אתרים של תרבות האלה בישראל

תרבות האלה הייתה תור זהב אנושי שהתקיים במשך 6000 שנה, מזמן תחילת החקלאות ה11.500 לפנה"ס ועד לתחילת ההיסטוריה והקמת הממלכות של שומר ומצרים ב5500 לפנה"ס. זאת הייתה תקופה שבה לא היו מלחמות. אנשים שיתפו פעולה אחד עם השני, את החברה הנהיגו נשים כוהנות שמאניות שקידשו את המלאכות, החיים והפוריות. האלוהם הייתה האלה הגדולה, אימא אדמה, ואנשים חיו בהרמוניה עם הטבע, חיות וצמחים. כל אחד גידל את מזונות בעצמו, הערכים המשותפים היו אחריות, מודעות, אכפתיות. אנשים הודו על מתנותיה של אימא אדמה, קיממו את מעגל הכפר, וקידשו את האדמה במקומות מיוחדים לפי עונות השנה. נחנו מדברים על תקופת זמן ארוכה שנקראת ה"פרהיסטוריה", או התקופה ה"ניאוליתית" (אבן – חדשה). אנחנו נקרא לזמן הארוך הזה בשם "זמן תרבות האלה", ונחלק אותו לשלוש תקופות: הראשונה היא "תחילת זמן תרבות האלה", השנייה היא "אמצע זמן תרבות האלה". והשלישית היא "החלק האחרון של זמן תרבות האלה". פשוט, לא?

הארכיאולוגים נוהגים לחלק את הזמן הארוך הזה לחלק לחמש תקופות משנה:
שלוש התקופות הראשונות: התקופה הקדם קראמית א' (11.000-8.500 לפנה"ס), התקופה הקדם קראמית ב' (8500-7000 לפנה"ס), התקופה הקדם קראמית ג' (7000-6400 לפנה"ס). יקראו מבחינתנו "תחילת זמן תרבות האלה". התקופה הקראמית (6400-4500 לפנה"ס) תקרא "אמצע זמן תרבות האלה". והתקופה הכלקוליתית (4500-3500 לפנה"ס) תקרא "סוף זמן תרבות האלה". ברוב המקומות בספר יופיעו הגדרות כפולות של הזמנים, זה קצת מסובך, אבל יעזור להעביר את המסר שהייתה תרבות אלה מטריארכלית במשך אלפי שנים בישראל. מכל אחת מהתקופות הללו יש ממצאים חשובים בקנה מידה עולמי בארץ ישראל, ניתן לומר שישראל מככבת בתקופה הניאוליתית – זמן תרבות האלה.

במאמר שלפניכם תוכלו לקרוא על האתרים העיקריים שהתגלו בישראל מזמן "תחילת תרבות האלה" וזמן "אמצע תרבות האלה". מהתקופה הקדם קראמית א' (תחילת זמן תרבות האלה וראשית הופעת החקלאות) ועד לסוף התקופה הקראמית.

מאמר על האתרים ב"סוף זמן תרבות האלה" – ערים תת קרקעיות ומקדשים מתקופת האלה בנגב
במאמר נוסף על  – ההופעה של המגליתים.
להקדמה על תקופה זו קראו מאמר – תרבות האלה מבט חדש

צריך להבין שארץ ישראל בתקופת הציידים לקטים תמכה בכמה מאות ואולי אלפים בודדים של בני אדם, כך לפי הארכיאולוגים, לכל הורה היו 2-3 ילדים ובני אדם חיו בקבוצות של 20-25 איש. עם התחלת החקלאות היו בארץ כ10.000 איש בלבד. הכפר מסוגל לכלכל יותר אנשים בזכות החקלאות, אבל נהיה תלוי בה. ומזמן שעושים את המעבר לחיים בכפרים החיים משתנים וכך גם עולמם הרוחני של בני האדם. ומזמן זה והאלה כל כמה מאות שנים האוכלוסיה הכפילה את עצמה. בעקבות כך החלו לקום בארץ ישובים שונים, חלקם גדולים, שעליהם נספר במאמר זה

מאמר נפרד על הישוב הקדום בארץ – יריחו ותחילת הפרהיסטוריה

יפתחאל

אחד היישובים הקדומים בארץ נמצא בבקעת בית נטופה , אזור שבו יש אדמות חקלאיות העשירות בארץ, נחל יפתחאל הוא זה המנקז את הבקעה כלפי דרום, במוצא שלו התגלה ישוב פרהיסטורי קדום מהתקופה הניאוליתית קדם קראמית ב' כלומר "תחילת זמן תרבות האלה", כאלף שנה לאחר שהקימו את יריחו והתחילה החקלאות. במשך הזמן הזה הייתה התפתחויות ביישובים ובגידולים, וזה כנראה קשור להתפתחות כלי האבן ובמיוחד המעדר והקלשון (באותה תקופה עדיין לא הייתה מחרשה).

החקלאות הופכת ליותר אינטנסיבית ועוברת לאדמות כבדות בעמקים. בני אדם מסתמכים עליה, לומדים לחיות איתה, ומאמצים גידולים משלימים לחיטה כגון עדשים, חומוס ופול, קטניות המכילות חלבונים הכרחיים. הכפרים הופכים להיות גדולים והבתים מרובעים במקום עגולים. בנוסף לחקלאות מתפתחת מעין תעשייה זעירה של סיד, סיתות של כלי צור, וייצור חרוזים מאבן ירוקה בעזרת מקדחי צור. קצת כמו בסרטים המצוירים על משפחת קדמוני (פלינטסטון), אנחנו יכולים לדמיין חברה עם טכנולוגיית אבן מפותחת.

יפתחאל היה ישוב גדול יחסית בו התגלו מבני ציבור  גדולים יחסית. לפי דוח הארכיאולוגים שחפרו את המקום, מבנה אחד בגודל 100 מ"ר היה מקום של סדנאות ייצור סיד וצריפת לבנים, ומבנה גדול אחר היה כנראה מקדש שהושקע רבות בבנייתו והוא נגנז באופן מוקפד וסמלי (כוסה בעפר וגל אבנים שכולן באותו הגודל)[1].

באתר נמצאו זרעי עדשים ופול שגודלו על ידי המקומיים, הופעה ראשונה של גידול זה בעולם, ומכאן שכבר לפני 11.000 שנה אכלו בגליל חומוס עם פול בפיתה. וכל כפר התגאה בחומוס עם פול שלו.. באותה תקופה גם בייתו את העז והחלו ברעיית העדרים, אנשים הפסיקו לצוד וללקט, הכפרים החקלאיים היו חזות הכול.

הבתים שנמצאו ביפתחאל הם מלבניים ושטחם גדול פי שניים ויותר מהבתים העגולים שנמצאו ביריחו או באתר קדומים אחרים. אם בתקופה הקדומה הם היו בקתות עגולות עשויות מזרדים בגודל 20-30 מ"ר (כמו חדר גדול), עתה היו בקתות מלבניות שהגיעו לגודל של50 מ"ר, שקירותיהם אבנים ולבנים ולעיתים הם מחולקים לכמה חדרים, הבתים נבנים באיכות גבוהה ובטכניקות מתקדמות, כשהרצפה שלהם היא טיח שנוצר מגיר שרוף. וליד הבתים ומתחת לרצפות נמצאו קבורות של אנשים בתנוחה מכווצת. אחד הקברים המרגשים ביותר היה של משפחה מאושרת: אבא, אימא וילד, השוכבים מקופלים וצמודים אחד לשני, הזרוע הימנית של האישה מתחת לראש הגבר וזרועה השמאלית מחבקת את הילד, זרועו השמאלית של הגבר מונחת על הילד.

ביפתחאל יש שימוש רב בטיח וגם סדנאות ליצורו. לפי עפר בר יוסף זוהי ראשיתה של הפירו טכנולוגיה, כלומר טכנולוגיה של הפקת מוצרים בחום גבוה, וזה סלל את הדרך להתפתחות הקרמיקה. יש הבדל בכמות הטיח בין הבתים וזה מראה לדעתו התחלה של ריבוד חברתי. לפי טענתו הכנת הטיח הייתה כרוכה בהרבה עבודה, איסוף אבנים, בניית כבשנים והפעלתם למשך כמה ימים, השגת חומרי בערה, ולבסוף הכנת תערובת הטיח ויציקתו. ורק העשירים יכלו להרשות זאת לעצמם. אני חושב אחרת: סדנאות הייצור כגון קרמיקה, קליעה, אריגה, בזמן תרבות האלה היו ציבוריות ולא פרטיות, וכך גם ייצור הסיד שהיה לו גם תפקיד פולחני. החלוקה נקבעה לא לפי העושר אלא לפי תפקיד המבנה והמתים שנקברו מתחת לרצפה. אם היה צריך לכסות אותם באופן מיוחד זה הצריך יותר טיח.

בבור ליד אחד המבנים נמצאו שלוש גולגולות מכוירות, על אחת מהן הייתה מסכה מטיח וזה התחלה של הופעת מסכות בפולחן הקבורה, המסכות החזיקו את נשמת המת הן בחיים בטקסים של ריקוד ושמאניזם והן לאחר המוות (בבדיקות שעשו התברר שהם נבנו כך שאפשר לענוד אותם). העיניים במסכת הקבורה היו קונכיות כפי שנמצא ביריחו והאף היה מאבן גיר. הרעיון היה שדרך התקנת המסכה והעיניים פותחים באופן מאגי את יכולתו של המת לראות ולחוש בעולם שמעבר.

באחד הקברים מצאו קרן של שור בר, אולי שריד לאמונות קדומות באדון החיות של הציידים לקטים, ואולי סמל לאדמה המתעוררת, בכל מקרה אלו אותם קרניים המופיעים ביישובים חקלאיים גדולים אחרים מאותה תקופה ולאחר מכן כמו צ’טלהויוק בטורקיה, או ווינצ'ה בדנובה הסרבית. מעניין לציין שקרן של שור נתפשת כבעלת כוחות מאגיים העוזרים להפריית האדמה ולגידול הצמחים בפולקלור העממי (ואפילו בתנועה רוחנית כמו האנתרופוסופיה).

הישוב בסיבוב מוצא

הממצאים ביפתחאל מראים שאלף שנה לאחר תחילת תרבות האלה והחקלאות יש התפתחות והתקדמות של בני האדם, ברחבי העולם מופיעים יישובים גדולים, שמתבססים באופן כמעט בלעדי על חקלאות. בני אדם לומדים לבנות בעזרת לבני בוץ ועוברים להתגורר במישורים פוריים במקום באזורים סלעיים. בטורקיה מופיע מגה ישוב בשם צ’טלהויוק ובו כעשרת אלפים תושבים ובתים מתקדמים מסוג אחר (קירות בוץ וטיח).

נראה שלאחר ניסוי וטעיה של אלף שנה, מזמן שבו החלו בני אדם לגדל צמחים למאכל ולגור בבתי קבע, החליטה האלה אם להתקדם עם הניסוי ולהעביר את בני האדם באופן מלא לחיים בכפרים והסתמכות על חקלאות. היא נתנה בידיהם גידולים חדשים שישלימו את התפריט שלהם, ואת חיות הבית, כך שלא יצטרכו יותר לצוד לבשר, לימדה אותם להתארגן בכפרים, לפתח את המלאכות כגון אריגה, קליעה, ייצור כלים, טיח, הלבישה ועיטרה אותם, לימדה אותם את הריקוד והמוזיקה המקודשים, והנחתה אותה בקיום הטקסים והחגים שיבטיחו את פריון האדמה.

לפני כמה שנים התגלה בסיבוב מוצא יישוב ענק בן 3000 איש מתחילת זמן תרבות האלה (לפני 9000 שנה). בחפירות נמצאו פסלונים של פרצוף אנושי וכן של שור, מה שמראה על האמונה בעולם הרוחות (הפרצוף סימל את הרוח) ובאנרגיות של האדמה (השור סימל את אנרגיות האדמה). נמצאו פסלונים אתנומורפים המשלבים צורות של נשים וביצה/ציפור, כמו בשער הגולן. בין הממצאים החומריים בולטים האוביסידיאן – זכוכית געשית שיובאה מאנטוליה או ארמניה (דבר המראה על קשרי מסחר עם ארצות רחוקות), צדפים שהובאו מהים האדום (המראים על חשיבות המים והקישוט וכן על מסחר עם חבל ארץ זה), וסמלים מופשטים שהם מעין שפה מספרית חרוטים על עצמות (דבר המראה על חשיבה מופשטת וקדושה של העצם).

ביישוב שבסיבוב מוצא התגלו מבנים ציבוריים גדולים, אתרי פולחן, וכן מאות בתים גדולים (רובם מטיפוס עגול) עם רצפות מטיח, רחובות מתוכננים ומטויחים, מחסנים עם תוצרת חקלאית של עדשים ופול, עקבות לגידול בעלי חיים בקנה מידה רחב, צמידים, תכשיטים, תליוני בהט, ומטמון של להבים מצור בטכניקות סיתות מתקדמות. כנראה שהיה במקום מפעל לייצור להבים מצור (אותו היו מביאים מהנגב או מדבר יהודה), בכדי להקל על הסיתות היו מחממים את הצור. מפעלים ליצור כלים מאבן היו גם במקומות אחרים בישראל, בגשר שבעמק הירדן היו מייצרים עליים וקערות שחיקה מבזלת שהיא אבן קשה וגם גרזינים.

נשאלת השאלה מה עשה יישוב כה גדול בלב הרי יהודה? באזור אין אדמות חקלאיות מרובות, והמפעלים לא סיפקו פרנסה לכולם, ולכן ייתכן שהסיבה היא דתית פולחנית, כלומר שכבר בתקופה קדומה זו האזור הסמוך לירושלים היה מקודש (זאת השערה ללא ביסוס שלי).

מערת נחל חימר

ממצאים חשובים, שונים ומפתיעים, מהתקופה הקדומה התגלו במערה בנחל חימר במדבר יהודה. שם (באמצע שום מקום) נמצאו חוטים, אריגי פשתן, מחצלאות מסיבי צמחים, חרוזי עץ, סלים מרוחים באספלט וכלי עצם רבים כולל מגל העשוי מקרן יעל ובו להבי צור, מלפני 10.000 שנה. בדרך כלל אנחנו מוצאים רק ממצאי אבן וחומר מזמן תרבות האלה, מכיוון שהחומרים האורגניים מתכלים, אלא שבמערת נחל חימר הם נשמרו בגלל יובש המדבר, וזה מאפשר לנו הצצה לעולם חיי היום יום העשיר של הכפרים בזמן תרבות האלה ומראה על חשיבות מלאכות הקליעה והאריגה שבהן עסקו הנשים. מתברר שהם היו לבושים, נעולים, והיו להם בתים עם כל הנוחיות.

אחד החידושים של המהפכה החקלאית היה גידול פשתן שממנו ייצרו בגדים ובדים. בנוסף על כך גידול הצאן והכבשים אפשר טווית צמר, כנראה שכבר בזמנים הקדומים ביותר של המעבר לחקלאות הומצא הנול. הממצאים בנחל חימר אפשרו לנו הצצה אל תעשיית האריגה והטוויה הקדומה.

בנוסף על כך במערה נמצאו חפצי פולחן המאפשרים לנו הצצה לעולמם הרוחני של הקדמונים: התגלו גולגלות מכוירות צבועות, מסכות צבועות, צלמיות (פסלוני) אדם מגולפות בעצם וצבועות בצבעים שונים, כל זה מראה על החשיבות של צבע בזמן תרבות האלה. בנוסף על כך נמצאו פסלונים של חיות.

ליד פטרה

ליד פטרה התגלה בשנות החמישים יישוב עתיק בשם ביאדה (Beidha). זהו ישוב בן 13.000 שנה, שההתיישבות הראשונה בו היא מהתקופה הנאטופית, אך הבתים הראשונים שבו ותחילת החקלאות קרו בתחילת זמן תרבות האלה, לפני 9300 שנה בתקופה הקדם קראמית ב' (תחילת זמן תרבות האלה). במילים אחרות זהו אחד הישובים העתיקים בעולם שגרו בו כ100-200 איש. בתחילת הדרך אנשי הישוב גרו בבתים עגולים, אבל 500 שנה לאחר היווסדו, ולאחר שנחרב בשריפה, הם בנו בתים גדולים מלבניים. רשות העתיקות הירדנית שחזרה את מבני הבתים העתיקים, ואפשר ממש לראות איך אנשים חיו בתקופה הזו ואת המעבר מבתים עגולים אל בתים מלבניים (כפי שקרה במקומות אחרים בישראל). היופי של הביקור באתר ביאדה, מעבר לנוף המקסים שבו הוא ממקום, זה שאפשר ממש להיכנס לבתים שנראים בדיוק כפי שנראו הבתים בזמן תחילת תרבות האלה, ומבחינה זאת אין עוד מקום דומה לזה בישראל או בירדן.

את המקום גילתה וחפרה הארכיאולוגית הבריטיתDiana Kirkbride , שהייתה עמיתה של דורותי גארוד, ואחראית על כמה מהחפירות החשובות של הגדה המערבית וירדן לפני 1967. היא גילתה שהתושבים של ביאדה היו חקלאים, גידלו עיזים וכבשים, אך גם עסקו מעט בציד ואספו צמחים. כמעט כמו הבדווים של היום. מזג האוויר היה הרבה יותר גשום, ומה שמפתיע הוא שהתגלו בחפירות חומרי גלם שהובאו ממרחק, כמו צדפים מהים האדום ואבן אוביסידיאן מאנטוליה.

ליד ביאדה התגלו ישובים קדומים נוספים כגון Ba’aja, מצפון לפטרה הקטנה. ומכאן שכל האזור היה מקום של התיישבות קדום. לפי הערכתי הסיק (הנקיק) בכניסה לפטרה היה מעין מעבר מקודש וסימל עבור הקדמונים את איבר המין הנשי והרחם הנשית (הוא דומה בצורתו למערת הווגינה – Utroba בבולגריה). לא רבים שמו לב לכך, אבל בסופו של הסיק, הפתח שלו מקבל צורה של איבר מין נשי. ומכאן שהאתר של הפטרה היה מקום עלייה לרגל מקודש כבר בתחילת זמן תרבות האלה, ואולי זאת הסיבה מדוע מרגרט מארי גילתה עניין בו.

באופן כללי בירדן יש הרבה אתרים מזמן תרבות האלה, שעל חלק מהם נרחיב בפרק על המגליתים. במחנה זמני של ציידים במזרח ירדן הנקרא Dhuweila  נמצאו לוחות אבן וציורי סלע מלפני 9000 שנה ובהם מופיעים אנשים רוקדים אוחזים ידיים, זאת הוכחה יוצאת מגדר הרגיל לחשיבות של ריקודים בזמן תרבות האלה. בישוב בשם Basta מאותה תקופה, הנמצא לא רחוק מפטרה התגלו בתים משוכללים עם קירות שנבנו מלוחות אבן, בתים ששהשתמרו לגובה 4 מטר, ובהם חלונות, דלתות, וקומה שנייה, והם נראים כאילו נבנו היום. האתר החשוב ביותר מזמן תחילת תרבות האלה בירדן, שנתן את שמו לתרבות שלמה, הוא עין ע'זאל ליד רבת עמון.

הפסלים מעין ע’זאל

המבקר במוזיאון ישראל, באולמות התצוגה הפרהיסטוריים, מגלה באחד המלונות התצוגה דמות פסל מפתיעה, גדולה, של אדם לבן גדול עם רגליים עגולות עבות, גוף מרובע, ועיניים פעורות לרווחה. זאת ההופעה הראשונה בעולם של פסלים מונומנטאליים (בגובה מטר ויותר) מלפני יותר מ9000 שנה, שנמצאו בשרידי היישוב הקדום עין ע’זאל (Ain Ghazal) בעבר הירדן.

מדובר על יישוב גדול שגרו בו יותר מ3000 איש. הם התקיימו מרעיית עדרים של כבשים ועיזים, וגידול חיטה, חומוס, פול ועדשים. זאת למעשה אחת הפעמים הראשונות בעולם שיישוב בסדר גודל כזה מתקיים כמעט באופן בלעדי על חקלאות. ביריחו שקדמה לעין ע’זאל לא נמצאו עקבות לחקלאות וטיפוח צאן בקנה מידה כה אינטנסיבי, היא הייתה פי כמה יותר קטנה, וכך גם היישובים האחרים בסביבה (למרות שבסיבוב מוצא נמצא יישוב בסדר גודל דומה).

במילים אחרות, יש לנו כאן מעבר מיישובים חקלאיים קטנים יחסית, כפי שהיה קיים במקומות אחרים בעולם, ליישובים גדולים וחקלאות אינטנסיבית באזורי אדמה פוריים. בני אדם עדיין לא המציאו את הקרמיקה, אבל למדו לערבב בוץ חרסיתי עם קש, לייבש בשמש, וליצור לבנים. בנוסף לכך הם התקדמו בייצור טין וטיח, וחומרים אלו שימשו לבניית בתים, וגם ליצירת פסלים שאין כמותם בשום מקום אחר בעולם. נדמה כאילו האדמה נותנת יותר מעצמה למין האנושי שמתחבר אליה ולומד להשתמש באוצרותיה.

לפני התקופה של עין ע'זאל מוצאים כפרים בעבר הירדן הבנויים מלוחות אבן באופן מלא או חלקי, וכך גם במקומות אחרים בעולם. המגדל העתיק ביריחו, לדוגמא, היה בנוי מאבן. אבל עם המעבר לאזורים של אדמות פוריות ורחבות יותר, מתרחב השימוש בלבני הבוץ, שהראשונים מסוגם התגלו ביריחו כבר לפני 10.000 שנה. ויש לשינוי הזה השפעה אדירה, הוא פותח אפשרויות רבות שלא היו קיימות קודם לכן.

משמעות השם עין ע’זאל היא מעיין הצבי. זהו שם חדש, אך הוא מתאים ליישוב הישן מכיוון שהתושבים בו עסקו גם בציד, ובמיוחד של צבאים. הישוב נמצא לגדות נחל יבוק, באזור של אדמות פוריות טובות לחקלאות אינטנסיבית. בימי קדם היו מסביב יערות ששימשו את המקומיים. גם לצמחים שלגדות הנחל הייתה חשיבות, מכיוון שקלעו מהם סלים.

אחד הדברים המופלאים שהתגלו בעין ע'זאל זה אוסף (אוצר) של פסלי דמויות אנוש גדולות (בגובה מטר). למעשה זוהי הופעה ראשונה של פיסול בקנה מידה גדול בעולם, אפשר להגיד תחילתה של אמנות הפיסול, או שמא נאמר עיצוב. האמנים הקדומים יצרו את השלד של הפסל מטיח וקנים, עטפו את השלדים בחוטים ושכבות נוספות של טיח, ולבסוף יצרו את הדמות משכבות טיח לבן.

לאחר מכן הפסלים עוטרו ונצבעו: העיניים הודגשו בעזרת זפת שחורה שהובאה מים המלח, השערות והזקן יוצרו על ידי חריטה בטיח וצביעה, וכך גם תווי הפנים. בסופו של התהליך התקבלו פסלים של מעין דמויות חייזרים, או אם תרצו אוואטרים, המזכירים את האמנות הקדומה של יוון הארכאית – הפסלים הקדומים של הקורוס (Kouros), ואת הפסלים המופיעים באמנות הקדומה של מצרים, אלא שהפסלים מעין ע'זאל נוצרו אלפי שנה מוקדם יותר.

נתגלו עשרות פסלים, רבים מהם במעין "בור אוצר", חלק מהם של דמויות עומדות, חלק מהן רק של הראש והחלק העליון של הגוף (מה שנקרא "פרוטמות"). לחלק מהדמויות צורה ייחודית של גוף מרובע אחד עם שני ראשים, יש אומרים שזאת הופעה של זכרי ונקבי, ביטוי של עיקרון הדואליות, דבר המראה על חשיבה מופשטת ומתקדמת של אנשי עין ע’זאל. יש אומרים שהפסלים הם ייצוג של חייזרים, ואם באמת זה המקור שלהם, הריי שייתכן שהיו לכמה מהם שני ראשים (השערה פרועה).

פי דעתי ההימצאות של מצבור פסלים כה גדול במקום אחד מראה שהם היו קשורים לפולחן, ובהקשר זה צריך להבין את ההופעה של הראש הכפול כמסמל את תכונת ההתחלקות וההתרבות של האלה. באחד הפסלים נראית אישה מחזיקה את שני שדיה בידיה, מבליטה אותם, וזה אחד המאפיינים של פסלוני אלה קדומים, כמו למשל בשער הגולן.

לואיס וויליאמס בספרו פורץ הדרך Inside the Neolithic Mind מתייחס רבות לעין ע'זאל וטוען כי ייצוג העיניים בפסלים מראה על סמליות שמאנית, בנוסף לכך הוא טוען שהיישוב מסודר כך שישקף תפישות שמאניות של היקום (לדוגמא, מחולק לכמה אזורים שהשמאן יכול לנוע ביניהם), במילים אחרות, הדת של עין ע'זאל הייתה השמאניזם, וזה בא לידי ביטוי בפסלים.

בבדיקות גנטיות של שלדים בעין ע’זאל התברר שחלק מהאנשים קשורים לתרבות הנאטופית וליישובים פרהיסטוריים בישראל, וכך הארכיאולוגים מניחים שאנשים מיריחו, שנעזבה באותה התקופה, הגיעו מסיבה כלשהי לעבר הירדן והקימו את הישוב, וכך נמצא רצף תרבותי בין שני המקומות שנמצאים מרחק יום – יומיים הליכה אחד מהשני. מה גרם לאנשים לעזוב את גן העדן של יריחו ולעבור לרמות מואב איננו יודעים, אולי השתנות מזג האוויר בעקבות סופו של עידן הקרח. הבדיקות הגנטיות הראו שבנוסף לאנשים מיריחו הגיעו לעין ע'זאל אנשים אחרים מאנטוליה (טורקיה), וזה מראה על קשר עם היישובים הגדולים של תחילת זמן תרבות האלה כגון צ'טלהויוק .

באתר נמצאו קברים רבים, אבל ישנם הבדלים בין שני סוגי קבורה: חלק מהאנשים נקבר מתחת לרצפה, ולאחר זמן הגולגולת הופרדה מהשלד וצופתה במסכת טיח, כפי שהיה ביריחו וביישובים הקדומים בישראל. חלק אחר מהאנשים לא זוכים לקבורה מעין זו, ובמקום זאת גופותיהם השלמות נזרקות לבורות אשפה. הארכיאולוגים מסבירים זאת כהבדלים בין אוכלוסיות ותחילתו של ריבוד חברתי. אלא שאפשר להסתכל על זה מזווית אחרת: ברור שקדושתו של הראש היא זו שהביאה להפרדתו מהשלד וכיורו, ואולי גם לייצוגו כראש כפול בחלק מהפסלים. ייתכן שרק מי שהיה לו "ראש כפול", כלומר התפתח רוחנית והוכר ככזה שזכה ל"הארה", זכה לקבורה נוספת, קבורת טקסית. בעוד שלגבי כל שאר האנשים ה"רגילים", לא הייתה שום חשיבות לשימור גולגולתם ולתקשור עם הרוח שלהם לאחר המוות, כלומר הייתה לנו חברה דו מעמדית שבסיס החלוקה שלה היה הדת, חברה שבה יש דתיים וחילוניים, כפי שקיים כיום אצל הדרוזים.

כך או כך, עין ע’זאל ביחד עם היישוב בסיבוב מוצא הם היישובים הגדולים ביותר בארץ מתחילת זמן תרבות האלה, התקופה הקדם קראמית ג' 7000 עד 6400 לפנה"ס, כלומר 2500 עד 3000 שנה לאחר תחילת החקלאות וייסוד העיר יריחו. זה היה עדיין הזמן שלפני המצאת הקרמיקה, ומסיבות של התפתחות החקלאות והשימוש בטין ובטיח נוהגים להחשיב אותו כתקופה נפרדת. מעניין לציין ששני האתרים נמצאים למעשה אחד מול השני משני עברי עמק הירדן באזורים הגבוהים.

באתר ההיסטורי של עין ע'זאל אין הרבה מה לראות, הרבה מהפסלים ניתן לראות במוזיאון הארכיאולוגי של ירדן, ויש גם אחד בלובר. אתרים נוספים שכדאי להזכיר בהקשר של זמן תחילת תרבות האלה הם בייסמון ותל תאו בעמק החולה (שם התגלו שרידי דגנים ראשונים), תל עלי ליד הכנרת, כפר החורש בגליל (שם התגלו גולגלות מכויירות), אתר חתולה בעמק איילון, תלוליות בטאשי בשפלה, מונחת וגשר בעמק הירדן.

עתלית ים

הישוב האחרון שאליו נתייחס מזמן תחילת תרבות האלה, הוא קצת יותר מאוחר מהאחרים, וגם לא ניתן לגשת אליו, מכיוון שהוא נמצא מתחת למים. לא רחוק מעתלית, עשר מטר מתחת למים, נמצא אחד הכפרים העתיקים בארץ בן יותר מ8000 שנה שנקרא עתלית ים, באותה תקופה מפלס מי הים התיכון היה עדיין נמוך בכמה עשרות מטרים מכפי שהוא כיום, והאתר היה כפר דייגים קדום על שפת המים. בעקבות עליית המים (שנבעה כנראה מהמסת הקרחונים בסוף תקופת הקרח), ננטש הישוב ונעלם מתחת לגלים.

הרבה מהישובים הקדומים בעולם הם ליד מים, הדייג אפשר מקור מזון נוסף וקבוע, וכך אנחנו מוצאים את אוהלו ליד הכנרת או לפנסקי ויר לחופי הדנובה. אלא שהיה כנראה לחיים ליד הים, או המים ,היבט פולחני: בעתלית ים התגלה מעגל האבנים הקדום בעולם, שבע אבנים גדולות (2 מטר) המסודרות בחצי עיגול הפתוח כלפי צפון מערב.

המספר שבע הוא מספר טיפולוגי וקשור לעובדה שאנחנו רואים שבעה צבעים בקשת, שבעה כוכבים נעים בשמיים על רקע הכוכבים הקבועים, ושומעים שבעה צלילים בסולם המוזיקאלי. וכך אנחנו מוצאים גם בגזר קבוצה של שבע אבנים עומדות (ביחד עם שלושה אבנים נוספות) וגם במקומות נוספים בנגב. ממערב למעגל שקוטרו 2.5 מטר נמצאו לוחות אבן ועליהם ספלולים רבים. במקום אחר התגלה מתקן פולחני אחר של שלושה אבנים סגלגלות בגובה אדם המחורצות לרוחב, דבר היוצר דמות אדם.

בנוסף למעגל האבנים הפולחני התגלו בעתלית ים בתים עם רצפות המאורגנים סביב חצר, מעין רחובות מרוצפים בין הבתים, ובאר עתיקה בת 8000 שנה, שהיא אחת הבארות הקדומות בעולם ומראה על יכולת טכנית גבוהה של תושבי המקום. הממצאים מזכירים מאד ישוב דומה שנוסד כמה מאות שנים אחר כך בשער הגולן, והפך למרכז הפרהיסטורי הגדול והחשוב במרחב. בקרבת הבתים ולעיתים בתוכם נמצאו 15 קברים של שלדים, רובם בתנוחת עובר כשהראש פונה מערבה והפנים דרומה.

בבאר נמצאו דברים מעניינים, כגון אבן גיר מעוצבת בצורת איבן מין גברים, וזה מראה שייתכן שהיה לה תפקיד פולחני, כפי שמופיע בבארות עתיקות בקפריסין מזמן תחילת תרבות האלה. ניתן לראות חלק מהממצאים ותמונות מאירות עיניים של האתר במוזיאון לפרהיסטוריה על שם משה שטקליס בחיפה.

שיא תרבות האלה

זמן השיא של תרבות האלה מגיע עם המצאת הקרמיקה. התקופה הקראמית במחקר משתרעת על פני קרוב לאלפיים שנה 6400-4500 לפנה"ס, והיא נקראת בספר שלנו "אמצע זמן תרבות האלה".

אחת ההמצאות ששינתה את ההתפתחות האנושית היא הקרמיקה[2], וזה קרה כ3000 שנה לאחר תחילת החקלאות. נדמה כאילו אימא אדמה ראתה שבני אדם מסתדרים עם האש והאבן, הטיח והטיט, והחליטה לתת להם את המפתח הבא להתפתחות והוא הקרמיקה. היא זרעה במחשבתם של הנשים כוהנות את הרעיון שאפשר לצרוף חימר בטמפרטורות גבוהות ועל ידי כך לשנות את מבנה החומר וליצור כלי קשיח. בכדי ליצר קרמיקה מחימר צריך טמפרטורה של אלף מעלות לערך, וכדי ליצור קרמיקה ברמה גבוהה טמפרטורה של יותר מ 1200 (ככל שהטמפרטורה יותר נמוכה הכלי יותר אדום, סגנון טרקוטה).

בכדי לעשות זאת היו חופרים בתחילה בורות לכבשן, ולאחר מכן בונים מעין כבשנים. צריך היה לשרוף את הכלים בכבשן במשך זמן רב, ועם הרבה חומרי בעירה, כדי שיגיעו למצב של שינוי החומר. ואחר כך לקרר את התנור באופן הדרגתי ואיטי. ולבסוף לשרוף פעם נוספת לאחר צביעה.

כל זה חייב ארגון, משאבים וזמן, ולא היה שווה לעשות את המאמץ עבור כלי אחד, אלא רק אם מדובר בייצור המוני של כלים (עבור כל הכפר או השבט). מי שהופקד על המלאכה היו נשים כוהנות, העבודה נחשבה מקודשת ונעשתה כנראה תוך כדי שירה. למסקנות הללו הגיעה הארכיאולוגית מריה גימבוטאס לאחר שמצאה שבמקומות בהם יש בתי מלאכה של קרמיקה, יש גם מקדשים לאלה וציורים – סמלים הקשורים למוזיקה ושירה (אם מדובר בבית של שתי קומות הרי שבקומה אחת היה בית המלאכה ובשנייה מקדש).

המשמעות של הקרמיקה היא כפולה, מהצד האחד זה כלי שימושי מעין כמוהו לעבודות הבית, חקלאות ומסחר. כדים גדולים שימשו לאכסון נוזלים, זרעים, תוצרת חקלאית, כדים קטנים יותר לאוכל, תכשיטים, תמרוקים. הקרמיקה הופכת לראשונה בחשיבותה במטבח והיא מאפשרת בישול באפייה, טיגון והרתחה. דבר שמאפשר ניצול טוב יותר של המזון. הקרמיקה משמשת לימים לייצור מנורות שמן לתאורה. הכדים מאפשרים מסחר בבשמים, תבלינים, יין, שמן, חלב, זרעים.

אבל יש לקרמיקה גם תפקיד נוסף: זהו חומר גמיש שאפשר לעצב אותו כרצון היוצר, ולהפוך אותו בעזרת האש ממשהו נוזלי ולא מגובש לדבר קשיח ונצחי. וכך אפשר היה ליצור בה פסלונים ומודלים. עם תחילת השימוש בקרמיקה מתחילים להופיע מודלים של בתים, מקדשים, וכן פסלונים וייצוגים חדשים של האלה ודמויות אחרות, כמו גם אמנות של צורות כגון שמש. נוסף על כך המשמעות של קרמיקה היא הופעה של סמלים, סוג קדום של כתב, אותו ניתן היה לחרוט על החימר (ומכאן התפתחו לימים לוחות החימר, שהיו נייר הכתיבה הראשון).

ואכן, בקדרות של העולם העתיק יש תמיד ממד לא פונקציונלי, בכדי התרבות הירמוכית, לדוגמא, אנחנו רואים תוספות, עיטורים, עיצוב של שפת הכד בצורה מיוחדת, חלקים בולטים, ובנוסף על כך חרוטות של סמלים. חלק מהסמלים הם אוניברסליים ומופיעים בכל המקומות והתרבויות, סמלים כגון גלים, צברונים (משולשים פתוחים), רשתות,  משולשים, קווים. וישנם סמלים אינדיבידואלים לכל מקום ותרבות. במילים אחרות הופעת החימר נתן ממד חדש לאמנות ועקב כך גם לדת.

ויש השפעה נוספת לתחילת השימוש בקרמיקה: הפקת הקרמיקה (וגם התפתחות המלאכות האחרות) חייבה סוג מורכב יותר של ארגון חברתי, מכיוון שהכלים יוצרו במקום אחד ובאופן מרוכז עבור מספר רב של אנשים (אחרת לא כדאי היה לייצר אותם), בנוסף על כך היה צריך לבנות כבשנים, לאסוף כמויות גדולות של חומר בעירה, ולהשקיע זמן בייצור הכלים (כלומר להתפנות ממלאכות אחרות), ובמילים אחרות ליצור סדנאות מלאכה.

השאלה היא מי עבד בסדנאות הללו (שכפי שאמרנו היו קשורות למקדשים לאלוהות הנשית)? אפשרות אחת היא שאלו היו נשים מתמחות (מעין כוהנות) שזאת הייתה עבודתם והם קיבלו עבורה תמורה מהקהילה על כך, ובצורה זו החברה הפכה למורכבת ונפרדת. אפשרות שניה והיא כנראה הנכונה, היא שהקדרות (וגם המלאכות האחרות) נעשתה במאמץ משותף ותוך כדי חלוקת עבודה של נשות הקהילה כולה, דבר שחייב התגייסות, תיאום, ורוח משותפת. במילים אחרות, עם תחילת הקדרות מתעצמת תרבות של סדנאות מלאכה משותפות, שכללו אריגה, קליעה, טוויה וגם עבודות חקלאיות. רמת השיתוף החברתי עולה.

מי שטוב בהתגייסות ועבודה משותפת אלו הנשים. גם כיום בכפרים אפריקאים אתה רואה אותן מתחברות לחבורות העוסקות במלאכות חקלאיות ובצרכי הבית. אנחנו יכולים לדמיין חבורות של נשים עוסקות במלאכת הקדרות בבקתה שהוקדשה לכך בכפר, חבורות של נשים עוסקות במלאכת קליעת הסלים, חבורות של נשים עוסקות במלאכת האריגה, וכן הלאה. אם נשים הן אלו שעסקו במלאכת החקלאות, הרי שזה השאיר להן זמן בין העונות החקלאיות בכדי ליצור כדים, לארוג בגדים, לקלוע סלים וכן הלאה. ואם תשאלו: ומה בדבר הטיפול בילדים? ילדים נלוו לנשים במלאכותיהן כפי שקורה גם היום בכפרים באפריקה, ויש שהם טופלו בקבוצות על ידי מי מהנשים שזה היה תורה. האלה הייתה פטרונית המלאכות, כמו גם החקלאות, הבית והמשפחה.

ומה עשו הגברים? גם הם עבדו בחבורות, בעיקר בפרויקטים כגון הקמת בקתה מרכזית לכפר, חפירת באר, ייצור כלים מאבן. הם יצאו להפוך את האדמה בשדות ולעיתים רחוקות גם לציד. אלא שמישהו היה צריך לארגן את חיי הכפר המתואמים והמשותפים, המגיבים לצרכים של כולם ולעונות השנה, וזה היה כנראה הנשים. קבוצה של נשים זקנות, כוהנות, שמאניות, שהחזיקו את החוכמה של השבט, היוו מעין מועצה, וייתכן גם שנועצו עם מעין נביאה. ובנוסף לכך היה את המעגל, אסיפה של הכפר, שבו היו חברים שני המינים. ההבדל בין החברה של תרבות האלה לחברה של כפרים באפריקה כיום הוא שהיה כנראה גוף מכוון נשי ואמונה דתית עמוקה באלה.

הארגון החברתי בחברה המטריארכלית הקדומה היה שונה באופיו מזה הקיים בחברה שאנחנו חלק ממנה כיום, שהיא במהותה פטריארכלית. בחברה שלנו יש חלוקה של תפקידים, אבל גם חלוקה של עושר, מעין מבנה פירמידאלי שבראשו עומדים העשירים והחזקים או הנבחרים (שזה גם סוג של חוזק). יש מושג של ניהול ומכורח זה גם מנהל. בחברה הניאוליתית (תרבות האלה) הדברים התנהלו מעצמם. מה שקבע היה המעגל, או האישה הזקנה והחכמה שיעצה למועצת הכוהנות בהתאם לרוח האלה איתה התחברה, ולא בכוח עצמה או האגו. זאת תמונת מצב אידיאלית וכנראה שלא מדויקת, אבל עובדה היא שלא היו מלחמות באותה התקופה, והפסלונים שהתגלו הם של נשים אלות, ואזורי המלאכה היו מחוברים למקדשים.

הפסלונים שהתגלו וצורת ארגון הכפר והמלאכות מספרים לנו שמעבר לארגון החברתי, שאפשר לקרוא לו משותף, לכל אדם הייתה אחריות על עצמו וסביבתו. אנחנו מסיקים זאת מהעיניים הגדולות בפסלים שמפורשות כקריאה למודעות, ערנות, תשומת לב. אבל אלו לא סתם עיניים, אלא עיניים בצורת גרעיני חיטה (או גלעיני תמרים), ומכאן שצריכה להיות גם ערנות ומודעות לסביבה ולחקלאות. הטבע והאדם מסונכרנים, ובכוח זה מונהגת הקהילה. זה כאילו שהכפר הצליח להתחבר לרוח של האם הגדולה, ולקבל ממנה (מרוח האדמה – האם הגדולה) הנחיות לגבי התפתחותו, שגשוגו ודרכו.

התקופה של אמצע זמן תרבות האלה (התקופה הקראמית 6400-4500 לפנה"ס) היא זמן שיא של התיישבות ברחבי ישראל[3]. הרוח של האלה איחדה תחת כנפיה את כל הארץ, וכך בשש מאות שנים הראשונות לאחר המצאת הקרמיקה, מופיעה תרבות אבן וחימר מתקדמת המתפשטת בכל המרחב, והיא התרבות הירמוכית.

שער הגולן

בשער הגולן התגלה יישוב גדול בן יותר מ8000 שנה המשתרע על פני שטח עצום (לאותה תקופה) של 2000 דונם. כנראה שגרו בו 2000-3000 תושבים והוא היה מעין הבירה האזורית. החפירות הראשונות במקום התקיימו על ידי משה שטקליס, אולם מי שגילה את רובה ממצאים וכתב ספר על "האלה משער הגולן" הוא הארכיאולוג יוסף גרפינקל. לצערנו רק חלק קטן מהיישוב של שער הגולן נחפר, ולא נמצאו עדיין מבנים ציבוריים או בית הקברות. במידה והם ימצאו נלמד הרבה יותר על האמונות ואורחות החיים של אותה חברה.

הבתים שהתגלו בשער הגולן הם גדולים עם חצר פנימית והרבה חדרים, מסודרים לאורך רחובות שחלקם סלולים, זה אומר שהייתה צורה כלשהי של ארגון עירוני. בנוסף לישוב עצמו התגלו בשנים האחרונות יותר מ20 יישובים על פני המרחב של ישראל, ירדן ולבנון, שבהם ממצאים של תרבות אותה תרבות, וזה מראה שייתכן היה גם ארגון ארצי וכי המרכז שלו היה בשער הגולן.

הבתים הגדולים מתאימים למגורי משפחה מורחבת, בחלקם היו 10-20 חדרים, שחלק מהם בזוגות, אחד מרוצף עם חלוקים והשני הצמוד אליו עם טיח. נדמה כאילו יש כאן עיקרון של דואליות כלשהו, ויש המפרשים זאת כחדר שהוא לשימוש יומיומי וחדר שהוא מעין מקדש של הבית. דבר מיוחד אחר לבתים הוא שבמרכזם יש חצר פנימית גדולה המוסתרת מהרחוב ונחלת הכלל. עד לאותה תקופה ליד כל בית היה שטח פתוח לציבור ובו התבצע חלק גדול מהפעילות, כך שלפי האדריכלות הפרט נטמע במרחב הציבורי הכללי, בשער הגולן יש לראשונה מרחב פתוח פרטי הסגור כלפי החוץ, וזה מראה על שינוי חברתי.

גרפינקל רואה דרך אדריכלות הבתים שלוש רמות של ארגון חברתי, לפי דבריו זוגות החדרים הם חדר שינה וחדר שבו אוכסן המזון, בחדר כזה גרה משפחה גרעינית שגידלה ואכסנה את מזונה בעצמה (אבא, אמא וילדים). בחצר היו מתקני שחיקה וטחינה ומכאן שעיבוד המזון, ואולי גם הבישול, נעשה על ידי המשפחה המורחבת במשותף ויש להניח שכך היה גם בנוגע למלאכות. מחוץ לבית היו רחובות סלולים ומרוצפים והבתים היו מאורגנים לפי מערך עירוני ומכאן שהיה ארגון ושיתוף פעולה ברמה של הכפר – קהילה.

בפאתי הישוב התגלתה באר מדופנת באבנים גדולות וגם זה מראה על ארגון ברמת הקהילה. לא ברור מדוע נחפרה הבאר (שהיא בעומק 15 מטר, דבר המראה על יכולת טכנית מרשימה), מכיוון שהיא נמצאת סמוך לנהר הירמוך ממנו אפשר לשאוב מים ללא בעיה, וייתכן והייתה לה משמעות סמלית דתית. אנחנו יודעים שבארות היו קדושות בתרבות הקלטית של אירופה, וסימלו את רחם אימא אדמה, ייתכן שזה היה המקרה גם כאן. באר דומה התגלתה בישוב עתלית ים, ובארות טקסיות קדומות יותר בקפריסין.

ליד הבתים נמצאו בורות אכסון עגולים, בתוכם היו כדים גדולים (עד 300 ליטר) בהם אוכסנו כנראה התבואות והמוצרים החקלאיים האחרים. ליד הכדים נמצאו כלי צור ופסלונים מחרס, שנועדו כנראה לשמור על הגרעינים שבתוך הכדים (בדיוק כמו בכפרי תרבות אלה במקומות אחרים בעולם). ההטמנה של הכדים בתוך האדמה הייתה כנראה בעלת משמעות מאגית, הכוח של האדמה נתן לזרעי החיטה את האנרגיה לצמוח. בבוא היום לכשיזרעו הם כבר יכירו את הסביבה התת קרקעית. ההנחה של כדי הזרעים בתוך האדמה הייתה גם קשר לעולם המתים, הנותן לזרעים את הכוח לצמוח.

בשער הגולן נמצאו קרוב ל300 צלמיות (פסלונים) המגלות לנו טפח על האמונה של הירמוכים הקדומים, כמעט כולם של נשים. הפסלונים שגובהם עד 20 ס"מ מורכבים מחלקי גוף שונים מחימר שהודבקו על מעין גרעין פנימי קשוח עשוי מחרס, יוצרים מעשה תצרף. הראש מאורך ומחודד שאיברי הפנים מודבקים עליו (כמו בחבובות). הרגליים המתעבות באורח מוגזם באזור הירכיים והאגן מגיע לעובי פי ארבעה מהרגיל ונראה משונה. במילים אחרות האגן מודגש ועצום וכך גם הישבנים, השדיים בולטות אך לא גדולות יותר מדי, הצורה הסוריאליסטית או הגרוטסקית של הדמויות הביאה ארכיאולוגים לפרש אותם כדמות האלה בצורתה הגרוטסקית (אפשר להגיד המפחידה), שיש כאלו שמפרשים את גודל הישבנים והירכיים כסמל לפריון.

בחלק מהפסלונים מופיעה האלה כשהיא מחזיקה ביד אחת את השד השמאלי, ויד שניה מונחת על הירך הימנית. מרתק לציין שפסלונים של אלה ממקומות אחרים בעולם (כמו למשל במלטה) מראים את אותה התנוחה ממש. העיניים גדולות והן בדמות נבטי חיטה, או אם תרצו חרצנים של תמרים או פולי קפה (יש 63 דמויות עם סוג עיניים כזה), והן מזכירות עיניים של צלמיות (פסלונים) אלה מאותה התקופה שהתגלו בבלקן, יש המפרשים את העיניים הגדולות כקריאה למודעות, ויש הרואים בהם קשר לצמחייה, תכונתה של האלה ל"השגיח" על נביטת החיטה.

האוזניים בצלמיות (פסלונים) בולטות ונמשכות למטה, ויש הופעה ראשונה בעולם של עגילים. בבטן יש ריבוע ובו נראה הקורקבן, נדמה כאילו האישה לבושה ויש צעיף לצווארה. יש רואים בדמויות הללו ייצוג של חייזרים, אך לפי דעתי צריך להבין אותם באופן סמלי. יש בדמויות שילוב של אדם, צורות גיאומטריות, חלקי צמחים, איברי חיות וחפצים דמוי ביצה, כל הייצוגים הללו מסמלים היבטים שונים של האלה, כפי שמסבירה מריה גימבוטאס בספריה על פסלוני אלות מאותה תקופה בבלקן. גובה הפסלונים הממוצא הוא בסביבות 10-15 ס"מ. צריך להבין שהפסלונים הללו היו דבר שאפשר להכניס אותו בכיס ולהעביר ממקום למקום, ושלא קשה לייצר אותו

בשער הגולן נמצא רק פסלון אחד של גבר (לעומת 153 של נשים) המכסה בידיו על איברו הזקור, ובעיניו מבט זומם, ראשו מחודד. פסל דומה נוסף נמצא בביבלוס שבלבנון, שם הייתה התיישבות ירמוכית, באתרים אחרים נמצאו צלמיות (פסלוני) גברים מטין (ולא מחימר). באתר מונחתה נמצאו פסלונים של גברים הנראים ובנויים אחרת מאלו של הנשים, ביסודם גליל צר שעליו מחימר, שעליו הודבקו ידיים ואיברי מין גבריים, והודגשו הרגליים והישבן.

בנוסף לפסלוני אלות מחימר, נמצאו גם כמה פסלונים מאבן ואחד מהם נקרא "ונוס של שער הגולן" ומוצג במוזיאון במקום, זהו פסלון קטן של דמות נשית עם ישבן בולט ומודגש המזכיר במידה רבה ציפור, והוא מתחלק לשניים על ידי חריץ. לפי הפרשנות של גימבוטאס יש כאן שני מוטיבים מרכזים של תרבות האלה, הראשון הוא חיבור בין דמויות אדם לדמויות חיות המסמלות את האלה אם כגון ציפור, והשני הוא היכולת של האלה אם להתרבות, המסומלת על ידי שני הישבנים התפוחים, זה מעין אחד ההופך לשניים. המפתח לתעלומה של הפסלונים טמון, לפי דעתי, בעובדה שרבים מהם נמצאו ליד הכדים ששימשו לאכסון תוצרת חקלאית והוטמנו בתוך בורות עגולים באדמה זה מראה שהם היו כנראה אמצעי מאגי לשמור על התבואות והגרעינים ממזיקים, וייתכן שזו הסיבה לעיניים הגדולות שלהם, ובמיוחד כשהן נראות כמו גרעיני חיטה.

סוג אחר של פסלונים שנמצא בשער הגולן, ומוצג במוזיאון היפה שבמקום (וגם במוזיאון ישראל), הוא חלוקי נחל עגולים ועליהם חריתות. ישנם כאלו שעליהם קווי מתאר של פרצוף אדם ובעיקר חריטות סכמתיות של עיניים ולעיתים גם פה או אף. זוהי צורת אמנות אפיינית של תקופת האבן המראה על יכולת חשיבה מופשטת הבאה לידי ביטוי בהפשטת תווי הפנים. החלוקים הם אך ורק מאבן גיר, למרות שיש שפע של חלוקים מבזלת בסביבה, וזה מראה שהייתה לסוג האבן משמעות כלשהי. גרפינקל מציין שהמאפיין הבולט בחלוקים וגם בפסלונים מחימר הוא העיניים, וכך גם בפסלונים מתרבויות אחרות באותה תקופה, גימבוטאס מפרשת זאת כקריאה למודעות ועירנות. הם כנראה ראו דברים שאנחנו לא רואים.

לפי מירצ'ה אליאדה אבן היא היירופוניה (הופעה) של אלוהות, מפני תכונות הנצחיות שלה והקשר לעצמות בגופינו שנשארות לאחר המוות, וכך יש פסלוני אלות רבים בתקופות קדומות ומאוחרות יותר שעשויים מאבן (לעומת מעט מאד מעצם, וזה מראה שהייתה לחומר משמעות). באופן כללי פסלוני וייצוגי אלות ואדם מאבן מקשרים את הדמות לעולם הרוחות, ולתכונת המוות והלידה מחדש של האלה, בעוד שפסלוני וייצוגי אלות ואדם מחימר מקשרים את הדמות לעולם החיים ולתכונת הפריון וההולדה של האלה.

החלוקים עם ייצוג אדם עליהם הם לא הצורה היחידה של חלוקים אמנותיים. לעיתים מוצאים חלוקים עם קווים חרוטים עליהם לאורך, לרוחב, לעיתים הקווים מסודרים בצורת רשתות או ריבועים, ויש גם הופעה של קווים בצורת צלבים, כוכבים, ואפילו גלים (במקומות וזמנים אחרים). לא ברור מה המשמעות של החריתות הללו, יש שפרשו זאת כחלק מפולחן פיריון או גשם, חניכה, או מעין חותמות מוקדמות המסמלות בעלות על רכוש, לפי הפרשנות של לואיס וויליאמס זהו השלב הראשון בחווית הטראנס השמאנית.

נדמה כאילו צורת החלוק עצמה (ביצה) נחשבה לבעלת תכונות מאגיות, כך שהחרוטה עליו הביאה להתממשות החקוק. גם בבאר שנחפרה בשער הגולן משתמשים בחלוקי נחל גדולים (הפעם מבזלת) ולא באבנים שהיו נוחות יותר לבנייה ושימוש, הסיבה כנראה היא שלחלוקים יוחסה תכונה מאגית וזה מחזק את ההשערה שהבאר הייתה טקסית ולא נחפרה למטרות שימושיות.

לפי החוקר האלטרנטיבי זיכריה סישטין, בזמן תחילת החקלאות והתרבות האנושית ביקרו בכדור הארץ אנשים מתרבויות מתקדמות ברחבי הגלקסיה, הם נעו באוויר בתוך מעין חלליות קטנות שנראו כחללים ביצתיים עגולים, ולכן הקדמונים ייצגו את האלים בתוך מעין "חלוקים" כאלו. ה"תיאוריה" הזהו נותנת הסבר אחר לאמנות החלוקים בשער הגולן ובמקומות אחרים בעולם. אפשר גם להתבונן באמנות החלוקים מכיוון אנרגטי רוחני, ולטעון שהאדם נמצא בתוך שדה אנרגטי הנקרא אאורה, שלו צורה של ביצה, בדומה לחלוקי הנחל.

בשער הגולן נמצאו הרבה חרוזי משקולת מחימר, כאלו המשמשים בנול אורגים, ומכאן אנחנו מסיקים שלאנשי התרבות הירמוכית היו סדנאות אריגה ובגדים. כנראה שכבר היו להם כבשים ועזים והם ידעו להפיק מהם צמר, ובנוסף לכך גידלו פשתן וידעו לעשות ממנו סיבים. בנוסף על כך התגלו במקום מחרוזות מצדפים שהובאו מהים, חלקם מהים האדום, בקיצור הבנות נראו "סבבה". מצד שני, ייתכן כי המשקולות שימשו ברשתות דגים, אותם פרשו על פני המים של הכנרת או הנחלים באזור. בכל מקרה זאת הפעם הראשונה שיש שימוש רב במשקולות ביישובי אדם.

אנשי שער הגולן הכינו מגלים מעץ שנחרץ ובתוכו הותקנו סכינים מאבני אוביסידיאן, או צור, שהובאו ממרחקים. הם קצרו את החיטה ועיבדו את האדמה הפורייה של עמק הירדן, מגדלים חיטה ושעורה, וגם מגוון גידולים כגון פול, חומוס ועדשים. בנוסף לעז ולכבש הם בייתו כבר את הבקר (פרה) והחזיר, וייתכן שהשתמשו בשור לחרישה.

לאנשי שער הגולן ייצרו כלים מעצים, אבן ועצם, שאיתם עדרו או הפכו את האדמה (נמצא מעין קלשון קדום). הם ייצרו גרזינים שאתם חתכו עצים, וידעו לבנות רהיטים ומבנים מקורות עץ. הם השתמשו בחץ וקשת וסכינים, היו להם מגרדות, מקדחים, מכתש ועלי מאבן, לוחות שחיקה, מורג קדום, מגלים, כידונים וצלצלים, פטיש וסדן, ועוד. נמצאו גם אבנים קשות עם חריץ בתוכם, לפי אחת הפרשנויות (של שטקליס) זה סמל לאיבר המין הנשי ואביזר פולחני בתרבות שהיא מטריארכלית, אלא שלפי גרפינקל אלו אבנים לשיוף וחידוד כלים.

התרבות הירמוכית

במרחב של ארץ ישראל וסביבותיה יש יותר מעשרים אתרים הקשורים לתרבות הירמוכית (והיד עוד נטויה). כנראה ששער הגולן הייתה הבירה של תרבות שהתפשטה על פני מרחקים גדולים והתבססה בין השאר על סחר חליפין. בין האתרים המוכרים יותר ניתן למנות את הישוב הקדום לרגלי תל מגידו. שרידים ירמוכים שנמצאו במערת מורבעת במדבר יהודה, במערת נחל קאנה בשומרון, ישובים ירמוכיים התגלו בתל פרעה בשומרון, בבייסמון שבעמק החולה, בתל קשיון בגליל התחתון, ליד קיבוץ הזורע בעמק יזרעאל, בחורבת עוצה בגליל המערבי, ואתרים נוספים בארץ ובעבר הירדן, לרוב ההתיישבות הירמוכית היא באתרים חדשים, ולא על גבי אתרים מיושבים בעבר.

התרבות הירמוכית היא הראשונה שמפתחת קדרות בקנה מידה גדול, וזה משנה את החיים. באתרים הירמוכים ברחבי הארץ נמצאו כלים מגדלים וסוגים שונים. החל מכפיות וכלה בכלי ממגורה בנפח 300 ליטר, כשבדרך יש הופעה של מגוון קנקנים עם ידיות ועיטורים, קערות ופערורים (כד בעל פתח רחב). על הכדים עיטורים אופייניים של עצמות דג (אדרה) בתוך פסים מקבילים אופקיים או פסים מקבילים בצורת זיג זג, והם היו צבועים באדום או מושחרים. זה מראה הן על נטייה אמנותית והן על אפשרות שהייתה מעין שפה של סמלים. בכל בית היה כנראה בחצר כד גדול למים, החיטה והמוצרים החקלאיים האחרים אוכסנו בכדי ענק שהוטמנו באדמה ליד הבתים בתוך בורות אכסון.

אחד הישובים החשובים מהתקופה הירמוכית הוא חרבת מנחה, לא רחוק משער הגולן, שם נמצא פסלון מעניין מחימר של אלת פריון, דומה לפסלונים משער הגולן. מדובר בדמות אישה יושבת המחזיקה ביד שמאל את שדה השמאלי, ומניחה את יד ימין על ירכה הימנית. ברחוב הבשן נמצא פסלון דמות אלה ירמוכי דומה. אלא במקרה זה נראה לאישה יש מעין שיני ארס של נחש מתחת לפיה. וזה אומר קודם כל שנשים מתל אביב הם מסוכנות, ובנוסף לכך שבתקופת תרבות האלה אחת החיות שזוהתה עם הנשיות הקדושה הייתה הנחש, בגלל היכולת שלו להשיל את עורו וכנראה שגם מסיבות אחרות. וכך יש בדמות זו שילוב של אדם עם חיה הקשורה לאלה.

אם נחשב את מספר הישובים הירמוכים שהתגלו וגודלם, הרי שיש בהם ביחד עם ישובי תרבות יריחו וניצנים כ20.000 איש בהערכה גסה. ואם נביא בחשבון שיש יישובים שלא התגלו והיו גם אנשים שחיו בכפרים מסוג אחר, ושבטים נודדים, הרי שאומדן סביר של מספר התושבים בישראל באותה תקופה הוא 50.000-100.000 איש, וזה לא מעט (פשר להזכיר בהקשר זה שבתחילת המאה ה19 היו בארץ כ300.000 איש). לצערנו בכל אתרי התרבות הירמוכית נמצאו רק שלושה קברים, ולכן אנחנו לא יודעים הרבה על האמונות שלהם בחיים לאחר המוות, בשלושת המקרים הגופה הונחה כשהיא מכופפת ושלמה (הראש מחובר לשלד).

התרבות הירמוכית התקיימה במקביל לתרבויות מטריארכליות משגשגות אחרות ברחבי העולם, והיא קיימה איתן סחר חליפין. במסגרת הסחר הובאו אבנים מסוגים שונים אל האתרים הירמוכים בישראל, כגון אוביסידיאן (המקור הכי קרוב הוא באנטוליה), שיש ואלבסטר (בהט). כנראה שחלק מהסחר נעשה על ידי הפלגה בסוג קדום של סירות.

לפי גרפינקל התרבות הירמוכית התקיימה בשנים 6400-5800 לפנה"ס, ובמקביל אליה מתקיימת תרבות נפרדת ביריחו ותרבות נוספת בניצנים, ייתכן שזו אותה תרבות אך במופעים שונים שלה, מבדילים בין התרבויות על ידי העיטור השונה של הכדים, אבל הבתים ואפילו מעט הפסלונים שנמצאו דומים.

פתרון חידת הפסלונים של שער הגולן

לפי אליאדה החניכה השמאנית כרוכה בהפרדת הגוף לחלקיו, חידוש של האיברים הפנימיים, ולעיתים גם החלפתם, מוות טקסי ותחייה שבאה לאחר מכן. זה יכול אולי להסביר את הפסלונים של שער הגולן שמורכבים מחלקים שונים של חימר המחוברים יחדיו, כלומר אפשר היה לפרק את הדמות ולהרכיב אותה מחדש, וזה סימל מסע חניכה שמאני. השמאן עובר מסעות אקסטטיים, בכדי להכין עצמו לכך הוא צריך ללבוש את הלבוש הטקסי ולתופף בתוף. בזמן המסעות שלו הוא יכול ללבוש דמות חיה, וכך להיאבק עם כוחות אחרים. הדמויות מזכירות מעין חיות, והגרעינים בעין מראים שבזמן המסע הם הפכו להיות גרעיני חיטה, התחברו עם הישות של החיטה

על אחת מהדמויות, פסלונים של שער הגולן יש סימנים של צברונים, שמופיעים גם על הכדים, זהו סמל של תרבות האלה, מעין שפה, גימבוטס מרחיבה על זה. יש להניח שבתוך הכדים עם הצברונים אוחסנו גרעיני חיטה או יבולים חקלאיים אחרים, וייתכן שגם הפסלונים הונחו בפנים, החיטה גדלה בברכת האלה.

דיוויד לואיס מרחיב בספרו into the Neolithic mind, על האמנות הניאוליתית וטוען שהיא נעשתה בהשפעת סמים משכרים, או במילים אחרות מצבי טראנס, במצב זה יש התארכות של איברי הגוף השונים, והתפתחות של דמות האדם לכימרה, שילוב של אדם וחיה, במקרה שלנו שילוב של אדם וצמחייה, בפסלונים של שער הגולן האף מתארך, המקום שבו נושמים, האוזניים מתארכות, הראש מתארך ומתחדד, סמל לפעילות מוחית מוגברת, והאדם מתחיל לראות דברים בתור גרעין חיטה, ומכאן גרעיני החיטה בעיניים, מתחבר עם הישות של הצמחיים, אין מסקנה אחרת

הירכיים מתעבות והרגלים מתחדדות, האגן רחב מאד ונפרד, והטבור מודגש, לעיתים בצורה של משולש, המסעות השאמניים נקשרו לעיתים ליציאה מהגוף דרך הטבור, הירכיים הרחבות מוכנות ללידה מחדש, שזה חלק מהתהליך השמאני של מוות ולידה מחדש, האדם שעובר את הטראנס לקח פסלון רגיל של אדם והפך אותו תוך כדי המסע שלו לפסלון של שער הגולן, הוא פירק את החלקים, עיבה אותם, החזיר אותם למקומם בצורה הנוכחית שלהם, משך את האף והאוזניים, הדביק את שיבולי העיניים, חרט את המשולש בטבור וסימנים נוספים, וייתכן והטמין דברים מסויימים, או אפילו תפילות בתוך האגן המורחב שסימל עבורו את הלידה החדשה בתור הדמות ה"מעוותת".

הרקדן מואדי ראבה

בחלק השני של אמצע זמן תרבות האלה, מופיעה תרבות חדשה בישראל, המחליפה את התרבות הירמוכית והיא נקראת תרבות ואדי ראבה, על שם אתר הנמצא סמוך לראש העין על אחד מיובלי הירקון. התרבות הזו מתקיימת במשך אלף שנה (5500-4500 לפנה"ס). למרות שמבחינה פרהיסטורית זה נראה כתקופה קצרה, הרי שמדובר על פרק זמן שהוא ארוך יותר מהזמן שעבר מאז תחילת מסעי הצלב ועד ימינו.

לא הרבה אנחנו יודעים על התרבות הזו, מלבד העובדה שזאת תקופה שלווה ומשגשגת, אחד הממצאים המרתקים מתרבות ואדי ראבה נמצא באתר הארכיאולוגי של עין אל-ג'רבה בעמק יזרעאל.  על דפנות אחד הכדים שנמצאו במקום מופיע תבליט של שני רקדנים. באופן כללי הקדמונים אהבו לצייר ולהבליט דמויות רקדניות ורקדנים על כדים מפני המבנה העגול שלהם והאפשרות בעקבות כך לקשר את הריקוד למעגל דמויות רוקדות, וזאת בניגוד ללוחות אבן שטוחים, למשל, שלא מאפשרים לבטא את ריקוד המעגל, תבליטיםת וציורים של רקדנים מזמן תרבות האלה מופיעים במקומות רבים בעולם, אבל הכד מואדי ראבה היה פעם ראשונה שנמצא תבליט כזה בישראל.

הריקוד היה חלק מהותי מתרבות האלה. הארכיאולוג יוסף גרפינקל חקר נושא זה[1] ומראה איך באתרים רבים של תרבות האלה במזרח התיכון ובבלקן מופיעים ציורים, תבליטים ופסלונים רבים של דמויות רוקדות ובהרבה מקרים אלו הן ייצוגים של אלות. לפי גרפינקל נמצאו יותר מ300 הופעות של ריקודים בחפירות של 140 אתרים מזמן תרבות האלה, כולל צ'טלהויוק.

באתר המקביל בזמנו לואדי ראבה במקום שנקרא Dumesti במולדוביה נמצאו 12 פסלונים של דמויות נשים וגברים בתנוחות דינמיות, שגרפינקל מפרש כרקדנים. לפי דבריו הריקוד היה חלק מטקס דתי ושימש כאמצעי טראנס בכדי להתחבר לעולם הרוחות, או כדרך לבטא את מחזורי החיים והמוות. גרפינקל מניח שהוא נעשה לצלילי תופים ולווה במוזיקה ותיפוף, שהיה להם תפקיד משל עצמם. זה היה דומה במידה רבה לטקסים של שבטים "פרימיטיביים" ברחבי העולם כיום, לדוגמא אפריקה, בהם יש ריקודים טקסיים מלווים בשירה ותיפוף, והם מובילים למצבי טראנס ואקסטזה.

דמויות הריקוד הקדומות ביותר באזור שלנו מופיעות בציורי סלע לפני 10.000 שנה מאתר  Dhuweila במזרח ירדן. לפי גרפינקל ארבע הדמויות הרוקדות לובשות מסכות ומחזיקות ידיים. גם הרקדנים מואדי ראבה לובשים מסכות, וזה מראה על תפקיד הריקוד ככלי להתקשר לכוחות מחוץ לאדם, כמו במסורת השמאנית.

פרופסור לואיס וויליאמס מדרום אפריקה, שחקר את ציורי הסלע העתיקים של הבושמנים, מדגיש את תפקיד הריקוד ככלי בידי השמאן להגיע לשינוי מצב מודעות, ולחוות מוות (יציאה מהגוף) ולידה מחדש. לפי דבריו הריקוד משמש גם ככלי של ריפוי. וויליאמס השווה בין ציורי הסלע של השמאנים הבושמנים ואלו של תקופת הצייד לקט (מערות), וזמן תרבות האלה, וטען שאלו היו אותם סוגים של ריקודי טראנס.

בזמן תרבות ואדי ראבה התפתחו שיטות הקדרות, הכדים צורפו בטמפרטורות גבוהות יותר, היו באיכות טובה יותר, בעלי בצורות מיוחדות, מופיעים בצבעי שחור ואדום. על דפנות הכדים מופיעים עיטורים רבים, ולראשונה גם תבליטי דמויות חיות ואדם, כשהמפורסם שבניהם הוא כמובן דמות ה"רקדן" מוואדי ראבה, שהיא דמות כפולה (יש שני אנשים משני צדי הכד).

גרפינקל מאמין שבזמן הזה היו התיישבויות חקלאיות גדולות, שחלקם המשיך את התרבות הירמוכית. כלומר יש לנו זמן הרמוני של יישוב חקלאי משגשג הנמשך באותו האופן על פני אלפיים שנה, כל זה קורה כמובן בזכות האלה שעבדו אותה במוזיקה וריקודים (תוספת שלי).

עין אל ג'רבה נמצא בצד הצפון מזרחי של רמות מנשה. בנוסף לכד הרקדן נמצא שם גם פערור (כד עם פתח רחב) נוסף ועליו תבליט נחש מגולגל בתוך עצמו. נחש היה אחד הסמלים של האלה, כפי שראינו בפסלון מרחוב הבשן בתל אביב, וכן סימל רפואה, כך שיכול להיות שבכד עם הנחש אוכסנו חומרים הקשורים לרפואה, ובכד עם הרקדנים חומרים הקשורים לטקסי ריקודים, שהיו חלק מפולחן שמאני (צמחים נרקוטיים).

התרבות של ואדי ראבה הושפעה מאד מהתרבות החלאפית בצפון סוריה ועירק, שם מופיעים פסלונים של אלות המזכירים במידה רבה את הפסלונים בווינצ'ה,. האלות של התרבות החלאפית מחזיקות בשתי ידיים את שני השדיים ומבליטות אותם (כמו הפסלים בעין ע'זאל). יש להן את אותם ירכיים ענקיות ואגן מודגש, דמות יושבת, וגפיים תחתונות מחודדות כמו האלות של שער הגולן.

יש כמה אתרים בארץ הקשורים לתרבות ואדי ראבה, אחד מהם הוא הגושרים, שם נמצאו צלמיות (פסלוני) נשים מגולפות על לוחות אבן שטוחים, וקדרות הדומה בעיטורים שלה והמוטיבים האמנותיים לזו של התרבות החלאפית. וכן עשרות חותמות אבן מעוטרות בדגמים גיאומטריים חלאפים. זה אומר שאולי הייתה הגירה של תושבים באותה תקופה מאזורי התרבות החלאפית לישראל. אתרים נוספים של תרבות ואדי ראבה בארץ הם יריחו, כברי ותל צף בעמק בית שאן

[1] http://www.hadashot-esi.org.il/report_detail.aspx?id=1102&mag_id=115
[2] הארכיאולוגים חושבים שהקדרות הומצאה לראשונה באנטוליה ומשם התפשטה לארץ ישראל.
[3] תרבות האלה לא אהבה מושגים של שיא, מכיוון שהם נושאים בחובם אופי של תחרות

[1] Garfinkel, Y. (1998). Dancing and the beginning of art scenes in the early village communities of the Near East and southeast Europe. Cambridge Archaeological Journal, 8(2), 207-237.