"ס בכתבים מצריים, בסוף המאה ה9 יש התייחסות לאנשים שיושבים שם כאדומים. עדיין יש פעילות הפקה. האנשים שהפיקו נחושת בתקופה הזו הם האדומים. אדום לא הייתה רק דרום עבר הירדן, אלא כללה גם את הצד השני של הערבה. הממלכה הקדומה של האדומים הייתה נוודית. שהתמחתה בייצור נחושת. כלי נחושת מדלפי ואולימפיה ביוון הגיעו מהערבה, לפי מחקר עכשווי. כריית הנחושת בקנה מידה גדול הפסיקה בסוף המאה ה9 בגלל הצמיחה של מרכז הפקת הנחושת בקפריסין, ויצירת מונופול שחנק את תעשיית הערבה. לזה נוספו איומים ביטחוניים.
בכל הערבה יש שינוי ארגוני בסוף המאה ה10 תחילת המאה ה9 לפנה"ס, מרכזים את כל התעשייה באתר אחד, מספר 30. הנראה שמסע שישק גרם לשינוי. גבעת העבדים ננטשת.

לכדור הארץ יש שדה מגנטי, הוא משתנה מתקופה לתקופה, בתקופת הברזל הייתה אנומליה של השדה המגנטי, שהיה הרבה יותר חזק. השדה המגנטי הטביע את עצמו בחומר מאותה תקופה. ולפי זה אפשר לתארך אתרים ארכיאולוגיים. עד עכשיו חשבו שהמכרות בתמנע הם מהתקופה המצרית – המאה 13 לפנה"ס והיום עם התגליות החדשות מוסכם שעיקר הפעילות היה בימי הממלכה הישראלית הקדומה מאות 11-9 לפנה"ס

הפקת נחושת בקנה מידה גדול במאות 9-11 נעשתה על ידי חברה מקומית, ריכוזית, מורכבת והיררכית. ייתכן והם היו בתחילה נוודים והפכו ליושבי קבע, יש אינדיקציות שזאת הייתה ממלכת אדום. במקביל להפקת הנחושת האדומים מפתחים חקלאות, הרי אדום מלאים טרסות שחלקם מתקופת הברזל.
יש כנראה שינוי אקלימי במאה ה12 לפנה"ס, בצירוף שינוי פוליטי, מצרים והחיתים נופלים, המסחר בקפריסין פוסק, יש ריק שלתוכו חברה נוודית מאורגנת יכולה לגדול ולפרוץ, להתיישב ולשגשג.

מקורות: פרויקט תמנע המחודש http:/archaeology.tau.ac.il.ben Yosef/ctv/

אדומים

האדומים היו עם ממוצא שמי, שדיבר שפה קרובה לעברית שלנו, ולפי הידוע התיישב באזור אדום שבעבר הירדן כנראה בסביבות המאה ה14. בכל מקרה ידוע, לפי התנ"ך, שבזמן שבני ישראל יצאו ממצרים האדומים כבר היו באזור ולא נתנו לבני ישראל לעבור בשטחם. במשך תקופת ממלכת ישראל ויהודה הראשונות ישנם מלחמות מספר בין האדומים לישראלים, הידועה שביניהם היא במאה השמינית, שבה אמציה כובש את סלע, בירת אדום, ומביא את האדומים תחת מרות יהודה לאחר תקופה של עצמאות קצרה בת 80 שנים. לאחר הכיבוש קורה דבר מוזר, אמציה מתחיל לעבוד את אלוהי אדום – קוס. בכל מקרה בירת אדום הייתה סלע, שמזוהה כנראה עם גבעה סלעית לא רחוק מנחל זרד. בירתם השנייה הייתה אולי פטרה, אך אין בפטרה הרבה שרידים מתקופתם.
ישנם כמה סברות בקשר למוצאם של האדומים, יש כאלו האומרים שהם היו קשורים להיקסוס ששלטו במצרים, יש כאלו האומרים שהם קשורים לעבירו המופיעים בתעודות מסופוטמיות ומצריות משנת 2000 עד 1200 לפני הספירה, יש כאלו האומרים שהם קשורים לפלישות שהגיעו לישראל מכיוון הסהרה בסביבות 2000 לפני הספירה. כך או כך המחקר הארכיאולוגי, עד לא מזמן, לא מצא עדויות לאדומים באדום מלפני המאה ה8 ספירה, אלא שבשנים האחרונות כמה תגליות חדשות מערערות על הנחה זו ומעלות את האפשרות שבאדום הייתה חברה מפותחת כבר במאה ה11 לפני הספירה.

לא הרבה גם ידוע לנו על הדת האדומית, חוץ מזה שקוס – האל הראשי שלהם, היה קשור להרים והזכיר את האל הנבטי דושרא. יש לו דמות מופשטת משהו. התנ"ך מקדיש פרק שלם לאדום, הלא הוא עשיו, אחי יעקוב. פרק לו. האריכות בתיאור צאצאי עשיו, הביאה חוקרים לכדי השערות שעשיו שלט על ממלכות גדולות, יש אפילו כאלו הטוענים שלמעשה החיקסוסים ששלטו על מצרים היו בני עשיו, האדומים המקוריים, ורק אחרי מפלתם עברו לארץ אדום. השם אדום, אם כן, נקשר עם ממלכות גדולות יותר מאשר ממלכת אדום המקורית, לעיתים היה זה מצרים, ובשלב מאוחר יותר הייתה זו רומא.
עם חורבן בית ראשון עוברים האדומים להתיישב בדרום הר חברון ושפלת יהודה, ואילו ארצם המקורית מיושבת על ידי הנבטים.

ארץ ושמה אדום

כשאנחנו מדברים על אדום הרי שאנחנו מדברים על עם שמתיישב בין נחל זרד למדבר וואדי רם, על רכס פורה, שמזכיר במקצת את אזור הרי חברון, הרכס הזה גובהו עד 1700 מטר, ולכן הוא מקבל גשמים בכמות מספיקה לחקלאות, מ200-300 מ"מ ומעלה, כל זה באזור שהוא מקביל לנגב השומם. ההר נקרא במקורות בשם הר שעיר, מכיוון שהיה מיוער, והיערות נראו כמו שערות על פניו. על גבי חבל הארץ הפורה הזה, שאורכו יותר ממאה קילומטר ורוחבו קילומטרים בודדים עד עשרים ק"מ. מתיישב עם ממשפחת העמים השמים המערביים, כנראה בסביבות המאה ה13- 14 לפני הספירה. מדרום לו יש את המדיינים, מצפון לו את המואבים. העם הזה דיבר שפה הייתה קרובה לעברית, והאמין באמונות שקרובות לאמונות של העברים הקדמונים, או במילים אחרות הוא היה חלק מהעולם העברי הקדום, הבינלאומי, שכלל את כל האזור של מערב הים התיכון. היו אלו כמה עמים שדיברו בשפה דומה, שחשבו דומה, שהאמינו בסוגי אלוהויות דומות, ואולי גם נראו דומה. לא פלא שאחר כך חלק מהם נטמעו בעם היהודי. מדובר על האדומים, מואבים, עמונים, פניקים, כנענים, ארמים, ישראלים, יהודים. העולם השמי הזה האמין בהיסטוריה קווית בייעוד לאומי, באלוהי שמיים וגשם, במלחמת כוחות הכאוס באלים וניצחון האלים.

ייתכן מאד שאדום העתיקה כללה גם את הנגב, ושמשם האדומים הסתננו לאט לאט לתוך דרום הר חברון. התנועה הכנענית המתחדשת ניסתה ליצור תמונה של מזרח תיכון עברי לפני 3000 שנה, למשל בספר קדם וערב, ולהצביע על המקורות של האדומים, אך כל ההנחות שלהם מבוססות כמעט כולן על שפה בלבד ועל דמיון בין מילים, וזה בסיס די רעוע לטעמי…

ייתכן והאדומים היו עם שמי שפלש למצרים וגורש משם, אולי חלק שהעבירו, או מההיקסוס, ואולי הייתה נדידה של עמים שמים מהדלתא אל מרחבי מזרח הים התיכון.

שיירות ודרכי המסחר במדבר

כבר ב6000 לפנה"ס היה מסחר ושבילי מסחר שחצו את המדבר, מקצרים את הדרך מצד אחד של הקשת הפוריה (שומר) לצד השני (מצרים), והם נשמרו עד היום, בנוסף לכך היה מסחר ער בין אזורים שונים בעולם העתיק כבר בתקופה הנאוליתית. באתרים ארכיאולוגים פרהיסטורים בארץ התגלו מינרלים מאנטוליה, חרוזים ממסופוטמיה, נחושת מהזגרוס, אבן אוביסידיאן מארמניה, זהב מסודן, ועוד. עדות למסחר עולמי ער.
דרכי המסחר הם רחבות, שיירת גמלים הולכת בטורים מקבילים, כל מוביל גמלים מוביל 15 גמל. יש אומרים שבתקופה הנבטית שיירה שנתית מנתה 4000-5000 גמלים, רבע סחבו את הסחורה היקרה והשאר למנהלות, ערך שיירה כזו 40 מיליארד שקל.

אחד מאתרי המורשת של ישראל זה "דרכי הבשמים" בנגב. דרך מסחר אחת הלכה ממואה לעבדת ציר מזרח מערב, והשנייה מאילת לעבדת ציר צפון דרום.
השאלה הראשונה היא האם היו דרכי מסחר לאורך הערבה. לפי עוזי אבנר בוודאי. בתקופת המקרא יש לנו מצודות בחצבה, יטבתה ואילת – תל אל חליפה. בחצבה יש תכונות של תכנון אשורי וכך גם באילת.
תל חליפה היא עציון גבר נמצאת בין אילת לעקבה, יש שם קבר מסטבה מצרי מזמן השושלת ה18-19. מעיד על מסחר של ממלכת יהודה עם דרום ערב

עיר אובות.

באמצע הערבה, מקום של שיחי ערבה, מושבים ונוף ערבתי, מתרוממות מספר גבעות צבעוניות קטנות, על אחד מהם יש תל מתקופת המלוכה הישראלית שימש בעבר כמבצר בדרך לעציון גבר, כיום נקרא המקום עיר אובות והוא נמצא ליד חצבה. יורדים מהכביש הראשי לאילת מרחק כמה מאות מטר ומגיעים אל התל שנחפר באופן אינטנסיבי בשנים האחרונות. כיום ניתן לראות במקום שש שכבות של ישוב, מתקופת דוד ועד התקופה המוסלמית הקדומה.

השרידים המרשימים ביותר הם מתקופת מלכי יהודה במאה ה7-8. מתקופה זו יש חומה מרובעת שסוגרת את כל התל במידות של 100 על 100 מטר ויותר. החומה היא חומת סוגרים קלאסית ברוחב 3 מטר ובה שלושה מגדלים ובליטות ושקעים והיא נשתמרה עד לגובה מרשים. אבני הגזית מהוקצעות וניתן לראות גם את מבנה השער.

לא רחוק מהשער, לרגלי החומה, ישנו מקדש אדומי. במרכז המקדש במה ובו אוסף של אבני מצבה שנאספו במקום, במקדש נתגלו הרבה שברי חרסים של כלים מקודשים, חלק מפולחן האדומים היה כנראה סוג כלשהו של נסך שבו שברו את כדי הנסך שעוצבו בצורה פולחנית. המקום מרגיש מאד אנרגטי והמיקום שלו לרגלי החומה נותן תחושה מיוחדת של אדם היוצא מן העיר ומתפלל במקדש לפני שהוא יצא לדרך הארוכה והמסוכנת. או אולי זהו אדם החוזר מדרך ארוכה במדבר והוא מתפלל ומודה לאלים על כך שחזר בשלום.

הפולחן האדומי בראשיתו היה פולחן לאל קוס – אלוהי ההרים, שנתפס בדמות מופשטת של ריבוע אבן לא מהוקצע וללא קישוטים, מכאן הגיע בהמשך האמונה ב"כעבה", אבן קדושה הנמצאת במבנה מרובה אף הוא. הריבוע ייצג את השלמות והאבן את היסוד הראשוני שממנו נוצר הכל. הפולחן של מצבות היה נפוץ מאד במזרח הקדום, ואף אצל אבותינו העברים בתקופת מלכי יהודה, מוצאים מצבות בהרבה ערים מקדשים ישראלים קדומים. מעבר למצבות ישנה במקדש אבן מלבנית גדולה שאולי היא האבן שמייצגת את קוס.

מואה.

בכניסה לדרך הבשמים העתיקה, ההולכת מהערבה אל עובדת (ומשם אל עזה), כמה קילומטר לאחר תחילתו של אפיק נחל עומר, נמצאת מצודה עתיקה וחאן המתפרשים על שתי גבעות והשטח שביניהם בתוך מפתח של הנחל. חלק מהחוקרים מזהים את המצודה עם מואה העתיקה שהייתה אחת מתחנות הדרך החשובות של הנבטים. ייתכן שהזיהוי לא נכון ואין זה מואה, אך בכל מקרה יש שם שרידי חאן ומצודת דרכים עתיקה.

החאן עצמו הוא מבנה מרובע גדול של חצר ומסביב לה חדרים, לא רחוק מהחאן שרידי בריכת מים עתיקה, בעבר הייתה כאן נביעה של מים והעמק כולו היה מעובד. החאן נמצא בין שתי גבעות. על הגבעה המזרחית שרידי מבנה שלפי שיטת הבנייה שלו נראה שהוא מהתקופה הרומית המאוחרת, וכנראה מימיו של הקיסר דיוקליטיאנוס מקסימוס, ששלט על רומא בשנים 285-305 לספירה והצליח לייצב את האימפריה לאחר תקופה של משבר שנמשכה חמישים שנה.

אחד מהדברים שעשה דיוקליטיאנוס היה לייצב את גבול המדבר בכדי למנוע פשיטות של שבטים נודדים. במסגרת זאת הוא בנה מצודות לאורך כל ה"לימס" הארץ ישראלי. בניית קירות המצודות בתקופתו מתאפיינת בכך שהאבנים הם אבני גוויל, שבין שורות האבנים הגדולות יש טריזים של אבנים דקות. אפשר אולי להגיד שהבנייה של דיוקליטיאנוס היא בנייה חפיפניקית מבחינת צורת התוצר המוגמר, בניגוד לבניה הקודמת לו, כמו למשל זו של מלכי יהודה בעיר אובות שבנו עם אבני גזית מהוקצעות, או הבנייה של הורדוס. הסיבה לחפיפניקיות היא שבזמנו של דיוקלטיאנוס כבר לא היה זמן להצטעצעות מיותרת והדגש היה על מעשיות, ואכן הבנייה יציבה ונשארה עומדת על כנה לגובה ניכר במשך אלפי שנים, אך אופי סידור האבנים מעיד על גישה מאד פרקטית לחיים שמתרכזת בעיקר ולא בטפל, ואין לה זמן לקישוטיות ולהתייחסות אסתטית.
בתוך המבצר על הגבעה נמצא חדרים, חצר פנימית, ובאחד החדרים הארוכים ים וממל לכתישת זיתים ואבני רחיים. ייתכן והזיתים גודלו במקום או שהובאו לכאן ממקומות אחרים

לפי עוזי אבנר מואה של היום היא לא מואה ההיסטורית אלא מוואות עווד הנבטית, יש שם שרידי מקדש, מצודה, חאן, חניות גמלים ואזור חקלאי בו גידלו זיתים. ממנה יוצאת דרך הבשמים הקלאסית דרך נקב נחל עומר, הר מסע (מצד עם צורה חריגה), נחל נקרות, מצד נקרות (בור נבטי), מצד סהרונים, מעלה מחמד, מצד מחמד.
רואים לאורך הדרך חניוני אוהלים עתיקים, עד התקופה הממלוכית אוהלי המדבר היו עגולים, רק עם הכיבוש העותומאני הגיעו אהלים מלבניים עם פלישה של שבטים ערביים מחצי האי ערב במאה ה15.

נבטים

השם נבטים פירושו: חופרי הבורות. הנבטים היו ידועים בתור חוצבים מומחים, שידעו לחפור בורות במדבר שישמשו אותם בתור בורות מים. בצורה זו הם היו יותר חופשיים לנוע ממקום למקום, ובעזרת יכולת תנועה זו הם הפכו לסוחרי העולם העתיק, אלו שמובילים שיירות דרך המדבריות.

דרך החציבה של הנבטים הייתה לחפור בור עם פתח קטן בראשו שהולך ומתרחב כלפי מטה בצורת פעמון. צורת החציבה שלהם הייתה אלכסונית, ואת הבור הם היו מטייחים במידה ורצו לשמור בו מים. בצורה זו הבורות לא היו נראים כלפי חוץ ואפשר היה להסתיר אותם.

הנבטים התפרסמו על ידי בירתם פטרה, בה יש יצירות אדריכלות מדהימות חצובות בסלע, כמו החזנה בכניסה לסיק, החציבה נתאפשרה הודות לסלע המקומי שהוא אבן חול, סלע שהוא רך וקל לחציבה. הנבטים נחשבו לחוצבים ובנאים מומחים, ואפילו הורדוס הגדול, שהוא ממוצא אדומי, ואולי אפילו ממראשה, נעזר בהם בכדי לבנות את בית מקדשו.

החל מסוף התקופה החשמונאית הנגב הופך להיות נבטי, ומתחיל להיות מיושב בישוב של קבע. המלך עבדת כובש את הנגב מידי החשמונאים ומקים שם עיר על שמו. הנבטים שולטים על כל המרחב עד עזה. הנבטים מאמצים את התרבות ההלנית שנפוצה במזרח מאז כיבושיו של אלכסנדר מוקדון. והופכים להיות האימפריה הכלכלית הגדולה ביותר של עולם זה, המבוססת על הסחר בבשמים, קטורת ותבלינים.

ראו מאמרים על הנבטים באתר זה

ממשית

היא התחילה כעיר מסחר שנבנתה כחלק מהמאמץ הנבטי הכללי במאה ה1 לפנה"ס, אך מהר מאד התברר שאין די במסחר כדי לקיים עיר בסדר גודל של כמה אלפי תושבים, מיקומה של העיר היה חשוב לנבטים, כי היא הייתה העיר היחידה באזור המזרחי של הנגב, ולכן היה צריך לחזק אותה על ידי יצירת מקורות תעסוקה מלאכותיים. זה נעשה על ידי ייסוד בית ספר לאדריכלות נבטי שהתקיים במשך מאות שנים. במסגרת הבית ספר למדו תלמידים את סודות הבניה ומשם נשלחו אומנים לכל רחבי הנגב, ירדן והמזרח התיכון. הדבר המרתק הוא שהתלמידים בבית הספר השתמשו בעיר כשדה ניסויים למדע שלהם, הם בנו בניינים ומוסדות ציבור בצורה שלא נבנתה קודם לכן בנגב, כשהם מעיזים לנסות דברים חדשים ולהשקיע בבניין בניינים מופלאים, גם אם הם בתים פרטיים….
הסקרנות הנבטית , התעוזה, הרצון ליישם כל דבר באופן מעשי, באים לידי ביטוי בבנייה של העיר ממשית.

לאחר שהמסחר הנבטי מופסק, במאה הראשונה לספירה, עוברים תושבי ממשית לגידול סוסים כמקצוע עיקרי, אך גם כאן אין זה מספיק לפרנסת העיר, ועדיין בית ספר לאדריכלות ממלא תפקיד מרכזי בפרנסה, מכיוון שנוסף לאדריכלים יש צורך גם בבנאים. הנבטים בונים אורוות מופלאות והמקום נהיה מקום מושב של עשירים. עם המשבר הכלכלי של האימפריה הרומית במאה ה3 מפסיקים להשקיע בסוסים להיפודרומים, ומקצוע גידול הסוסים סופג מכה אנושה. ממשית מתאוששת רק בימי דיוקליאטינוס שמחזיר את הסדר לדרכים ומשכן בממשית יחידת צבא שתשמור על הגבולות, אבל בינתיים תושבי העיר עוברים לזמן מה מגידול סוסים לגידול חזירים. דיוקליטיאנוס בונה את מערכת הסכרים האדירה על נחל ממשית, משפץ אותה, והמים מועלים בחמורים לבריכת האגירה המרכזית של העיר.

עד המאה ה3 הנבטים ממשיכים במסחר ובחיים כרגיל, למרות הכיבוש הרומי כביכול, במאה ה3 יש משבר כלכלי וכתוצאה ממנו הסחר פוסק, אך ענפים כלכליים אחרים ממשיכים. במאה ה4 לספירה פרובינציה ערביה הופכת לפלשתינה השלישית, ומתחיל שגשוג מחודש הנמשך לתוך התקופה הביזנטית.

עבדת

בעקבות הניצחון על החשמונאים מקים המלך עובדת הראשון עיר לאלים באמצע דרך הבשמים המקשרת בין פטרה לנמל עזה, והיא הופכת לעיר החשובה במרכז הנגב. עובדת הוא המלך היחיד הנבטי שנהפך לאל וביקש להיקבר בעיר עצמה, ייתכן שאת העיר מתחיל לבנות ארטס השלישי – אוהב היוונים, שבא אחרי עבדת הראשון ומתחיל למעשה את הבנייה הנבטית ואת הבנייה של פטרה.

עבדת היא עיר שבשיאה גרים בה יותר מ3000 איש, ומשתכנים לידה עוד 3000 אנשי צבא. התכנון הנבטי מייסד אותה על מקורות הכנסה מגוונים. המקור הראשון הוא השירותים לשיירות, אך לא רק במנוחה ובאכסנייה, אלא גם בשירותי בנקאות, המקדש משמש כבנק ראשי, במקום שאנשי השיירות יסחבו את הכסף איתם, הם לוקחים אותו מאוצר המקדש לאחר שהופקד קודם לכן שם על ידי נציגי החברה. מתחת לעיר יש ענף של גידול גמלים לרכיבה וללוחמה. יש ענף של גידול צאן ובקר שרועה בסביבה ואף מפעל שימורי בשר, הצאן שנשחט עובר תהליך המלחה בעזרת מלחים מים המלח ונמכר כשימורים לכל רחבי המזרח הקרוב. יש ענף של גידול ואימון סוסים לרכיבה וללוחמה. ואפילו יש ענף של ייצור כלי חרס, פעילות שהנבטים מאמצים לעצמם בתחילת המאה ה1 לפני הספירה ומצטיינים בה במיוחד, ואין זה פלא, מתברר שבבית היוצר של הכלים שנתגלה בעיר התגלו כלים מאנגליה, הולנד, גאליה, איטליה, הים השחור, ועוד. מתברר שהיוצר הנבטי היה אדם סקרן במיוחד ורצה ללמוד איך עושים זאת אחרים ולעשות את זה טוב יותר, וזה היה סוד ההצטיינות של הנבטים, את מלאכת יצירת הכלים העדינים בעובי קליפת ביצה הם למדו כנראה בסין, וכך הם יצרו קדרות שלא היה שני לה בכל העולם העתיק ושהיה לה ביקוש גדול.
ענף כלכלי נוסף שנהפך עם הזמן לחשוב ביותר הוא החקלאות. הנבטים מצליחים להשביח באזור עבדת 7000 דונם לגידול חקלאות, בעזרת טכניקות של נגר מים וסכרים הם מביאים לחלקות הללו מים בכמות של 500 מילימטר בשנה שמאפשרים גידול זיתים, ענבים, ואפילו חיטה. היין שלהם מתפרסם ברחבי העולם העתיק כולו וכדים שלו מתגלים ברומא ובספרד. החקלאות מאפשרת להם להתקיים לאחר שמסחר השיירות מופסק בגלל ההתערבות הרומית.
בעבדת התגלו עד כה ארבע גתות משוכללות לייצור יין ומתקן אחד לייבוש ענבים ופירות אחרים. הגתות מעידות על כך שבעת ובעונה אחת דרכו מספר זנים של ענבים ויצרו סוגים שונים של יין. האקלים של עובדת התאים במיוחד לייצור יין יבש שהיה אהוב במיוחד על אנשים שמוצאם באירופה, כמו החיילים הרומים ששירתו בארץ. בעיר גם היה לפחות יקב אחד שמוקם בחלק הפנימי של מערה

ערים עתיקות מסביב לים המלח

יריחו היא הישוב הראשון בעולם שהוקם כבר לפני 11.500 שנה. אומרים שהיא העיר הראשונה בעולם, אך למעשה היא לא הייתה עיר אלא כפר גדול שהתקיים לסירוגין ובצורות שונות במשך 6000 שנה. עם תחילת ההיסטוריה, ב3000 לפנה"ס, יריחו נבנית מחדש והפעם כעיר, המשמעות של הדבר הוא חומות גדולות ומרשימות, מבנים ציבוריים, ארמון מפואר, מקדשים, ותכנון רחובות, שכונות ובתים עירוני.

גודלו של תל יריחו הוא 40 דונם. מסביב לו נבנית חומה בהיקף של 1 ק"מ, בבסיסה אבנים גדולות ברוחב 5-6 מטר, ועליה לבנים המתנשאות לגובה של 9 מטר. כדי לבנות את החומה היה צריך עבודה של מאות אנשים במשך שנה, וזה נעשה כנראה כחלק מבניית אתוס של שליטה והפגנת נוכחות ולא רק למטרות הגנה. כוח האדם הרב למשימה גויס מבין העובדים החקלאיים של השטחים הסמוכים.

יריחו היא נאת מדבר עם מעיינות שופעים, החום והמים מאפשרים גידולים פוריים, השלטון העירוני שלט על מקורות המים ולכן גם על חייהם של הרבה יותר תושבים מאשר היו בעיר עצמה. מעריכים כי ביריחו גרו כאלפיים איש, אבל כנראה שהיו עוד כמה אלפים שנהנו משירותי העיר, ובמיוחד אספקת המים, בסביבה.

הרחובות של המרכז העירוני היו ישרים ומרושתים, בדומה לתל ירח וערד. בתוך העיר הייתה תעשיית שנהב, קדרות, מתכות, אבנים יקרות, עץ, ואגירה של מוצרים חקלאיים – שעועית וחיטה. ב2700 לפנה"ס הייתה רעידת אדמה גדולה והחומה נפלה. העיר נבנתה מחדש ונהרסה שוב ב2500 לפנה"ס, נבנתה מחדש ונהרסה באופן סופי ב2350 לפנה"ס. בניגוד למרבית הערים האחרות של זמן תחילת ההיסטוריה ההרס היה אלים, וקרה כנראה בעקבות כיבוש.

האנשים שאכלסו את יריחו עם תחילת ההיסטוריה היו שונים מאלו שגרו בה במשך אלפי שנים קודם לכן, אנחנו חושבים שהם היו מהגרים שהגיעו למקום, אולי מהצפון, מכיוון שהם הביאו איתם מסורות קבורה חדשות, אם עד אז קברו את המתים מתחת לדרגשי הבית או במגליתים, הרי שמעתה חוצבים מערות בסלע שישמשו מקומות קבורה. ביריחו התגלו קברים בחדרים תת קרקעיים שמוביל אליהם פיר, וזה מזכיר את הקברים במצרים העתיקה, אלא שמעבר לכך אין מאפייני קבורה דומים אחרים כגון ציורים או פסלים.

בצד הירדני של ים המלח, באזור שבו נמצאת ה"לשון" של הים, נמצא ישוב גדול מזמן תחילת ההיסטוריה שנקרא באב א-דרע ((Bab edh-Dhra. זאת הייתה עיר חומה בגודל 100 דונם ובה מבנה מגדל, במה עגולה (הדומה למגידו) שערים ובתים שמזכירים את התיאור התנ"כי של סדום ובה גרו בסביבות 1000 איש, העיר ננטשה בסוף התקופה מבלי סימני הרס, אלא שלא רחוק ממנה יש ארבע ערים נוספות (נומיירה, צאפי, פיפה וחנזיר), שהקרובה ביותר מביניהם וזו שנחקר ביסודיות היא נומיירה ((Numeira, ישוב שהתקיים כבר בזמן תרבות האלה, קטן מעט מבאב א-דרע, ונחרב באופן אלים במאה ה24 לפנה"ס, בדומה קצת ליריחו. הקיום של חמישה ערים בדרום ים המלח והעדויות על הרס שלהם הביא לזיהויים עם חמשת ערי הכיכר, ולתיאוריה שבאב א-דרע ונומיירה הם סדום ועמורה.

ליד באב א-דרע נמצא שדה קבורה גדול של קרוב ל20.000 קברים חצובים בסלע עם פירים היורדים אליהם מלמעלה כמו ביריחו (ובדומה למצרים), זה היה שדה קבורה אזורי בו גם נקברו אנשים מנומיירה ומהערים האחרות באזור הכיכר. בקברים היו מטמינים אוספים של עצמות וגולגולות, הפיר ירד אל חדר או כמה חדרים שבהם היה בדרך כלל אוסף של עצמות במרכז, גולגולות מסודרות בצדדים, קערות וכדים מחומר מיוחד בעלי צורה מיוחדת, ומעט חפצי מנחות כגון צמידים, ראשי אלה, צלמיות, ועוד. לרוב החדרים נסגרו בערמת אבנים, קוטר החדרים היה 1.5-2.5 מטר. בשלב יותר מאוחר נבנו מבנים עגולים או מלבניים (חלקם שקועים), מעט יותר גדולים שהכילו מערך דומה של עצמות קבורה וחפצים.

לפי החוקרים במשך אלף שנה של קיום בית הקברות ליד באב א-דרע נטמנו בו יותר מחצי מיליון איש, וזה אומר שאנשים הגיעו אליו מכל רחבי הארץ בכדי להיקבר דווקא בו, במקום הנמוך ביותר בעולם. קיומו של בית קברות בסדר גודל כזה המשתרע על פני כמעט ק"מ מרובע, דומה במקצת לקיום בית הקברות של סקרה במצרים, ומרמז על התייחסות אל הארץ כולה כאל אורגניזם אחד, שבו לכל מקום יש תפקיד, וכי הקדמונים האמינו שבמקום של באב א-דרע יש כנראה אפשרות של חיבור לעולם שמעבר.

הר סדום ומלח הארץ.

המיוחד בהר סדום שזה רכס מלח ארוך שהוא למעשה פקק מלח. מתברר שלאורך עמק הירדן, מבית שאן ועד הערבה, יש שכבה עליונה של כמה מאות מטרים של חוואר הלשון, מעורב עם חרסיות, ומתחתיה יש במקומות רבים שכבה שלעיתים עובייה עד שלושה קילומטר, של פקקי מלח, שרידים לימה קדומה שהייתה כאן באזור. בהר סדום פורץ המלח החוצה כשהוא יוצר רכס חד וארוך שבחלקו העליון לעיתים הוא מכוסה בשכבת גבס. בשום מקום אחר בעולם אין רכסים כאלו מכיוון שבכל מקום אחר, בגלל הגשם, רכס כזה יימס.
בגלל העובדה שהוא בנוי ביסודו במלח, התחתרו בתוך הרכס נחלים קצרים ויצרו תופעה ייחודית: פירים בעומקי עשרות מטרים ובקוטר מטרים אחדים עד עשרים, ורשת של מערות מלח שלעיתים אורכם כמה קילומטר.
נכנסנו לאחת מהמערות, הלא היא מערת סדום. ההליכה היא בתוך מעין נקבה מורחבת, בה יש פיצול לאחר כ200 מטר, ואז מגיעים לתחתית פיר ענק שגובהו כ60 מטר וקוטרו כ10-8 מטר. ההרגשה בתחתיתו היא מאד מיוחדת: קירות מלח זקופים מושכים את המבט למעלה, שם נראה עיגול השמיים, קירות מלח נוצצים נמצאים סביב, ואם תלקק אותם בלשונך, או תיגע בהם בידך, תרגיש את מליחותם. המלח הוא קריסטל, היכול לספוח אליו אנרגיה שלילית ויש לו תכונות של ניקוי, גם באופן פיזי יש למלח תכונות של ניקוי וריפוי ביחס לגוף שלנו, ומכאן השימוש בחדרי מלח בטיפולים רפואיים.
בכל מקרה ההרגשה של להימצא בתוך הר של מלח היא הרגשה מאד מוזרה, וייתכן שגם מרפאת. אשת לוט כשהסתכלה אחורה, הפכה לנציב של מלח, וכל אזור סדום, שהיה כסדום ועמורה