חבל תיגראי (Tigray) באתיופיה סובל כבר יותר משנה ממלחמת אזרחים אכזרית, טבח ורעב, זהו האזור הכי יפה באתיופיה, המקום שבו התקיימו התרבויות האתיופיות העתיקות של יהא ואקסום, כבר לפני 3000 שנה, פלא של תרבות בלב היבשת הנידחת. זה המקום שאליו הגיעה הנצרות לראשונה ולפני כן ארון הברית מירושלים, ולמרות זאת הברכה לא שורה בארץ המיוסרת הזו, ארצה של מלכת שבא.

בשנים האחרונות הוצאנו הרבה טיולים לאתיופיה שהתמקדו בחבל תיגראי היפה, שם יש הרים המגיעים לגבהים של מעל 4000 מטר, נקיקים אדירים, מנזרים חצובים בסלע, נוף בראשית, ואנשים טובים ומאמינים מקבלי אורחים וחיים כמו בתקופת התנ"ך. המסלול מתחיל באקסום – ירושלים של אפריקה, העיר הקדושה, ועובר דרך ההרים היפים אל מקלה – בירתה של תיגראי. המאמר נכתב בכדי להיזכר במקומות ובתקווה לימים טובים יותר

המסלול מאקסום למקלה

המסלול מתחיל בחלק הצפוני של אתיופיה, שהוא גם הכי עתיק, בו התפתחו הממלכות הקדומות של דעמת ואקסום. במקומות אלה ניתן למצוא מקדשים אדירים, אובליסקים ענקיים, ארמונות וחללים תת-קרקעיים, ושרידי תרבויות מסתוריות ולא ידועות. גם הנצרות החלה באזור זה. באקסום, שהייתה בירת האימפריה האקסומית, נמצא עד היום ארון הברית האבוד. זוהי אחת מערי הקודש האתיופיות והחשובה שבהן, ויש בה ובסביבתה הרבה מה לראות.

מסביב לאקסום נמצאים המנזרים היפים של תשעת הקדושים – שניים מהם ממוקמים על הגבעות שמעל העיר עצמה, ועוד כמה באזור העיר והרי עדווה הסמוכים, והם בהחלט שווים ביקור. הרי עדווה הם בעלי נוף מדהים ובליבם נמצאת יהא, הבירה העתיקה של ממלכת דעמת, אתר שהוא חובה לדעתי הן מבחינת הנוף, הן מבחינת הממצאים הארכיאולוגים והסיפור הקשור אליהם.

המסלול עוקב אחר ההתפתחות ההיסטורית של המדינה האתיופית, ששזורה בבניית כנסיות ומנזרים. הנצרות האתיופית מצאה בית בממלכה האקסומית, והאתרים הראשונים שלה קשורים למרכזים הפוליטיים של ממלכה זו. במאה ה-5 מגיעים תשעת הקדושים לאקסום ומקימים מנזרים בכל רחבי הארץ, במקומות הכי יפים בטבע, מחוץ למוקדי הישוב. עם התפררות הממלכה האקסומית (החל מהמאה ה-7) עובר המרכז הדתי למנזרים בהרי תיגראי, שחלקם כנסיות נפלאות חצובות בסלע.

מיהא נמשיך מזרחה ונתחבר לשדרת ההר המרכזית של אתיופיה, שתחילתה הרי תיגראי, המשתרעת מאדריגת בצפון, אליה נשים פעמינו, ועד אדיס בדרום, מרחק של אלף קילומטר משם. לאורך הדרך נחזה בנופים היפים ביותר באתיופיה, פסגות רבות שמגיעות לגבהים של מעל 4,000 מטר (כמו האלפים באירופה), עמקים נפלאים, אגמים, אזורים מצוקיים, הרי שולחן כמו בנוואדה שבאמריקה, מתלולים אין חקר, אזורי יערות ירוקים עם קופים, צמחיה תת-אלפינית באזורים הגבוהים, ועוד. הכביש הראשי עובר בשיפולי הפסגות מצפון לדרום והנוף משתנה כל הזמן. ישנם הרבה מקומות שכדאי לבקר בהם משני הצדדים – בראש ובראשונה המנזרים הנפלאים החצובים בסלע, שמתרכזים קודם כול באזור Gheralta היפה והמפתיע, בו יש הרים מפוסלים בסגנון וואדי ראם בירדן או אריזונה, ולאחר מכן אזור Wukoro, שבו יש כמה כנסיות חשובות ונגישות, והוא משמש גם כשער כניסה למדבר דנקיל.

תחנה חשובה בדרך היא מקלה, הבירה של מדינת תיגראי (אחת מתשע המדינות שמרכיבות את אתיופיה), שיש בה שדה תעופה ובתי מלון טובים. ממקלה נמשיך דרומה למסיב ההרים הנפלא של Maychew וKorem, שהיה הגבול הדרומי של ממלכת אקסום, ויש בו אגם ושמורת יער יפה. ההרים כאן מגיעים לגובה של יותר מ-4,000 מטרים, והמתלולים משאירים את המטייל פעור פה.

אקסום (Axum)

אקסום ממוקמת בגובה 2,100 מטר לרגלי הרי עדווה. היא הייתה בירתה העתיקה של אתיופיה במשך מאות שנים. יש בה אובליסקים עומדים בגובה של יותר מעשרים מטר (ואובליסקים שוכבים בגובה יותר משלושים מטרים). זוהי עיר קדושה שבה הוכתרו רוב קיסרי אתיופיה, ובליבה שוכנת כנסיית גבירתנו מציון, שם לפי האמונה האתיופית נמצא ארון הברית.

לפני שנוסדה העיר אקסום, כבר התקיים יישוב על גבי ההר המתנשא מעליה במשך כארבע מאות שנה. הר זה נקרא היום ביתא גיורגיס, אך בעבר נקרא דברה מקדה, הר מלכת שבא, זכר למסורת העתיקה לפיה מלכת שבא מלכה מראש הר זה. החל מהמאה ה-1 לספירה התפשטה העיר לעמק הרחב שלמרגלותיו. כיום אפשר לטייל רגלית אל ראש ההר ולמצוא במקום קברים תת-קרקעיים, שרידי מבנים ואסטלות.

האובליסקים באקסום הם האבנים הגדולות ביותר שאי-פעם הצליחו בני אדם להעמיד. הן סימלו את שדות הקבורה של המלכים והאצולה, ולידן נבנו מבני קבורה מפוארים. בנוסף אליהם נתגלו ארמונות פאר, רחובות ושרידים של עיר. לצערנו, על גבי מרבית השרידים נבנתה העיר החדשה. מבין הארמונות נתגלה רק אחד מהקטנים ביותר, הארמון בדונגור (המוכר יותר כ"ארמון מלכת שבא"), הפתוח לביקורי קהל.

שליטי ממלכת אקסום הציבו לאורך הדרכים הראשיות המוליכות אל העיר כסאות מלכות מאבן, שחלקם שרדו עד היום. כתובות מלכותיות שהוצבו על גבי הכיסאות מתארות את ניצחונות המלכים.

במאה הרביעית לספירה הופכת אקסום לנוצרית ומתחיל פרק חדש בתולדות העיר והממלכה. בזיליקה מפוארת נבנית בכדי להכיל את ארון הברית, המלכים החדשים בונים לעצמם ארמונות וכנסיות, על ההרים שמסביב לעיר נבנים מנזרים.

כיום אקסום היא עיר קטנה וקצת מאובקת, שיש בה שוק מקומי ופסטיבלים דתיים רבים (מומלץ לבוא ולהשתתף בטקסים הדתיים למרים[1]). שירותי התיירות סבירים, ושדה התעופה שלה הוא מקום טוב להתחיל בו את מסלול צפון אתיופיה.

שדה האובליסקים

בלב אקסום נמצא שדה האובליסקים, צופה על כנסיית מריה ציון והמתחם הקדוש. ישנם שלושה אובליסקים גדולים במיוחד, אלה הם האובליסקים שחרותים עליהם דלתות וחלונות מדומים. האובליסק היחיד שנשאר עומד מזמן הקמתו (נתמך כיום בכבלים) הוא בגובה 23 מטר ועליו תשע קומות חלונות וקומת דלת אחת. לידו נמצא אובליסק שנלקח לאיטליה, הוחזר ב-2006 ושוקם במקומו, גובהו 22 מטר, בדומה לשכנו, אלא שעליו עשר קומות חלונות וקומת דלת אחת. אובליסקים אלה שוקלים כ-130 טונות. אלא שלידם יש אובליסק שבור ושוכב, שכנראה נפל בזמן הקמתו, במשקל 517 טון ובגובה 33 מטר. זהו האובליסק הגדול בעולם והאבן הגדולה ביותר שהרימו בני אדם אי פעם. מסביב לשלושה ענקים אלה יש אובליסקים רבים אחרים, חלקם גדולים עד עשרים מטר וחלקם קטנים, חלקם עם ראש מחודד וחלקם עם ראש עגול, חלקם משויפים וחלקים ואין עליהם ציורים וחלקם מחוספסים בצד אחד או בשני הצדדים, חלקם נראים כמו אבנים טבעיות עומדות. שדה האובליסקים נמשך הרחק צפונה למרומי הגבעה של מנזר ליקאנוס, ויש בו אובליסקים חרותים, ביניהם אובליסק החניתות שמגיע לגובה 20 מטר, אך שכוב שבור על הרצפה, ואובליסקים חלקים.

אלא שהאובליסקים לא עומדים לבדם. בשדה האובליסקים ישנן שלוש מערכות קברים (חללים) תת-קרקעיים גדולים, שהן כנראה חלק ממערך גדול יותר של מתחם מקודש. ליד האובליסק הגדול ישנו פתח לחלל בן עשרה חדרים ובו שלושה פתחים המכניסים אור פנימה. החדרים מעוצבים ומרשימים. כנראה שלא היו רק קברים, אלא ייתכן וערכו בהם סעודות לכבוד המתים או פולחני מסתורין שונים, כפי שהיה נהוג באותה תקופה במקומות אחרים ברחבי העולם.

המערך התת-קרקעי השני נמצא דרומה משם והוא נקרא קבר הדלת המדומה. בתוכו ישנם חדרים תת-קרקעיים מרשימים ,ובהם סרקופג אטום שמשמיע צליל חלול שנוקשים עליו. לפי דברי המדריך במקום הוא עשוי בחלקו מאבן אמטיסט (אחלמה) חלולה. במתחם זה יש רצועות ברזל המחברות בין אבני הענק, כפי שנמצא במקדשים תראקיים בבלקן. באופן כללי, ממלכת אקסום הייתה טובה לא רק בבנייה אלא גם במתכות: ברזל, ברונזה, כסף וזהב.

המתחם התת-קרקעי השלישי נקרא קבר הקשתות, והוא נמצא ליד האובליסק העומד הנתמך, הוא מורכב ממסדרון וחדרים תת-קרקעיים מרשימים, ובתוכם קשתות עשויות לבנים בסגנון רומאי, שנועדו יותר לקישוט מאשר לצורך תמיכה של המבנה.

זאת ועוד, ליד האובליסק הגדול ישנה אבן מלבנית ענקית בגודל 17 על 7 מטר, שהייתה כנראה גג מקדש מתים כלשהו, ממנו הוביל מסדרון לחלל התת-קרקעי שמתחת לקרקע שעליה עמד האובליסק הענק. במילים אחרות, יש לנו כאן מערך של מתחם מקודש, בו יש מקדש על-קרקעי (מתחת לאבן הענקית), מקדש וחדרי חניכה (קברים) תת-קרקעיים, אובליסקים שונים, ואולי גם מרכיבים נוספים שלא נתגלו עדיין.

בקצה שדה האובליסקים נמצא המוזיאון של אקסום, קצת עלוב אבל יש בו כמה ממצאים חשובים, מטבעות מתקופת אזנה, כלי חרס וזכוכית מהממלכה העתיקה ומודלים של ארמון מלכת שבא והכנסייה העתיקה של אקסום. האקסומים ייבאו כלי חרס, זכוכית, בדים מאגן הים התיכון, ויִיצאו שנהב, עורות חיות, קרני קרנפים.

ארמון מלכת שבא

בגבול העיר המודרנית של אקסום נמצא הארמון של מלכת שבא, אתר ארכיאולוגי מרשים שנבנה כנראה במאה ה-6 לספירה, אך בחפירות שנעשו במקום נתגלו שרידי קבר אדם מהמאה ה-10 לפנה"ס, זמנו של המלך שלמה, ולכן יש הטוענים שהיה שם מבנה קדום יותר שנבנה מחדש במאה ה-6 לספירה. כך או כך, מדובר במבנה גדול ומפואר שחלקו משוחזר. הלב של הארמון הוא חדר כס מלכות שאליו מובילות מדרגות רחבות. ניתן לראות ולהתרשם מחדר תנורי אפיית הלחם וחדר הרחצה (יש בו ניקוז). הבניין נותן מושג לגבי המבנים בזמן הממלכה העתיקה שכללו קירות נסוגים, שילוב של אבנים גדולות עם גבב של אבנים קטנות, עץ ועוד (אנשי תיגראי מצטיינים עד היום בבנייה באבן, ובונים את הבקתות שלהם בשיטות הישנות).

ממול ארמון מלכת שבא יש שדה אובליסקים קדום שמייחסים אותו לתקופה הקדם-אקסומית, במאה ה-4 לפנה"ס. מדובר באבנים קטנות יחסית, עד לגובה שני מטר, המזכירות שדות אובליסקים בדרום אתיופיה של שבטים מקומיים הנקראים "פרימיטיביים". נדמה כאילו הייתה בארץ דת אלילית פרימיטיבית קדומה, כמו במקומות אחרים באתיופיה, ולפתע היא קפצה מדרגה לתרבות עם טכנולוגיה משוכללת ומבני ענק שכאילו הגיעו מהחלל. ההתפתחות אפשרה ליצור את שדה האובליסקים הגדול במרכז אקסום. המוטיבים הם אותם מוטיבים, אבל הביצוע ברמה אחרת לגמרי.

מהארמון נראה הר שולחן בולט שהוא מקום המחצבות של האובליסקים. העיר אקסום בנויה מאבן בזלת, אבל האובליסקים עשויים מגרניט, המצויה שישה קילומטרים בלבד בקו אווירי ממקום הקמתם. זאת אומרת שהיה צריך להוביל אותם אל המקום (הארכיאולוגים מאמינים שזה נעשה בעזרת פילים). באזור המחצבות נמצא אריה מסתורי חצוב בסלע ולידו סימן שמש. לפי גראהם הנקוק, זהו סמל של הטמפלרים, או אחווה מיסטית קדומה אחרת.

לממלכת אקסום היו ערים ואתרים נוספים בכל רחבי צפון אתיופיה, החל מווקרו בדרום, וכלה בגבול הרי סמיאן. האתר הדרומי ביותר של ממלכת אקסום היה באגם אשנגה, אגם יפה בהרים הגבוהים של Korem. מצאו שם שרידי כנסייה מונוליטית מהמאה ה-7 לספירה על שרידי אתר קדום יותר. (משם יורדת דרך עפר אל לליבלה).

המתחם המקודש

הלב של אקסום הוא המתחם המקודש שבתוכו נמצאת כיום כנסיית מרים ציון הישנה, כנסיית מרים ציון החדשה, וביניהן מבנה קטן שבתוכו שוכן ארון הברית. זהו הלב של עמק קטן, מוקף הרים, הגובל בשדה האובליסקים מצפון. בימי קדם קרוב לוודאי שהיה שם מתחם מקודש מסוג כזה או אחר, אף כי האגדות הנוצריות אומרות שהיו שם ביצות, ורק ישוע שבא לבקר במקום (טביעת כף רגלו נמצאת על הסלע הצופה אל העמק) גרם לביצות להתמלא בעפר, כדי שייווצר מקום מושב מתאים לארון הברית.

לפי התפישה האתיופית, ארון הברית הובא לאקסום על ידי מנליק, בנה של מלכת שבא, ושוכן באקסום מימי שלמה ועד היום, להוציא פעמיים שבהן הוברח בכדי להצילו מכובשים: פעם ראשונה במאה העשירית, כשהמלכה יהודית היהודייה (או לפי גרסה אחרת: ג'ודית ג'ודית) החריבה את העיר אקסום, אז הוא נלקח לאי באגם זינאווי, ופעם שנייה במאה השש-עשרה, כשהצבא המוסלמי של אחמד גרן כבש והחריב את העיר.

כיום שוכן הארון בקפלה לצד הכנסייה המרכזית באקסום, הקרויה "ציון" על שמו. המתחם סביב הקפלה (כנסייה קטנה) מגודר, ואבוי למי שינסה לחצות את הגדר או אפילו להתקרב אליה למשך זמן ממושך. יש אדם אחד בלבד שיכול לגשת לארון, והוא נקרא שומר הארון – נזיר המתמנה לתפקיד לכל ימי חייו, ואסור לו לעזוב את המתחם המגודר.

הכניסה היפה לאזור המקודש היא ממערב, שם יש שער מפואר, והוא מוביל לאזור פתוח גדול שבלבו כסאות הכתרה ענקיים ויפהפיים הבנויים מאבני ענק ונקראים כסאות השופטים. לידם נמצאים ארבעה עמודים שהקיפו את כיסא ההכתרה של המלך. ייתכן ואבני ענק אלה עתיקות יותר והן מתקופת האובליסקים. פנימה יותר יש גדר ושער שני, שמאחוריו נמצאת כנסיית מרים ציון הישנה. לתחום זה מותר רק לגברים להיכנס. הכנסייה נבנתה על ידי הקיסר פסילידס בסגנון גונדר במאה ה-17 לספירה, במקום כנסיית מרים ציון הישנה שנבנתה על ידי הקיסר אזנה במאה ה-4 לספירה, אך נחרבה על ידי אחמד גרן במאה ה-16. מצפון למבנה מרשים זה כמה בריכות מים, ומבנה קטן עם חלונות כחולים שבתוכו נמצא ארון הברית. מצפון לו כנסיית מרים ציון החדשה, בניין עגול ענק שנבנה על ידי היילה סלאסי בשנות ה-60 של המאה ה-20 כאות תודה למרים, שעזרה לאתיופים לנצח את האיטלקים במלחמת העולם השנייה. הכנסייה פתוחה לכל. עגולה מכוסה בכיפה גדולה ועליה ציורים מרהיבים, בתוכה נמצא ספרי קודש ושלושה תבּות (ארונות ברית הנותנים מקדושתם לכנסייה) עתיקים ומקודשים. יתר אוצרות המקום נשמרים במוזיאון מרשים מתחת לפני הקרקע, בו ניתן למצוא, בין השאר, כתרים של מלכי אתיופיה (כולל מנליק), כלי קדושה עתיקים, ספרים בני יותר מאלף שנה, ועוד.

לפי האמונה האתיופית, יחד עם ארון הברית עבר מירושלים לאקסום חסד האל, ואקסום הפכה כך לירושלים החדשה. האתיופים מכנים את העיר גם "ציון", ורואים בה את עיר הקודש, כדוגמת ירושלים. בטקסי ההכתרה של מלכי אתיופיה, שהיו נערכים באקסום, היו "בנות ציון", כלומר, בנות אקסום, מקבלות בשמחה את פני המלך החדש.

קברי גברה מסקל וכלב

על ראש הגבעה צפונה לאקסום, נמצאת שני מתחמים מלכותיים, צופים אל הרי עדווה היפים שברקע, ומהווים נקודת יציאה להליכות קצרות אל המנזרים של ליקאנוס ופנטליאון הסמוכים.

שני המתחמים מורכבים מכנסיות, ספק ארמונות, מעל פני הקרקע, כשמתחת להם חדרי קבורה תת-קרקעיים מרשימים. האתיופים הקדומים הצטיינו בחציבה בסלע ובניית חללים תת-קרקעיים, ויש אומרים שמנהרה שפתחה נראה מצפון למתחם מובילה לאריתריאה מצד אחד ולמתחם הסטלות (אובליסקים) המקודש באקסום מהצד השני.

בחללים התת-קרקעיים של מתחם כלב נראות אבני ענק השוקלות מאות טונות בקירות ובתקרה, כשהן מונחות אחת מעל וליד השנייה בצורות חופשיות ומחוברות בצורה מהודקת לאורך תוואים בלתי אפשריים. הבנייה מזכירה במקצת את אבני הענק בקוסקו שבדרום אמריקה, ומעלה שאלות לגבי האופן שבו בנו, הניחו, חצבו, אבני ענק אלה, ובמיוחד כיצד התאימו אותן זו לזו. בתוך החללים יש כמה חדרי קבורה, שאולי שימשו גם לחניכה או להתקדשות דרך תפילה ומדיטציה.[2]

שני המתחמים קשורים לשני המלכים האגדיים של אתיופיה במאה ה-6: המלך כלב ובנו גברה מסקל. הארמון הצפוני קשור לכלב והדרומי לגברה מסקל, בדרומי רואים בבירור תוואי כנסייה בצורת בזיליקה בקומת הקרקע.

ליד אקסום

מעל העיר אקסום ישנה גבעה בולטת ועליה מנזר שנוסד על ידי אחד מתשעת הקדושים, בשם אבא ליקנוס (Liqanos). במרחק שני קילומטרים משם ישנה גבעה בולטת נוספת, שעליה מנזר שייסד אדם נוסף מהתשיעיה, בשם פנטליאון (Pantelewon). במנזר זה נקבר ובילה את שנותיו האחרונות המלך כלב. בתוך הכנסייה שעל הגבעה רואים תמונה של תשעת הקדושים, ומחוץ לה ישנן גומחות חצובות בסלע שלפי המקומיים היו אתר פולחן יהודי קדום. לפי המסורת, עזר אבא פנטליאון בדרך נס לכלב מלך אקסום במלחמתו נגד המלך היהודי של תימן, יוסף ד'ו-נואס. משניצח כלב במלחמה, החליט לפרוש מכס המלכות, והפך להיות נזיר במנזרו של אבא פנטליאון. ניתן לראות במנזר שרידים של מבנים עתיקים, וכן חדר מוזיאון עם כתובות עתיקות וממצאים אחרים שנתגלו במקום. הנוף הנשקף מראש המנזר הוא מהיפים במרחב אקסום.

אתרים קדם אקסומאים

כ-10 ק"מ מאקסום נמצא אתר בשם Hawelti Melazo, שבו נמצאו מגליתים כנראה מהמאה ה-6 לפנה"ס. וכן כיסא מלכות מעוצב ויפה ועליו יושבת אישה, ספק מלכה. מתחת לכיסא, המעוצב בצורה מצרית, מגולף סמל המזכיר את פרח החיים. בנוסף על כך נמצאו במקום כלי חימר בצורת שוורים חלולים (הכיסא והשוורים נמצאים במוזיאון הלאומי באדיס). השור והאישה מצביעים על פולחן אֵלָה שהתקיים באתיופיה בתקופה זו. בנוסף על כך, נמצא בסביבה מקדש ל"אל מקה" – אל הירח. בכפרים האחרים שבסביבה יש אתרים עתיקים ומקדשים נוספים.

מעבר לגבול, באריתריאה, נמצאו שרידי עיר עתיקה בשם Matara, שם יש אובליסק קדום עם ציור של דיסק שמש, מקדשים, ואתרי קבורה תת-קרקעיים. לא רחוק משם, בהרים של אריתריאה, ישנה עיר קדם-אקסומית נוספת וחשובה בשם Qohaito, שבה נמצאו ציורי סלע מהאלף החמישי לפנה"ס. לפי האגדות, האתרים השונים מחוברים ביניהם ברשת של מנהרות ארוכות, שאת פתחן רואים באקסום ליד הקבר של כלב.

מקדש יהא (Yaha)

המקדש הראשון שנמצא באתיופיה הוא מקדש יהא, השוכן בהרים הנפלאים של עדווה. לידו נמצאו ארמונות, בניינים וקברים, שרידי ישוב גדול ומורכב, מה שהביא חלק מהחוקרים לחשוב שזאת הייתה בירתה של דעמת – ממלכה אתיופית עתיקה שקדמה לאקסום. המקדש מתוארך למאה ה-8 לפנה"ס. בזמן זה עולה לשלטון במצרים שושלת נובית המאמינה באל אמון, שמרכזה הוא בעיר נפאטה שבסודאן הסמוכה, ליד האשד הרביעי של הנילוס. במקביל מתקיימת בתימן ממלכה שבאית מפוארת.[3]

ליד המקדש יש מבנה מונומנטלי שהתגלה בחפירות והוא היה כנראה ארמון של השליטים הנקרא כיום בשם באל גברי (Beal Gebri), בחזיתו אכסדרה עם שישה עמודים גדולים, המזכירים מבנים דומים בתימן. בארמון זה היו 40 חדרים, 4 קומות, וגודלו היה 50 על 50 מ"ר.

לא רחוק משם נמצאו קברים חצובים בסלע שמוביל אליהם פיר אופקי, ובהם מצאו כלי ברונזה רבים. למקומיים היו כלים מברונזה וכלים מאבני אובסידיאן, שבעזרתם סיתתו את אבני הבניין. אזור המגורים של העיר, אם הייתה, לא נמצא עדיין.

המקדש הוא מרובע שלם, כמו מקדש דושרא של הנבָּטים בפטרה, ריבוע של 18.6 על 15 מטר (יחס של 1.24), והאבנים נותרו עומדות עד גובה 13 מטר. בכניסה למקדש המרובע והיפה רואים מרפסת עם שישה עמודים (כמו בבאל גברי). מצפון למקדש נמצאת כנסייה על קרקע גבוהה יותר. לפי פיליפסון, לא הגיוני שיהיה רק מקדש תחתון, והוא מציע שמתחת לכנסייה היה מקדש נוסף.

הדת השבאית, וכנראה גם הדת האתיופית הקדומה, האמינה בקדושת המספר שבע שנקשר לשבעה כוכבים הנראים נעים בשמיים. אמונה דומה נמצא בדת הזורואסטרית איראנית שעברה דרך המפרץ הפרסי אל אזורי תימן ואתיופיה, או לאמונה באסטרולוגיה שמקורה בבבל. (המספר שש מחביא בתוכו את הקשר לשבע).

לפי מקורות ערביים, לשבאים היו שבעה מקדשים מסוגים שונים, המוקדשים לשבעה אלים, פלנטות, הנראים נעים בשמים על רקע הכוכבים הקבועים, ה"נודדים" – כך קראו להם בימי קדם. שמש, ירח, מרקורי, ונוס, מרס, יופיטר וסטורן נראים בעין בלתי מזוינת בשמי הלילה, משנים את מקומם.

בשמי יהא ניתן לראות את האלים-כוכבים טוב יותר מאשר בכל מקום אחר. הגובה והמיקום על פני כדור הארץ (קו המשווה) מאפשרים תצפיות אותן לא ניתן היה לעשות ממצרים, כמו למשל של הכוכבים בחצי הדרומי. לכל אחד משבעת סוגי המקדשים של השבאים הייתה צורה גיאומטרית ייחודית, שלאחר מכן נחקרה בבתי ספר כגון זה של פיתגורס. ההשפעה של הכוכב נקשרה לצבע, צליל, צורה. וכך לכל מקדש היה צבע אופייני ופסל של האל הקשור אליו, עשוי מאחת משבע המתכות הקשורות לשבע הפלנטות. מכאן שהיו שתי רמות של דת, האחת יותר מופשטת וקשורה לשמיים, והשנייה – לפסלים ואלילים.

במקדש יהא נמצאה כתובת הקדשה ל-El Maqaber, אל הירח הערבי, שהיה הפטרון של ממלכת שבא התימנית. כתובת דומה נמצאה ב-Wukoro בהרי תיגראי, וייתכן ששתי הכתובות הגיעו ממקדש קדום יותר. כמו כן נמצאו מזבחות קטורת, אפריזים עם איילים מפוסלים בצורה סכמתית, פנים גליליות, שני כפתורים במקום עיניים, וקרניים עבות היוצרות מעין שילוש נסוג, בסגנון פלייר דה לי (ביחד עם הראש).

בפנים, המקדש היה בנוי כמו בית ישראלי קדום (מודל של בית שהשתמשו בו בתקופת בית ראשון, המקבילה לדעמת): שורות של עמודים מחלקים את החלל בצורת בזיליקה, כשהחלק האמצעי פתוח והחלקים בצדדים מכוסים גג. (מעניין להשוות מקדש זה למקדש דושרא פטרה). המקדש היה מורכב משתי קומות, ובתוכו היו 12 עמודים מאבנים מונוליטיות בגובה 10 מטר ובמשקל 10 טון.

לפי הארכיאולוג בר קריבוס (ישראלי החופר באתיופיה) המקדשים הפרה-אקסומיים דומים מאוד למקדשים תימניים. המקדש ביהא הוא ממש חיקוי מלא של מקדש טיפוסי תימני, בנוי לפי מיטב מסורת הבנייה התימנית. מלכי התקופה הפרה-אקסומית אפילו אימצו את התואר המלכותי התימני הטיפוסי, "מוקריב", וחלקם אפילו מכנים את עצמם בכתובות "מוקריב דעמת ושבא".

במקדש מצאו מזבחות, קטורות וכתובות הקדשה בכתב סבאי, שקוראים אותו בצורה של זיג זג, שורה לימין ושורה לשמאל, לפי כיוון האותיות. זהו כתב פּוּנטי קדום, מלפני 3,000 שנה לפחות, מזמן התפתחות הכתב הפרוטוסינאי, שמעמיד בסימן שאלה את מקום התפתחות הכתב הפּוּנטי הקדום בעולם (האם היה זה בסיני או בתימן?). במזבח קטורת אחד מצאנו מילה שנקראת אגדמה, שמשמעה התנהגות מוסרית נכונה, שכנראה קשורה לפעולת הפולחן של ההקטרה. באופן כללי, הקטרה היא נושא מעניין מאוד קיים עד היום באתיופיה. שלושת האמגושים שבאו לבקר את ישוע נחשבים על ידי אנשי אתיופיה כאתיופים, והם הביאו מור (שגדל באתיופיה), קטורת וזהב, המסמלים את שלושת המדעים: מאגיה, אלכימיה ותיאורגיה (עשיית מופתים).

לאחרונה נמצא בתוך המקדש עצמו מזבח מאבן אלבסטר (בהט), שנחשבה למקודשת בימי קדם. תכונתו המיוחדת של האלבסטר היא שהוא מעביר דרכו אור וצבעו לבן, הוא הובא ליהא ממרחקים.

השאלה שנשאלת היא האם הממלכה האתיופית הקדומה היא יצירה עצמאית ומקורית, או שהיא ביטוי להתפשטות תימנית. יש כאלה הטוענים שאי-שם בראשית תקופת הבית הראשון הייתה הגירה המונית מתימן לאתיופיה. המהגרים הקימו ממלכה שחיקתה באופייה את ממלכת סבא של ארץ מוצאם. לאט-לאט הם נטמעו באוכלוסייה המקומית ויצרו עם אחד, שלו מאפיינים תימניים ואפריקאיים.

כנגד התיאוריה הזאת עומדים חוקרים שטוענים: אמנם המקדשים הפרה-אקסומיים והממצאים שקשורים בהם בנויים בסגנון תימני, אבל מצד שני, כלי החרס שבהם השתמשה האוכלוסייה הפשוטה, שיטות הקבורה ועוד היבטים של התרבות הפרה-אקסומית שונים לחלוטין מאלה שבתימן, ולפיכך הם מציעים שהממלכות הקדומות ביותר שקמו באתיופיה הן ממלכות אפריקאיות לחלוטין, אך שליטיהן אימצו מאפיינים של התרבות התימנית, ניסו להידמות לתימנים, ואולי גם עודדו הגעה של בעלי מלאכה תימנים, ששימשו כבנאים וסוחרים.

הכנסייה שנמצאת מצפון למקדש יהא קרויה על שם אבא אפטס, אחד מתשעת הקדושים. השם עצמו מרמז על מוצא סורי ארמי. ליד הכנסייה נמצא בניין שבו שוכן נזיר, ויש שם מעין מוזיאון קטן ובו תשמישי קדושה, ספרים עתיקים, כותרות ופיסולים של הבניין העתיק, וגם כתובת שבאית עתיקה, שהיא הכתב הקדום ביותר באתיופיה.

המקדש נמצא כשעה נסיעה מאקסום, בלב הרים נפלאים ובגבול כפר נידח. יש בו בית קפה אופייני, ומגיעים אליו בדרך עפר שאורכה כמה קילומטרים מהכביש הראשי.

מנזרים קדומים בתיגראי

כבר לפני נפילת אקסום ובמיוחד אחריה מתחילה בתיגראי מסורת של חציבת מנזרים בסלע,[4] במקומות קשים לגישה – מסורת שמגיעה לשיא בבנייתה של לליבלה, אך מתחילה במקומות כמו גרלטה, ווקרו וימרהנה כריסטוס. בהרים הנישאים ישנם מאות מנזרים יפהפיים, חלקם במקומות בלתי נגישים, והם אחד מאוצרות התרבות, האמנות והאדריכלות המופלאים של אתיופיה.

לאחר הביקור במקדש יהא, נמשיך דרך נוף הקדומים של הרי עדווה אל המנזר של אבא גרימא (Garima), אחד מתשעת הקדושים. השם מעיד על מוצא ארמי. יש שם ספרים עתיקים, שכנראה נכתבו על ידי אבא גרימא עצמו במאה ה-6 לספירה, שהמיוחד בהם אלה הציורים שבתוכם. אל המנזר צריך ללכת ברגל. למנזר היה תפקיד חשוב בקרב עדווה. נמצא שם צלב כסף של הקיסר גברה מסק, מייסד המנזר, וכתר של הקיסר הגדול זרע יעקב. משם נמשיך בדרכי ההרים היפות כלפי מזרח, לכיוון אדריגת – העיר הצפונית ביותר באתיופיה והשנייה בגודלה בתיגראי. בדרך נראה את ההר הנישא והמבודד של דברה דאמו, מעין מצדה קדושה ובלתי נגישה, הר שהכניסה אליו רק לגברים המוכנים לטפס בחבל.

לפי אדריגת יש מעבר הרים יפה שממנו ניתן לצפות לכיוון אריתריאה, אבל אנחנו נמשיך דרומה לאזור גרלטה, שמזכיר קצת בנופים היפים שלו את אריזונה, שם ישנו מנזר חצוב בסלע של אחד מתשעת הקדושים בשם אבונא ימאטה, במיקום בלתי אפשרי. האזור של גרלטה משופע בכנסיות חצובות בסלע עם ציורים עתיקים, הריכוז הגדול הנוסף של כנסיות בסגנון הזה נמצא בווקרו, כמה עשרות קילומטר משם, בשני צדי הכביש הראשי אדריגט מקלה. כאן הכנסיות כבר מתקרבות בצורתם לאלה שייבנו לימים בלליבלה, מבנים גדולים שחלקם מונוליטים – בולטים על פני האדמה ובנויים מאבן אחת.

דברה דאמו

ראש וראשון למנזרי אתיופיה הוא דברה דאמו (Debra Damo), מנזר הבנוי על הר שולחן מוקף צוקים נישאים, שהעלייה אליו נעשית רק בעזרת סולם חבלים אותו מורידים הנזירים מלמעלה. לפי המסורת, מי שהקים את המנזר הוא החשוב מבין תשעת הקדושים, אבא ארגאווי (Aragawi). לסיפור הקמת המנזר שתי גרסאות. האחת אומרת שהקדוש טיפס על גבי נחש גדול לו סגדו המקומיים, ששמר על המקום, הרג את הנחש והפך את מקום העבודה הזרה למנזר. לפי גרסה אחרת, הקדוש רצה להגיע לראש ההר, ונעשה נס ונחש גדול הופיע ונשא אותו במעלה הצוק. כך או כך, האגדה מסבירה איך הצליחו הנזירים הראשונים להגיע לראש הר שהגישה אליו כמעט בלתי אפשרית.

בדברה דאמו נמצאת כנסייה שהיא כנראה הכנסייה העתיקה ביותר באתיופיה שעדיין עומדת שלמה ומקורית – מן המאה השישית לספירה! בידודו של ההר וקשיי הגישה אליו הגנו על פסגתו מפגעי המלחמות שפקדו את האזור. עד היום יש שם קהילת נזירים מבודדת, הכניסה מותרת לגברים בלבד.

כנסיות גֶרַלטה (Gheralta)

זהו אזור של צוקים מאבן חול, והרי שולחן שבהם חצובות כנסיות נפלאות.

כנסיית אבונא ימאטה ((Abune Yimata מיוחסת לאחד מתשעת הקדושים, הגישה אליה אפשרית רק באמצעות טיפוס על צוק סלע בעזרת גומחות ונקודות אחיזה לידיים, משימה שהיא בלתי אפשרית לרוב התיירים. כשמגיעים למעלה יש מקומות שבהם יש מדף סלע צר, שמתחתיו תהום בעומק 250 מטר. בתוך הכנסייה ציורים מהמאה ה-15 שנחשבים ליפים והמיוחדים מסוגם, בהם נראות דמויות הקשורות לספרות החיצונית ולמיסטיקה הנוצרית גנוסטית, כגון נוח, שת והבל, אליהו, חנוך ומשה.

כנסיית מרים קורקור ((Maryam Qorqor היא אחת הגדולות והמורכבות בתיגראי. הולכים אליה בדרך נוחה ובנופים נפלאים. יש לה חזית בנויה במערב הבולטת מהסלע. לפי המסורת היא נבנתה במאה ה-4 על ידי המלכים אברהה ואטשבהה (המלך אזנה ואחיו). הכנסייה נשכחה בעקבות סלע גדול שנפל מההרים והחביא אותה, ונתגלתה מחדש במאה ה-13 בעקבות תזוזתו של הסלע על ידי אבונא דניאל. היא מפורסמת בפרסקאות האוריגינליות שיש בה מהמאה ה-13. כמה דקות הליכה משם נמצאת קפלה נוספת הקשורה אף היא לאבונא דניאל, שנקראת "דניאל קונקור" ובה ציורים מהמאה ה-14.

כנסייה נוספת ומיוחדת באזור גרלטה היא זו של אבונה אברהם (Abune Abraham) שנקראת גם דברה ציון. הכנסייה נמצאת בראש רמה מוגבהת ולה חזית סלע מרשימה. יש בתוכה כיפה חצובה בסלע עם ציורים יפים מהמאה ה-15 של מלאכים וקדושים, חלקם אתיופים מקוריים כגון אווסטטוס ואבונא סמואל. גם הקירות והעמודים מעוטרים בפרסקאות, וכך גם חדר התפילה הפרטי של הנזיר אברהם. בנוסף לציורי הקיר יש בכנסייה גם מניפה טקסית בקוטר מטר מהמאה ה-15 ועליה ציורים על בד על פני 34 פאנלים מרהיבים. זהו פריט יחודי במינו, ויש לבקש מהנזיר במקום רשות לראות אותו.

כנסיית ווקרו קריקסוס (Wukoro)

זהו אתר שנמצא קרוב לכביש הראשי אדריגט מקלה, והגישה אליו קלה, כולל עם רכב, כך שהוא נמצא על מסלול התיירות של הנוסעים בדרך זו. השם המלא של המקום הוא כנסיית ווקרו קריקסוס. קריקסוס הוא קדוש נוצרי שמת על קידוש השם בהיותו בן 3 שנים בלבד! וסיפור שהיה כך היה: הקיסר דיוקלטיאנוס אסר את אימו יוליאנה ועינה אותה. לפי גירסה אחת הילד הקטן שרט אותו בפניו. לפי גרסה אחרת, היא אמרה לו (לקיסר) שהאמונה שלו בהיותו נציג השמש עלי אדמות לא משכנעת אפילו ילד בן שלוש. בתגובה הקיסר הרג את ילדה והוא הפך למרטיר הצעיר ביותר.

באזור ווקרו יש קרוב למאה ועשרים כנסיות חצובות בסלע, וכנסיית ווקרו קריקסוס היא אחת היפות והוותיקות שבהן. זהו בנין מונוליטי, שלפי המסורת נבנה במאה ה-4 לספירה על ידי המלך אזנה, או בגרסה האתיופית שלו, המלכים אברהה ואטשבהה (אזנה הוא אברהה ויש לו אח גדול שנקרא אטשבהה או סזנה, שניהם מנוצרים על ידי אבונא סלומה). הארכיאולוגים חושבים שהכנסייה נחצבה בסלע במאה ה-8 לספירה, והיא כעין הקדמה למה שהתפתח לאחר מכן בלליבלה.

בכניסה חדר מבואה מרשים עם ציורי סלע עתיקים, בצורת מרובע שבמרכזו עמוד מעוצב. בפנים אולם גדול בצורת צלב עם עמודים מעוצבים לעילא וקשתות ביניהם. הכנסייה היא חצי חצובה בסלע וחצי בולטת ממנו, אך מונוליטית כולה (זאת אומרת מאבן אחת). נשאלת השאלה מדוע הם טרחו לחצוב כמויות גדולות כאלה של סלע, במקום לבנות בניין מלבנים, מה שחייב הרבה יותר עבודה, דיוק ותכנון. כנראה שהייתה משמעות כלשהי לחציבה עצמה, ולהיות הכנסייה סלע אחד.

הכנסייה היא בצורת בזיליקה המשולבת בצלב, ויש בה עיטורים גיאומטריים מרשימים. צריך להביא בחשבון שקירקוס היה הקדוש הפטרון של השושלת הזגוואית. הוא נראה בציורי כנסיות ביחד עם אימו נשרף בתוך להבות אש והמלאך גבריאל מציל אותם, כשם שהציל שלושה נערים יהודים, מישאל, עזריה ושדרך מהאש בבבל (ספר דניאל פרק ג').

כנסיית אברהה ואטשבהה (Abrha we Asbha)

כעשרים דקות נסיעה מווקרו ישנה כנסייה מונוליטית נוספת מאותה תקופה, שחציה בולט החוצה (זאת אומרת שחצבו את הסלע שסביב הבניין, מגלים אותו, וכן את הסלע שבתוכו), וחצייה בתוך ההר. מבחוץ המבנה לא מרשים במיוחד, אך מבפנים נמצא את מחזור ציורי הקיר מהיפים באתיופיה, שצוירו בסוף המאה ה-19 כחלק מתהליך שיפוץ המקום. זהו חלל גדול בתוכו יש 13 עמודים.

הכנסייה מוקדשת לשני המלכים של אתיופיה אזנה וסזנה, או בשמותיהם האחרים אברהה ואטשבהה, שניצרו את אתיופיה במאה ה-4. לפי המסורת הם נקברו במקום, אך כיום לא ניתן לראות את הקברים שלהם. לפי הארכיאולוגים הכנסייה נבנתה במאה ה-10.

בציורים נראה יוהאנס, הקיסר האתיופי של אותה תקופה, מלווה בחיילים וכמרים, נלחם את מלחמות הדת של אתיופיה, וכמו כן רואים את האגדות שהתפתחו על המוצא של שני המלכים – לאימא שלהם קראו סופיה והיא מתפללת לילד. הרבה ציורים מוקדשים לסיפורים של הספר ניסי מרים ולברית החסד שמרים השיגה עבור אתיופיה.

מסגד נאגושי (Nagushi)

מעל ווקרו ישנו כפר מוסלמי בשם נאגוש ובו המסגד העתיק בעולם. בזמן שחסידי מוחמד נרדפו במכה, הם מצאו בית באתיופיה (זה נקרא ההיג'רה הקטנה), ולמרות הפצרות תקיפי העיר, המלך האתיופי נאגושי (שם כללי למלך) סירב להסגיר אותם לידיהם, והם יכלו לקיים חיים דתיים בחופש ובבטחה. ראשית דבר, הם הגיעו להרי תיגראי הסמוכים לנמלי הים האדום ושם הקימו את מסגד נאגושי, ולאחר מכן המשיכו להראר. לימים המלך האתיופי של אותה התקופה נקבר במקום. ואכן, ליד המסגד יש קבר מוארך של המלך, שלפי המסורת המוסלמית התאסלם (יש לכך משמעות רבה מכיוון שלפי החוק המוסלמי אם מלך של ארץ מתאסלם מרצון, הארץ שייכת לתחום האסלאם), ולידו קברים של שאר חברי הקהילה המוסלמית הראשונה. המתחם מטופח ונבנה מחדש באופן מפואר בעזרת ממשלת טורקיה. יש בו גן יפה, מבנה קבר מפואר ולידו מבנה קבר קטן נוסף, מרפסות תצפית לנוף, מסגד ואולמות אירוח ולימוד.

מֶקֶלֶה (Mekele)

מקלה היא הבירה של מדינת תיגראי. זוהי עיר גדולה יחסית, המונה כרבע מיליון איש. יש בה אוניברסיטה, שדה תעופה, מלונות טובים, שוק של מלח המובא ממדבר דנקיל, מוזיאונים ועוד. מקלה היא תחנת עצירה טובה במסלול הצפוני, ממנה ניתן לצאת לטיולי יום לדנקיל או לכנסיות החצובות בסלע שבסביבה.

במקלה ישנם שני אתרים מומלצי ביקור. האחד הוא הארמון של הקיסר יוהאנס, אשר מלך על אתיופיה בסוף המאה ה-19 והפך את מקלה לבירתו. כיום הבית הפך למוזיאון.

האתר השני הוא אתר חובה, לפי דעתי. זוהי אנדרטה ומוזיאון לזכר המאבק של אנשי תיגראי כנגד שלטון ה"דרג" הסוציאליסטי, בכדי לזכור את מאות האלפים שמתו ובתוכם 60,000 לוחמי חירות. המוזיאון מספר את תולדות המאבק מעליית הדרג לשלטון ב-1975, המשך בשלטון האימים של מנגיסטו והרעב שבא בעקבותיו, התארגנות המחתרות והפעולות הראשונות ובהן הפריצה הנועזת לכלא של מקלה ושחרור האסירים, וכלה בניצחון ב-1992 ובעלייתו לשלטון של זינאי, מנהיג המחתרת התיגראית. האנדרטה מתנשאת לגובה 50 מטר ולידה פסלים בסגנון קומוניסטי של מאבק העם לעצמאות. למוזיאון שתי קומות עגולות ותצוגת צילומים מרשימה.

ממקלה נמשיך לאורך הרי תיגראי, דרך נופים נפלאים אל אזור שואה שמדרום, שהוא חלק ממדינה אחרת – אמהרה.

[1] בסוף נובמבר ישנה עלייה לרגל לאקסום מכל רחבי אתיופיה בכדי לחגוג את ייסודה של כנסיית מרים ציון. במסגרת החגיגות מוצא העתק של ארון הברית לתהלוכה ברחובות, לשמחת המשתתפים.

[2] הרבה פעמים למבנים מהסוג הזה היה תפקיד כפול.

[3] אלה הם ימי המלך עוזיהו בירושלים והומרוס ביוון.

[4] המסורת של חפירת מנזרים בסלע ומקומות התבודדות במקומות בלתי נגישים מתחילה בקפדוקיה במאה ה-4 לספירה, וכן במצרים, מדבר יהודה והמדבריות הסוריים קודם לכן.