קדושים ומסדרים קתולים איטליה

חמישה דוקטורים של הכנסייה

בתקופת האבות יש חמישה אישים שהוכרו כדוקטורים של הכנסייה, הקשורים בצורה זו או אחרת לאיטליה, והם אמברוזיוס ממילאנו, הירונימוס ואוגוסטינוס (שבילו חלק גדול מחייהם מחוץ באיטליה אך קשורים אליה), האפיפיור ליאו הגדול הראשון והאפיפיור גרגורי הגדול הראשון. הם שהתוו את דרכה של הנצרות הקתולית.

אמברוזיוס ממילאנו (Ambrose)

אמברוזיוס ממילאנו (347–397) היה איש פוליטי, שליט מחוז לומברדיה, שבלית ברירה הפך להיות לבישוף, ומתוך שלא לשמה בא לשמה. הוא חילק את כספו לעניים, התעמק בסודות הדת, חיבר אותם להשכלה הקלאסית הרחבה שלו, קרא בכתבים יהודיים של פילון האלכסנדרוני ובספר מכבים, וכתב ספרי מוסר ופרשנות המסתמכים בין השאר על חכמי ישראל.

אמברוזיוס כתב תפילות וספרי דת, ועודד סוג מיוחד של שירה דתית. בנוסף על כך, הוא הקים מוסד לימוד נוצרי והיה נואם ומורה בחסד, שידע להלהיב המונים ולהשפיע עליהם. אחד האנשים שהוא השפיע עליהם במיוחד היה אוגוסטינוס שבא ללמוד במילאנו. איש אחר היה הקיסר תיאודוסיס. אמברוזיוס קבור במילאנו, בבזיליקת Sant’Ambrogio.

אוגוסטינוס הקדוש (Augustine of Hippo)

אוגוסטינוס הקדוש (354–430) נחשב לאב הכנסייה החשוב ביותר בעולם הקתולי. הוא זה שקבע כי האמונה היא העיקר ולא ההשכלה, וזאת למרות שהיה משכיל ונהיה פטרון המלומדים. הוא היה גם מיסטיקן. אמרתו הידועה היא: “אני מאמין כי זה אבסורד”.[1]

אבל מה זאת אמונה?

אוגוסטינוס מדגיש כי כולנו חוטאים ונושעים בזכות האהבה האלוהית. אלא שהנגזרת של תפישׂתו היא שהעולם הפיזי שרוי בחטא כתוצאה מהחטא הקדמון, וזה מוביל להתכחשות לעולם הזה, במקום לראיית האל בתוכו (כפי שהיה קיים בזרמים נוצריים אחרים). הדגש על אמונה למרות הכול הביא להתכחשות להשכלה, והדגש על הכנסייה כמקום יחיד של ישועה הביא לחוסר סובלנות לגבי כל מי שמחוץ לה – ואכן, אוגוסטינוס הוא אב הכנסייה הראשון שמצדיק לחימה בשם האל. לפי תפישתו בכדי להחזיר את מידת הצדק לעולם, חובה עלינו לתקן באופן אקטיבי את חטאיהם וקלקוליהם של אחרים.

יחד עם זאת יש עדינות אין קץ, התבוננות פסיכולוגית מעמיקה[2] ודגש על אהבה וחסד בתורתו. זה בא לידי ביטוי בנוחם שהוא הציע לנוצרים לאחר נפילת רומא (בשנת 410). היו כאלה שהאשימו בכך את הנצרות, היו שהאשימו בכך את הפגאנים. במסה “עיר האלוהים” הציע אוגוסטינוס, שאותם חטאים שהובילו לגדולתה של רומא הביאו למפלתה (מעין קארמה), אלא שבנוסף לעיר הפיזית יש עיר קדושה בשמיים, והיא זו החשובה. כל הממלכות הארציות ייפלו, ורק זו שבשמיים תתקיים לנצח. אוגוסטינוס עושה כמעשה הנביאים העבריים בזמן נפילת בית ראשון, והופך את רומא ממקום ארצי למושג שמימי אוניברסלי.

הכנסייה היא עיר האלוהים, ישות מיסטית שהיא קהילת כל המאמינים, גם כאלה שמתו. היא גופו של ישוע – אך גם כלתו ונשמתו. הנוצרים הם אזרחי ירושלים השמיימית, זרים לעולם הזה. אפשר ליצור בכל זמן נתון חברה נוצרית אידיאלית המבוססת על מדינה, השומרת על השלום והחירות, וכנסייה ששומרת על הנשמות. וכך הוא כותב:

“כך שעתה חסד הרוח, שבימים עברו נודע אך ורק לכמה אבות ונביאים, יתגלה לכל העמים. כדי שכל אדם יוכל לעבוד את האל מרצון, מתוך תשובה לא לגמול נראה לעין ולאושר חיי ההווה, אלא לחיי הנצח שבהם ישמח באלוהים עצמו. וכדי שבעידן השישי הזה תתחדש רוח האדם בדמות האל, כפי שביום השישי נברא האדם בדמות האל.”

אוגוסטינוס נולד בצפון אפריקה, למד במילאנו, היה בישוף, פעל בהיפו בצפון אפריקה, ונקבר בסופו של דבר בבזיליקת סן פייטרו אין סייל ד’אורו (San Pietro in Ciel d’Oro) שבעיר פאביה שליד מילאנו. שני החברים אוגוסטינוס ואמברוזיוס התקרבו זה לזה במותם.

הירונימוס הקדוש (Jerome)

הירונימוס הקדוש (342–420) פעל במקביל לאוגוסטינוס הן מבחינת זמנים והן מבחינת עיצוב דרכה של הכנסייה וכתיבת ספרים. הוא התפרסם בתרגום התנ”ך והברית החדשה ללטינית (הוולגטה), אבל היה גם פרשן גדול של כתבי הקודש ופטרון המתרגמים והספרנים.

הוא למד ברומא וגדל באיטליה, אך עבר לישראל ולמדבריות סוריה, שם חי כמה שנים כנזיר, ובסופו של דבר השתקע במערה בבית לחם, בחסותה של אישה עשירה בשם מלניה שהקימה מנזרים בירושלים. הוא הפך לחבר של רופינוס (אב כנסייה חשוב אחר), אך לימים התרחק ממנו על רקע הביקורת שמתח על אוריגנס.

הירונימוס זכה לחינוך קלאסי, ואימץ בתחילה את הגישה של לימוד הכתבים העתיקים, אך עם השנים הוא התכחש לספרות הקלאסית וקרא להסתמך רק על ספרי הקודש. הוא הפך לקנאי שמטיף להתכחשות לעולם הזה, ולכן האטריבוט שלו הוא גולגולת. נראה כי החיים במדבר והסגפנות הממושכת הקשיחו את ליבו. הוא מתייחס הרבה לאנטיכרייסט וטוען שהחופש לפרש את כתבי הקודש על פי ראות עיני המתרגם הוא טעות, ונובע מפעולת כוח העוון שהשתחררה לעולם לאחר נפילת האימפריה הרומאית (בהסתמך על האגרת השנייה אל התסלוניקים ב, 7). יחד עם זאת, יש מקום לפירוש אך רק לפי הדוֹגמה של הכנסייה. הוא היה מתרגם מדויק, היסטוריון ופרשן שכתב הרבה ספרי ביאור ופירוש לתורה ולכתבי הקודש. שרידיו של הירונימוס נמצאים בכנסיית מריה מג’ורה ברומא.

האפיפיור ליאו ה-1 הגדול (Pope Leo I)

ליאו הגדול (כיהן 400–461) הינו אחד האפיפיורים הגדולים שהפך לאגדה. הוא הצליח לייצב ולגבש את הכנסייה לאחר פלישות הברברים ונפילת רומא, ופיתח את התאוריה בדבר “עליונותו של פטרוס”, שלפיה כל השליחים מסתכמים בו, הכנסייה והמשכת הנצרות הם באחריותו של פטרוס, והאפיפיורים הם ממשיכי דרכו. ישנם יחסים מיוחדים בין ישוע לפטרוס השונים מכל אחד אחר, וצריך להיות יחס מיוחד בין פטרוס לאפיפיור, המשמש כמעין מתווך עבורו. כל בישוף אחראי על צאן מרעיתו, ואילו הבישוף של רומא אחראי על הכנסייה כולה.

ליאו הגדול כתב את עיקרי האמונה של הכנסייה הקתולית במכתב שנקרא ה”טומה” (בלטינית: Tome). נציגים מטעמו השתתפו באופן פעיל בוועידת כלקדון, שקבעה את הדוֹגמה של הכנסייה. הוא כתב דרשות, תפילות, מזמורים ומסות בענייני תיאולוגיה.

בשנת 452 פלש אטילה ההוני לאיטליה והיה בדרכו לרומא. ליאו הגדול נשלח אליו והצליח לשכנע אותו (בעזרת קצת התערבות אלוהית) לסגת! בשנת 455 פלשו הוונדלים לרומא. ליאו הגדול הצליח לשכנע את מנהיגם לחוס על הכנסיות הגדולות ועל האוכלוסייה ולא להרוס את העיר, ולאחר שנסוגו הוא בנה את העיר מחדש. הוא נקבר בבזיליקת סנט פטרוס, סמוך לקדוש שאותו העריץ.

במאה ה-18 הוא הוכר כדוקטור של הכנסייה, האפיפיור היחיד מחוץ לגרגוריוס ה-1.

גרגוריוס ה-1 הגדול (Pope Gregory I)

אפשר להגיד שגרגוריוס הגדול (540–604) הוא זה שהתחיל הלכה למעשה את הקתוליות. הוא היה האפיפיור הראשון שהיה נזיר, ובנוסף לכך מנהלן מוכשר, איש מצפוני ומוסרי ומלומד בחסד. המודל שלו היה אוגוסטינוס.

גרגוריוס הגן על רומא מפני פלישת הלומברדים, דאג להמונים והקים למעשה מדינה קטנה בהנהגתו, שהפכה למדינת האפיפיור. הוא מילא תפקידים בעולם החילוני שאף אחד אחר לפניו לא לקח על עצמו, כמו שמירה על הביטחון והסדר, ויחד עם זאת לא זנח את חיי הדת והמוסר. הוא זה שהעלה על נס את דמותו של בנדיקטוס (מייסד המסדר הבנדיקטי והנזירות המערבית), כמודל חיקוי. התפישׂה שלו הייתה שהכנסייה צריכה לדאוג לנשמות של המאמינים – כל אדם צריך לדאוג לנשמותיהם של אלה התלויים בו. על המנהיגים של העדה הנוצרית לשלב בין חיי התבוננות לבין פעילות למען הציבור. אלוהים לא מואס באנשים עם כוח, השאלה היא מה הם עושים עם הכוח שלהם. לנוצרים יש שליחות ובכדי לממש אותה הם צריכים לפעול בעולם. כתוצאה מתפישׂה זו גרגוריוס פעל לנצר את העמים בצפון אירופה, ובתקופתו התנצרו האנגלים בעזרת מיסיונרים שהוא שלח (בחסד האל), והוויזיגותים בספרד הפכו מאריאנים לקתולים.

גרגוריוס היה סופר פורה, שחיבר פרשנויות למקרא וחיבורים תיאולוגיים. הוא גם היה מיסטיקן ששם את הדגש על חרטה וחזרה בתשובה, שאיפה לשלמות ומלחמה בחטא. הוא כתב דיאלוגים דתיים ותפילות, והאדיר את תפקיד הסקרמנטים והכנסייה. הוא חידש בליטורגיה (הפולחן הדתי), וכיוון את דרכם של הכמרים בספרי הדרכה. הוא הציע שממלאי תפקידים בכנסייה יהיו נזירים והדגיש את אחריות האפיפיור עליהם (משרתם של משרתי האל). הוא קידם את ערכי תנועת הנזירות דרך תיאור דמותו של בנדיקטוס. בתקופתו התחיל חיבור המזמורים הגרגוריאניים, הקרויים על שמו. הוא קבור בכנסיית סנט פטרוס ברומא ונחשב לאחרון האבות הגדולים, המתחיל תקופה חדשה.

המסדר הבנדיקטי

זהו המסדר הנזירי הראשון במערב אירופה שאותו ייסד בנדיקטוס הקדוש מנורסיה, בתמיכת האפיפיור המשפיע ורב החשיבות – גרגוריוס הגדול. היה זה זמן עיצובה של הנצרות הקתולית. גרגוריוס חיפש דמות מופת שתשמש מודל לאידיאל הנוצרי המאמין, ומצא אותה בבנדיקטוס. המקור העיקרי של מידע על חייו של בנדיקטוס הוא ספרו של האפיפיור גרגורי הגדול – “דיאלוגים”. ספר זה מציב את בנדיקטוס כאידיאל של נזיר שיש לשאוף אליו. הדיוק של התיאורים מוטל בספק ואפשר להתייחס אליהם יותר כהַגיוגרפיה (תיאורי קדושים) מאשר כאמת היסטורית.

לפי הסיפורים, בנדיקטוס נולד ב-480 לספירה לאציל רומאי בנורסיה שבאומבריה אשר באיטליה, ביחד עם אחות תאומה בשם סקולסטיקה (הקדושה). הוא הלך ללמוד ברומא, אך בגיל עשרים התפכח מחיי ההוללות וחוסר הטעם שראה מסביב ועזב את העיר הגדולה במטרה להיות נזיר. בהגיעו להרים, כמה עשרות קילומטר ממזרח לרומא, פגש נזיר שנתן לו את גלימתו וכיוון אותו למערה מעל אגם באזור סוביאקו (Subiaco), שם חי בבידוד במשך שלוש שנים. השמועה על הנזיר המתבודד הקדוש הגיעה למנזר קרוב, ולאחר פטירת ראש המנזר פנו אליו הנזירים בבקשה שינהיג אותם. גרגורי הסכים, אלא שהוא היה קשוח מדי, והניסיון הראשון שלו כראש מנזר הסתיים באסון – כשתלמידיו ניסו להרעיל אותו.

בנדיקטוס פרש שוב למערתו וכנראה ששעות רבות של הרהור גרמו לו לשנות את דרכו. רבים החלו לעלות לרגל למקום כדי לקבל ברכה, רפואה והוראה. בנדיקטוס אסף סביבו תלמידים רבים ובמהרה החל להקים מספר מנזרים באזור, אלא שהפעם הוא היה יותר מתון, אנושי וחומל. בסופו של דבר הוא הקים מנזר במונטה קסינו, שם עבר לגור בעצמו כראש הקהילה. הוא הצליח ליצור חברה נזירית חדשה המבוססת על תפילה ועבודה. במונטה קסינו נוצר התקנון הראשון של חיי הנזירים שמשמש עד היום כבסיס לחיי הנזירות במערב. זהו תקנון מתון שנכתב בלטינית ואומץ על ידי האפיפיור של אותה תקופה.

הרגולה (תקנון) הבנדיקטי היא: “דרך חיים מובנית, מובנת, מאורגנת ובעלת משמעות, תקנון שאפשר לחיות על פיו”. בבסיסה קיים המנזר ובו יש אב המנזר, משפחה של נזירים וטירונים, העובדים עבודת כפיים ומקיימים את צרכי עצמם. למעשה, המנזרים הופכים להיות מרכזי תרבות. אב המנזר ממלא את מקומו של כריסטוס. הקהילה היא משפחה. התקנון מדגיש צייתנות מוחלטת שנסמכת על משפטים מהברית החדשה, המדגישים שצייתנות לאב המסדר היא בעצם צייתנות לאלוהים. מה שמוביל לצייתנות זו שפלות. התקנון הושפע מבסיליוס ונזיר בשם ג’ון קסיאן (John Cassian), שהגיע לצרפת ממדבריות מצרים והקים באזור מרסיי את המנזר הראשון מסוגו במערב.

קסיאן כתב שני ספרים. האחד נקרא “מוסדות” ומספר על צורת הארגון של נזירי מצרים, והשני נקרא “שיחות” ומספר על האימון הפנימי של האדם ושלמות הלב. הספר “שיחות” נהיה פופולרי מאוד בקהילות הבנדיקטיות ושימש כחומר קריאה לפני ארוחות.

לפי קסיאן, נזירי המדבר עוברים שלושה שלבים בדרך אל השלמות: טיהור, הארה ואחדות.

בשלב הראשון – הנזירים נאבקים להשגת שליטה בגוף דרך תפילה, סיגוף ומאבק בשבע החטאים. במהלך תקופה זו, שלעתים לוקחת שנים רבות, לומדים הנזירים שהכוח להיאבק בתשוקות מגיע מאלוהים ולא מעצמם.

בשלב הבא – מגיעה ההארה, הנזירים פוסעים בדרכי הקדושה, מזדהים עם ישוע ועיקרי תלמודו כפי שהם מופיעים בדרשה על ההר, רבים מהם מלמדים אחרים ועושים ככל יכולתם כדי לעזור לחברה.

בשלב האחרון – הנפש מרגישה איחוד עם האלוהים, כפי שמופיע בשיר השירים, וזה מתבטא פעמים רבות ברצון לפרוש למעמקי המדבר בכדי להיות עם אלוהים לבדו.

קסיאן המליץ על תפילה חוזרת, כגון מנטרה, המשתמשת בפסוק “אלוהים הצילני יהוה לעזרתי חושה” (תהילים ע, א). בנדיקטוס מאמץ המלצה זו ומשתמש בפסוק זה כמבוא לכל התפילות היומיות.

באיטליה ישנם שני אתרים מדהימים הקשורים לבנדיקטוס. האחד הוא מונטה קסינו, שם נוסדה הקהילה הנזירית הראשונה באירופה. אל תוותרו על המקום המופלא הזה, הנמצא כשעה וחצי נסיעה מרומא. השני הוא העיירה נורסיה ליד הפארק הלאומי סיביליני, שם בנדיקטוס נולד וגדל, וגם קבור.

אחות ושמה סכולסטיקה

במקביל להקמתו של המנזר הנזירי הראשון באיטליה על ידי בנדיקטוס, עם תקנון מסודר ודרך חיים מובנית לגברים, החלה אחותו התאומה, סכולסטיקה, מנזר ודרך משל עצמה עבור נשים. היא חיה עם כמה נזירות כחמישה ק”מ ממונטה קסינו. פעם בשנה היא הייתה הולכת לבקר את אחיה במונטה קסינו, והוא היה יוצא לקפֶּלה קטנה לא רחוק מהמנזר, שם הם היו נפגשים וקוראים ביחד טקסטים מקודשים. בפגישה האחרונה שלהם היא ביקשה ממנו שיישאר איתה גם לאחר רדת הערב. בנדיקטוס סירב, כיוון שהתקנון ציווה שעל הנזירים להיות לעת ערב בחדרם. סכולסטיקה התפללה ומייד החלה סערה נוראית.

בנדיקטוס שאל: “מה עשית?”

סכולסטיקה ענתה: “ביקשתי ממך וסירבת. ביקשתי מאלוהים והוא ענה לתפילותיי. עתה לך למנזר שלך אם אתה יכול.”

בנדיקטוס נשאר והם המשיכו את השיחה כל הלילה.

שלושה ימים מאוחר יותר עזבה נשמתה של סכולסטיקה את העולם. כמה חודשים לאחר מכן, והוא בן שבעים ושבע, נפטר גם בנדיקטוס. האח והאחות נקברו אחד ליד השני. אפשר להגיד שבחייהם ובמותם לא נפרדו.

התקנון האוגוסטיני

אוגוסטינוס היה אחד מהדוקטורים של הכנסייה והתיאולוג החשוב של סוף המאה ה-4 ותחילת המאה ה-5. בשנת 388 לספירה הוא יצר את האחווה של “משרתי האל”, וכתב תקנון לכוהני דת החברים בה (שהם לא נזירים ולא חיים במנזר), ובו הנחיות לגבי האופן שבו ניתן לחיות חיי שיתוף נוצריים. במאה ה-8 מופיע תקנון נזירות (רגולה) המתבסס על תקנון כוהני הדת של אוגוסטינוס ודרשותיו. מאז החלו מסדרים ומנזרים שונים להסתמך על תקנון זה.

לפי התקנון, הנזירות פירושה לא רק הימנעות מדברים, אלא גם עבודה עצמית קשה ויומיומית על חולשות אנוש, במטרה להגיע לשלמות המאפשרת חיבור עם אלוהים. השלמות מושגת בעזרת עבודה על התכונות הטובות, כשלכל אחת יש כמה רמות והיא אינסופית. לדוגמא: לצניעות לפי התקנון האוגוסטיני (פרק 7), יש 12 דרגות/שלבים בסולם המוביל לשמיים, ואלה הם:

יראת אלוהים.

דיכוי רצון עצמי.

הכפפת הרצון לממונים עליך מפני אהבת אלוהים.

צייתנות בתנאים קשים, סותרים ואף לא צודקים.

וידוי של מחשבות חוטאות ושל עשייה חוטאת נסתרת.

סיפוק ביחס לא טוב כלפיך וקבלת המשימות הקשות ביותר, הכרה בכך שהנך “עובד עני ולא שווה” בכל משימה נתונה.

הכרה אמתית בנחיתות שלך מול כל השאר.

להיות מודרך רק על ידי החוקה של המנזר והדוגמא של האחראים.

לדבר רק כשנשאלים שאלה.

לכבוש צחוק מתפרץ.

רצינות, צניעות, תמציתיות והגיוניות בדיבור. קול רגוע.

הופעה חיצונית שמבטאת את הצניעות הפנימית.

למה הכוונה?

בכדי להשיג צניעות אמיתית צריך קודם כל לירוא את אלוהים, לדכא את הרצון העצמי ולהכפיף אותו לממונים (אב המנזר). אבל זה לא מספיק: בנוסף למה שהוזכר צריך להיות צייתן גם בתנאים קשים ולא צודקים, ולהתוודות אם עולה בך כעס (אחד משבעה חטאים). אבל גם זה לא מספיק: בנוסף לצייתנות בתנאים לא צודקים צריך להיות מסופק, אך גם בכך אין די: צריך להיות גם יעיל, רציני, פועל לפי החוק והדוגמא, ולהפגין כלפי חוץ את הצניעות והמשמעת, להכיר בנחיתותך.

התקנון של הצניעות מראה כמה עבודה קשה ויומיומית נדרשת בכדי להשיג תכונה אחת בלבד – צניעות, הקשורה למשמעת וציות. וכך אומר התקנון:

“ולכן, אחים, אם אנו רוצים להגיע למרום הצניעות, ובמהירות למרומי השמיים שאליהם ניתן להגיע על ידי צניעות, אז, על ידי פעולותינו אנו צריכים להרים סולם שהופיע ליעקב בחלום, שבאמצעותו המלאכים עולים ויורדים. אנחנו מבינים את העלייה והירידה, להיות בעלייה על ידי הצניעות ובירידה על ידי הגאווה. הסולם הוא החיים שלנו בעולם הזה, אם הלב צנוע, אזי חיינו מורמים על ידי האל לשמיים. מפני שאנו אומרים שהגוף והנפש שלנו הם שני צדדים של הסולם הזה, ולתוך הצדדים הללו הקריאה האלוהית הכניסה דרגות שונות של צניעות או משמעת שעלינו לטפח.”

אנשים קדושים

מיהו הקדוש?

לפי הכנסייה הקתולית, קדוש הנו אדם, גבר או אישה, ממוצא נמוך או רם, נבער או משכיל, אשר ברגע מסוים בחייו זוכה להארה רוחנית. מכאן ואילך יקדיש את חייו לשירות האמונה, עד יום מותו. הדרכים לשירות האל הינן רבות ושונות. ישנם כאלה שהקדישו עצמם לטיפול בחולים וסובלים, יש אשר עסקו בהטפה ובהפצת האמונה והשפיעו על רבים בלהט אמונתם, ויש שזכו בחזיונות ובהארות, חוללו נסים והביאו מרפא לחולים בכוח האמונה. יש כאלה שפרשו מן הציבור והקדישו את חייהם לתפילה ולחיפוש רוחני, ויש אשר מתו על קידוש אמונתם. בדרך כלל יעברו לפחות חמישים שנה מיום מותו של אדם קדוש עד אשר יוכר כקדוש, ורק לאחר שכל העדויות שיגיעו על חייו מרגע התשובה ועד יום מותו יצדיקו את הכרתו ככזה (כולל לעתים ניסים והתגלויות לאחר המוות).

המילה קדוש בעברית קשורה לשורש “קדש” ולזה אשר מקדיש עצמו למען האל, נרתם לצורכי האל. אדם קדוש מקדיש עצמו למען אלוהים ואדם. נוסף על כך, קדוש הוא טהור, ויש לכך הקבלה באכדית, ארמית ושפות שמיות נוספות. לפי היהדות, יסודו של עניין הקדושה הוא הבדלה ורוממות. השורש העברי של המילה קדושה מראה על מהות פעילה הקשורה להתקדשות והקדשה. אולם יש בה גם חוויה של הכרת האל והתאחדות עימו, ולכן אפשר לומר שאדם קדוש חווה סוג של התאחדות מיסטית.

קדושים רבים יִיסדו מסדרים ותנועות הקרויים על שמם (כפי שראינו עד כה ונראה גם בהמשך). כל מסדר מקבל את השראתו מן הקדוש הקשור אליו ונוהג לפי השליחות המיוחסת לו. וכך ישנם מסדרים שחבריהם עוסקים בחינוך ובהקמת בתי ספר והפצת ההשכלה, ישנם המטפלים בחולים ונזקקים, מייסדים בתי חולים ובתי יתומים, ישנם המתרכזים במחקר תיאולוגי, וישנם המסתגרים מהעולם ומקדישים את עצמם לתפילה ולהתבוננות רוחנית. אי אפשר (לפי תפישׂתי) להפריד את הסקירה ההיסטורית של הנצרות באיטליה מן ההַגיוגרפיה (תיאורי חיי הקדושים).

קתרינה הקדושה

קתרינה מסיינה (1347–1380) היא הקדושה המגינה על איטליה ביחד עם פרנציסקוס הקדוש, אם פרנציסקוס היה זה שהביא על איטליה שלום רוחני, ניקוי אנרגטי והשפעה חדשה, הרי שקתרינה מסיינה הביאה לאיטליה שלום פיזי. היא הייתה האישה הראשונה שזכתה לנס הסטיגמטה (הופעת הפצעים של ישוע על גופה כתוצאה מהזדהות מיסטית שלה עמו). קתרינה סבלה הרבה בחייה, הן מהפצעים של הסטיגמטה והן ממחלות רבות ומחולשה פיזית, אבל בסבל שלה היא כיפרה על סכלות הפוליטיקאים ואנשי הדת והביאה אותם להכיר בטעויותיהם ולהוביל את איטליה לעתיד טוב יותר. קתרינה הייתה גורם משפיע עיקרי בהחזרת האפיפיורות לאיטליה מגלותה בצרפת (אביניון), בסיום הפיצול המסוכן בכנסייה ובהשכנת שלום בין ערי המדינה השונות. היא אחת מששת הקדושים הפטרונים של אירופה (ביחד עם עידית שטיין, בריגיטה משבדיה, קיריל, מתודיוס, ובנדיקטוס מנורסיה).

היא נולדה בסיינה ומתה שלושים ושלוש שנים אחר כך ברומא. כשנולדה הייתה ילדה שמחה. בגיל שש היה לה חיזיון של ישוע יושב על כיסא כבוד ולידו פטר ופאולוס, ובגיל שבע נשבעה להקדיש את חייה לאלוהים. בגיל שש-עשרה, אחותה הגדולה נפטרה והוריה רצו שתתחתן עם אלמן עשיר. קתרינה התנגדה בכל כוחה. היא החלה בצומות כנגד הגזֵרה ופיתחה בתוך עצמה מקום פנימי שבו יש כוח לדימויים על פני המציאות.

בחדר פנימי זה שבתוכה, אביה היה ישוע, אמה הייתה מריה, ואחיה ואחיותיה – השליחים. כך היא שירתה אותם בנאמנות ובקדושה, וסירבה – כשהיא נאחזת בצום – להיכנע למציאות החיצונית ולהפוך להיות אישה נשואה.

קתרינה הצטרפה למסדר השלישי של הדומיניקנים (אנשים שלא קיבלו על עצמם את כל הנדרים, אלא את רוח המסדר, והמשיכו לחיות בקרב הציבור). סנט דומיניקוס הופיע לפניה בחיזיון וחיזק את רוחה. עובדת היותה חולה עזרה לשכנע את אמה להסכים לשיגיונותיה, והיא המשיכה לחיות בבית הוריה.

בגיל עשרים ואחת היא חוותה חוויה מיסטית של “חתונה עם ישוע”. בחתונה זו, במקום טבעת נישואין היא קיבלה את העורלה של ישוע (מזמן ברית המילה שלו).[1] ישוע הורה לה להפסיק את ההתבודדות שלה ולחזור לפעילות מלאה בעולם. קתרינה צייתה והקדישה את זמנה לעזרה לעניים ולחולים – וכאלה לא חסרו בסיינה במאה ה-14. החתונה המיסטית משמעה השתתפות אינטימית יותר בגורלו של בעלה (ישוע) ובסבל שלו, ואכן קתרינה קיבלה את הסטיגמטה.

בשנת 1374 היא החלה להסתובב ברחבי איטליה עם חסידיה ולהטיף לרפורמה בכמורה ולאהבת אלוהים בקרב שועי העם וגם בדת של האנשים הפשוטים. היא הגיעה לפיזה בשנת 1375 ושכנעה את ראשי המדינה לא להצטרף לברית נגד האפיפיור. היא כתבה מכתבים לערי המדינה באיטליה ולאפיפיור באביניון בבקשה לרפורמות בכנסייה ולהחזרת האפיפיור לרומא. ב-1376 הלכה לאביניון לתווך בין האפיפיור לבין פירנצה, וכתוצאה מכך הושג השלום והאפיפיור חזר לרומא שנה לאחר מכן.

בשנת 1377 כתבה את הדיאלוגים שלה בזמן קצר של מנוחה בין השליחויות הפוליטיות. אלה הם דיאלוגים בין הנפש העולה מעלה לבין האלוהים, והם נכתבו במצבים אקסטטיים. בשנותיה האחרונות עברה לרומא לעזור לאפיפיור החדש. היא כמעט ולא אכלה ובריאותה התדרדרה. בגיל שלושים ושלוש היא מתה ברומא, ממש באותו הגיל כמו ישוע. ראשה ואצבעה הגיעו לסיינה ונקברו בבזיליקה של סנט דומיניגו ושם הם עד היום[2].

הסמל של קתרינה הוא וֶרֶד אדום – וסיפור שהיה כך היה: אנשי סיינה רצו להבריח את ראשה לסיינה מרומא, אלא שחיילים עצרו אותם בדרך וביקשו מהם לפתוח את השק שבו היה הראש. למרבה הפליאה, כשנפתח השק נראו בתוכו עלי כותרת של וֶרֶד אדום. רק משהגיעו לסיינה חזר הראש לשק.

דומיניקוס הקדוש

דומיניקוס (1170–1221) נולד בקאלרואגה בצפון ספרד. אימו שהייתה עקרה עלתה לרגל למנזר סילוס (Silos) ושם חלמה שכלב קופץ מרחמה ובפיו לפיד, והאש מהלפיד מתפשטת על פני כל העולם. השם דומיניקוס משמעו “כלב האל”.

באותה תקופה אירופה החלה לגדול ולשגשג. ימי הביניים המאוחרים התאפיינו בגידול האוכלוסייה ובבנייה ויצירה של מעמד בינוני בערים שהתפתחו והתרבו. דומיניקוס ראה צורך במסדר חדש בעל צורת ארגון גמישה, שתתאים למבנה החברתי החדש. המנזרים של ימי הביניים המוקדמים לא התאימו יותר לצרכי הזמן, במיוחד לאור התפשטות ההשכלה והאמונה בתנועות כופרות כמו הקתרים בדרום צרפת.

דומיניקוס הצעיר זכה להשכלה נרחבת, אך כשבצורת פקדה את ספרד ב-1191, הוא מכר את כל רכושו, כולל בגדיו וספריו, כדי להאכיל את העניים. לבני כיתתו הוא אמר: “האם תלמדו מעורות מתים, בעוד אנשים גוועים מרעב?” ב-1194 הפך להיות נזיר. בשנת 1204 ערך מסע בדרום צרפת, שם פגש את המאמינים ב”כפירה” הקתרית ונאלץ להתמודד עם טיעוניהם.

בשנת 1206 הוא הקים מנזר קטן בכפר דרום צרפתי בשם פְּרוּי (Prouille) לכמה נשים אצילות שעזבו את האמונה הקתרית וחזרו בהשפעתו לקתוליות. הוא כתב עבורן תקנון והפך את המקום למרכז הטפה של האמונה הקתולית, המיועד בעיקר להחזיר בתשובה את הקתרים שבסביבה. יש אומרים שבמקום זה הוא קיבל את סוד מחרוזת הרוזרי ממריה, ושזה היה כלי נשק רוחני רב עוצמה כנגד האמונה שלהם.

עשר שנים חלפו, ובשנת 1215 התיישב דומיניקוס ביחד עם שישה תלמידים בטולוז והקים מנזר ראשון שמטרתו להפיץ את התורה הקתולית, בעיקר בקרב הערים המתפתחות – סוג מסדר נוצרי חדש, המשלב מסירות ושליחות עם לימוד שיטתי וארגון גמיש. כעבור שנתיים הם זכו להכרה מן האפיפיור אינוצנטיוס השלישי (אותו אפיפיור שהכיר במסדר הפרנציסקני) כ”מסדר הדרשנים”. הרעיון היה שבכדי להתמודד עם כתות נוצריות כופרות ולשכנע אותן לדבוק באמונה הקתולית, צריך בסיס רחב של השכלה, אופי מוסרי, ולהט דתי מיסיונרי. מייד אחר כך עברו דומיניקוס וחסידיו לרומא, בעוד המסדר מתפשט ברחבי העולם הנוצרי.

דומיניקוס חי חיים פשוטים וצנועים, התפלל והתבודד לפי הצורך, והסתגף כשצריך. הוא התפרסם בכך שקיבל את מחרוזת הרוזרי והסודות הנלווים אליה בהתגלות ראשונה מסוגה של מריה, ובעקבות כך הפך את התפילות והמדיטציות של הרוזרי למרכיב בסיסי בחיי המסדר. כפי שאומר האפיפיור פיוס ה-11: “הרוזרי של מריה היא העיקרון והבסיס שעליו מתבסס המסדר הדומיניקני, במאמציו להפוך את חיי חבריו למושלמים ולהשיג ישועה של אחרים”.

בסוף חייו הוא הגיע לבולוניה ומת שם בגיל 51. הקבר שלו נמצא בכנסייה שנבנתה לכבודו.

בשנת 1134 הוכר דומיניקוס כקדוש על ידי גרגורי ה-9, אותו אפיפיור שהכיר בפרנציסקוס כקדוש שש שנים לפני כן, ונחשב לקדוש שמגן על האסטרונומים.

המסדר הדומיניקני

המסדר הדומיניקני, שנקרא גם המסדר של “האחים המטיפים”, אימץ את התקנון האוגוסטיני והתפשט מהר מאוד ברחבי אירופה, מקים מוסדות לימוד מפוארים, חלקם בשילוב עם אוניברסיטאות קיימות כגון זו של פריז. אחת ממטרות המסדר הייתה להוציא את הידע הקיים במנזרים בנדיקטיים אל הציבור הבורגני המתהווה באותה תקופה באירופה. דומיניקוס טען שאי אפשר להטיף למשהו שאתה לא מבין, ולכן יש חשיבות מכרעת ללימוד והשכלה. אפשר לשכנע אנשים לחזור בתשובה רק בכוח הדוגמא האישית והטיעון התיאולוגי.

כבר בתחילת דרכו הופיעו בין חברי המסדר הוגי דעות גדולים, כגון תומס אקווינוס ואלברטוס מגנוס. שני האישים הללו החזירו לנצרות את ההגות האריסטוטלית והעלו על נס את דמותו של דיוניסוס המתחזה (האראופגיטי), דמות אגדית מאתונה במאה ה-1, שתחת שמה התפרסמו כתבים נאופלטונים נוצרים במאות ה-5–6 לספירה. מאוחר יותר הופיעו בשורות המסדר מיסטיקנים גדולים, כגון מאייסטר אקהרט וגם נשים כמו קתרינה מסיינה.

צבע התלבושת של אנשי המסדר הדומיניקני הוא שחור, בעוד שזה של המסדר הפרנציסקני הוא אפור או חום, ואילו מסדר נזירי נוסף שהוקם באותה תקופה בשם מסדר הכרמליתים אימץ את הצבע הלבן. לצבעים אלו יש משמעות

[1] לפי גרסה אחרת, “האמֵן כדי שתבין”.
[2] נפש האדם היא שלושה מצבים הקיימים בו-זמנית: הוויה, הכרה ורצון. או: זיכרון הבנה ורצון, או חשיבה, דיבור ורצייה.

[1] זה היה אחד החפצים הקדושים של איטליה, שנעלם באופן מסתורי ב-1983.
[2] במקום יש רצפת שיש מהמאה ה-15, המראה את אורפיאוס וסביבו החיות הבאות לשמוע את נגינתו.