הנצרות הקופטית –  מי הם למעשה הקופטים?

השליח הראשון אל הקופטים, היה לפי האגדה סנט מרקוס, כותב הבשורה השנייה, תלמיד ישיר של פטרוס, ודמות חשובה בירושלים של הנוצרים הראשונים. לפי הסורים בביתו הייתה הסעודה האחרונה הוא היה זה שהלך עם כד המים בשוק. הוא היה אחד מ70 התלמידים של ישו. לפי האגדה הוא הגיע לאלכסנדריה במטרה לחפש אנשים שאליהם הוא יוכל להעביר את הבשורה, בינתיים הוא ניגש לתקן את סנדליו אצל סנדלר בשם אנניוס. במהלך התיקון הסנדלר דפק את אצבעו, וצעק, כתוצאה מהכאב "אלוהים הוא אחד". מרקוס הבין שהגיע לאדם הנכון. הוא ריפא את הסנדלר מפצעו. ולאחר מכן, לאחר שהסנדלר שאל אותו מנין כוח הריפוי שלו, הוא סיפר לו על ישו ועל הבשורה שלו. הסנדלר נהיה, כמובן, נוצרי, וכך כל בני ביתו, ואחר כך הסנדלר הפך להיות הפטריארך הראשון של אלכסנדריה ביחד עם שלשה אבות, שבעה דיאקונים, ואחד עשר משרתים נוספים. לפי האגדה הנוצרים המצריים הראשונים היו כנראה מקהילת היהודים היווניים שחיה באלכסנדריה, וזה ניתן להבין מהקריאה: "אלוהים הוא אחד".

פעולתו של מרקוס באלכסנדריה והקמת הכנסייה והקהילה שם הרגיזה מאד את הפגאניים, בזמן הפסטיבל של סרפיס, שהיה בדיוק בזמן הפסחא, קהל גדול נכנס לכנסייה, תפש את מרקוס וגרר אותו ברחובות אלכסנדריה. הוא נזרק שותת דם לכלא. בלילה הייתה רעידת אדמה גדולה ומלאך הופיע לפניו ואמר לו כך: הו מרקוס, משרת האלוהים, הראשון מבין הקודשים במצרים, ראה שמך נכתב בספר של החיים הנצחיים ואתה נספר בין השליחים הקדושים, הזיכרון שלך לא ישכח לנצח…" לאחר מכן ישו הופיע לפני מרקוס.

בבוקר ההמון המוסת הוציא את מרקוס וגרר את גופתו בכל רחבי העיר עד שמת, שניסו לשרוף את גופתו שלח ישו סערה גדולה שפיזרה את הכנופייה, והמאמינים יכלו לקחת אותה ולקבור אותה בכנסיה, שם היא נמצאת עד היום.

סנט מרקוס

בברית החדשה מופיע יוחנן מרקוס כמלוום של המיסיונרים הראשונים פאול וברנבס. הוא היה בקשרים קרובים עם ברנבס, גם קשרי משפחה, כנראה בני דודים. הוא ליווה את פאול וברנבס בשליחות הראשונה שלהם לסלווקיה וקפריסין כעוזר, ואז הוא נסע איתם לפמפליה באסיה הקטנה, שם הוא עזב אותם וחזר לירושלים (הכל מופיע במפעלות השליחים ובמכתב אל הקולוסיאנים). העזיבה של מרקוס גרמה לריב בין ברנבס ופאול, כשפאול תכנן את המסע השני הוא הציע זאת לברנבס וברנבס הציע לקחת אתם גם את מרקוס, פאול סרב בתואנה ש"אחד שעזב אותם בפמפיליה" לא זכאי להימנות על חברתם. כתוצאה מהריב דרכם של פאול וברנבס נפרדה וברנבס לקח אתו את מרקוס לקפריסין בעוד שפאול חזק לקיליקיה וסוריה.

מרקוס נחשב קרוב לפטר מכיוון שבמכתב של פטר הראשון הכותב מעביר דרישת שלום לקוראים ממרקוס שמזוהה עם מרקוס האוונגליוני המדובר.

לפי המסורת הנוצרית הבשורה על פי מרקוס היא רשומות של דברים שקיבל מרקוס מפטרוס. מרקוס הוא המתרגם או המפרש של פטרוס. קלמנט מאלכסנדריה שחי בסוף המאה השנייה אומר שמרקוס העביר לנו בצורה כתובה את הדברים שנאמרו על ידי פטרוס, לפי דבריו מרקוס כתב את הבשורה שלו ברומא בזמן שפטרוס עדיין לימד. הוא מסתמך על הפסוק במכתב הראשון של פטרוס: "זו אשר בבבל, שנבחרה יחד אתכם, שולחת לכם ברכות, וכך גם בני מרקוס". זו אשר בבל מפורש כרומא, קהילת רומא. יש מפרשים שאומרים ש"זו אשר בבבל" הכוונה היא למצרים. וזאת לפי גון כריסוסטמוס.

יחד עם זאת המקור הראשון המוסמך שמתאר את תפקידו של מרקוס כמייסד הכנסייה במצרים הוא אאוסוביוס, היסטוריון הכנסייה שחי בקיסריה במאה ה4. "אומרים שמרקוס זה היה הראשון לצאת למצרים ולהטיף את הבשורה, שהוא כבר כתב לעצמו, והראשון שארגן את הכנסיות באלכסנדריה". לפי אאוסוביוס מרקוס הגיע למצרים 15 שנה לאחר מות ישו.

בשורות סודיות

ישנו מכתב מקלמנט מאלכסנדריה, שיש וויכוח בין החוקרים בנוגע למהימנותו, על בשורה סודית שנכתב על ידי מרקוס בהיותו באלכסנדריה. קלמנט מצטט קטע מבשורה זו שבה ישו מקים מהמוות צעיר ומקבל אותו בטקס לילי ארוך של חניכה. וכך כותב קלמנט:

"באשר למרקוס, אס בזמן שהותו של פטרוס ברומא הוא כתב סיכום של מעשי אדונו, לא, יחד עם זאת, מספר על כולם, ולא מרמז על הסודיים שבהם, אלא בוחר את אלו שהוא חשב שהם השימושיים ביותר למען הגברת האמונה של אלו שהודרכו. אך כשפיטר מת כקדוש, מרקוס הגיע לאלכסנדריה, מביא עמו את רשימותיו ואת אלו של פטרוס, שמתוכם הוא העביר לתוך הספר הקודם שלו את הדברים המתאימים לכל מה שתורם להתקדמות כלפי ידע (גנוסיס). וכך הוא חיבר בשורה רוחנית יותר למען השימוש של אלו שכבר נהיו מושלמים. למרות זאת, הוא לא פתח עדיין את הדברים שאי אפשר לבטא אותם, וכן לא כתב את שיעורי החניכה של האדון, אך לסיפורים שכבר נכתבו הוסיף עוד אחרים ויותר מכך, הביא מספר אמרות שהוא ידע שהתרגום שלהם, על ידי המיסטיקן, יוביל את השומעים לתוך המשכן הפנימי ביותר של האמת החבויה על ידי שבעה צעיפים. וכך, לסיכום, הוא סידר מראש את העניינים, לא בחוסר זהירות ולא בטרוניה, לפי דעתי, ובמותו, הוא השאיר את החיבור שלו בכנסייה של אלכסנדריה, היכן שהוא גם כיום מאד נשמר, ונקרא רק לאלו שעברו כבר חניכה לתוך המסתורין הגדולים".

סנט קלמנט

קלמנט מאלכסנדריה 150-215 היה אחד מהתיאולוגים הנוצרים הראשונים הגדולים שניסה לחבר את הגנוסיס לזרם המרכזי. הוא היה בקיא בפילוסופיה היוונית, כנראה בזכות היכרותו עם הספרים שבספרייה המפורסמת באלכסנדריה. הוא היה מורו של אוריגנס

על עשרה הפטריארכים הראשונים של אלכסנדריה, לאחר מרקוס, אנחנו לא יודעים הרבה, חוץ מאשר את שמם. הדמות הממשית הראשונה בהיסטוריה של הכנסייה המצרית הוא הקדוש הגדול סנט קלמנט. העובדה שעשרה הפטריארכים הראשונים כמעט ולא מוזכרים, מרמזת על כך שבאותה תקופה הנצרות במצרים הייתה נזילה, נוטה, אולי, לכל מיני זרמים כופרים, ולכן אין בהיסטוריה המאוחרת של הכנסייה אזכורים אליה, ורק סנט קלמנט נכנס לתוך האורתודוקסיה הרשמית, וגם זאת עם הסתייגויות.

קלמנט היה יווני במוצאו. בתור ילד גדל כפגאני, כשהתבגר שלל אמונה זו בגלל השחיתות המוסריות שבה, ויצא למסע ברחבי העולם הנודע באותה תקופה בחיפוש אחר האמת: הוא עבר ברחבי יוון, הגיע לאסיה הקטנה, ישראל, ולבסוף לאלכסנדריה, שם התיישב. במהלך הדרך פגש מספר אנשי קודש ואמונה נוצריים והפך למאמין.

קלמנט התיישב באלכסנדריה ולימד בבית ספר התיאולוגי הנוצרי החשוב בתקופתו, הוא אומץ על ידי מנהל האקדמיה הנוצרית באלכסנדריה, מוסמך לכומר, ולימים כנראה שגם מנהל אותה, לא הרבה ידוע על חייו ועל נסיבות מותו. מה שנשאר ממנו הוא בעיקר יצירותיו, שהידועות ביניהן נקראות ה"טרילוגיה". הוא הושפע מאד מזרמים פילוסופים וגנוסטיים, נחשב לנוצרי שהושפע ביותר מהמורשת ההלנית. נשען על הפילוסופיה הסטואית וזו של אפלטון, והכיר כנראה את המיסטיקה היהודית. הוא חיבר מספר ספרים המחברים בין הפילוסופיה לבין הנצרות. קלמנט טען שאפלטון ופיתגורס קיבלו את הידע שלהם ממצרים העתיקה, הוא העמיד תלמידים רבים כשהחשוב שביניהם הוא אוריגנס – שעליו נשענו האבות הקפדוקים (גרגורי מנזיאזן, גרגורי מניסה ויוחנן פה זהב – כריסוסטמוס).

הספר הראשון שהוא כתב – פרוטרפטיקוס protrepticus, יוצא כנגד האלילות היוונית, ומראה על ידע נרחב של קלמנט בתחום זה. הוא מסביר בפרוטרוט את שלבי התפתחות האמונה הפגאנית והטעויות שבה, ומהלל את אפלטון שבתפישתו את עולם האידיאות והלוגוס יש מעין הקדמה למחשבת ה"לוגוס" הנוצרית.

הוא כתב ליוונים ,משכנע אותם שהמיתולוגיה והאמונות שלהם לא מושלמות, מתווכח איתם על תפישותיהם ואמונתם. ומשתמש בידע הרב שיש לו בכדי לגרום להם לקבל את הנצרות. היווני היחיד שהוא מקבל זה אפלטון שלפי דבריו הקדים את ישו בהבנתו. הוא יוצא כנגד האורפיזם וכתות המסתורין על חוסר הבהירות שלהם והטקסים השטותיים, וכנגד עבודת האלילים של הפולחנים והאלים בדמות אדם או עץ. הוא טוען שדת זה תוצר אנושי, אנתרופומורפי, כפי שטענו הפילוסופים היוונים, ושאם בני אדם היו בצורת פרה, אזי לאלוהים הייתה צורה של פרה, ומכאן שאיננו אלוהים עליון.

במילים אחרות הוא האיש שחיבר את הידע הקדום של העולם ההלני עם הנצרות, הוא הסתובב בכל העולם, וניסה להכיל את התיאוריות הגנוסטיות והמיסטיות האחרות של תקופתו בתוך הנצרות, הייתה לא השפעה חשובה בנצרות הקופטית, אתיופית, וחלקים מהאורתודוקסיה, למרות שחינו סר באיזה שהוא שלב מהקתוליות.

הספר השני שלו הוא פדגוגוס pedagogus בו הוא מתייחס ללימוד של ישו  בתור מורה. קלמנט שואב מרעיונות סטואים, צריך אפטיה apatheia שוויון נפש לעולם הזה, אבל גם אאופטיה, הרגשה טובה. הוא מעודד מסיבות ושמחה, צריך לבטא את השמחה באל.

קלמנט מחלק את החיים לשלושה חלקים (כמו אפלטון): אופי, פעולה ורצונות. הספר השני מתייחס לפעולות מוסריות בחיים שישו מלמד אותנו כמו ילדים. אדם צריך לחיות לפי השכל – הלוגוס, וזה מה שמרחיק אותו מחטא. אך רק דרך אמונה בישו נוכל להגיע להארה ולישועה. הוא נשען על הפילוסופיה הסטואית אך מתרומם מעבר לה, וזה מה שנותן לו את הכוח, זה מה שגרם לחברה משכילה ומפותחת כמו זו שהתקיימה באלכסנדריה – מרכז הידע של העולם העתיק, להימשך לכיוון הנוצרי. אנשים כמו קלמנט שהוסיפו את פלפל האמונה לתבשיל.

הספר השלישי – סטרומטס Stromateis הוא כמו שדה של פרחים במגוון צבעים וצורות (לפי האנלוגיה של קלמנט עצמו). הוא נוגע בנושאים פילוסופים ואזוטריים ייחודיים, מה שהביא אנשים כמו פוטיוס הגדול במאה ה9 להתייחס אליו בכבוד רב, ויחד עם זאת לא להסכים לחלק מהדעות המובעות בו..

יש לו ספר נוסף ובו ידע אזוטרי הממשיך מסורת היהדות הנוצרית (כתות האביונים וכד'), אלו דברים שהועברו רק במעגל סגור למאמינים.

קלמנט גם כותב שמרקוס כתב ספר נוסף ובו התורה הסודית ששמור באלכסנדריה (מופיע במכתב מר סבא שלו, החשוד באי אותנטיות).

קלמנט מתחיל פרשנות של הברית החדשה, וטוען שאי אפשר להבין את הדברים כפשוטם, הוא מדבר על מראה של הלב שצריך לנקות, ואפשרות להגיע לגנוסיס. הוא האמין במחזור קוסמי, נצחיותה של המחשבה, וזהותו של ישו עם הלוגוס.

מאפיין של קלמנט הוא השוויון שהוא מטיף לו ביחד לנשים: אלוהים הוא גם זכר וגם נקבה, וכך גם ישו למרבה הפלא. האוכריסט זה חלב היוצא משדיו של ישו (האימא) ומזין את הילדים המאמינים. קלמנט תומך בנשים ממלאות תפקידים בכנסייה ומונה נשים גדולות בהיסטוריה שנותנות לו השראה. כנראה שהיה נשוי, למרות שלא יודעים על כך במפורש.

קלמנט מנסה ליצור סוג של גנוסטיקה נוצרית, הוא חי בתקופת השיא של הגנוסטיקה, ומותח את גבולות הנצרות ככל האפשר.

לקלמנט הנפש הגנוסטית היא תדמית אלוהית, נשית כמו האלוהים עצמו, מעוטרת עם מעלות מושלמות, בהתאם לפעולה היוצר של הטבע, משמעת, והגיון, והנפש שכך התייפתה, יכולה, ונעשית המקדש של רוח הקודש.

לסנט קלמט חשובה התפילה המנטאלית, בטענו שאפשר לשלוח למעלה תפילה לא מדוברת, אם רק האדם שמתפלל מביא את כל המאמץ הרוחני שלו לכך לפי הקול הפנימי של המחשבות, בפניה לא מופרעת אל האלוהים. תפילה, הוא אומר, היא יחסים ותקשורת עם האל, ולמרות שאנחנו פונים אליו מבלי לפתוח את השפתיים, בשקט, הזעקה שלנו תגיע אליו מהמעמקים הכי פנימיים של הלב, ובעוד אנחנו חושבים על אלוהים, הוא יהיה לידנו ובתוכנו.

לקלמנט הנפש היא תדמית אלוהית, נשית כמו האלוהים עצמו, מעוטרת עם מעלות מושלמות, בהתאם לפעולה היוצר של הטבע, משמעת, והגיון, והנפש שכך התייפתה, יכולה, ונעשית המקדש של רוח הקודש. הנפש עצמה מודעת למטרתה הגבוהה, ומכירה עצמה להיות נפרדת ממה שהוא רק זמני ונעלם

מאמרותיו:

"ישנה סוג של האצלה אלוהית שמואצלת לתוך כל האנשים ללא יוצא מן הכלל, אך במיוחד היא נכנסת לתוך אותם אלו שמבלים את זמנם במדיטציה, מסיבה זו הם מודים, ולו גם נגד רצונם, שאלוהים הוא אחד, לא נברא וקיים לנצח, ושהיכן שהוא למעלה הוא באמת קיים לנצח. גם השמש לא יכולה לגלות לנו את האלוהים האמיתי. ההיגיון או המילה נותנת חיים, שהוא השמש של הנפש, לבדו מסוגל לעשות זאת, דרכו ורק דרכו, כשקרניו זורחות על המקומות הסודיים ביותר של המחשבות, עין הנפש מוארת".

"מההתחלה, הייתם נצחיים וילדים של חיים נצחיים, וביקשתם לקחת על עצמכם מוות, כך שתוכלו לנקז אותו לתחתית ולהרוס אותו, שהמוות ימות בכם, ודרככם, מפני שאם תהרסו את העולם, מבלי שאתם עצמם תהרסו, אתם האדונים של היקום ונצחיים."

"תפילה היא יחסים ותקשורת עם האל, ולמרות שאנחנו פונים אליו מבלי לפתוח את השפתיים, בשקט, הזעקה שלנו תגיע אליו מהמעמקים הכי פנימיים של הלב, ובעוד אנחנו חושבים על אלוהים, הוא יהיה לידנו ובתוכנו."

יוסטינוס מרטיר Justin Martyr

מבחינה תיאולוגית מי שמקדים את קלמנט זה יוסטינוס מרטיר 100-165

הוא ניסה לשכנע את הקיסר אנטונינוס פיוס להפוך להיות נוצרי, טוען שהזרעים של הנצרות, הלוגוס, הופיעו כבר לפני ישו, וכך אפשר לחבר הוגי דעות יוונים ורומאים גדולים לרעיון הנוצרי כמו אפלטון או וורגיליוס, הוא נולד בשומרון ואולי יש כאן קשר למסורת המיסטית היהודית ולגנוסטיקה הקדומה בדמותם של שמעון מאגוס ותלמידיו. הוא הקים בית ספר ברומא וכתב ספרים. הוא לבש שמלת פילוסוף, אימץ את האידאולוגיה הסטואית של זרע המילה. התייחס לתחייה וטען שמלכות שמיים מתעכבת כי אלוהים רוצה לתת הזדמנות לעוד אנשים להיפך לנוצרים.
הוא למד פילוסופיה וסטואה אך טען שהפילוסופים של ימי קדם למדו אזוטריקה במצרים. זאת ועוד, הפילוסופים של ימי קדם למדו מהנביאים והתנ"ך.
הוא עסק בגנוסטיקה ודיבר על המראה של הלב

יוסטינוס מרטיר טוען שאין לייחס לאלוהים תכונות אנושיות, כל מה שנאמר על דיבור עם מלאכים וכו' מתייחס ללוגוס, בעקבותיו טוען קלמנט שהמילים בתנ"ך יד, רגל, חרון אף אלוהים צריכות להיות מובנות באופן אלגורי.

אוריגנס origen

פעל וחי במאה ה3 לספירה והיה אחד מהוגי הדעות החשובים, לא שגרתיים, מקוריים ושונים, בהקשר של התפתחות רוחניות, פילוסופיה ותיאולוגיה נוצרית. מחשבתו שמרה על המיסטיקה הנאו פלאטונית בתוך הנצרות, והשפיעה על גדולי הדור במאה שלאחריו. בגלל השונות של דעותיו מעולם לא הוכרז כקדוש, והיו מספר ניסיונות להכריז עליו ככופר, אולם השפעתו הייתה כל כך גדולה שאנשים כמו אתנסיוס ויוחנן כריסוטמוס התנגדו לכך בכל תוקף.

הוא נולד למשפחה נוצרית ענייה באלכסנדריה, שנת 185. בהיותו ילד הוצא אביו להורג בגלל אמונתו והוא עבר להשגחת אישה עשירה. הוא למד בבית ספר לקתכיזם של קלמנט והפך למורה בכיר שם, מחדש את בית הספר ומחזק אותו בזמן תקופת הרדיפות. אוריגנס נהיה תומך עיקרי של הנוצרים הנרדפים ומורה של האמונה. בכדי להתקיים מכר את ספרייתו, לימד במשך היום ולמד במשך הלילה. הוא חי חיים סגפניים ויש אומרים שאף סירס את עצמו.

בשנת 212 הוא העביר את מרכז התעניינותו לפרשנות ספרי הקודש, לומד לצורך כך עברית ומוצא אדם עשיר שיתמוך בו (אמברוז מאלכסנדריה – אותו העביר לאורתודוקסיות מאמונה גנוסטית וולנטינית), אוריגנס החל מקדיש את כל זמנו לעבודה הדתית ספרותית, הוא החל במפעל אדיר של הערות על  הברית החדשה והתנ"ך, מתחיל ביוחנן, ממשיך בבראשית, תהילים ואיכה. הוא כתב על התחייה מחדש ועל עקרונות הדת הראשונים, לרשותו עמדו שבעה סטנוגרפים (רושמים) ועשרות כותבים ומעתיקי ספרים שמומנו על ידי אמברוז ידידו, את מהשרת ההוראה הוא השאיר לתלמידיו וממשיכי דרכו

האור העולה ממפעלו של אוריגנס הכריזמה שלו והשפעתו, הביאו כנראה לקנאה מצד פטריארך אלכסנדריה שהחל לרדוף אותו. אוריגנס מצא מקלט בקיסריה ישראל, שם היו לחברו אמברוז קשרים עסקיים ואנושיים חשובים. בשנת 231 עבר לקיסריה, התקבל בברכה על ידי פרנסי ומנהיגי העיר והקהילה הנוצרית המקומית, והמשיך את מפעלו הספרותי משם. הוא ייסד מעין בית ספר להוראת הנצרות, בו נשא דרשות פעמיים בשבוע. בין הדברים שלימד מטאפיזיקה ופיזיקה. בין לבין הוא הגיע לאתונה, ובילה שלוש שנים בקפדוקיה.
אחד התומכים הכי חשובים שלו היה בישוף ירושלים אלכסנדר (שניהם תלמידים של קלמנט מאלכסנדריה), יחד הם יצרו בירושלים ספריה גדולה של ידע.

במהלך השנים הפך אוריגנס למגן הנצרות ואלופה כנגד הכפירות הגנוסטיות, הוא ידע לשכנע אנשים לעזוב את אמונתם הקודמת ולהפוך לאורתודוקסים  פעל כנגד ה"מאמצים" (קבוצה גנוסטית שטענה שישו הוא בן מאומץ לאלוהים, ולא בן אמיתי) בסוריה בהצלחה רבה וגם בירדן. בשנת 250 עונה קשות על ידי הרומאים שרדפו את הנוצרים מחדש, וכתוצאה מכך מת ב253 בקיסריה, מקום קברו אינו ידוע ויש אומרים שבצור.

אוריגנס ערך את ה"הקספלה" נוסח של התנ"ך בשישה תרגומים שונים בשפות שונות. הוא היה פרשן התנ"ך החשוב ביותר של תקופתו, מפרש את הטקסט הן מבחינת משמעות והן מבחינה אלגורית. אוריגנס פיתח את מדע האלגוריה של כתבי הקודש, בעיקר לגבי הברית הישנה: השמדת שבע עמי כנען אלגוריה לחטאים. יהושע זה ישו. וכו. בנוסף לכך כיוון במידה רבה אלו טקסטים צריכים להיות כלולים בברית החדשה בעתיד ואלו לא.

הנצרות קיבלה החלטה אסטרטגית בתחילת דרכה, לכלול את התנ"ך בספרי הקודש, ולבנות את התפישות הנוצריות המופיעות בברית החדשה על בסיס המבנה הקדום של התנ"ך. אפשר היה להתחיל מהתחלה, אך ההחלטה הייתה לכלול את מה שהיה קודם לכן. לצורך כך היה צריך עבודת פרשנות והתאמה מסיבית שבה אוריגנס לוקח תפקיד מרכזי. בנוסף לכך היה צורך בגשר בין הפילוסופיה והמיסטיקה היוונית, כפי שהיא מופיעה בבתי הספר של פיתגורס ואפלטון, ובין הפילוסופיה והמיסטיקה הנוצרית, וגם בזה אוריגנס מילא תפקיד מכריע. הוא הראשון שהציע מבנה פילוסופי של דוקטרינה נוצרית הכולל בתוכו אלמנטים נאו פיתגוראים ונאו פלאטוניים.

הוא התייחס לנושאים כמו גלגול נשמות, קוסמולוגיה ועולמות של מלאכים, אוניברסליות של נשמות והאיחוד של כל היצורים, אוריגנס טען לקיום קודם של הנשמות, התאחדות של הכל בסוף העולם, כולל השטן, כנראה שהאמין גם שהבן נחות מהאב. אוריגנס כתב חיבור נגד הפילוסוף הפלטוני קלסוס ונחשב למורה הנוצרי הרוחני של דורו. אוריגנס מעניק לנצרות רובד נוסף, מעמיק ורוחני, שלא היה לה קודם לכן. ומסיבה זו כתביו משמשים בסיס לכל מי שחיפש רובד זה לאחר מכן.

מאמרותיו של אוריגנס

"הכוח לבחור טוב או רע הוא באפשרות כולם"

"יהיה אשר יהיה הידע שנקבל מאלוהים, בין אם על ידי הרהור או תפישה, אנו חייבים להאמין שהוא בהרבה דרגות יותר טוב ממה שאנו חושבים שהוא"

"החיילים האמיתיים של ישו צריכים להיות מוכנים להילחם למען האמת, לעולם, ככל שזה תלוי בהם, לא להרשות לאמונות שווא לחדור אליהם"

"אם כל הדברים נעשו על ידו, וודאי שכך גם ההתגלויות הנפלאות שהיו לאבות והנביאים, ונהיו עבורם סמלים למסתורין הקדוש של הדת".

"אנו מחויבים לכן להגיד שכל מי שמדבר מה שזר לדת משתמש בהרבה מילים, בעוד שזה שמדבר את מילת האמת, גם אם יעבור על כל השדה ויגיד כלום, אומר תמיד את המילה האחת"

פרשנות אלגורית של ספרי הקודש

לפי גון קורט בנצרות לא הייתה הרבה פרשנות אלגורית מכיוון שהנטייה הרווחת הייתה לטיפולוגיה. אב הכנסייה אוריגנס origen (185-253) הוא הסמכות העתיקה בענייני אלגוריה, ממשיך המסורת האלכסנדרונית של פילו האלכסנדרוני (20לפנה"ס – 50לספירה)

הוא לוקח את הפסוק מיוחנן ה' 39 "אתם מחפשים את הכתובים בחושבכם שתמצאו בהם חיי נצח, ואלו הם שמעידים בשמי". ומשתמש בו כמפתח למשמעות כל התנ"ך וגם ספר יוחנן, אוריגנס חושב שצריך לשנות ולפרש בצורה אלגורית את המשמעות המילולית הגלויה לעין. לפי אוריגנס צריך לשנות את הבשורה הגלויה לחושים כך שתהיה אינטלקטואלית ורוחנית, כל אחד יכול לקרוא את הטקסט ולדעת את העובדות שמצוינות בו, אבל האנרגיה צריכה להיות מכוונת לחדור אל עומק המשמעות של הבשורה וחיפוש האמת שבתוכה כשמסירים ממנה את דגמי המשמעות המוקדמים

אוריגנס מבחין בשלוש רמות בפרשנות הטקסט: הגלויה, המוסרית והרוחנית מיסטית. זה מקביל לגוף, נפש ורוח באדם. הפרשנות הרוחנית לפי אוריגנס מתייחסת לישו והאמיתות היקומיות, הפרשנות המוסרית לניסיון בני האדם. בתוך הפרשנות הרוחנית ישנם פרשנויות כריסטולוגיות (הקשורות לישו), אקלסטיולוגיות (הקשורות לכנסייה), מיסטיות, ואסכטולוגיות (בקשר לעתיד וסוף הימים).

לדוגמא: ירושלים במובן הפשוט זה שם של מקום, במובן המוסרי זה התייחסות לנפש המאמין, במובן הרוחני זאת הכנסייה של ישו. ובמובן האסכטולוגי זה ירושלים החדה, העיר הרוחנית.

האלגוריה אפשרה פתרון בעיות בטקסט, אוריגנס היה משוכנע שבטקסט היו אלפי מקרים שנכתבו כאירועים שקרו, אך למעשה לא קרו באופן אמיתי, "הם אבסורדים ובלתי אפשריים". אבל יש להם משמעות אלגורית. לדוגמא כשהשטן מנסה את ישו ולוקח אותו להר גבוה להראות לו את ממלכות העולם (מתי ד' 8) זה אבסורד ובלתי אפשרי מבחינה פיזית

לפי פילו האלכסנדרוני עלייה לרגל לארץ הקודש היא כניסה לתוך עולם הפילוסופיה, ארץ שנותנת פירות, ותומכת בצמחים אלוהיים ותכונות, הנדודים של אברהם לארץ המבוטחת זה אלגוריה לנפש האנושית שאוהבת מעלות ונודדת בחיפוש אחר האלוהים האמיתי

גון קורט מביא כדוגמא את משל השומרוני הטוב (לוקס י' 29-37) כפי שהוא מפורש על ידי סוורוס מאנטיוכיה severus of Antioch (528) סוורוס מתייחס לתחילת המשל: אדם מסוים היה יורד מירושלים ליריחו, ומסביר: האדם זה כל האנושות, ירושלים זה המצב השמיימי שלה, הירידה היא מצבו הנוכחי של המין האנושי הנופל לתחתית של יריחו.
סוורוס לוקח את הפרטי בסיפורי ומשלי הברית החדשה והופך אותם למצב הכללי של האנושות.

קלמנט ואוריגנס והתורה הסודית

התפישה הנוצרית במאות 2-3 לספירה היא שהעמקה גורמת לתובנה, אדם צריך לחפש את הסודות החבויים בלב, אין קבוצה סודית ונבחרת, וזה הוביל לצניעות, הנצרות הושפעה מהפרשנות האלגורית לכתבי הקודש היהודית, מספרות אפוקליפטית ואזוטרית וממסורות בעל פה. המסורות האזוטריות הובילו לתהליך של הפנמה, שהפכה למאפייןשל שלהי התקופה העתיקה. קלמנט ואוריגנס מובילים תהליך של מעבר מאזוטריות חיצוניות למיסטיות פנימית. אין יותר הבדלה, הידע פתוח לכל, תלוי ביכולתו ומהותו של האדם. ויחד עם זאת הם שומרים על המרכיבים האזוטריים הקדומים

השפה של קלמנט היא זו של כתות המסתורין, וכנראה שהרקע שלו הלני. הוא מתייחס הרבה לאפלטון. לפי שיטתו ישנם שני סוגים של נוצרים, הפשוטים ואלו היודעים, השלמים. הם נקראים גנוסטים ונשענים על העברה של מסורת בעל פה מישו לתלמידיו הקרובים והלאה.

הוא כתב ספר בשם סטורמטס Stromateis שבתוכו מוחבאת אמת, הוא מכין את הבן אדם להתגלות, בסופו של דבר אדם יכול להתחבר ללוגוס או הידיעה האלוהית, וזה נעשה דרך אמונה. לפי דבריו הוא מחביא רסיסים של האמת בתוך הטקסט.

האמת היא כמו גוף שצריך לפרק אותו למרכיבים מפוזרים, בכדי שמי שלא ראוי לא יוכל לקבל אותה. ומי שראוי צריך להוכיח עצמו ככזה על ידי חיבור החלקים.

לפי אוריגנס היהודים רואים את כתבי הקודש רק בצורה החיצונית פשטנית שלהם, בעוד שהנוצרים מסוגלים לחדור למשמעות הפנימית, נבואית שלהם. יחד עם זאת הוא מכיר במסורת מיסטית יהודית, ישנה משמעות כפולה של הטקסט ומתעניין בה. אחד מהמורים שלו היה יהודי, כפי שמוזכר בכתבים, אבל לא כתוב בדיוק מה הוא לימד אותו.

לפי אוריגנס כשהיהודים שואלים את יוחנן, האם אתה אליהו? זה מראה על אמונה שלהם בגלגול נשמות. היו להם כתבים חיצוניים סודיים.

לפי אוריגנס ספר "שיר השירים" הוא אזוטרי, מתאר את אהבת אלוהים לנפש. יש לו פרשנות על ספר זה. בנוסף על כך הוא מחשיב כאזוטריים את הפרקים הראשונים בבראשית והפרקים הראשונים והאחרונים ביחזקאל העוסקים במרכבה ובחזון המקדש. גם בחוקים יש רמת פשט של מוסר ורמת סוד אלוהי. לדוגמא בעשרת הדברות.

משה העביר את הידע הסודי לכוהנים שידעו משמעות הקורבנות והפולחן. הייתה קבוצה ששמרה את הידע העמוק, אך עם השנים הוא אבד, ולרבנים יש רק את המשמעות החיצונית.

אוריגנס דן בקשר בין עשרים ושתיים אותיות עבריות לבין עשרים ושניים ספרי התנ"ך, ובחשיבות של האות האחרונה באלף בית העברי – ת שהיא הסמל של הצלב הנוצרי.

אוריגנס נותן פרשנות האלגורית לבראשית פרק כו' פסוק 30 שבו יצחק עושה משתה לאבימלך מלך גרר (בבאר שבע), וטוען שזה מתייחס למשתה של המושלמים שבו מתגלים הסודות האלוהיים. יש שם אלוהים נסתר שידוע רק ליהודים, וגם שמות הערים בכנען מחביאים בתוכם סוד. הייתה לו פרשנות על תהילים שמופיעה בפילוקליה (ספר של הנזירים בהר אתוס). לפי אוריגנס הטקסט הוא בית עם הרבה חדרים נעולים, יש מפתח ליד כל כניסה, אבל הוא לא בהכרח של הדלת שלידו.

לשיטתו יוחנן לימד תורה בעל פה סודית על המשמעות העמוקה של הטבילה והתפילה ולכן באו אליו מכל קצוות הארץ. גם יוחנן התלמיד של ישו (בחזון יוחנן) וגם הנביא יחזקאל בלעו מגילה, ומכאן שהם העבירו את הידע בעל פה, ישו לימד את התלמידים דברים שלא יכלו להעביר בכתב, הוא עשה זאת במקומות מבודדים ובעל פה. הוא לימד בבית הכנסת והדברים היו כה עמוקים שאי אפשר היה לכתוב אותם, הוא ממשיך את המסורת האזוטרית היהודית. המסתורין נועד לאלו שנהיו אור, ישו לימד אותו בבית שאליו יכלו להיכנס רק הקרובים.

הבן ורוח הקודש הם שני הכרובים מעל ארון הברית, שומרים את השער לידע הנסתר, לגן העדן. ישנה בשורה אינטליגנטית ורוחנית שהיא מעל הפשט של ארבע הבשורות המקובלות. הפשטנים מכירים את אופיו הארצי של ישו ולא יכולים להכיר את אופיו האלוהי.

אוריגנוס מבדיל בין נצרות פשוטה לאזוטרית, כשם שיש שני סוגי יהדות, אלא שעל הנוצרים המוארים לא לאבד קשר עם שאר הקהילה. הגנוסטים הפרידו בין שני סוגי הלימוד, אלא שאוריגנס אומר שאלו אותם טקסטים, אותו לימוד, רק שהמואר רואה בזה משמעות אחרת, מעמיק לחדור בעזרת צניעותו וטוהר ליבו. הוא רואה דברים אחרים במקום שבו הפשטנים רואים מציאות פיזית.

דויד הלפרין טוען שאוריגנוס, למרות שלא ידע עברית, פגש בקיסריה את התורה המיסטית היהודית, למד על המרכבה ועל הפרדס.

אנתוניוס הקדוש – מייסד תנועת הנזירות

את הידע על סנט אנתוני אנחנו שואבים מספרו של אתנסיוס – פטריאך אלכסנדריה במאה ה-4. הוא הפך את אנטוני למושג, כשם שגרגורי הגדול הפך את בנטיקטוס למותג.

הוא נולד בשנת 251 לספירה בדלתא של מצרים, הוריו היו בעלי אחוזה עשירים, בגיל שמונה עשרה הוא ירש את הונם, ואז קרא את הפסוק בברית החדשה שבו ישו עונה לאדם ששואל אותו מה לעשות בכדי להיות מאמין?

ישו אומר: כל מה שהוא צריך לעשות זה למלא את מצוות התורה.
אותו איש שואל: אבל מה מעבר לכך?
וישו אומר מכור את רכושך, תן את הכסף לעניים, ולך אחרי.
אנטוני מבין זאת כהוראה לעזוב את הכול וללכת להתבודד עם ישו בשממה.  הוא מוכר את האחוזה שלו, נותן את הכסף לעניים והלך להיות נזיר במדבר.

באותה תקופה היו נזירים במקומות מבודדים ולא רק נוצרים. במצרים הייתה את כת יהודית נזירית בשם "תרפויטים" המופיעה בכתבי פילון האלכסנדרוני. שהיו לה מרכזים לא רחוק מאלכסנדריה. התרפויטים הקדישו חייהם להגות קונטמפלטיבית, חיו בתאים מבודדים, ועסקו בריפוי, בדיוק כמו הנזירים הנוצרים הראשונים. הם קראו בצורה אלגורית את תהילים, הנביאים, התורה, וספרים משל עצמם, מפרשים דרך מפתחות של מספרים וידע אזוטרי.

אנתוני עוזב את הארץ הנושבת ופונה למדבר ניטריה, כמאה ק"מ דרום מערב לאלכסנדריה, שם חי במשך שלוש עשרה שנים בבידוד סגפני, השטן ניסה אותו דרך שעמום, עצלות וחזיונות של נשים, אבל הוא התגבר על הכל דרך כוחה של התפילה. הוא עבר לגור בתוך קבר נטוש, סגר את הדלת והתקיים מאוכל שהביאו לו הכפריים, מקדיש חייו לאל, השטן שפחד מדבקותו והצלחתו היכה אותו מכות נמרצות עד שהתעלף, וכך מצאו אותו הכפריים. הם לקחו אותו לכנסייה שם התאושש והבריא. הו אז הוא ניסה מקום מרוחק יותר – הר בשם דר אל מאמון ליד קורקודופוליס. שם מצא מבצר רומאי נטוש בו גר במשך עשרים שנה.

השטן תקף את אנתוני גם במקומו החדש, דרך חזיונות של חיות פרא הבאות לתקוף אותו, אנתוניוס צחק להם וקרא בשם אלוהים והם התפוגגו כלא היו. הוא חי בבידוד מושלם, מקבל אוכל מהכפריים דרך חור בקיר, ומייעץ לאנשים מעבר לקיר במילים בודדות, הוא היה לוקח אספקה לשישה חודשים, חי בצמצום ומקדיש זמנו לתפילה, הגות ומאבק בשטן.

לאחר עשרים שנה, להפתעת כולם, הוא יצא מהמבצר בריא ומואר, לאחר שהתגבר על כל המכשולים. אנתוני נהייה סלבריטי גדול, האגדה על האדם שהתמודד עם השטן בבידוד במשך שלושים ושלוש שנה התפשטה כאש בשדה קוצים ושמעו הגיעה לכל קצוות מצרים. הוא פנה לפיום הסמוכה לנצר את האנשים שם, הלך לאלכסנדריה ב311 לנחם את הנרדפים על דתם ומתוך רצון להיות מרטיר, אך לאכזבתו זה לא עלה בידו. המושל של אלכסנדריה פשוט לא רצה להרוג אותו. מדי פעם היה חוזר למבצר שלו בהר. רבים באו אליו לבקש עצה וברכה, עד שבסופו של דבר הוא עזב את המבצר והלך לחפש מקום מבודד יותר במדבר המזרחי. אבל כשמקום כזה נמצא החלו עולי הרגל להגיע גם לשם.

לאנתוני לא הייתה ברירה: הוא יצר קהילה של נזירים שעבדו ולמדו והתחיל ללמד אחרים, מייסד מנזר הקיים עד היום. יום אחד שמע קול שאמר "צא וראה", הוא יצא החוצה וראה מלאך לבוש בלבוש מוזר, עומד מתפלל ולאחר מכן יושב ואורג יחדיו עלי דקלים. הקול אמר: "אנתוני, עשה זאת ותמצא מנוחה". ואכן הלבוש נהיה לבושם של הנזירים הקופטים והמלאכה הפכה להיות מלאכתו של אנתוני עצמו. לפי האגדה אנתוני מת בגיל המופלג של מאה וחמש שנה (שנת 356), תלמידיו המשיכו את דרכו אחריו, הוא העביר את הסמכות לסנט מקריוס, אמרותיו ואמרות אלו שהמשיכו אחריו את הדרך נאספו בספר "אמרות אבות המדבר" (חיבורים ראשונים של האוסף מסוף המאה ה4 והמאה ה5 השפיעו מאד על המחשבה הנוצרית של סנט אוגוסטין ואחרים).

נתוני דיבר קופטית, אך חי בתקופה של לפני היפרדות הכנסייה הקופטית מהזרם המרכזי, ולכן הוא מקובל כדמות מופת בקתוליות והאורתודוקסיות, ומופיע באמנות, במיוחד בכל מה שקשור לניסיונות שלו ומאבקו עם השטן.

נזירות מצרית

מקריוס (אחד מאבות תנועת הנזירות במצרים)  – ”אם תחפש את אלוהים במעמקים, תמצא אותו שם, אם תחפש אותו במים, תמצא אותו שם, אם תחפש אותו באש, תמצא אותו שם, הוא בכל מקום, הן תחת האדמה והן מעל השמיים, וגם בתוכנו."

בכתובים הנוצרים לא מופיע העניין של הנזירות, להפך: חלק מהתלמידים היו להם משפחות וילדים. אלא שרמזים לכך מופיעים, בחיי ישו והשליחים , בחיי הנביאים, ובמיוחד בחיי אליהו.

לפי הנזירים הראשונים ההכוונה לנזירות קיימת כבר בעובדה שישו צם ארבעים יום במדבר, וכמו כן בזה שהוא אמר שהרוצה להיות נוצרי צריך לעזוב את הכול, ובמיוחד את הכסף, וללכת אחריו.

לפי התפישה הנוצרית כל נוצרי הינו כהן שיכול להגיע ישירות לאלוהים דרך ישו. כל אחד יכול לקבל הדרכה דרך הכתובים ישירות מרוח הקודש. על כל נוצרי מוטלת ה"משימה הגדולה" ללכת לעולם ולהטיף את הבשורה. באו הנזירים והציעו דרך שתלך מעבר לכך – התבודדות במדבר עם ישו, התמודדות עם השטן ותפילה בלתי פוסקת, ניקוי הלב והארה:

המילה monk באה מן המילה היוונית מנכוס – לבד.  הנזיר הנוצרי הראשון נחשב לסט אנטוני במצרים

הנזירים המצרים הבודדים עסקו בסגפנות קיצונית, ביחס לצום, ערות, חשיפה לקור וחום, עבודה מאומצת, ומלחמה כנגד הגוף, בהאמינם שדיכוי של הגוף משמעו גדילה של הטבע והפקולטות הרוחניות, והכוח לראות חזיונות ולקבל התגלויות, האוכל שלהם היה מורכב רק מלחם, שלעיתים נאכל עם מלח, או עשבים מרים ושמן, והם שתו רק מים, הביגוד שלהם היה פשוט, שעות השינה שלהם מוגבלות, וכשהם ישנו כבר זה היה על הרצפה או מחצלת כשאבן למראשותם. הם נטו לבכי. היו מקומות שבהם היה ריכוז של נזירים כמו במדבר ניטריה.

רעיונות בנזירות המצרית קופטית

היא מושפעת מתפישות הנאו פלטוניות של הנצרות האלכסנדרונית. דרך לשלמות שמובילה לגן עדן. איחוד של הנפש עם אלוהים והעלייה. אלוהים הוא הטוב הראשון, שהביא את כל הדברים לידי קיום ומחפש להחזיר את על אלו שנפלו ממצבם הראשוני, ולהגיב לגעגועיהם כלפיו עצמו. הטוב הראשוני הוא גם המהות האוניברסאלית, הקיים כשלעצמו, שבתוכו כל הקיום הנפרד מחפש לאחד עצמו שוב, והוא ההגשמה של געגועיהם הטבעיים. המחשבה של המיסטיקן, לכן, מחפשת את דרך העלייה, ההגשמה של השרות של המחשבות והשלמות של מאמציהם בעלייתם המפוארת, ואלוהים לא משאיר את המחשבות ליפול, אלא קורא ומביא אותם חזרה ומציג ומקבל אותם. והם עוזבים את העבודה שהיו עסוקים בה, ובטהרה ובקודש עושים את הדרך לאיחוד, ככל האפשר, עם האלוהים העליון, שקיים מתחילת הזמן, ומתאמצים בדחיפות וללא מעצור להיות אתו ובתוכו.

אלו שעולים דורשים טהרה כמו באש, הם חייבים להיות מוכנים לסבול צליבה של האדם הזקן, כלומר ההריגה של גוף החטא – "אז המחשבות של המיסטיקן מתקרבות, עירומות, בלי נפש ובלי גוף – ונכנעות בתוך קדושה וצניעות לצלב".

המחשבות של המיסטיקן כשהם מתעלות, חוזרות למקור מהותם ומתערבבות עם הטוב ואינם יותר מחשבות. "מפני שכאשר המחשבות מתערבבות עם הטוב, ההבדלה שהייתה קודם לא נראית או נודעת יותר, ויתרה מזאת, כאשר יש בזה אחד, אי אפשר יותר להחשיב אותם עם השניים, מפני שיש זמן שנקבע שבו לא יהיה יותר המספר שניים, מפני שברור שמה שחולק, חולק מהאחד, אך אם החלוקה תבוטל, מכוח ההכרח הכול יהפוך להיות אחד. ערבוב כזה משמעו האלהה, מפני שזה הזהות של אלוהים עם הנפש של המיסטיקן. המחשבות, שעתה נעשו אלוהיות, נהיות אחד עם ישו שהוא הבן של אלוהים, ואף עוברות מעבר למצב זה.

"צום הוא הדיכוי של הגוף, תפילה היא שיחה עם אלוהים, ערות היא מלחמה כנגד השטן, הימנעות היא להיות נגמל מבשר, צניעות היא המצב של האדם הראשון, כריעת ברך היא ההטיה של הגוף לפני השופט, דמעות הם הזיכרון של החטאים, עירום הוא הכלא שלנו שנגרם על די העבירה על הפקודה, ושרות הוא תפילה מתמדת ותהילה לאל".

ג'ון מלייקופוליס  John of Egypt

הוא מהמורים של הקהילה הסורית ואחד מאבות המצרים, חי בתבאי וכתב יוונית אך תורגם לסורית. כתב על ה"מצב הרוחני של הנפש. שם דגש על הכנה של הנפש שמחפשת שלמות. הפחד מאלוהים הוא תחילת הדרך, זה עומד למשמר בפתח דלת החושים, כך שאויבי הנפש לא יוכלו להיכנס ולגרום לה לשכוח את אלוהים ולהיהפך לא מוכנה להיות מקום משכנו. צום צריך להיות לא רק של הגוף, מאוכל לגוף, אלא של הנפש, מכל החיבות הרקובות והתשוקות הלא טהורות שנמצאות בה מוחבאות. אז, הנפש מתחילה לרעוב לאותם דברים שהם מעל החושים הפיזיים, ובהיותה משוחררת מהפיתויים של העולם הזה, מחפשת רק לשרת את האדון של האהבה האלוהית. עתה היא במנוחה, לא עוד מוטרדת על ידי מחשבות סותרות, אלא מרכזת כל כוחה או מחשבתה על אלוהים, כשם שהיא עשתה במצבה הטהור הראשוני.

"כפי שהשמש זורחת מעל האופק, הצעיף של החשיכה נעלם מעל פני האדמה, כך שהוא מגלה עצמה בכל יופייה, כך כשהאהבה של ישו זורחת בנפש, והצעיף של האדם הקודם נעלם, הדברים הנסתרים שלא נראו על ידו לפני כן נהיים בהירים, כשם שכשברזל מונח בתוך אש, והאש עוברת לתוכו ונהיית חומר אחד אתו, הברזל לוקח חלק באש, והופך דומה לה ובצבעה, ולא עוד מופיע כפי שהופיע קודם, אלא מקבל על עצמו את צורת האש, מפני שהוא נהיה כלול באש והאש בו, וכך הם נהיים אחד, כך כשהאהבה של ישו נכנסת לנפש כאש חיה ששורפת את עשבי החטא מהנפש, היא נהיית חומר אחד אתו והוא אתה, זה שהיה ישן עתה נהיה חדש, וזה שהיה מת עתה חי, ומהדמיון לטבעו, היא משתנית לדמיון לאלוהים, עתה כל שהיא רואה מופיע לפניה בדמות האלוהים, מפני שהיא ניתנת ליצורים לראות את עבודתו הרוחנית של אלוהים, והיא מוכלת באהבתו לכל בני האדם, מפני שאם זה היה אפשרי, היא תעלים עצמה, שהכול יחיו, וכך נהיית דומה לאלוהים, שהחיים שלו נצחיים, לא כמו חיי אדם".

נזירות של פכומיוס Pachomius the Great

השלב הבא בהתפחות הנזירות במצרים הוא נזירות קבוצתית: הראשון שארגן את הנזירים בקבוצה היה פכומיוס, הוא התחיל את הנזירות הנקראת ה"קנוביטית". בה הנזירים חיים בסוג מסוים של קהילה וחיי שיתוף. מייסד תשעה מנזרים שבהם שלושת אלפים נזירים. הם חיו בתאים, במשמעת אבסולוטית לאחראי, היה להם כנסייה משותפת לצרכי תפילה, הם עסקו בחקלאות, מלאכת יד, העודפים עברו למנזרי הנשים ולנזקקים. החוקה הייתה שאין לחץ בענייני אכילה שתייה או צום. הם חיו שלושה בתא, אכלו יחד, ישנו יושבים ולא שוכבים, ולבשו בד מתחת לגלימה בלילה, וביום גלימה חיצונית של עור כבד עם חגורה ומגבעת. הם התפללו תמיד ונטלו חלק באוכריסט בשבת ויום ראשון, מועמדים עברו תקופת ניסיון של שלוש שנים. בתחילת המאה החמישית היו כבר חמישים אלף נזירים.

ישנו ספר מקסים שנקרא "אמרות אבות המדבר" בו נאספו פניני החוכמה של נזירי מצרים הראשונים, עד למאה ה5 לספירה

אתנסיוס הגדול

הוא היה פטריארך אלכסנדריה ארבעים וחמש שנה מ328 ועד 373, בתקופה של הפיכת האימפריה הרומית לנוצרית, גיבוש האמונה – ועידת נקיאה, התפתחות תנועת נזירות המדבר, וגם הפילוסופיה, תיאולוגיה ומיסטיקה הנוצרית. לאתנסיוס היה תפקיד חשוב בכל אחד מאלה, בנוסף לכך הוא נחשב לאפיפיור הקופטי העשרים, ולאב הרוחני של הנצרות האתיופית. היה לו תפקיד קריטי במאבק נגד האריאניות (שיתף בכך פעולה עם בזיל הגדול), הוא סגר באופן סופי את קנון הברית החדשה, והפך את אנתוני הקדוש למודל חיקוי.

אתנסיוס נולד בדמנהור שבדלתא בשנת 297. והיה פטריארך הקופטי הראשון שמשתמש בקופטית בחלק מהכתבים שלו. את ילדותו בילה באלכסנדריה על החוף, יום אחד הבישוף אלכסנדר ראה קבוצה של ילדים משחקת ומחקה טבילה נוצרית. הוא קרא לילדים והתברר לו שהכומר במשחק הוא אתנסיוס, משהו בילד היה שונה, מיוחד. אלכסנדר הציע לו להיות כומר אמיתי ולחבריו הילדים להיהפך לנוצרים.

אתנסיוס למד באקדמיה הנוצרית המפורסמת באלכסנדריה (בית ספר של הקטכיזם), שם למדו ולימדו בעבר אנשים כמו סנט קלמנט, אוריגנס, ואחרים. הוא היה אדם משכיל שידע יוונית על בוריה והכיר את הפילוסופיה היוונית ובמיוחד את הנאו פלאטוניזם. לימים נהיה המזכיר והעוזר האישי של הפטריארך אלכסנדר. הוא נהיה לדיאקון בשנת 319. הפך להיות סגפן ותיאולוג מוכר, התוודע לאנתוני הגדול, אתו שמר על קשר, ובשנת 325 נשלח כנציגו של אלכסנדר המזדקן לוועידת ניקיאה, שם גובשו עיקרי האמונה הנוצרית.

בשנת 328 היה אלכסנדר על ערש דווי, האוכלוסייה כולה התאספה מסביב לביתו ודרשה את מינויו של אתנסיוס כממשיכו. גם בביזנטיון תמכו והכירו בו, וכך נהפך בגיל שלושים לפטריארך צעיר ולכומר ביום אחד.

אתנסיוס היה עסוק כל ימיו בעיצוב דמותה של הנצרות. לצורך כך הוא נכנס לקונפליקטים רבים עם השלטונות ופטריארכים אחרים, דבר שהביא להגלייתו מאלכסנדריה חמש פעמים ועוד לשבע פעמים נוספות של בריחה לזמן קצר עקב איומים על חייו. נראה היה שיש רק דבר אחד יציב וקבוע במאה ה4 וזה אתנסיוס, והביטוי השגור בפי כולם היה "אתנסיוס נגד כל העולם". . אולם בסופו של דבר הוא ניצח בכל המאבקים ותפישתו את הנצרות היא שגברה והתקבלה. את זמן הגלות בילה אתנסיוס במדיטציה, תפילה, סגפנות וכתיבת ספרים, בין אם זה במדבריות מצרים, או במקומות אחרים ברחבי העולם.

כבר בתחילת דרכו נוצר קשר אמיץ וחזק בינו לבין פכומיוס – מייסד הנזירות הקהילתית במצרים, בנוסף לכך הוא זכה לתמיכת האפיפיור ברומא ואבות הנזירות הקפדוקית, אלא שאת התמיכה החזקה ביותר הוא קיבל מהקהילה שלו, מהעם והכמרים שאלכסנדריה שראו בו את מנהיגם ושמרו לו אמונים לאורך כל הדרך.

אתנסיוס היה מהראשונים שגיבשו את התאולוגיה הנוצרית. הוא היה ראש וראשון לתומכים בהצהרה של ניקיאה, וזה שיכל להסביר בצורה הטובה ביותר את משמעותה ואת העקרונות שהיא מפרטת. הוא זה שעיצב את התפישה האורתודוקסית של השילוש והיחס בין הטבע האנושי והטבע האלוהי של ישו. אבל בנוסף לכך הוא היה אמון על מסורת הפילוסופיה היוונית והרוחניות הנוצרית כפי שהיא מתבטאת בכתביהם של אוריגנוס, קלמנט, ואלו שקדמו לו. הדרך הנוצרית היא לא רק אמונה, אלא גם עלייה בשלבים של סולם רוחני, מאמץ המביא להארה. האמרה שלו הייתה "אלוהים הופיע באדם, בכדי להראות לאדם את הדרך להיהפך לאלוהים". אתנסיוס שמר על תפישת התיאוזיס – הפיכת אדם לאחד עם האל.

הוא מת ב373 מוקף במעריצים ותלמידים ומורם מעם. המאבקים שלו כנגד הקיסרים הביזנטיים שתמכו באריאניות (סוג אחר של נצרות) והאוריינטציה המקומית שהתבטאה בתמיכה בנזירי המדבר וכתיבה בשפה הקופטית, היו קדימון לעצמאות של הכנסייה הקופטית מהאורתודוקסיה הביזנטית.

ביבליוגרפיה

court John m. "reading the new testament", routlrdge, London 1997 pp 115-129

Clement_Origen_and_Jewish_Esoteric_Tradition, guy stoumza, in origeniana sexta leuven university press 1993