מסלול צפון איטליה

במאמר שלפניכם תוכלו לקרוא עובדות מעניינות על מרכזי התרבות של צפון איטליה: מילאנו, טורינו, ברגמו, וונציה, גנואה, ועוד. במיוחד בכל מה שקשור לתחום הנצרות והרוחניות. ביחד עם המאמרים האחרים שבאתר זה תוכלו לקבל בסיס הבנה טוב של מה שאתם רואים ובאופן כללי להעשיר את הפסיפס ההיסטורי של מי שמתעניין בנוסף לכך גם ברוחניות.

בצפון איטליה נמצאים גם ההרים הקדושים, שהם אתר מורשת עולמי ומקומות ביקור פנטסטיים, קראו מאמר ההרים הקדושים של צפון איטליה
באזור פיימונטה לא רחוק מהעיר איבריאה למרגלות האלפים נמצא היישוב הרוחני דמנהור, שבנה מתחת לאדמה מקדש מופלא ועליו אני מרחיב במספר מאמרים באתר זה – לחצו למאמרים על דמנהור

באופן כללי שתי הערים הגדולות בצפון איטליה הם מילאנו וטורינו, כשבכל אחת מהן אפשר לבלות כמה ימים ויש הרבה מה לראות. בנוסף לכך משני הצדדים של איטליה ישנם שתי ערי נמל חשובות גם מבחינה היסטורית והן וונציה וגנואה, שהיו מתחרות זו בזו ומרכז של אימפריות בימי הביניים.

מילאנו (Milano)

מילאנו היא הבירה של צפון איטליה, עמק הפו הפורה ומחוז לומברדיה. עיר היסטורית חשובה שהיא גם המרכז התעשייתי של איטליה והעיר השנייה בגודלה באיטליה מבחינת אוכלוסייה, המונה (עם הפרברים) יותר מ-4 מיליון איש. מילאנו מילאה תפקיד חשוב בהיסטוריה של איטליה בכל התקופות, וגם מבחינה נוצרית יש לה מקום של כבוד.

היסטוריונים מזהים את ראשית העיר עם הקלטים, אשר הגיעו מצפון אירופה אל המגף האיטלקי במאה החמישית לפני הספירה. כבר בתקופה הרומאית הייתה במקום עיר, ועם קבלת הנצרות היה זה הבישוף של מילאנו אמברוזיוס, שקיבל את אדיקט מילאנו מהקיסר קונסטנטינוס והוביל את המחשבה הנוצרית של התקופה. אוגוסטוס מהיפו למד באוניברסיטה הדתית שהוקמה על ידו, וכיום יש כנסייה לכבוד אמברוזיוס במרכז העיר, שם שוכן קברו. במאות השנים הראשונות של התפשטות הנצרות שימשה העיר כבירת "האימפריה הרומית הקדושה". כאשר העיר נכבשה על ידי הויזיגוטים, הועבר מקום מושב הקיסר לרוונה (Ravenna). במאה השישית לספירה נכבשה העיר על ידי הלומברדים, אשר בנוכחותם הגדירו את שם חבל הארץ: לומברדיה.

פלישות הברברים לאיטליה מביאים להרס מילאנו הקדומה, אבל עם הגעת הקרולינגים במאה ה-8 היא מתאוששת. מילאנו ממוקמת בלב עמק הפו הפורה ועל צומת הדרכים המובילות צפונה מעבר לאלפּים אל גרמניה. עם הקמת הקיסרות הרומית הקדושה המאחדת בין איטליה וגרמניה עולה חשיבותה האסטרטגית. בנוסף על כך, היא נמצאת במרכזה של רשת עולי הרגל בין צפון אירופה לאיטליה. במאה ה-11, עם התחלת העיור והקמת ערי המדינה באיטליה, הופכת מילאנו לאחת הערים הגדולות והחשובות באיטליה. באותה תקופה היא משתפת פעולה עם העיר פאביה הסמוכה, שם מוקמת אחת האוניברסיטאות הראשונות באירופה.

מהמאה ה-12 והלאה, סיפורה של מילאנו כרוך במאבק בין תומכי הקיסר והשלטון המרכזי (גיבלינים), לבין תומכי האפיפיור ועצמאות ערי המדינה (גואלפים). החלוקה הייתה גם בין התומכים בעצמאות ערי המדינה (גואלפים) ותומכי השלטון המרכזי (גיבלינים). מילאנו מנהיגה את הליגה הלומברדית, ברית ערים עצמאיות שנתמכות על ידי האפיפיור (גואלפים), ושנלחמות בהצלחה רבה בקיסרות הרומית הקדושה, ובראש ובראשונה בקיסרים פרידריך ברברוסה במאה ה-12 והקיסר פרידריך השני במאה ה-13. בתקופה זו נחשבת מילאנו לעיר הגדולה ביותר באירופה, עם אוכלוסייה של 300,000 איש.

החל מהמאה ה-14, תולדותיה של מילאנו קשורות בשתי משפחות אצולה – ויסקונטי (Visconti) וספורצה (Sforza). בסוף המאה ה-14 מתחילה משפחת ויסקונטי במפעל האדיר של בניית הקתדרלה העירונית. במאה ה-15 עולה לשלטון משפחת ספורצה והופכת את מילאנו והסביבה (ברגמו) למרכז של הומניזם ורנסאנס. בין השאר מגיע למילאנו לאונרדו דה וינצ'י, אשר מצייר במנזר הדומיניקני סנטה מריה דלה גראציה (Santa Maria delle Grazie) את ציור הסעודה האחרונה. מפורסמת הפטרונות של לודוביקו ספורצה אל מול ליאונרדו דה וינצ'י, אשר תכנן עבורו מספר פרויקטים באדריכלות צבאית ובתחום מכונות המלחמה; וכן תכנן עבורו את פסל הפרש. מרבית הפרויקטים אל יצאו אל הפועל, אך מספר רישומים שלהם תורמים רבות להבנה. מעניין גם לציין את החלפת השלטון באמצע המאה החמש עשרה, בין דוכסות בית משפחת ויסקונטי: לאחר שפיליפו מריה ויסקונטי מת בשנת 1447 ללא ירוש בו זכר; לבין פרנצ'סקו הראשון ספורצה אשר כבש את העיר מספר שנים מאוחר יותר (ממשיך דרכו היה בנו, גאליאצו מריה ספורצה) [Galeazo Maria Sforza].

קתדרלת מילאנו

הקתדרלה נמצאת במרכז העיר מילאנו והיא אחת מהקתדרלות הגותיות הגדולות והחשובות ביותר בעולם, שנייה בגודלה רק לזו שבסביליה בספרד. חגיגה של פיסול ואמנות, יצירת מופת מורכבת שנבנתה על פני דורות במאמץ משותף ושמח של כל תושבי העיר. הקתדרלה נועדה כפרס לאנשים הפשוטים על ידי משפחת ויסקונטי בסוף המאה ה-14, ואכן במהותה היא כזאת. בניית הקתדרלה נמשכה על פני מאות שנים והיו מעורבים בה כל המי ומי, החל מאומני העיר לדורותיהם, המשך באדריכלים צרפתיים, אנשי רנסאנס בולטים וכלה בנפוליון. היא יכולה להכיל מעל 40,000 איש!

הקתדרלה היא דוגמא קלאסית לאדריכלות הגותית המאוחרת, שבה יש השפעה צרפתית יותר מאשר איטלקית. הסגנון הגותי בא לידי ביטוי באווריריות שלה, בגובה, בתמוכות הדואות, בעושר הפיסולי והאמנותי ובחלונות הגדולים. למרות גודלה העצום, היא נראית כמו חללית רגע לפני המראה. מעל הגג, בו ניתן לטייל, מתנשאים צריחים רבים, ובראש הגבוה מביניהם פסל המדונה.

אולם האורך הענק הוא בעל הקשתות הצולבות הגבוהות בעולם – 48 מטרים. מצדדיו ארבעה אולמות אורך נוספים, שניים מכל צד. ארבעים עמודי ענק תומכים בקמרונות הגבוהים. הקתדרלה בנויה בצורת צלב שבמרכזו כיפה מתומנת ומעליה מתנשא צריח המתנשא לגובה עצום של 108 מטרים. המבנה הכללי שלה מורכב מאוד ומבטא תפישׂות קוסמולוגיות ותיאולוגיות נוצריות, המצריכות ספר נפרד. הקתדרלה במילאנו הינה כמו ספר שנכתב באבן, ומסיבה זו היא אומצה כסמל – הן על ידי הבונים החופשיים והן על ידי בכירי האומנים ואנשי הדת באיטליה במשך הדורות. למרות שנבנתה במשך מאות שנים, יש לה תוכנית אב סדורה והתפתחות אורגנית, שבה החלקים השונים מתייחסים אחד לשני.

בתוך הקתדרלה מספר רב של סרקופגים, מזבחות ומונומנטים שהוקמו בה במהלך הדורות, וכל אחד מהם הוא סיפור ויצירת אמנות בפני עצמו. אחד הדברים המדהימים ביותר הוא אלפי הפסלים משיש המקשטים כל פינה בפנים הבניין ומחוצה לו.

אתרים נוספים במילאנו

המבצר של ויסקונטי, אשר הורחב ושופץ על ידי בית ספורצה, ומוכר בכינוי "קסטלו ספורצסקו" (Castello Sforzesco). את מגדל הכינה הראשי למבצר תכנן האדריכל המלומד אנטוניו אברלינו, המוכר בכינוי "פילרטה" (Antonio Averlino, Filarete).

קומפלקס הפאסאג'ים, מרכז קניות המורכב מכלול אדריכלי המשקף את האדריכלות הרומנטית (פעם נוספת בהשראת האדריכלות הצרפתית), עם חיפוי (תקרות) של זכוכית ומוטות פלדה. זהו קומפלקס המשקף את חשיבות מילאנו לכלכלה המודרנית, עם זיקה וקירבה גאוגרפית לערי אירופה.

בית האופרה "לה סקאלה" (La Scalla), אשר הושק בשנת 1778, נבנה על שרידי כנסייה (Santa Maria della Scala), בסגנון ניאו קלאסי, המחדד את הזיקה בין צורה לבין תוכן, כאשר האופרה חשבת ל"יצירת האמנות הכוללת": מוסיקה וריקוד, תיאטרון, אדריכלות וציור. לפני המצאת החשמל הואר המבנה במנורות שמן, כשבו נפגשה אצולת העיר.

ברגמו (Bergamo)

כ-40 ק"מ ממילאנו, בשיפולי הגבעות שיורדות מהרי האלפים, נמצאת העיר ברגמו, שהיא בירת הרנסאנס של צפון איטליה. כמו שאר איטליה, ברגמו היא עיר עתיקה שיסודותיה רומאיים, מצודה נישאה אל מול האלפּים. אך עיקר חשיבותה ופרסומה היו בתקופת הרנסאנס, אז הייתה קשורה לוונציה ונחשבה לאחת הערים היפות באיטליה.

מרכז העיר הוא הפיאצה וֶקיה (Piazza Vecchia). הכיכר תוכננה לפי מידות הגורמות לה להיראות גדולה ממה שהיא באמת, ומשתלבת בצורה מושלמת עם הבניינים שסביבה. באמצעה מזרקה יפה. צופה עליה מבניין המושל הסמוך סמל האריה המכונף של ונציה, אשר פרשׂה חסותה על ברגמו.[1] כיום שוכן בחלק מהבניין מוזיאון לאמנות, ובצד השני של הפיאצה – בניין העירייה.[2] זהו החלק החילוני של העיר. מעבר לבית המושל נמצא החלק הדתי – כיכר הדואומו. בכיכר זו נמצאת הקפֶּלה של משפחת קוליאוני (מהמשפחות החשובות בברגמו), שנחשבת לאחת מיצירות הרנסאנס היפות באיטליה, בית הטבילה, הקתדרלה הראשית של העיר (בה קבורים כמה אפיפיורים), ולידה כנסיית מריה מג'ורה, שבה סמלים אלכימיים מסתוריים.

בית הטבילה הוא אחת הדוגמאות היפות של סגנון הרנסאנס המוקדם. במקור הוא היה בתוך כנסיית מריה מג'ורה, אך הוצא החוצה בסוף המאה ה-19. בית הטבילה נבנה במאה ה-14 משיש ורונה אדום ולבן. אחד הדברים המיוחדים בו הם פסלים של התכונות הטובות, הנמצאים בנישות הצדדיות. יש בו ציורים מחייו של ישוע ופסל של יוחנן המטביל, והוא נפתח רק לצרכי טבילה.

את כנסיית מריה מג'ורה החלו לבנות במאה ה-12, והיא הסמל המובהק והחשוב של העיר. שיפוצים רבים נעשו במאה ה-14, כולל הוספת חזית דרומית מרשימה ואריות משיש. הפְּנים הוא בסגנון רומנסקי, אך עם קישוטים שנוספו יותר מאוחר בסגנון בארוק. מעניינים במיוחד הם הפנלים באזור המקהלה שנוצרו במאה ה-16 ובהם סמלים אלכימיים, כגון דרקון ואבן החכמים!

טורינו (Torino)

טורינו הוקמה בתקופה הרומאית כמחנה צבאי, ומכאן הסדר והסידור הישר של רחובותיה. אין כאן סמטאות מפותלות של עיר ימי-ביניימית, מכיוון שטורינו לא הייתה חשובה בתקופה זו ועלתה לגדולה רק במאה ה-16, עם הפיכתה לבירת ממלכת בית סבויה וממלכת פיימונטה. אלה בנו אותה כעיר מאורגנת ומסודרת, על בסיס התכנון הרומאי.

ב-1840 טורינו הפכה למרכז של תחייה אינטלקטואלית, היא הייתה הבירה של ממלכת פיאמונטה וסרדיניה בהנהגת ראש ממשלה נמרץ והמלכים של בית סבויה, ששאפו לאחד את איטליה בהנהגה אחת ומשתלטים על שטחים גדולים. אחד המכשולים בדרך לאיחוד איטליה היה האפיפיורות, וכך, במשך רוב המאה ה-19, היו יחסים מתוחים בין ממשלת פיאמונטה לבין הנצרות הקתולית, ואחת מתוצאות הלוואי הייתה מתן הרשאה לקבוצות רוחניות אלטרנטיביות לפעול בחופשיות, החל מכישוף והמשך במסמריזם.

בשנים 1850-1890 טורינו הפכה לבירת הרוחניות החדשה של איטליה. אנשים באו מכל איטליה וגם מחוצה לה למקום שבו יש שלטון אוהד והם יכלו לפתח את אמונתם ואת דרכם בחופשיות.

נוסף על כך, יש הטוענים שהנטיות האזוטריות של בית סבויה והעניין שלהם באלכימיה ומאגיה, הנוכחות של הבונים החופשיים ומסורת האזוטריקה המערבית עזרו להתפתחות טורינו כמרכז רוחניות חדשה, כפי שקרה בלונדון באותה תקופה. התיאוסופיה הייתה אחד הארגונים הפעילים ביותר בעיר, וממנה התפצלו כמה תת קבוצות. הנוכחות של המוזיאון המצרי הביאה ללידת קבוצות המתייחסות למאגיה ולרוחניות מצרית עתיקה.

טורינו נחשבת לעיר המאגיה של איטליה גם מסיבות הקשורות לגיאוגרפיה מקודשת ולאנרגיות אדמה: מבחינה גיאודטית (מיקום וכיוונים בכדור הארץ) היא נמצאת בקודקוד של שני משולשים: האחד הוא משולש המאגיה הלבנה, שקודקודיו הם פריז, פראג וטורינו, והשני הוא משולש המאגיה השחורה, שקודקודיו הם סן פרנציסקו, לונדון וטורינו. מסיבה זו קיים בטורינו גבול ומאבק בין מאגיה שחורה למאגיה לבנה, בין טוב לרע, דבר המתבטא במונומנטים של העיר.

נוסף על כך, טורינו היא מקום מפגש בין נהרות הפו והדורה ריפריה (Dora Riparia). לפי מדע הקווים הסינכרוניים, מקום מפגש בין נהרות מבורך באנרגיה חזקה.

בלב העיר נמצאת כיכר גדולה המחולקת לשניים בגדר שבאמצעה שער רחב. מצד אחד של הגדר נמצאת פיאצה ריאלה, המובילה אל ארמון המלך ואל הקתדרלה של העיר, מהצד השני פיאצה קסטלו ואליה צמודה מצודת העיר. הגדר היא הגבול שבין תחום המאגיה השחורה לתחום המאגיה הלבנה. פיאצה ריאלה היא אזור המאגיה הלבנה ואילו פיאצה קסטלו – אזור המאגיה השחורה.

משני צדי השער על הגדר יש שני פסלים גדולים של האחים קסטור ופולוקס רוכבים על סוסים (לכיוונים שונים). הם מסמלים את הטוב ואת הרע, את השחור ואת הלבן, ומעל לראשיהם כתרים ועליהם כוכבים מתומנים– והנה מעל אחד מהם המתומן הפוך, קודקוד הראש כלפי מטה, והוא מסמל את כוח הרע, השטן.

פולוקס וקסטור הם תאומים אך לא מאותו אב. שניהם נולדו ללדה מלכת ספרטה, אלא שאחד מהם, פולוקס, הוא בנו של זאוס, ואילו השני, קסטור, הוא בנו של טינדראוס מלך ספרטה. עקב זאת פולוקס נועד לחיי נצח ואילו קסטור בן תמותה. למרות השוני שני האחים אהבו זה את זה ולאחר שקסטור מת, לא ידע פולוקס את נפשו מרוב צער וויתר על חיי הנצח שלו כדי להיות עם האח האנושי. הדבר נגע מאוד ללבו של זאוס והוא הפך אותם לשני כוכבים, והם המרכז של מזל תאומים בשמיים.

הרוכב ולו הפנטגרם ההפוך פונה כלפי מערב, לכיוון פיאצה סטטוטו, היא מרכז המאגיה השחורה (פיאצה קסטלו היא בתחום המאגיה השחורה, אך לא המרכז שלה). במרכזה פסל מוזר שנבנה כזיכרון לפועלים שנהרגו בסלילת מנהרה לצרפת בסוף המאה ה-19. הפסל הוא כמו הר שאליו כבולים אנשים, ומעליו יש מלאך, אלא שבזוויות מסוימות המלאך נראה כמו שד, ועל ראשו פנטגרם הפוך – סמל השטן. האנשים נראים כבולים, כמו בקלף מספר 15 בטארוט. במרכז הפיאצה יש מכסה ביוב, ואומרים שהוא השער לשאול. בתקופה הרומית היה בית קברות באזור זה, וכנראה מתחת לפיאצה יש קטקומבות.

כמה מאות מטרים מפיאצה סטטוטו ישנה וִילה ובה התגורר הנביא הנודע נוסטרדמוס בשנת 1556. רבות מנבואותיו נכתבו כאן. בכניסה לבית יש אבן ועליה כתוב: "נוסטרדמוס שהה כאן, היכן שנמצאים גן העדן, גיהינום וכור המצרף, אני קורא לעצמי ניצחון, מי שמכבד אותי יזכה לתהילה, ומי שבז לי ידע מפלה שלמה".

טורינו היא העיר הרביעית באיטליה מבחינת אוכלוסייה. בעיר עצמה מיליון איש ועם הפרברים שסביבה היא מונה 2.2 מיליון, בהם מיעוט מוסלמי גדול. אלא שמבחינה כלכלית היא השלישית, לאחר רומא ומילאנו. בטורינו נמצאים מפעלי פיאט ולַנצ'יה. היא מקור השוקולד והגריסיני, הקולנוע האיטלקי, קפה לוואצה, ועוד. ממנה יצאה התנועה לאיחוד ועצמאות איטליה.

פיאצה קסטלו היא מרכז החיים של העיר טורינו. כיום יש שם מזרקות מרהיבות, שווקים, תערוכות ופעילויות שונות. לידה שוכן ארמון פלאזו מדמה, שכיום משמש כמוזיאון העירוני. צמודה אליו המצודה. אומרים שמתחת לארמון יש חללים תת-קרקעיים בהם קיימו המלומדים של שושלת סבויה ניסויים באלכימיה ומאגיה. מצפון לגדר נמצאת פיאצה ריאלי, שבקצה שלה ארמון מלכי פיימונטה וגנים יפים. במערבה נמצאת הקתדרלה העירונית, בזיליקה שבה נמצא תכריך הקבורה המקורי של ישוע, אחד מהשרידים הבולטים ביותר מחייו, מותו ותחייתו, שנקרא "הבד של טורין".

ממרכז העיר מובילות שדרות רחבות אל נהר הפּו ואל הארמונות הצופים עליו. בדרך נראה את המגדל המודרני של טורינו, שנודע כסמל העיר ושולט על קו הרקיע שלה. מהצד השני של הנהר נמצאת כנסיית אֵם האלוהים הגדולה (Church della Gran Madre di Dio), שנבנתה במאה ה-19 כהעתק של הפנתֵיאון ברומא. בכניסה לכנסייה נראות שתי נשים המסמלות את האמונה והדת. זו המסמלת את האמונה מחזיקה בידה גביע המזכיר את הגביע הקדוש, ומתבוננת לעבר הכנסייה, למקום שבו הוא אולי קבור. לזו המסמלת את הדת יש סמל של הבונים החופשיים – משולש על המצח, המראה על הקשר של טורינו לארגון מסתורי זה, על תפקידו בהתפתחות העיר והקשר שלו לשושלת בית סבויה. מסיבה זו נבנתה הכנסייה כהעתק של הפנתֵיאון, בניין המכיל בתוכו אדריכלות מקודשת מתקופת הרומאים.

מקומות מיוחדים נוספים בטורינו הם פיאצה סולפֶרינו (Solferino), שם ישנה מזרקה המתארת מלאכים ואת סודות הנצח, וגלריה סבאלפינו, המחברת את פיאצה קסטלו עם פיאצה קרלו אלברטו. כאן גר ניטשה, ולפי אמונת המקומיים המקום מביא מזל טוב. הוא נמצא לא רחוק מהמוזיאון המצרי.

המוזיאון המצרי

בטורינו נמצא המוזיאון היחיד בעולם מחוץ לקהיר, המוקדש כולו לתרבות מצרים עתיקה. לצד המוזיאון הבריטי זהו אחד המוזיאונים החשובים בעולם בנושא זה.

מי שייסד את המוזיאון היו אבות העיר, שהיו חברים בבונים החופשיים. תנועה זו אימצה את הפירמידות כסמל ומתייחסת אל מצרים כאל תרבות מפותחת שבה היה ידע מתקדם על מהות האדם. לאנשי המוזיאון היה חשוב להשיג פריטים מסוימים ממצרים, ובייחוד פסלים של האלה סח'מת, ואכן בקומת הקרקע יש שני אולמות ובהם אוסף מרשים ביותר (הגדול בעולם) של פסלים כאלה וגם אחרים. הפסלים נמצאים בחושך ומוארים בתאורה מיוחדת. בדמנהור טוענים שהאנרגיה שלהם עדיין פעילה, בייחוד בלילות ירח מלא, ואנשי דמנהור עורכים סיורים במקום.

פסלי האלה סח'מת (המופיעה גם בתור האלה בסתת – אחת משלישיית האלים החדשים של דמנהור) הובאו ממקדש מות בכרנך. היא הייתה אשתו של האל אמון ואמו של אל הירח חונשו, והם נקראו ביחד "השלישייה של תבאי". במקדש זה הציב המלך אמנחוטפ השלישי יותר מ-500 פסלים גדולים, מסודרים בשורות (כמו חיילי הטרה קוטה של הקיסר צ'ין בסין). הראשונים שחפרו את המקדש ומצאו את הפסלים היו ארכיאולוגים צרפתים במשלחת נפוליון, ואחריהם המשיך בחפירות בלזוני הגדול מאיטליה. הוא שלח שבעה מהפסלים למוזיאון הבריטי ורבים אחרים למוזיאוני הוותיקן ולטורינו (חלק מהפסלים הגיעו ללובר).

נוסף לפסלים יש במוזיאון ממצאים חשובים וייחודים רבים, כמו רשימת המלכים המצרית (רשימת טורינו), עותקים ראשונים של ספר המתים, מגילות קלף עתיקות, מומיות, אוצרות מקברים, ציורים, ארונות קבורה ועוד. המוזיאון הוקם כבר באמצע המאה ה-19, ובשל הימצאותו בטורינו נוצרו אגודות אזוטריות שעסקו במאגיה המצרית העתיקה ובמיסטיקה המצרית העתיקה.

הבד של טורין (Turin Shroud)

הבד של טורין הוא אחת התעלומות הגדולות של ההיסטוריה. כשישוע נקבר, נכרכה גופתו בבד תכריך כמנהג היהודים. לאחר שלושה ימים כשקם לתחייה נמצא הקבר ריק, ורק בד התכריך נשאר ועליו צרובה דמותו (כמו תשליל של תמונה). הבד הגיע בסופו של דבר לטורינו באיטליה ולכן הוא נקרא "הבד של טורין". חשיבותו טמונה בעובדה, שהוא מאפשר לנו לגלות את דמותו האמיתי של ישוע: איך הוא נראה? מה עבר עליו בצליבה ולפני כן? לפי ההסבר הנוצרי, הרי שגופו של ישוע הפך לאור לאחר מותו והתהליך הזה הוטבע בבד. כך או כך, השריד הקדוש עשה את דרכו מהמזרח התיכון אל אירופה[2] (צרפת) ובסופו של דבר מצא בית בטורינו במאה ה-16. ניתן לראות אותו בקתדרלה העירונית פעם בשנה, בחג הפסחא.

יש הטוענים שהבד הוא זיוף מימי הביניים, ולעומתם יש אחרים הטוענים שהוא אמיתי. צריך לזכור שתעשיית השרידים הקדושים הייתה ועודנה מרכיב חשוב בכנסייה הקתולית. באיטליה נמצאים שרידים קדושים רבים הקשורים לישוע, החל מהעורלה שלו (שהיא החלק היחיד שנשאר מגופו הפיזי – בתור יהודי הוא עבר ברית מילה), המשך בדמו, כתר הקוצים, המטפחת בה הוא ניגב את פניו, וכלה בתכריך שבו הוא נקבר.

בבדיקות מדעיות נמצאו בתכריך זרעי צמחים הפורחים בישראל בזמן האביב, וזה מובא כהוכחה לאמיתות התכריך. אם הבד הוא אמיתי הרי שהדמות המוטבעת עליו נותנת קצה חוט של הסבר אפשרי לגבי תחייתו של ישוע. לפי תורות המזרח האזוטריות, אדם שמגיע להארה יכול לעבור תהליך הנקרא קונדליני (Kundalini) שבו שבע הצ'קרות (מרכזי האנרגיה) נפתחות. במקרים קיצוניים זה יכול להתבטא בבעירה מיידית פנימית (Spontaneous Human Combustion), שבה הגוף נעלם. כשתהליך כזה קורה, הוא מתבטא בשחרור אנרגיה גדול ובהבזק של אור. ייתכן וזה מה שקרה לישוע, שנראה לפי התכריך כבעל מראה הודי מזרחי של מורה מואר, ולא כאירופאי בלונדיני כפי שהוא מופיע בדרך כלל בציורי כנסיות.[3]

אור שנוצר בתהליך הקונדליני הטביע את חותמו על התכריך, ולכן גם לא מצאו את הגופה בקבר. התהליך גרם לכך שישוע הפך לדמות רוח לא פיזית וכך הוא הופיע לפני התלמידים (לכן הוא גם אומר למריה מגדלנה לא לגעת בו). ההוכחה לכך היא שהדמות בתכריך מופיעה כמו תשליל של תמונה, ולא כהטבעה (הדפסה) פיזית. אם הוא אכן זיוף מלפני אלף שנה, כפי שטוענים חלק מהמדענים, כיצד ידעו אנשי ימי הביניים על תשלילים?

איבריאה (Ivrea)

איבריאה נמצאת בפתח של עמק האאוסטה המוביל לצרפת, אחד המעברים החשובים ביותר באלפּים. העיר הייתה יישוב קלטי קטן, הוא הפך לעיירה רומאית, לאחר מכן לעיירה לומברדית ומאוחר יותר לעיירה איטלקית. מסוף המאה ה-14 הוא בשלטון בית סבויה, שבנו בו את הטירה. הקתדרלה עתיקה יותר (מהמאה ה-10, ולה יסודות מהמאה ה-4) ובה נמצאים שרידיו של סנט בסוס, חייל מהלגיון התבאי הרומאי, שהוצא להורג על קידוש אמונתו. הסמל שלו הוא נוצת בת יענה, והוא מקשר אותו לאל המצרי של הפריון – בס.

בסוף המאה ה-10 אחד השליטים של איבריאה (ושמו ארדווין) הפך להיות מלך איטליה הקרולינגית, והייתה לו השפעה רבה בצפון. הוא נלחם בהשפעה הגרמנית והקים לשם כך רשת של מבצרים ושל מגדלים באזור, אחד מהם נמצא מעל אזור דמג'יל בדמנהור.

אחת לשנה מתקיים באיבריאה אחד מפסטיבלי האוכל היפים והחשובים באיטליה, והוא גם פסטיבל מסכות ונקרא "פסטיבל התפוזים של איבריאה".

המעצמות הימיות הגדולות

במאה ה-11 לספירה אירופה מתאוששת מחשכת ימי הביניים המוקדמים, האוכלוסייה מתרבה ומתפתחות ערים עם מעמד בורגני וכלכלת כסף (לעומת המאות שלפני כן, בהן האוריינטציה הייתה כפרית עקב פלישות הברברים), תהליך המביא להגברת הצריכה ולהתפתחות המסחר. במקביל לכך מתרחשת התבססות של מבנה החברה הפיאודלי ומפותחים האידיאל ושיטת הלחימה של האבירות. כל הגורמים הללו מביאים ליציבות, רווחה והתפתחות, שביחד עם שִכלולים בספנות ובייצור, נותנים לאירופאים יתרון על פני תרבויות אחרות. כמו כן מעודדים גורמים אלה סחר בינלאומי, אשר מתרכז בידיהן של כמה מערי איטליה העצמאיות, שהופכות למעצמות כלכליות ופוליטיות, ובראשן וֶנֶציה, פיזה וגנואה.

סחרה ופניה של גנואה מופנים כלפי המערב, החוף הצרפתי, ספרד וגם מעבר להם, בעוד שסחרה ופניה של וֶנֶציה מופנים כלפי הים האדריאטי ומשם למזרח – לביזנטיון, למזרח התיכון ומעבר לו. בשאר איטליה, אלה בעיקר הערים אמאלפי בדרום (שיורדת במאה ה-12 מגדולתה) ופיזה במרכז (שמהווה נמל מוצא לטוסקנה). מסיבה כלשהי יש יתרון לספנים ולסוחרים האיטלקיים על פני האחרים, ומצב זה נמשך עד עלייתה של ספרד ומציאת דרכי ההפלגה מסביב לכף התקווה הטובה.

למעצמות הימיות האיטלקיות היה תפקיד חשוב בזמן מסעי הצלב. הן היוו את הקשר בין אירופה ללבנט, עזרו בכיבוש נמלי הארץ, וכתוצאה מכך קיבלו פטור ממיסים והטבות מסחריות. באותה תקופה התפתח הסחר באריגים וטקסטיל בין מזרח ומערב, שחלקו היה קשור לדרכי המשי מהמזרח הרחוק וחלקו להתפתחויות בייצור ובקשר עם ארצות הצלבנים. פיזה, גנואה, וֶנֶציה וערי איטליה האחרות מתעשרות מהסחר המתפתח ומשתמשות בכספים בכדי לבנות מבנים מפוארים – ובעיקר קתדרלות עירוניות נפלאות. זה הולך יד ביד עם השתפרות שיטות הבנייה באירופה (הם לומדים איך לבנות מהמזרח) והתפתחות סגנונות אדריכלות חדשים, כגון הסגנון הגותי.

גנואה (Genoa)

השם גנואה משמעו שער, שיבוש של שמו של אל העיר יונוס – אל השערים בעל הפנים הכפולים. ואכן, גנואה היא השער של איטליה למערב הים התיכון, ובמיוחד לצפון איטליה – לשפלת הפו המאוכלסת והפורייה. כבר בתקופה הרומאית היא הייתה עיר נמל חשובה. אבל עיקר חשיבותה הוא בימי הביניים, עת היא מתפתחת להיות מעצמה כלכלית ופוליטית בינלאומית, המתחרה עם וֶנֶציה ופיזה על ההגמוניה במימי הים התיכון.

הסמל של העיר הוא הצלב של סנט גורג' (צלב אדום על רקע לבן), שהוא הקדוש המגן שלה. בזמן מסעי הצלב הביאו הגנואזים את האנגלים באוניות לישראל תחת הדגל של סנט ג'ורג', ולכן הדגל הזה אומץ גם באנגליה. החיה של גנואה היא הגריפון (חיה אגדית בעלת גוף של אריה, ראש וכנפיים של עיט) המופיע בסמל שלה. בימי הביניים סימל הגריפון את הטבע הכפול של ישוע, שהוא גם אלוהי וגם אנושי.[1]

בגנואה נמצאו הרבה שרידים קדושים נוצריים הקשורים, משום מה, לפרצופו של ישוע, וביניהם אייקון מפורסם שעליו מצויר פרצופו האמתי, המפית של וורוניקה שעליה הוטבע פרצופו, מדליון עם הפנים הקדושות שניתן לעיר על ידי יוחנן פלאולוגוס הקיסר הביזנטי (גנואה עזרה לביזנטיים לכבוש מחדש את קונסטנטינופול מידי הוונציאנים ב-1261). אלא שהשריד החשוב והמסתורי ביותר הוא אגן-גביע זכוכית ירוק, שבו לפי האגדה השתמש ישוע בסעודה האחרונה לרחיצת ידיים ובו נאסף דמו (וזה אומר שהאגן הוא הגביע הקדוש). מדובר בקערה מזכוכית ירוקה שמצאו הצלבנים במסגד הגדול בקיסריה בזמן מסעי הצלב. היא נלקחה מקיסריה, הובאה לקתדרלה של גנואה והוצגה לימים בתור הגביע הקדוש (מעניין לציין, שגם הצורה הטופוגרפית של גנואה היא של קערה הנושקת לים).

נוכחות הגביע הקדוש בגנואה מראה שהעיר הייתה מרכז פעיל של הטמפלרים וההוספיטלרים, המסדרים הצבאים האביריים של ימי הביניים. במאה ה-12 מופיע בארץ ישראל סוג חדש של אבירים נזירים, המאורגן במסדר סודי שנקרא "הטמפלרים". יש האומרים שהם עסקו בנצרות מיסטית וידעו סודות הקשורים לחייו של ישוע. בין חוגי האבירים הטמפלרים מופיעים סיפורים על חפץ פלאי הנושא את תכונותיו של ישוע, וכל מי שנחשף אליו זוכה להארה ולחוויה של העולם העל חושי. על פני השטח, אלה הן רומנסות תמימות על החיפוש אחר הגביע הקדוש, אבל מתחת לפני השטח, אלה אלגוריות על מסע החיפוש הרוחני.

האבירים הרוחניים (הטמפלרים) ואגדות הגביע הקדוש מופיעים בעיקר בצרפת ובאנגליה,[2] אלא שגנואה באותם ימים קשורה למעגל תרבותי זה, שנמצא ממש מעבר לפינה. יש לזכור שצרפת באותה תקופה הייתה המדינה המאוכלסת והמתקדמת ביותר באירופה. תנועת הנזירוּת הקרטזית, שמקורה ברפורמות של קלוני, הרפורמטורים והתיאולוגים הגדולים של המאה ה-12 כגון ברנרד מקלרבו ותומס אקווינוס, הרומנסות, האבירות, שירת הטרובדורים, האהבה החצרונית – כל אלה התחילו, התפתחו ופעלו בצרפת.

במאה ה-16 עולה ספרד לגדולה ומחליפה את צרפת ככוח האירופאי החשוב ביותר. יש אומרים שהאימפריה הספרדית הייתה במידה רבה אימפריה ספרדית גנואזית. ה"ספרדי" המפורסם ביותר בעולם – כריסטופר קולומבוס – הוא בן גנואה. הצי הספרדי הסתמך במידה רבה על המסורת הימית הגנואזית, והכלכלה הספרדית – על מערכת הבנקאות המפותחת של גנואה. בזכות הקשר עם ספרד מגיעה גנואה לעידן של שגשוג ורווחה המתבטא, בין השאר, בבניית כנסיות רבות בסגנון הבארוק.

כיום גרים בגנואה והסביבה קרוב למיליון איש, ושוכן בה הנמל השני בחשיבותו ובגודלו בים התיכון לאחר מרסיי. גנואה היא בירת מחוז ליגוריה האיטלקי. העיר חידשה לאחרונה את פניה והנמל עבר מתיחת פנים. יש בו טיילות, בתי קפה ופסלים מונומנטאליים העולים מתוך המים. מהנמל עולים בסמטאות אל הכיכר המרכזית ובה מזרקת מים יפה. בדרך נמצאת הקתדרלה העירונית בעלת המתאר הגותי המרשים. בנוסף ל"גביע הקדוש" (האגן הקדוש) נמצא בקתדרלה הנפלאה ארון עם אפרו של יוחנן המטביל, הפטרון של גנואה ופירנצה ושל המסדרים האביריים והבונים החופשיים, וכן נמצאות בה עצמותיו של הקדוש לאורנטה.

הפְּנים של הקתדרלה הוא רומנסקי, בעוד שהחזית נבנתה בתחילת המאה ה-13 בסגנון גותי, סגנון חדש שביטא תפישׂה רוחנית דתית חדשה.

וֶנֶציה (Venezia)

מאזור מילאנו, ברגמו ומערב עמק הפו, מקום רשת דרכי עולי הרגל המובילים מצפון אירופה לרומא ואזורי ההרים הקדושים, נפנה מזרחה אל וֶנֶציה, כשבדרך אנחנו עוברים (ואפשר לעצור) על פני וֶרונה היפה.

השליח מרקוס היה אחד מארבעה כותבי הבשורה הנוצרית. לפי המסורת הקתולית הוא התלווה אל פטרוס במסעותיו בעולם, ולאחר שזה הגיע לרומא, הוא נסע לאלכסנדריה וכתב את מה ששמע מפיו כבשורה על פי מרקוס, שנחשבת מבחינה כרונולוגית לראשונה מבין ארבע הבשורות. אם כך הדבר, הרי שאך טבעי הוא ששרידי גופתו יגיעו לאיטליה. זה היה הצידוק של סוחרי וֶנֶציה שהגיעו לאלכסנדריה במאה ה-9 לספירה, גנבו את השרידים הקדושים, והביאו אותם ברוב פאר והדר לוונציה, שהייתה כוח מסחרי ופוליטי עולה באותה תקופה.

כשהגיעו השרידים (עצמות) לוונציה נבנתה עבורם קתדרלה מפוארת שנקראה בזיליקת סן מרקו. הקתדרלה שופצה במאה ה-11, ומה שמייחד אותה זה סגנון הבנייה הביזנטי, פסיפסי זהב מרהיבים, אפקט קולי (הד) מיוחד, ואוצרות אמנות ופיסול שנשדדו מקונסטנטינופול וממקומות נוספים ברחבי העולם (עבודות האמנות בתוכה נוצרו על פני מאות שנים). מול הקתדרלה נמצאת כיכר סן מרקו שהיא הלב של העיר, ולידה ארמון הדוג'ה (השליט).

וֶנֶציה שוכנת בקצה הים האדריאטי, ובתור שכזו מבטה הופנה תמיד כלפי מזרח. בנוסף לכך, כבר מימי היווסדה של ההתיישבות במאות ה-5–6 לספירה (הרפובליקה נוסדה בסוף המאה ה-7), העיר הייתה סמוכה ומושפעת מנחלות הביזנטיים ברוונה הסמוכה, שהתקיימו עד למאה ה-8. החל מהמאה ה-9 עלתה בהדרגה קרנה של וֶנֶציה (בעזרת הקדוש המגֵן החדש של העיר – מרקוס), והיא השתלטה במאות הבאות על שטחים באזורי הים האדריאטי והים התיכון, מחליפה לימים את ביזנטיון ככוח הימי החשוב במזרח הים התיכון.

וֶנֶציה הייתה מעורבת במסעי הצלב, עזרה לצלבנים בכיבוש ערי החוף של הארץ, וזכתה עקב כך לזכויות סחר ולהטבות שהגדילו את עושרה וכוחה. ב-1204 יוצא מסע הצלב הרביעי לשחרור ירושלים מהמוסלמים בהנהגתה של וֶנֶציה, אלא שבאמצע הדרך הצבא פונה לקונסטנטינופול במקום לירושלים (הוונציאנים היו בסכסוך עם הביזנטיים) ומצליח לכבוש את העיר המופלאה וליצור שם ממלכה קתולית וֶנֶציאנית. הכיבוש מתלווה בשוד אוצרות ועתיקות גדול. כתוצאה ממנו, הוונציאנים משתלטים על הסחר של קונסטנטינופול והמזרח. אלא שהביזנטיים משיבים מלחמה שערה ומצליחים לכבוש מחדש את העיר ב-1265 בעזרתה של גנואה, יריבתה של וֶנֶציה על ההגמוניה בים התיכון ובאיטליה.

הנפילה של קונסטנטינופול לא הרפתה את ידם של הוונציאנים. המאה ה-14 עומדת בסימן השתלטות וונציאנית על חופי הים האדריאטי וחלקים מיוון, אלא שבאופק מורגש כבר כוחם העולה של העותומאנים.

במאות ה-15–16 עומדת וֶנֶציה בראש המאבק בעותומאנים ומצליחה לעצור את ההתקדמות הימית שלהם בקרב לפאנטו המפורסם – אך זה קורה רק בעזרת התערבותה של מריה הבתולה. בתקופה זו מתפשטת וֶנֶציה לתוך חצי האי האיטלקי ויוצרת את מה שנקרא וֶנֶציה היבשתית (אולי כפיצוי על אובדן חלק מנחלותיה בים האדריאטי וביוון לידי העותומאנים); אלא שהיא מסתבכת בסדרה של מלחמות מול ברית של כוחות שחזקים ממנה, שמסתיימת בתבוסה. מתקופה זו והלאה מתחילה קרנה של העיר לרדת. מה שתורם לכך הוא גילוי דרכי הספנות החדשות מסביב לכף התקווה הטובה ואובדן המונופול על הסחר עם המזרח.

יש הרבה מה לראות בוונציה, אולם בראש ובראשונה – את קתדרלת סן מרקו. למותר לציין שוונציה היא עיר שרחובותיה הם תעלות מים, שאין כמותה בשום מקום אחר בעולם.

רוונה (Ravenna)

בירת מחוז רוונה במרחב אמיליה רומניה (Emiglia Romania). חשיבות העיר מצויה ראשית בהיותה בירת "האימפריה הרומית המערבית" כמעט בכל שנות המאה החמישית לספירה. בשנת 476, עם נפילת האימפריה הרומית, שימשה העיר כבירת הממלכה האוסטרו – גותית (Ostrogothic), עד להפיכתה לחלק מהאימפריה הביזנטית בשנת 540. הממלכה האוסטרו גותית נבנתה על בסיס קבוצות ולאומים אשר היוו את הענף המזרחי של הגותים, אנשי אירופה ובריטניה. מנהיגי הממלכה נטו להמשיך ולשמור על החוקים ועל הנוהגים החברתיים אותם קידמו הקיסרים הרומיים. קיסרי האימפריה הביזנטית, מנגד, ביקשו להחליש את עקרונות התרבות הרומית "המערבית" ולקדם תרבות, אמנות ואדריכלות המבוססים על התרבויות והארצות ממזרח לרומא.

בכך מצויה חשיבותה ההיסטורית של רוונה: מרחב עירוני על אדמה איטלקית אשר מהווה מצע לעיצוב דרכים חדשות של מחשבה בדת ובפוליטיקה, בתרבות ובאמנות. המורכבות הדתית של העיר, אשר כפי שנראה במהלך הסיור משתקפת גם בסגנון ובתכנים של האמנות הויזואלית, שורשיה מצויים בפעילות ובשלטון המלך האוסטרוגותי תיאודוריק, המכונה "הגדול" (Theodoric the Great, 454 – 526). המלך נשלח על ידי קיסר המזרח זנו (Zeno) לכבוש את החוף המזרחי של איטליה; רוונה נכבשה בשנת 493. תיאודוריק וממשיכי דרכו היו נוצרים אריאנים, אשר אמנם ביקשו לקדם חיים של שלום עם הנוצרים האורתודוכסים, אך עם זאת ללא קיום חיי קהילה משותפים. הזרם האריאני בנצרות הוקם על בסיס חייו ואמונתו של אריוס הקדוש (Arius, 250 – 336 A. D.), אשר הטיף באלכסנדריה. האריאנים מאמינים כי ישו נולד (או "נוצר") בשלב כלשהו של קיום העולם, ולכן הוא לא היה קיים תמיד. הגות זו היותה אתגר למחשבה הנוצרית (במערב ובמזרח) אשר האמינה כי השילוש הקדוש משקף מהות אחת של האל וכי ישו איננו נפרד מ"האל האב" (God the Father).

תיאודוריק מת בשנת 526 לספירה. הפלישות הנרחבות לאיטליה מן המזרח החלו בשנות השלושים, כאשר כיבוש איטליה הושלם בשנת 554.

רומא הופכת להיות נוצרית במאה הרביעית לספירה. שינוי זה כרוך במעבר מקום מושב הקיסר והבירה מרומא לביזנטיון, שנקראת מאז קונסטנטינופול (כיום איסטנבול). במאה ה-5 נופל החלק המערבי של האימפריה לידי הברברים, ואילו החלק המזרחי מחזיק מעמד. האימפריה נקראת מזמן זה והלאה האימפריה הביזנטית. במאה ה-6 מתחזקת אימפריה זו ומשתלטת מחדש על איטליה. מרכז הכובד של השלטון הביזנטי הוא בעיר רוונה בצפון איטליה ולא ברומא. רוונה הופכת להיות בירת איטליה בתחילת המאה ה-5 (היא הייתה מוגנת על ידי ביצות, בעוד שרומא הייתה חשופה לפלישות הברברים). במאה ה-6 מוקמת רוונה מחדש כמרכזו ובירתו של החלק המערבי של האימפריה הביזנטית המתפשטת. במסגרת זו נבנות בה כנסיות שמהוות השראה להתחדשות מסורת האדריכלות האירופאית בימי הביניים, והחשובה שביניהן היא קתדרלה מתומנת בשם סן ויטאלה (San Vitale).

בזיליקת סאן ויטאלה

הכנסייה המפוארת נבנתה במאה ה-6 לספירה, על ידי הקיסר יוסטיניאנוס. היא נמצאת ליד שער הכניסה של העיר העתיקה. מבחוץ אי אפשר להבחין ביופייה, אך כשנכנסים פנימה מתגלה ייחודה. זוהי הכנסייה השמורה ביותר מהתקופה הביזנטית ואחת החשובות והעתיקות באיטליה – מבנה מתומן גדול ומרשים שבצדדיו אפסיסים ואמבולטוריום ובהם פסיפסים מרהיבים. הפסיפסים של רוונה נחשבים ליפים מסוגם בעולם, פסגת היצירה הביזנטית. המיוחד בהם הוא העידון והצבעים המרשימים – ירוק, כחול, צהוב וצבעים נוספים שהם נדירים בפסיפסים. באפסיס הראשי פסיפס של הקיסר יוסטיניאנוס ואשתו תיאודורה. פסיפס זה הביא את קרל הגדול, במאה ה-8, לחשוב שהם אלה שהקימו את הבניין, ולכן הוא בנה את כנסייתו הראשית באאכן במתכונת סאן ויטאלה. אלא שמי שבנה בפועל את הכנסייה היה הבישוף של רוונה באותה תקופה – מקסימיאנוס. כך או כך, כנסיית רוונה וזו שבאאכן היוו את ההשראה להתפתחות הסגנון הרומנסקי, החל מהמאה ה-10.

במרכז האולם המתומן קבר הקדוש סאן ויטאלה, מודגש על ידי משחקי אור וצל. צורת המתומן שימשה מבני זיכרון והנצחה מכיוון שהיא מזכירה את התחייה של ישוע ביום השמיני של השבוע הקדוש. האולם בנוי משלוש קומות: חלק עליון שבו חלונות המכניסים אור, חלק אמצעי ובו מרפסות וחלק תחתון ובמרכזו הקבר. החלוקה המשולשת מסמלת את התפישׂה הביזנטית של שלושה עולמות – פיזי, רוחני, ועולם ביניים שנמצא בין שניהם – עולם של מלאכים, אנרגיות, ישויות.

בפסיפסים שעל הקירות שמסביב לאולם היררכיה של קדושה, המתגברת לקראת האפסיס המרכזי במזרח. באפסיס זה מוצג ישוע כשהוא יושב על כדור הארץ, בידו האחת מגילה המסמלת את החוק ואילו בידו השנייה הוא מחזיק זר ניצחון. האפסיס נמצא בתוך אחת משמונה צלעות המתומן. הפסיפס מראה שישוע הוא מעל העולם, מעל הטבע. המספר שמונה נתפש בנצרות כמסמל את העל-טבעי, הנצחי. החוק של ישוע נובע ממקור אלוהי. הניצחון הוא על המוות. בפסיפסים האחרים שלפני האספסיס מופיעים מוטיבים תנ"כיים: סיפור מלכיצדק, עקדת יצחק, ישעיהו, ירמיהו, משה, קין והבל ואחרים, שהם פרה-פיגורציה (סיפור מקדים) להופעתו של ישוע.

 

מאוזוליאום גאלה פלאסידיה (Mausoleum of Gala Placidia)

גאלה פלסידיה היתה בת היקסר הרומי תאודוסיוס הראשון (Theodosius I). חוקרים מאמינים כי הסרקופג של גאלה, כמו גם זה של בן הקיסר, הוצבו במבנה בתקופה מאוחרת יותר. מחשבה זו עולה לאור התכנית האדריכלית, אשר איננה משקפת מאוזוליאום (מבנה קבורה), בדומה למאוזוליאום של תיאודוריק הנכלל בסיור. בבסיס התכנית מצויה בזיליקה (מבנה אורך), אליה צמודה קאפלה עיקרית אחת. המתכננים שמרו על מוטיבים צורניים רומיים מובהקים: הקשתות העייורות והגמלון, וכמובן השימוש בלבנים רומיות. פנים המבנה מוגדר בקשתות רחבות וגבוהות, כאשר הלונטות [Lunets] (המשטח המחבר בין הקשת לקיר) עוטרו בפסיפסים ביזנטיים. תוכן הפסיפסים הוא במהותו אפוקליפטי (המדגיש את "חזון אחרית הימים") ואת תפקיד ישו כמורה וכשליח, זאת על רקע המכלול הקוסמי, המיוצג על ידי שמיים כחולים זרועי כוכבים זורחים. הפסיפס המפורסם ביותר מתאר את ישו כרועה הטוב. זוהי דוגמא אחת מיני רבות לעניין של אמנים נוצרים באמנות של רומא הפאגאנית.

בית הטבילה האריאני (Arian Baptistry)

נבנה על ידי תיאודוריק הגדול במפנה המאות (החמישית והשישית); המבנה בנוי על בסיס תכנית הרכזית בצורת אוקטוגון, עם ארבע נישות וכיפה. פנים המבנה מעוטר בפסיפסים המתארים את טבילת ישו (יוחנן המטביל – אשר טבל את ישו בנהר הירדן) ואת תהלוכת אבות הכנסייה. אופני הייצוג המיוחדים מהווים נקודת מוצא להבנת דמות האדם באמנות ואת תנועת האדם בטבע.

המאוזוליאום של תיאודוריק (Mausoleum of Tehodoric)

בנו מאבן איסטריה (Istria) לפי מוצא חומר הבנייה אשר הובא ממזרח הים האדריאטי (קרואטיה של היום). שיטת הבנייה מוכרת בכותרת ,אופוס קואדראטום" (Opus Quadratum): לבני אבן המונחות זו על גבי זו באופן ישיר וללא טיח. זוהי תכנית רומית מסורתית בקנה מידה קטן, החובקת בתוכה רמזים למבנים כגון הפנתיאון ברומא (מקדש "כל האלים"), עם מוטיבים עיטוריים (מינוריים לרוב) של האדריכלות הגותית המוקדמת; הקשתות העיוורות מבוססות על מסורת רומית; אלו הן קשתות מאוזנות גם מבחינת הגובה שלהן (הקשתות הגותיות צרות וגבוהות יותר). עיטורי הנישות בקומה השנייה משקפות מסורת אחרת באדריכלות, אשר לא בהכרח זוכה לכותרת ברורה או חד משמעית; כן ניתן לטעון כי בתקופות של מעבר ושל שינויים תרבותיים, כאשר ערים נחשפות לאמנים מאזורים שונים, אנו מזהים מגוון "נסיונות" באמנות ובאדריכלות, אשר הופכים את הסגנונות השונים למורכבים וליוצאי דופן.

סן אפולינר החדשה (San Apolinare Nuovo)

תיאודוריק הקים את הכנסייה בראשית המאה השישית לספירה ככנסייה אריאנית; כאשר לאתר הועברו שרידי הקדוש אפולינאר, אשר נולד באנטיוכיה, סבל מרדיפות הקיסר וספסיאן והוביל את עדר הכבשים לרוונה. סוג מעין זה של סיפור נועד להפוך לפופולרי ביותר בקרב מטיפי הנצרות, אשר ביססו את הפצת הדת הנוצרית על סיפורי המרטירים (Martyrs).

כנסיית סן אפולינר החדשה מכונה כך מכיוון שהקיסר הביזטנטי יוסטיניאן הראשון שיפץ את המבנה וויעד אותו לבטא את "נצחון" הנצרות האורתודוכסית על זו האריאנית. מבט מן החוץ חושף את התכנית הבזיליקלית (מבנה אורך של הכנסייה); רמז למסורת רומית באדריכלות נראה בגמלון החותם את גג הכנסייה, אך שילוב החלון הכפול (עם עמוד קטן במרכזו) מלמד על מסורת ביזנטית מאוחרת יותר. נקדיש את הסיור להבלטת עיטור פנים הכנסייה: עמודי שיש צבעוני, עם כותרות מורכבות, אשר רובן מזכירות את הכותרת העתיקה הקורינתית. כותרות אחרות מלמדות על תופעת "השימוש המשני", המוכרת בהיסטוריה של האדריכלות בשם "ספוליה" (Spolia). תוכן מעניין נחשף בתוך הפסיפסים: מעשי הנס של ישו הנראים בקיר הימני (בהם ישו תמיד צעיר, וללא זקן); וסצינות מתוך הפסיון ותחיית ישו בקיר השמאלי (בן ישו אדם מבוגר יותר, פניו עטויות זקן). גם פסיפס זה משקף נקודת מוצא ייחודית להבנת השפעת מסורות הלניסטיות ורומיות באמנות על האמנות הנוצרית. עוד נדון בתרומת העיטור להתפתחות אמנות הפורטרט בציור המערבי.

כנסיית סן אפולינר בקלסה (San Apolinare in Classe)

הכנסייה נבנתה במקביל לכנסייה של סן ויטאלה (אמצע המאה השישית לספירה). בדומה לכנסיות אחרות ברוונה, גם בחזית הכנסייה הנוכחית אנו מזהים כיצד הגמלון רומז למסורת רומית באדריכלות. החלון המשולש משקף, מנגד, מסורות מזרחיות אותן הרומים לא הכירו. פנים הכנסייה עשיר ביותר בעיטור מגוון: עמודי השייש היווניים בוהקים בבהירותם; קומת התאורה מכניסה אור חם באופן אחיד לחלל הספינה המרכזית ולשני אגפי הצד; את המבט מושך מייד הפסיפס המעטר את קשת הניצחון. מעל הקשת נראה ישו, דמותו בתוך מסגרת עגולה, כשדמותו מוקפת בארבעת האוונגליונים. דמות הקדוש אפולינר נראה במרכז הפסיפס, על רקע צמחיית גן העדן, כשלצדיו שנים עשר הכבשים

הערות

[1] במאה ה-15 מתפשטת הרפובליקה של וֶנֶציה ומתרחבת כלפי היבשה.
[2] הכיכר החלה להיבנות במאה ה-14 לפי תוכנית-על שהושלמה רק לקראת סוף המאה ה-18.

[2] ראשית דבר הוא הגיע אל אדסה מירושלים. במאה ה-5 נלקח לקונסטנטינופול. ב-1204, עם כיבוש העיר על ידי הצלבנים, הוא נלקח לצרפת ומשם לטורינו.
[3] במבנה בירושלים בשם נוטרה דאם יש (בקומת הכניסה) מוזיאון קטן ומרתק המציג העתק בגודל אמיתי של התכריך, מספר את קורותיו, מראה מה ניתן ללמוד ממנו ומציג הולוגרמה של ישוע, כפי שהוא מצטייר מהתכריך.

[1] באופן כללי, הגריפון הוא סמל עתיק מאד, המופיע כבר במצרים ומסמל מעבר בין ממדים, הוא מופיע רבות באמנות ימי הביניים, כולל בכותרות של עמודים.
[2] ראו ספר "הגביע הקדוש" בסדרת טיולי תרבות ורוח, הוצאת פראג. 2020