סיפורה של יהדות אתיופיה

 הסיפור של יהודי אתיופיה

האתיופים, באופן כללי, מאמינים שהם היו יהודים וקיימו את מצוות התורה לפני הפיכתם לנוצרים. לפי הספר “כבוד המלכים”, כשחזר מנליק (בנם של מלכת שבא ושלמה) לאתיופיה מישראל, היו אתו 12,000 מטובי האנשים, כולל בנו של הכהן הגדול עזריה, וכן קרובים של משפחת דוד, בנאים, לוויים וכוהנים, והם יצרו בישראל “ציון” חדשה. עזריה הכהן ורבים מרעיו חצו את נהר הטקזה, יצאו לאזור וולו, והקימו מרכז פולחני בטדבבה מרים (Tedbabe Mariam), שנקראה אז טדבבה ציון, משמעות השם “המקום הגבוה שנבחר על ידי אלוהים”. לאחר מכן הם הקימו מרכז פולחני באי טאנה קירקוס (Tana Kirkos) באגם טאנה ובהרים דרומה משם, במקום הצופה על קניון הנילוס הכחול בשם מרטולה מרים (Mertule Mariam).

עזריה התגעגע לישראל ולכן קרא את כל המקומות בסביבה על שם מקומות בארץ כגון תבור, סיני, עזה, גליל, ועוד. בסך הכול היו ארבעה מקומות פולחן עתיקים יהודיים, שם היו מקריבים קורבנות, לומדים את התורה ועולים לרגל. עם הפיכת אתיופיה לנוצרית הם נשארו המקומות הראשונים בחשיבותם. ארבעה מרכזים רוחניים עתיקים אלה היו מעורבים בטקסי הכתרת מלכי אתיופיה לאורך השנים. הכוהנים שלהם היו צריכים להיות נוכחים: זה של אקסום שם את הכתר על ראשו של המלך, זה של טדבבה מרים נתן לו את החרב, זה של טאנה קירקוס משח אותו בשמן, וזה של מרטולה מרים שם עליו את הגלימה.

לפי אמונת האתיופים, ארצם הייתה כבר מתקופתו של אברהם ארץ של אמונה מונותאיסטית. יש בין חוגי הכנסייה המאמינים שמלכיצדק מלך שלם הגיע מאתיופיה והיה דוגמא לנזיר הראשון. בכל מקרה, בתקופת מלכת שבא אימצו האתיופים את עיקרי האמונה היהודית, ולמעשה היו שני עמים יהודיים בעולם: אחד בישראל והשני באתיופיה – הלא היא ציון השנייה. האתיופים אימצו את קוד ההתנהגות של עשרת הדיברות, ונוכחות ארון הברית תרמה ליציבות, שגשוג וקידוש הארץ והעם.

האתיופים מוצאים בתנ”ך מספר התייחסויות המראות את חשיבות וקדושת ארצם, כמו לדוגמא, בעמוס פרק ט’ פסוק 9, מדובר על ילדי אתיופיה שהם בשביל אלוהים כילדי ישראל. בתהילים נאמר “אתיופיה תרים ידיה לאלוהים”.

היהדות שאליה מתייחסים יהודי אתיופיה שונה מיהדות הדרשנית של ימי בית שני, והיא במידה רבה זו של בית ראשון, בה יש תפקיד מרכזי לתורה, חוקי הפולחן, עשרת הדיברות, המקדש וארון הברית, טהרה וקורבנות. זאת יהדות מאגית[1] ופולחנית, המתייחסת לנוכחות אנרגטית, שונה במהותה מהיהדות המלומדת והפרשנית של הפרושים.

ישנה מחלוקת במחקר לגבי מקור של יהודי אתיופיה, יש המאמצים את האמונה של היהודים עצמם וטוענים שאכן הם הגיעו לאתיופיה כבר בימי בית ראשון, כפליטים/מהגרים מישראל, לעומתם יש כאלה המציעים שאלה יהודים שהגיעו ממצרים, תימן, בתקופות מאוחרות יותר ואף נוצרים שהתגיירו.[2] כך או כך, יש לנו עדויות היסטוריות על קיום קהילה יהודית החל מימי הביניים, ואין דבר שיסתור את אפשרות קיומה של קהילה כזו בתקופות קדומות יותר.

לפי הארכיאולוג בר קריבוס, החופר באתיופיה בחיפוש אחר ממלכות יהודיות קדומות: “אין עדויות ארכיאולוגיות לקיום יהודים בממלכת אקסום, אבל יש עדויות עקיפות להשפעות יהודיות משמעותיות מאוד בממלכה”. בשפה שדיברו בממלכת אקסום (געז), ישנן מילים רבות הלקוחות מעברית ומארמית מהניב שבו השתמשו יהודים. הנצרות שהתפתחה באתיופיה שילבה בתוכה, יותר מכל זרם נוצרי אחר, מאפיינים יהודיים כמו ברית מילה, כשרות, ציון השבת כיום קדוש, ופולחן כנסייתי המחקה את העבודה בבית המקדש (כולל מעמד של לוויים השרים שירי קודש). ייתכן והסיבה לכך היא קיומה של קהילה יהודית באתיופיה קודם להפיכתה לנוצרית.

לפי המסורת של יהודי אתיופיה, במאה ה-4 לספירה בגדו האמהרים באמונה האמיתית של האבות וקיבלו על עצמם את הנצרות. במשפחת הכוהנים של אלעזר היה כוהן בשם פנחס שהנהיג את המאמינים והאתיופים האמיתיים, הוא מרד בשלטון והוביל את היהודים מחוץ לאקסום.

היהודים התרכזו באזור אגם טאנה בתחילה ולאחר מכן בהרי סמיין וניהלו במשך מאות שנים מאבק מר וקשה לשמירת עצמאותם ואורחות חייהם אל מול הגורם הדומיננטי הנוצרי.

האזכור ההיסטורי הראשון של יהודים הוא מימי השושלת הסולומונית, מן המאה ה-13 ואילך. המלך הגדול עמדה ציון נלחם בהם וכך גם דאוית, איצחאק, וזרע יעקב, המלחמות גרמו לנישול היהודים מאדמתם. השם פלאשי פירושו נווד, וכך הם נעשו היהודים לנגרים, נפחים (גברים), קדרים ואורגים (נשים).

גרעין יהודי קדום

אולנדורף טוען לגרעין יהודי אתיופי עתיק, שהתקיים עוד לפני הנצרות וגם בזמן תחילתה, והשפיע השפעה מכרעת על אופייה ותרבותה של אתיופיה. גרעין זה הגיע כנראה מדרום חצי האי הערב, שם הייתה נוכחות יהודית חזקה. הם שימרו מסורות תנ”כיות עתיקות כגון מוזיקה, כישוף, מקדש, והיו חדורים בהשפעות רבניות ומדרשיות. גרעין יהודי קדום זה השפיע על הנצרות האתיופית ומופיע בתרגומים של התנ”ך לגעז, דרך שימוש במילים עבריות.

בספרו Ethiopia and the Bible הוא מביא מובאות מירמיהו המספר על מושבה יהודית בייב שבדרום מצרים אזור אסואן, צפניה המדבר על פזורה בכוש (צפניה ג, י), ומזכיר שאתיופיה מוזכרת כמה פעמים בתנ”ך, משמע שהיה קשר בין התרבויות.

לפי אולנדורף יש עקבות ברורים להופעת התנ”ך[3] והשפעתו באתיופיה לפני הופעת הנצרות. ויש הוכחות לא ישירות להשפעה יהודית קדומה שהגיעה מדרום חצי האי ערב. לפני התנצרותה של אתיופיה התקיים בה גרעין יהודי אתיופי עתיק בעל מסורות תנ”כיות עתיקות כגון מוזיקה, כישוף, מקדש, ומדרש מקומי, שעיצב את אופייה ותרבותה של אתיופיה.

לא רק אולנדורף בדעה הזאת, יש חוקרים הטוענים שהיהודים הגיעו לאתיופיה ממצרים, או שהייתה השפעה מערב ומתימן. הנוכחות היהודית בדרום ערב התחילה בימי בית ראשון, התגברה לאחר חורבן הבית השני והגיעה לשיא בימיו של המלך היהודי של תימן – דו נאווס, במאה ה-6. רן הכהן טוען שבתנ”ך האתיופי – הספר “כבוד המלכים” (אותו תרגם) – יש השפעות של מקורות יהודים מדרשיים, המתבטאות בהתייחסות רבה לתנ”ך, ומוטיבים שנלקחים מהמדרש והאגדה. בפרק 13 לדוגמא, אברהם מוכר את האלילים, והמקור של זה הוא מדרש שהשתמשו בו יהודי ערב ולכן עבר גם לקוראן. פרק 100 מגיע ממדרש שמות רבה – על המלאכים שהתמרדו.

דילמן, פולוצקי ונלדקה (Dillman, Polotsky & Nöldeke) הראו שמילים ארמיות הושאלו בזמן שלטון האתיופים של דרום ערב בעקבות המגע עם היהודים שם – מילים כמו מצוות, טעות בהקשר של אליל, אמונה, אורית – תורה, ארמי – גוי, ועוד.

אולנדורף טוען שחלק גדול מהמילים הארמיות-עבריות באתיופית הגיעו ממקורות עבריים ארמיים ולא ממקורות סוריים-נוצריים-ארמיים. הוא טוען שיש שתי שכבות של מילים בתנ”ך ובשפה האתיופית: האחת מקורה בגרעין היהודי-ארמי שהתקיים לפני הגעת הנצרות, והשנייה מקורה בהשפעה הארמית סורית נוצרית שהגיעה עם הנזירים.

זאת ועוד, לפי אולנדורף המוזיקה האתיופית מייצגת את מוזיקת התנ”ך באופן השימוש בכלים, בצורתה, בתוכנה, ובהשפעה שלה. ההבדל בין כוהן לבין דבתרה במסורת האתיופית הוא ההבדל בין כוהנים ולוויים בישראל הקדומה.

“ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני יהוה בכל עצי ברושים ובכנרות ובנבלים ובתופים ובמנענעים ובצלצלים” (שמואל ב’ ו, ה). לפי אולנדורף, ייתכן ועצי הברושים הם המקלות שנושאים הדבתרה.

ואכן, כלי הנגינה של האתיופים מראים על קשר לתקופת התנ”ך: הכינור – לפי יוספוס פלוויוס היו לו עשרה מיתרים, אך לפי מטבעות בר כוכבא ומקורות אחרים שישה מיתרים והוא מקביל ל”קרר” האתיופי. לנבל היו שמונה מיתרים והוא מקביל לבאגאנה האתיופית, שנשענת על הרצפה וגדולה יותר מה”קרר”. התוף הוא ה”קברו” האתיופי, גזע עץ חלול שנותן את הקצב. המנענעים הם ה”נגרית” האתיופי, רעשנים. הצלצלים הם ה-Sistrum, ה”סאנאסל” האתיופי.

לאתיופים שיטה של טעמים וניגונים שאותה הם קיבלו, לפי דבריהם, משלמה ודוד.

הלבוש של אנשי הדת האתיופיים מקביל לכוהנים במקדש. הכובע נקרא K’aba והוא מקביל למיטרה, החגורה נקראת K’enat והיא מקבילה לחגורה של הכוהן הגדול, הסינר נקרא Askema ויש עליו שנים-עשר צלבים, וזה מקביל לחושן של הכוהן הגדול.

מלחמות היהודים

במאה השישית, לאחר תקופה של מעורבות צבאית אתיופית בממלכת חמייר, הממלכה הגדולה והחשובה בתימן, קם מלך יהודי בשם יוסף ד’וּ נֻוַאס שאיחד סביבו את השבטים שסירבו לסור למרות האתיופית ויצא במסע מלחמה כדי להשיב לחמייר את עצמאותה. מכיוון שהנוצרים נתפסו כמשתפי פעולה עם האתיופים, כוון המסע נגד האוכלוסייה הנוצרית המקומית. בעיר נג’ראן, הרגו חילותיו של יוסף את התושבים כולם. בעולם הנוצרי פרצה סערה – בפעם הראשונה מאז הפכה הנצרות לדת השלטת באימפריה הרומית מעיזים היהודים להרים יד בנוצרים. אתיופיה הנוצרית, כשהיא נעזרת בצי של האימפריה הביזנטית, יצאה למלחמת-דת בשם הנצרות כנגד היהודים בחמייר. משכבשה אתיופיה את חמייר, ניצרו האתיופים בכוח את האוכלוסייה שם, ובעיקר את היהודים.

קשה לדעת מה עלה בגורל היהודים בממלכת אקסום באותה התקופה, אך סביר להניח שגורלם לא שפר עליהם. כשעולים שוב היהודים על במת ההיסטוריה, הם לא מופיעים בלב השטח שהיה חלק מממלכת אקסום בעבר, אלא באזור הרי סמיין. הרים אלה, רחוקים, גבוהים ומושלגים בחורף, הם מקום מפלט אידיאלי, וייתכן ויהודי ממלכת אקסום מצאו מפלט באזור הררי נידח זה. מסורת אתיופית טוענת שאת בירת ממלכת אקסום הנוצרית החריבה מלכה יהודייה בשם יהודית (או בגרסה אחרת מלכה פגאנית בשם ג’ודית ג’ודית), כשהיא נעזרת בשבטים מהרי סמיין. לאחר חורבנה של עיר הבירה דעכה ממלכת אקסום ואתיופיה נכנסה לתקופה עלומה שבה אנו יודעים מעט מאוד על תולדותיה.

לאחר מאות שנים עלומות התחדשה כתיבת קורות העיתים באתיופיה. מקורות מהמאה ה-14 מספרים על “יהודים” החיים באזור סמיין וסביב אגם טאנה הסמוך. מהמקורות ברור שהשלטונות האתיופיים השתמשו בכינוי “יהודי” כדי לתאר מורדים במלכות באופן כללי, אך בחלק מהמקרים, עולה הרושם שמדובר באנשים הרואים את עצמם כיהודים. יותר מאוחר, במאה ה-15, הולכת ומתחדדת תמונת הנוכחות היהודית באתיופיה, וייתכן ובכך משתקף תהליך התגבשות קבוצות עם מסורות יהודיות לכדי ממלכה אחת: שוב ושוב מוזכרות מלחמות של מלכי אתיופיה נגד היהודים היושבים בהרי סמיין ובמרחב סביב אגם טאנה.

כך או כך, המאה ה-14–15 היו כנראה התקופה שבה התגבשה ההוויה היהודית כפי שאנו מכירים אותה כיום, במקביל להתגבשות ההוויה הנוצרית, אך אין זה אומר שקהילות יהודיות לא התקיימו קודם לכן. היהודים נהיים אנשי מלאכה, אמנים או אריסים, בעלי מאפייני בידוד של טהרה, ועם מסורת חזקה של ספרות דתית יהודית. הם אימצו ספרים מהנוצרים כגון ספר המלאכים וספרות חיצונית, תפילה ואת מוסד הנזירות. היהודים היוו אלטרנטיבה לדתיות הנוצרית, בהדגישם את הטרנסנדנטי והתורה. מתקופת היצירה הדתית המחודשת של השושלת הסולומונית ועד למאה ה-17 מהווים היהודים תחרות לתרבות הנוצרית של הארץ, ונלחמים עם הקיסרים.

קוזמס הנזיר

קוזמס היה נזיר נוצרי בסוף המאה ה-14 בתיגראי ,שהתכחש לדת והמנזר שלו ועבר להרי סמיאן, התקבל אצל היהודים כעין משיח, והביא להם עותקים של האורית – התורה. הוא אף לימדם מזמורים ומוזיקה, נחשב לנביא והתחיל את תנועת הנזירות היהודית,[4] שהייתה לעמוד התווך של החברה היהודית. הוא ארגן אותם לתקוף את הנוצרים ונהרג במהלך הקרבות שהתחילו באופן מוצלח והסתיימו בתבוסה. המקורות עליו הם בכתבים של נזיר נוצרי שרדף אותו. הוא חי בזמן המלך דאווית הראשון, האיש שהביא את הצלב לאתיופיה.

אבא צברה

אבא צברה היה מַחיֶה הדת היהודית בחצי השני של המאה ה-15, אבי הנזירים, מחדש ופוסק הלכה חשוב ומגבש יהדות אתיופיה במאה ה-15, שפעל ביחד עם צאגה אמלק. הוא קבע נוסח תפילה אחיד, הלכות שבת, כתב ספר מצוות השבת, וחיבר שירי קודש, הוא קבור בווארה שבסמיאן, במקום שהפך אתר עלייה לרגל.

צאגה אמלק (אבא צאגה)

צאגה אמלק היה בן בכור לציפורה היהודייה ולקיסר זרע יעקב, אחד הקיסרים הסולומוניים הגדולים שנלחם ביהודים. ציפורה מרדה במלך כחלק ממלחמה גדולה שהכריז גדעון החמישי על הנוצרים באמצע המאה ה-15. הרעיון היה לכבוש את אתיופיה ולהכתיר את אסקל – הבן הבכור. אלא שזרע יעקב הצליח לנצח את הצבא היהודי המשותף ולשבות רבים מהם, וביניהם אבא צברה. הוא הרג את אשתו המלכה במו ידיו ובמקביל לכך הדיח את צאגה אמלק מבכורתו. הבן, ששמר טינה לאב על הרג אימו, שחרר מהכלא את האסירים יהודים ובראשם אבא צברה. הוא הצטרף אליהם, הפך לנזיר יהודי בעצמו, ובילה את חייו בקרב היהודים בהרי סמיאן, פוסק הלכות רבות ומנהיג את הקהילה ביחד עם אבא צברה.

תבוסה ושעבוד – מקורות על יהודי אתיופיה וממלכתם

הארכיאולוג בר קריבוס מחפש שרידים של ממלכות יהודיות באזור הרי סמיאן, לפי דבריו:

“לאחר שנים של מלחמות בממלכה היהודית, כבשו האתיופים הנוצרים את הממלכה והטילו את עולם על יהודייה. הנוכחות האתיופית-נוצרית במרחב בו חיו יהודי אתיופיה התרחבה משמעותית כשהקים פסילדס, קיסר אתיופיה, את בירתו גונדר בלב אזור זה סביב 1635/6. יהודי אתיופיה נושלו מקרקעותיהם המובחרות ונדחקו לעסוק במלאכות שנחשבו בזויות בחברה האתיופית. חלקם התנצר בלחץ השלטונות, במיוחד לאחר שהשלטונות אפשרו למיסיונריים אירופיים להגיע לאתיופיה ולקיים פעילות מיסיון בקרבם. כך הגיע לסופו פרק של עצמאות היהודית באתיופיה. עד היום, זוכרים יהודי אתיופיה את עברם המפואר ואת המלחמות הקשות שניהלו כדי לשמור על עצמאותם ועל יהדותם.

ממלכת יהודי אתיופיה, המעוז האחרון של עצמאות יהודית שלפני העת החדשה, הייתה מקור השראה לעולם היהודי כולו. במאות ה-15 וה-16, שבהן היא מתועדת, נפוץ דבר קיומה בעולם כולו. היהודים באירופה סבלו אותה תקופה מרדיפות, והשמועה שאי-שם מעבר להררי החושך חיים יהודים ללא עול גויים, עומדים ברשות עצמם ונלחמים במבקשי נפשם, הייתה מקור השראה ותקווה. מטבע הדברים נקשרה ממלכת יהודי אתיופיה עם אגדות עשרת השבטים, שמימי גלותם כלואים מעבר לנהר סמבטיון ומחכים לרגע בו יוכלו לצאת לעזרת אחיהם הסובלים בגולה.”

מקורו של השם “פלאשה”:

“מי אשר ייטבל לדת הנוצרית יוכל לרשת את נחלת אבותיו, אחרת עליו להיות פלאסי (חסר קרקע, נווד).”

– צו של הקיסר האתיופי יצחק מראשית המאה ה-15, לאחר כיבוש מחוזות דמבייה וסמיין, תורגם מאנגלית

ידיעות מהמאה ה-15:

“כמדומה לי שקדמתי להודיעכם מה שסיפר לי בחור אחד יהודי (מיהודי אתיופיה) על אודות אנשי מקומו שהם אדונים לעצמם ואינם ברשות אחרים וסביבותיהם אומה גדולה נקראים חוב”ש (חבש) ומתנצרים בשתי וערב על פניהם ותמיד נלחמים בהם רק לעיתים. והעברים ההם, להם לשון בפני עצמם, לא עברי ולא ישמעאלי, ויש להם התורה ופירוש עליה על פה, ואין להם לא התלמוד ולא הפוסקים שלנו, וחקרתי ממנו בכמה מצוות, בקצתם נוטים לדעתנו ובקצתם נוטים לדעת הקראים, ויש להם מגילת אסתר אבל לא חנוכה. ורחוקים ממנו מהלך ו’ חודשים, ובארצם נהר גוזן”.

– איגרת ר’ אליהו מפררה שנשלחה מירושלים, 1435.

ניצחונות יהודי אתיופיה:

“ואחינו הנמצאים שם [מעבר לנהר הסמבטיון] נלחמים מלחמות ה’ ויש להם מלך גדול, חסיד וחזק מאוד ולוחם מלחמות ה’ בכל יום ויום עם המלך הגדול הנוצרי פרישטי יואני מאינדיאה, והמלך הגדול החסיד מעמנו כבש ממנו הרבה מקומות והרג מהם אלפים ורבבות מן הנוצרים מפרישטי יואני…”

– איגרת של חכמי ירושלים, 1456.

תקוות משיחיות:

“גם אי אפשר הוא לכתוב הפלאות והנפלאות עד הימים שתבואו לראות בעיניכם אשר יבוא אתכם משיחנו במהרה כן יהי רצון אמן, כאשר בטחתי על רחמי הבי”ת, כי בזאת השבוע באה שמועה מארץ מרחק ואומרים שהוא מארץ פיטרו יואן (הכומר יוחנן, המזוהה בכתבי אותה תקופה עם קיסר אתיופיה) ואמרו לישמעאלים שקם מלך אחד שכבר כבש שמונים עיירות. בתחילה שואל העיר בשלום ואם אינם רוצים הוא שורף אותם ומקניהם, ולא ידעו מי הוא, כי אך ששואלים אותו: מי אתה או מה שמך או במי אתה מאמין, אין מגיד רק שהוא מאמין במי שברא שמים וארץ, והשמועה הולכת ומתגברת, ומזה אבטח.”

איגרת ר’ יוסף מנטייבא שנשלחה מירושלים, 1485.

מאפייני ארצם של יהודי אתיופיה:

“ומשם (סואכין) יש האומרים שלושה ימים ויש האומרים חמישה ימים לפלאסה, והמסע קשה מאד. ופלאסה היא ממלכה חזקה של יהודים גיבורים… והיא ממוקמת בהרים גבוהים ופסגות ולא יוכל אדם להעפיל לשם ולהילחם.”

– מכתב שכתב המקובל אברהם בן אליעזר הלוי בירושלים ב-1528, תורגם מאנגלית.

עדות צבא הכיבוש המוסלמי:

“מחוז סמיין נשלט על ידי יהודי חבש הנקראים פלאשה בשפתם. הם מכירים באל אחד בלבד ושום דבר אחר בדרך האמונה: לא נביא ולא קדוש.”

– תיאור כיבוש אתיופיה על ידי השליט המוסלמי אחמד גרן, המאה ה-16, תורגם מאנגלית.

תבוסת יהודי אתיופיה:

“יש יותר ממאה שנה שנלחמו עם הפרישטי יואני מלחמות גדולות ועצומות ובאחרית, בעונות, גברה יד הפרישטי יואני עליהם והכה בהם מכה רבה ועצומה מאוד ונכנס בארצותם והשמיד והחרים וכמעט אבד זכר ישראל מן המקומות ההם והנשארים בהם גזר עליהם גזירות משונות להפר דתם…”.

– רבי עובדיה מברטנורה, 1488.

“ובשנה בה אנשי הממלכה החטאה, ממלכת פורטוגל, קמו כנגד המרנואים, בשנה ההיא ובזמן ההוא קמה מלחמה בין החבשים ובין הישראלים. ובגלל ששקע כוכב יעקוב ונפל והחשיך והשחיר בעת ההיא, יד סמאל גברה על היהודים והחבשים הביסום. ויד החבשים הייתה קשה, קשה ועזה על היהודים שבממלכה זו עד אשר הכריתו את שמם מן הממלכה. והנותרים נסו אל ההרים, ושם חיזקו את עצמם והתגוננו.”

– מכתב שכתב המקובל אברהם בן אליעזר הלוי בירושלים ב-1517, תורגם מאנגלית.

חיי היום-יום של יהודי אתיופיה

יהדות אתיופיה שמרה על חוקים ומסורות מימי המקרא, ששונו במקומות אחרים בעולם. דגש חשוב אצלם הוא עניין הטהרה, ולכן הם נהגו להפריד עצמם מהסביבה. בגלל היותם נחותים בעיני הנוצרים, הם עסקו באופן מסורתי במלאכות שנחשבו “בזויות”, כגון נפחות וקדרות, ונודעו כבעלי מלאכה מעולים. מבחינה חומרית לא היה מצבם שונה מזה של שכניהם האתיופים, אך מבחינת אמונה וחיי חברה הם היו שונים.

הכפרים של היהודים נראו כמו אלה של הנוצרים, אלא שהיה בהם גם בית תפילה הנקרא מסגיד, בקתות נידה לנשים. את המתים קברו מחוץ לכפר ולא בחצר הכנסייה כמו הנוצרים. מכיוון שהיהודים עסקו במקצועות הקשורים לאש ולשינוי צורה, הם נחשבו על ידי הנוצרים כבעלי כוחות על-טבעיים, חלק אף ראו בהם התגלמות של ה”בודא”, יצורים שטניים הלובשים דמות אנוש, כדוגמת הצבוע. ההקפדה של היהודים על חוקי הטהרה גרמה לכך שהיהודים השתדלו לא לבוא במגע פיזי עם הנוצרים.

כל קהילה מקומית הייתה משפחה מורחבת שהונהגה על ידי הזקנים, המכונים “שמגלה” והכוהנים המכונים “קס”, והייתה חובת עזרה הדדית. הזקנים היו אחראים על הנושא החברתי והקס – על התחום הדתי. יחס אישי שרר בין הכוהנים לבין המאמינים – לכל אחד היה הרב משלו, שהיה מעין אבא רוחני ולפניו הוא היה מתוודה, בדומה לנהוג בנצרות. החג הדתי החשוב היה הסיגד – סגידה, בו עלו להר גבוה ודימו את מעמד הר סיני והברית שנחתמה שוב בין נחמיה ועזרא לבין העם בימי בית שני. היום החשוב היה השבת, שלה היה מעמד מיוחד. היא הייתה ישות נקבית אלוהית, המתווכת עבור בני האדם ונשמרת בהקפדה יתרה. השבת היא ביתו של האל ויש להקריב לה את לחם השבת המיוחד. יום השבת היה יום תפילה ומשמורת לכפרה על ששת ימי המעשה של השבוע.

אחד מהספרים הפלאשיים החשובים הוא “ספר העוזרים”, בו מגלה אלוהים למשה ולתלמידיו את השמות הקדושים של האל המשמשים לתפילות. ספר עוזרים נמצא גם בנצרות, אך במקרה זה האל מגלה לישוע את השמות הקדושים. דמותו של משה חשובה מאוד לפלאשים ויש להם גם ספר שנקרא מפעלות משה. באופן כללי, נראה שהפלאשים שימרו את המהות היהודית תנ”כית מימי משה ויציאת מצרים.

התקופות הקשות של יהודי אתיופיה

ימי גונדור היו לא פשוטים ליהודים. הדיכוי שלהם על ידי המלכים הועצם על ידי המצב הקשה של הארץ, הקירבה לגונדר הקשתה עליהם ותבעה את מחירה, והאוטונומיה שלהם חוסלה.

התקופה הקשה ביותר הייתה תקופת השופטים. בהעדר מלוכה ושלטון מרכזי חזק מקור הפרנסה נפגע. הופעת המיסיון הפרוטסטנטי באמצע המאה ה-19 גרמה לחלק קטן להתנצר, אך מהצד השני הביאה לידיעה על קיום יהודים מחוץ לאתיופיה וסיפקה ספרי קודש. שיא השמד הגיע בזמן הרעב הגדול של שנת 1888–1892, שבעטיו הושמדה מחצית מן הקהילה, חיי הכפר התפרקו ורבים התנצרו. ניסיונות שונים שנעשו קודם לכן לצעוד לישראל הסתיימו באסון.

זאת ועוד, היהודים זוהו עם המונח “איהוד”, שהחל מהמאה ה-14 מציין קבוצות של מורדים במלכות ובכנסייה, אנשים שמתכחשים לישוע ולמורשתה של אתיופיה והם כלי בידי כוחות הרע. לא היו אלה רק יהודים במובן הצר של המילה, אבל הם הוכללו במונח זה. עם ישראל התכחש לישוע ולכן הבכורה והבחירה עברה לאתיופים, שצריכים לבדל עצמם בשל כך מהיהודים. במילים אחרות, ישנה מעין אפלייה, אנטישמיות ממוסדת, כנגד היהודים, שנתפשים גם כקוסמים, מאגים, שיש לפחד מפניהם, וזאת מפני העיסוק שלהם במלאכות כגון נפחות וקדרות, הגורמות לשינוי צורתו של החומר.

גילוי יהודי אתיופיה – יוסף הלוי

בסוף המאה ה-19, פרסומים של מיסיונרים נוצרים על ביתא ישראל עוררו את התעניינות היהודים באירופה באחיהם הנשכחים. אנשי “כל ישראל חברים” שולחים ב-1867 את יוסף הלוי לאתיופיה והוא שוהה בקרבם וכותב דוח מפורט על אודות יהודי אתיופיה, מגלה ליהודי העולם על קיומם, ומגלה להם על קיום קהילות יהודיות אחרות ברחבי העולם.

לפני כתבי הלוי היו רק שמועות על יהודי אתיופיה במשך מאות שנים. לשמועות אלה נוספו במאה ה-19 דוחות של מיסיונרים. בשנת 1855 הגיע אתיופי בשם דניאל לירושלים ויצר קשר ראשוני בין יהדות אתיופיה ויהדות ירושלים, אלא שהוא הפך לנוצרי והקשר נותק. במילים אחרות למרות התרבות המקורות רבו סימני השאלה על סימני הקריאה בהקשר של יהודי אתיופיה. הלוי פרסם דוחות מפורטים על מסעותיו, וגם מאמרים על הפלאשים, וכן הביא כתבי יד ובהם תפילות ויצירות דתיות.

הספר שהוא כותב הופך להיות המקור העיקרי לידע על קהילה זו. הוא מתאר בהתרגשות רבה את גילויה של הקהילה האבודה ומנהגיה היהודים. הספר שלו, שהוא סיפור מסע מרגש, יוצר הזדהות ובונה את האגדה על יהדות אתיופיה האצילה, שאליה נתפס לימים איש צעיר בשם יעקב פייטלוביץ’.

מתוך רשימותיו של הלוי

לפלאשים יש נזירים, תופעה ייחודית בקרב היהודים. הם שוכנים בהר הוהארואה. אלה אנשים שהתאלמנו וסירבו להינשא שנית, מקדישים עצמם לחיי תפילה. הם מאמינים שאהרון הכוהן היה הנזיר הראשון, אחר שפרש מחיי העולם וחי בצל המשכן.

נשים נוהגות בחירות, נכנסות ובאות בין גברים ומחוות דעתן. הם עניים מאוד ומקרבים קורבנות פעמיים בשנה, בפסח ובחג המכונה בפיהם “תזכר אברהם”, יום הזיכרון לאברהם.

שבת הוא יום חג והיא נשמרת ביתר הקפדה, אסור לצום ולהרהר על ענייני חולין. אחרי תפילת השחרית, שנאמרת עם עלות השחר, כל בני הקהילה שאינם טמאים יושבים לארוחת הבוקר בחצר המסגד (כך קוראים לבית כנסת). לחם השבת, המכונה ברכת (ברכה) נאפה בהקפדה יתרה… יין חבשי המוגש בגביעים… בשעת הארוחה מספרים דברי אגדה וניסים הקשורים באישים חשובים בתולדות ישראל.

הפלאשים נמנעים מלאכול נא, נוהגים בדיני כשרות אך קצת שונה מהיהדות הרגילה, לא מבדילים בין בשר לחלב. חותכים את וְריד הצוואר של אנטילופות ואומרים ברכה.

ספרי התורה הם ספרים שלעיתים נרכשים מהנוצרים, אלא שאחד הדבטרים עובר עליהם ומוודא ששום נוסחה נוצרית או שמו של קדוש נוצרי לא משורבבים לתוך הטקסט. בשער יש כתובת “ברוך אתה אדוני אלוהי ישראל”.

התורה היא בגעז או באמהרית.

יש להם ספרים משלהם. ספר תהילים נקרא “דויד”. יש להם גיבורי אגדות שאינם מוכרים בשאר היהדות, כגון אבימלך – תלמידו של ירמיהו הנביא, המופיע בספר ברוך – אחד הספרים החיצוניים.

הכוהנים מקיימים תפילות יומיות בשעות קבועות, הקהל משתתף בשבתות וחגים. העם קורא תהילים ושר מזמורים. הם משתחווים לכיוון ירושלים בזמן התפילה.

יעקב פייטלוביץ’

לאחר ביקורו ההיסטורי של הלוי באתיופיה נותק הקשר עם הקהילה היהודית והם עברו תקופות קשות של רעב, דיכוי, ואף ניסיון לא מוצלח שהסתיים באסון לעלות לארץ ישראל.

הלוי היה מורהו של פייטלוביץ, איש צעיר ומוכשר שנתפס לנושא האתיופי. הוא היהודי הבא שביקר באתיופיה. בשנת 1904, 37 שנה לאחר הביקור של הלוי, הוא יוצא לאתיופיה בתמיכת הברון רוטשילד ובשליחות יהדות העולם, ומקדיש את שארית חייו למען הכללת יהודי אתיופיה בעם היהודי. בזכותו מתחיל קשר חדש בין יהודי אתיופיה לבין יהודי העולם, שעוזר להם לגבש את זהותם ולהתאים עצמם לזמן החדש. פייטלוביץ כתב דו”ח לברון רוטשילד על המסע שערך לאתיופיה, על מנהגי היהדות בקרב הפלאשים ועל מצבם. בדו”ח זה הוא תיאר את המנהגים היהודים של ביתא ישראל, בכיוון של הכרה בהם כעדה יהודית ולא כחלק מההוויה האתיופית. כתביו מסייעים לגייס את יהדות העולם לנושא האתיופי, ומביאים בסופו של תהליך ארוך להכרה בהם כחלק מישראל.

הדו”ח פונה לעזרת הברון, קורא ליהודים להתעניין באחיהם ולעזור להם, מצביע על המצב הקשה שבו הם נמצאים ומכוון לקשר בינם לבין היהודים בשאר העולם שיביא לעתיד טוב יותר. הוא מציע גם דרך לכך, והיא חינוך פלאשים צעירים באירופה שיפיצו השכלה (וכמובן גם יהדות) באתיופיה ויהיו חלוצי הקִדמה, ומרמז בכך על הצורך בכך שיהודי אתיופיה יערכו רפורמה ביהדותם ויתאימו אותה לשאר יהדות העולם.

כשחזר ממסעו, הקדיש עצמו יעקב פייטלוביץ ליהודי אתיופיה ולמטרות אותן הוא משרטט בדו”ח שלו. הוא החל בפעילות ציבורית מקיפה עבורם. מטרתו הייתה קירוב לבבות בין יהודי המערב לביתא ישראל. הוא הסביר ליהודי המערב שביתא ישראל הם יהודים, “שבט יהודי שנקלע לסביבה האתיופית, ומצא את עצמו מחוץ למקומו הטבעי”. בתוך כך פעל להדגיש את נקודות הדמיון בין ההיסטוריה, הדת והתרבות של ביתא ישראל להיסטוריה של יהדות העולם.

פייטלוביץ’ פועל גם למול יהודי אתיופיה. בשנת 1907 הוא יוזם “איגרת אל אחינו בני אברהם יצחק ויעקב, היושבים בארץ חבש” עליה חותמים 43 מגדולי הרבנים בישראל והתפוצות. הוא מכוון את יהודי אתיופיה להתאים את מנהגי הדת שלהם למנהגי היהדות הרבנית הממוסדת ומנסה לגמול אותם ממנהגי הקורבנות והטהרה. הוא מכיר להם את התלמוד, ומביא תלמידים אתיופיים ללמוד במוסדות יהודיים רבניים מחוץ לאתיופיה. פייטלוביץ’ יוזם ועדים למען הפלאשים באיטליה, גרמניה, ארצות הברית וישראל. ועַדים אלה מביאים לידיעת הציבור את דבר קיום יהודי אתיופיה ופועלים לסייע להם. הוועד בישראל נוסד לאחר מלחמת העולם השנייה.

חלק חיוני בפועלו של פייטלוביץ’ הוא בתחום החינוך. בתום מסעו הראשון הוא מביא עמו לאירופה שני תלמידים, שנקלטים במוסדות רבניים. אחד מהם, תמרת עמנואל, הופך לדמות מרכזית בקרב יהודי אתיופיה בעתיד לבוא. הוא גם היה מקורב להיילה סלאסי. עם הזמן מגיע מספר התלמידים ל-25, הם חוזרים לאתיופיה ויש להם השפעה רבה.

בשנת 1923 מייסד פייטלוביץ’ בית ספר יהודי ראשון באדיס אבבה בניהול תמרת עמנואל, ובנוסף לכך מקדם פעילות חינוך בכפרי העדה. בעזרת החינוך והצעירים מעודד פייטלוביץ’ את היהודים לעמוד כנגד המיסיונרים. בתי הספר שלו הם תחליף לבתי הספר של המיסיון. בדיווחי המיסיונרים מאותה תקופה מדובר על מיסיון נגדי יהודי בהנהגת פייטלוביץ’, שמצליח לעצור את ההתנצרות. פייטלוביץ’ עורך מסעות בעולם למען יהודי אתיופיה, הוא בקשר עם הממסד הרבני ומגייס אותם לתמיכה במפעליו, מקבל תמיכה מהברון רוטשילד ומכי”ח, נפגש עם שועי עולם ומשמש פה ליהודי אתיופיה.

בשנות החמישים נפתח באסמרה בית ספר למורים לעברית בניהול יונה בוגלה – תלמידו לשעבר של פייטלוביץ’. פייטלוביץ’ פועל גם במסגרת מדינת ישראל הצעירה, יש לו בית בתל אביב והוא מעביר זמנו בין אתיופיה, ארצות הברית, ישראל ואירופה. פייטלוביץ’ נפטר ב-1955. ניתן לומר, שאילולא פייטלוביץ’ ייתכן מאוד שקורות יהודי אתיופיה היו שונים מכפי שהתרחש. במפעל של איש יחיד שנעזר בתלמידים שהוא הכשיר, הוא הפך אותם לחלק מיהדות העולם, דבר שהביא בסופו של תהליך להכרה בהם כיהודים (פסיקה של הרב עובדיה) ולעלייה שלהם לארץ.

וכך הוא כותב: “הם אינם מכירים את התורה שבעל-פה, אך מקפידים על אחדים מדברי חז”ל. בתפילות הם מביעים דבקות עמוקה עם אמונה חזקה בעתיד טוב יותר לישראל ולעולם כולו. אמונה בתחיית העם היהודי לאחר כינונו של שלום כלל עולמי. בתפילות הם מבקשים מן האל שיחזירם אל ירושלים, למולדתם.”

בזמנו של היילה סלאסי לא מרשים ליהודים לעלות לארץ, אך פסק הלכה של הרב עובדיה קובע ב-1973 שהם יהודים מצאצאי שבט דן. כך או כך, לאחר המהפכה והמלחמות של צפון אתיופיה בורחים רבים מהם בשנות ה-80 לסודאן ומשם במטוסים לישראל במסגרת “מבצע משה”. עם נפילת השלטון של מנגיסטו ב-1991 מוטסים קרוב לחמישה-עשר אלף יהודים אתיופיים מאדיס אבבה בה הם מרוכזים לישראל, במסגרת “מבצע שלמה”.

[1] הכוונה היא לשימוש בשמות כגון שמות מלאכים, בנושא קסם, שמות של אלוהים, וכו’. לפי דעתו של אולנדורף, המאגיה שהיא כה נפוצה באתיופיה הושפעה בחלקה מעיסוק במאגיה יהודי (הוא מכיר גם במקור הפגאני).
[2] יש הטוענים שיהדות אתיופיה היא פלג פורש של הנצרות, אבל הסבר זה לא מתקבל על ידי רוב החוקרים, ולא מתיישב עם מקורות אחרים כגון אלדד הדני, בנימין מטודלה ועוד. הוא גם לא מסתדר עם המנהגים היהודיים והמסורת שלהם. במאה ה-19 הם התגלו מחדש על ידי העולם היהודי ובתום סאגה ארוכה הוכרו כיהודים והועלו ארצה.
[3] לפי הטענה של האתיופים היה זה אבו סלאמה – פרומנטיוס, שתרגם לראשונה את הברית החדשה וגם ספרות חיצונית לאתיופית – געז. אולנדורף טוען שלפחות חלק מהתרגום נעזר בנוסח עברי. יש חוקרים המראים תרגום של מילים, למשל בספר מלכים, שיכולים לבוא רק מן העברית

.[3] אין היום מחקר מקיף של מקורות התנ”ך האתיופי והגרסה הרשמית עתיקה שלו. לפי אולנדורף, תרגום התנ”ך היה תהליך שלקח זמן רב, מאה או מאתיים שנה. בחלק מהטקסטים מופיעות מילים שונות ותרגומים שונים של אותה מילה, וחלקם גם נערכו מחדש מאוחר יותר, אין טקסט קנוני. אולונדורף טוען לשני שלבים של השפעה בתרגום התנ”ך: בראשית הוא תורגם מיוונית עם ההתנצרות, ולאחר מכן במאה ה-5, עם הופעת הנזירים הסוריים, נוספה שכבה נוספת של תרגום מארמית.[3] שתי השכבות קיימות. בנוסף לכך, ישנה גם פה ושם השפעה של העברית, שכנראה הגיעה מערב או הייתה נוכחת במקום. לבסוף, בימי הביניים המוקדמים מתחילה השפעה של ערבית. הטקסטים הקיימים כיום עברו עריכה בהשפעת הערבית, במיוחד במאה ה-14. לופטגרן (Lufgern) מראה את ההשפעה של ארמית, יוונית, עברית וערבית בספר דניאל.
[4] יהדות אתיופיה שמרה על התייחסות לספרים החיצוניים כגון ספר חנוך והיובלים והתפתח אצלה מאפיין מיוחד של נזירות, אולי בהשפעת הנצרות.