סיור בפירנצה

פירנצה הוקמה כמושבה רומאית לחיילים משוחררים, לפי תכנון היפודמי של רחובות ישרים מצטלבים, בעמק פורה על גדות נהר הארנו. עם השנים היא מתפתחת ובמאה ה-11 היא הופכת להיות אחת הערים החשובות באיטליה. במשך ימי הביניים היא ממשיכה לגדול, מתבססת על תעשיית טקסטיל ובנקאות, ובמאה ה-14 היא נהיית אחת הערים הגדולות באיטליה. לאחר המפלה של פיזה לגנואה וניצחונה על סיינה, הופכת פירנצה להיות בירת טוסקנה והעיר החשובה ביותר במרכז איטליה.

אלא שזאת רק ההתחלה. במאה ה-15 עם עלייתה לשלטון של שושלת בית מדיצ'י, הופכת פירנצה ל"אתונה החדשה". זה המקום בו מתחילה ומתרכזת תנועת הרנסאנס, נוסדת האקדמיה הנאופלטונית החדשה, מוקמים הבניינים הנפלאים בעולם, ונוצרות יצירות האמנות והספרות החשובות ביותר, המבטאות את רוחה של תקופה חדשה – תקופה בה ישנה חזרה לערכים של העולם הקלאסי, האדם חוזר להיות מרכז כל הדברים, והמחשבה האנושית והגניוס האמנותי מתפתחים.

במהלך המאות ה-15 וה-16 מתרחשת בפירנצה יצירה אמנותית, ספרותית, מחשבתית ואף דתית יוצאת דופן. למרות רגעים של חושך (שלטונו של סבונרולה), פירנצה היא אור גדול לעולם. אנשים כמו פטררקה, בוקאצ'ו, רפאל, מיכלאנג'לו, דנטה, ליאונרדו דה וינצ'י, בוטיצ'לי, דונטלו, מקיאוולי, ורוקיו, פיקו דלה מירנדולה וברונלסקי נולדים בפירנצה או פועלים בה וקשורים אליה. קשה קצת להאמין שכל כך הרבה ענקי רוח פעלו במקום אחד בתקופה כה קצרה. המקבילה ההיסטורית היחידה לתופעה כגון זו היא אתונה הקלאסית, ולכן פירנצה נקראת "אתונה החדשה", מה גם שנוסדת בה האקדמיה הנאופלטונית, העוסקת בתרגום כתבים מיוונית ללטינית.

עם עלייתו לשלטון של קוזימו הראשון ב-1569 מגיעה פירנצה לשיא כוחה, אלא שהירידה של איטליה במאות ה-17 וה-18 משפיעה גם עליה, והיא יורדת מגדולתה וממעמדה כבירת התרבות של העולם.

כיום פירנצה היא מעין מוזיאון אדריכלי חי של התפתחות הסגנונות באיטליה מהרומנסקי, לגותי, לרנסנס ולבארוק, הקתדרלה המרכזית – הדואומו, לדוגמה היא שילוב של אדריכלות גותית וכיפת רנסנס שבנה ברונלסקי.

כנסיית סן מיניאטו אל מונטה

המבנה הרומנסקי המפורסם ביותר בפירנצה הוא הבפטיסטריום Battistero di San Giovanni שמזכיר במקצת את המבנים בפיזה, מבנה חשוב אחר הוא כנסיית סן מיניאטו אל מונטה על ההר. ישנם אתרים באיטליה שבהם הסגנון הרומנסקי יותר נוכח, אלא שבפירנצה ההיכרות עימו מאירה את ההתפתחות והשינוי שהאדריכלות והאמנות עברו עם המעבר לגותיקה והרנסנס.

הביקור בכנסיית San Miniato al Monte חשוב להבנת המעבר מהרומנסקי לגותי ולרנסנס. היא נמצאת על גבעה גבוהה הצופה על העיר מדרום. המבנה כולו, החזית המצופה שיש לבן וירוק בדגמים גאומטריים, החלל הפנימי של ספינה מרכזית ושתי סיטראות, וארגון המפלסים. כולם נותנים תחושה והבנה של האדריכלות והאמנות הקדומה והדתית נוצרית של פירנצה, כמו גם הפסיפסים באפסיס. המרכיב המרחבי הבולט הוא אזור המזבח המוגבה מעל קריפטה מהמאה ה־11. דוכן ההטפה ומחיצות השיש המשובצות, מראשית המאה ה־13, מוסיפים למראה ימי־הביניים של החלל. ברצפת השיש המשובצת יש ייצוגים של המזלות.

הבפיסטריום

הבפטיסטריום של סן ג׳ובאני הוא בית הטבילה של פירנצה, המוקדש ליוחנן המטביל, פטרון העיר. המבנה המתומן שמול הדואומו נחנך בשנת 1059, והוא אחת הדוגמאות החשובות של הרומנסק הפלורנטיני: חיפוי שיש לבן וירוק, צורות גאומטריות וקשתות עגולות. הוא קדום לקתדרלה הנוכחית, ושימש מרכז דתי ואזרחי חשוב. דלתות הברונזה הדרומיות הן יצירת מופת של אנדראה פיזאנו מהמאה ה־14. הצפוניות והמזרחיות הן של לורנצו גיברטי מהמאה ה־15. המזרחיות – ״שערי גן העדן״ – הן המפורסמות ביותר ומציגות עשר תמונות מסיפורי התנ״ך, עם עומק ופרספקטיבה בתבליט. הדלתות שבמבנה הן העתקים. המקוריות במוזיאון הדואומו.

בשנת 1401 נערכה בפירנצה תחרות לעיצוב דלתות חדשות לבפטיסטריום. האמנים התבקשו להכין תבליט ברונזה המתאר את עקדת יצחק. שני המתחרים היו ברונלסקי וגיברטי. שני התבליטים שלהם נחשבים לציוני דרך בהתפתחות הרנסנס. אצל גיברטי הקומפוזיציה זורמת והרמונית יותר, ודמות יצחק מזכירה פיסול קלאסי. אצל ברונלסקי הסצנה דרמטית יותר, עם תנועה חדה ומתח בין הדמויות. גיברטי זכה בהזמנה לביצוע הדלתות, אך ברונלסקי היה זה שהוביל בהמשך את המהפכה האדריכלית של הרנסנס. שני התבליטים המקוריים מוצגים כיום במוזיאון הברג׳לו בפירנצה.

מבחינה היסטורית, גיברטי מייצג את המעבר מהפיסול הגותי לפיסול הרנסנסי, וברונלסקי את המעבר מאדריכלות ימי הביניים לאדריכלות הרנסנס. שניהם ראו בעולם הקלאסי מקור ללימוד, אבל פיתחו ממנו שפות אמנותיות חדשות.

פסיפסי הכיפה – מן המאות ה־13–14, על רקע זהב. במרכז התוכנית דמות עצומה של ישו השופט, גן העדן והגיהינום, ולצדם סיפורי בראשית, יוסף, ישו ויוחנן המטביל. כאשר מרימים מבט אל הכיפה המתומנת של הבפטיסטריום, נפרשת קוסמולוגיה מרהיבה של תשע היררכיות המלאכים (על פי ״דיוניסיוס האריופגיטי״), סיפורי בראשית ויום הדין שהעניקו השראה ישירה לדנטה אליגיירי בכתיבת ״הקומדיה האלוהית״.

ראו מאמר – אדריכלות כנסיות מקודשת

הדואמו

הקתדרלה המרכזית של פירנצה החלה להיבנות ככנסייה גותית על שרידי כנסייה קדומה. קתדרלה מרכזית בעיר איטלקית נקראת דואומו, וכך יש לנו דואומו במילאנו, דואומו בפיזה, והדואומו של פירנצה, בעל הכיפה המפורסמת בעולם.

את הדואומו התחילו לבנות בסוף המאה ה־13, אולם היה זה תפקידו של ברונלסקי לבנות את הכיפה. הוא חלם שיבנה בניינים שיעלו על הישגי האדריכלות הרומאית ויחקו את סגנונם. עד לתקופתו, הפנתיאון שברומא היה הבניין בעל הכיפה הגדולה בעולם. ברונלסקי חלם לבנות כיפה שתהיה גדולה בקוטרה מזו של הפנתיאון. הוא הצליח להגשים חלומו בבניית הדואומו – רדיוס הכיפה גדול בשני מטרים מזה של כיפת הפנתיאון.

אנשי איטליה בתקופת ברונלסקי (אמצע המאה ה־15) הכירו את הכיפה האדירה של הפנתיאון ברומא, שמתנשאת לגובה הקרוב לחמישים מטר ואין עוד כמותה בעולם, והנה התנשאה לה כיפה דומה בקוטרה לגובה כפול מזה בבירה התרבותית החדשה – פירנצה. הכיפות הזכירו זו את זו והראו בצורה ויזואלית בולטת לעין את הקשר והערגה של תחיית הרנסנס לתרבות הקלאסית ואת שיבתה של זו. ברונלסקי יצר סמל שכולם ראו ויכלו להבין ולהזדהות איתו, סמל שהראה על הקשר וההמשכיות של תרבות רומא הקלאסית באיטליה של ימיו. ברונלסקי הגשים בבניית כיפת הדואומו שבפירנצה את תפקידה החשוב של האדריכלות בכל הזמנים, ליצור סמלים בולטים שמהווים נקודת התייחסות לשינוי תפישתי ותקופתי ומוקד לחיקוי ולמידה.

בניגוד לבניינים שנבנו עד לתקופתו, הרי שהכיפה שהוא בנה מעל כנסיית סנטה מריה דל פיורה לא נתמכה על ידי קשתות חיצוניות. היא סימטרית, פרופורציונלית, ונמצאת ביחסים מתמטיים ברורים עם הסביבה, ובכך היא מחדשת את מסורת העולם הקלאסי ומבטאת את תפישותיו בנוגע לתבונה השולטת בעולם ומיקום האדם בתוכו. המבנה שלה מבטא את השלם ומרומם את בונהו לדרגה של אמן. הכיפה היא בדיוק כפי שהיא יכולה וצריכה להיות, ואין להוסיף או לגרוע ממנה דבר. ברונלסקי שואף אל המצוינות והשלמות, ועצם העשייה שלו מראה את הגאוניות שבאדם אחד והאפשרות להגשים חזון. בבניית הכיפה של הדואומו בפירנצה מבשר ברונלסקי את תחילתה של תקופה חדשה.

לדואומו נכנסים מהכניסה הייעודית של קריפטת סנטה רפרטה (ללא תור), חולפים על פני שרידי הכנסייה הקדומה וקברו של ברונלסקי, ועולים ישירות אל לב הקתדרלה. יושבים בספסלים מתחת לכיפה של ברונלסקי ופרסקו ״יום הדין״, רואים את השעון האסטרולוגי־ליטורגי של פאולו אוצ׳לו (הנע נגד כיוון השעון), את ציור הקוסמולוגיה של דנטה (״הקומדיה האלוהית״ של מיקלינו), ואת הגנומון האסטרונומי ושושנת הרוחות ברצפת השיש (החיבור בין מדע האסטרונומיה למקדש).

אחד מאוצרות האמנות הנוספים הוא הפרסקו של מזאצ׳ו (1427), שבו נעשה השימוש הראשון בהיסטוריה בפרספקטיבה מדעית כדי לתאר מרחב מטפיזי – מעבר מעולם הזמן (השלד בתחתית: ״מה שהנכם הייתי, ומה שהנני תהיו״) אל הנצח האלוהי.

ברונלסקי

פיליפו ברונלסקי (Filippo Brunelleschi), שחי בפירנצה בין השנים 1377 ל־1446, נחשב לאחת הדמויות המרכזיות ביותר בתחילת תקופת הרנסנס האיטלקי, לאבי האדריכלות המודרנית ולמי שהמציא את עקרונות הפרספקטיבה הליניארית באמנות. ברונלסקי פעל כמהנדס, מתכנן עירוני ואדיכל ראשי של פירנצה, ושינה את פני העיר.

יחד עם חברו הקרוב, הפסל דונטלו, בילה ברונלסקי מספר שנים ברומא (בין 1402 ל־1404 לערך). השניים מדדו, חקרו ותיעדו את שרידי המבנים והעתיקות של רומא העתיקה (מקדשים ואמפיתיאטראות), מחקר שהיווה את הבסיס למהפכת התחייה הקלאסית באדריכלות הרנסנס.

במשך עשרות שנים עמדה הקתדרלה של פירנצה עם חור ענק במרכזה משום שאיש לא ידע כיצד לבנות כיפה שתתנשא לגובה עצום כזה ללא תמיכת פיגומים מסורתיים. ברונלסקי זכה במכרז, המציא מכונות הרמה חדשניות ופיתח את שיטת ״הכיפה הכפולה״ (כיפה פנימית וחיצונית המשתלבות זו בזו) והשלים את המבנה ב־1436 – מה שהפך את המבנה לגבוה ולמרשים ביותר באירופה באותה תקופה.

ברונלסקי תכנן מבני מופת נוספים שיישמו פרופורציות מתמטיות מדויקות וסגנון קלאסי נקי, כגון בית היתומים ״אוספדאלה דלי אינוצ׳נטי״ (Ospedale degli Innocenti) – מבנה שנחשב לראשון בעולם שנבנה בסגנון הרנסנס הטהור, וכן את כנסיית סן לורנצו (וקפלת פאצי) ואת כנסיית סנטו ספיריטו. הוא ניסח והדגים לראשונה את חוקי הפרספקטיבה המדעית (נקודת מגוז), מה שאפשר לאמני התקופה לצייר מרחב תלת־ממדי מדויק על משטח שטוח.

משפחת ושושלת מדיצי

שליט פירנצה הראשון מטעם משפחת מדיצ׳י הוא קוזימו דה מדיצ׳י ״הזקן״ (הנהיג בשנים 1434–1464). הוא הקים את האקדמיה הנאופלטונית וכינס ועידה עם נציגים ביזנטיים בפירנצה במטרה להביא לאיחוד הכנסיות ולהציל את האימפריה הביזנטית, ובמהלכה הגיע לפירנצה המלומד גמיסטוס פלתון עם כתבים עתיקים. קוזימו תמך בברונלסקי ובדונטלו.

השליט הגדול הבא הוא לורנצו דה מדיצ׳י ״המפואר״ (הנהיג בשנים 1469–1492), פטרון האמנות המפורסם שתמך במיכלאנג׳לו. לפניו הנהיג את העיר ואת המשפחה פיירו דה מדיצ׳י ״חולה השיגדון״ במשך כחמש שנים, ולאחריו פיירו דה מדיצ׳י ״חסר המזל״ (וכנראה שהשם פיירו אכן לא היטיב עם שושלת זו). בשנת 1494 נפסקה שליטת המשפחה בעיר עד 1512, ואז חזרה פירנצה לשליטת ג׳ובאני דה מדיצ׳י, בנו של לורנצו המפואר, שהפך לימים לאפיפיור ליאו העשירי. גם ג׳וליו דה מדיצ׳י, בן אחיו של לורנצו המפואר ששלט בעיר בשנים 1519–1523, הפך לימים לאפיפיור קלמנס השביעי – אותו אפיפיור שמצא מקלט באורבייטו לאחר ביזת רומא. בתקופה זו נוצר קשר הדוק במיוחד בין מדינת האפיפיור לבין בית מדיצ׳י ופירנצה.

השליט החשוב והבולט ביותר של המשפחה במאה ה־16 הוא קוזימו הראשון דה מדיצ׳י (שלט בשנים 1537–1574). הוא הרחיב את גבולות שליטתה של פירנצה, הפך אותה לדוכסות גדולה (הדוכס הגדול של טוסקנה), לקח חלק משמעותי במערכה סביב קרב לפנטו והקים את האקדמיה לאמנויות הציור. גם בנו, פרנצ׳סקו הראשון (1574–1587), תמך באמנות וגילה עניין רב באלכימיה ובמדעים.

הומניזם

יצירות האמנות של רנסנס הושפעו מתפישות ההומניזם שהתפתחו בו, מרכז התנועה היה בפירנצה. קוזימו דה מדיצ'י, הידוע בכינויו קוזימו הגדול (1389–1464) הפך את פירנצה לאימפריה תרבותית וכלכלית. הוא שלט למעשה במוקדי הכוח של העיר ושל איטליה, והצליח להביא לכינוס ועידה אקומנית שנועדה לאחד את כנסיות המזרח והמערב בפירנצה ב-1437 ו-1439. במסגרת ועידה זו ביקר בפירנצה הקיסר הביזנטי ויחד איתו באו מלומדים שהביאו חזרה למערב את מורשת העולם הקלאסי שנשמרה בביזנטיון. במיוחד מלומד ממיסטרס שבפלפונס בשם גמיסטוס פלתון (Gemistus Pletho)

בהשפעת גמיסטוס ובעזרת מלומדים כגון מרסיליו פיצ'ינו (Marsilio Ficino) וג'נטילה דה בקי (Gentile de' Becchi) ולימים גם פיקו דלה מירנדולה (Pico della Mirandola) הקים קוזימו דה מדיצ'י את האקדמיה האפלטונית החדשה, שעסקה במפעל של תרגום הספרות הקלאסית ללטינית ובמיוחד ספריהם של אפלטון, פלוטינוס וורגיליוס. לאחר מותו המשיך את דרכו בנו – לורנצו המפואר.

פיצ'ינו עמד על ההרמוניה שבין ההרמטיציזם והמאגיה הרמטית ובין הנצרות. הרמס מקבל השראתו מהאל, הוא דמות חכם המנבא את הולדתו של ישוע. מירנדולה הוסיף את המאגיה והקבלה היהודית כמאשרות את אלוהות ישוע. מלומדים אלו החזירו את האמונה בתיאולוגים קדומים כגון זרתוסטרא, משה, הרמס טריסמגיסטוס, דויד, אורפיאוס, פיתגורס, אפלטון, כפי שמופיע ביצירות אמנות של הרנסאנס. זו הייתה שאיפה אל דת אוניברסלית, טרנס היסטורית, היולית. כתוצאה מכך האפיפיור אלכסנדר השישי הזמין סדרה של ציורי קיר עם סמלים ממצרים העתיקה, פרס המיתית, הדוקטרינה של אורפיאוס, מיסטריות של העולם הקלאסי. ההרמטיציזם הפך לעיסוק של תיאולוגים ופילוסופים רבים והביא להתפתחות העיסוק באלכימיה, טארוט ומדע הנסתר.

פירנצה הייתה מרכז המשי והתכשיטים של ימי הביניים, מרכז בנקאי שנשלט על ידי משפחת מדיצ'י. הם היו גם הבנקאים של האפיפיורים, והיו קשורים אליהם לטוב ולרע. מקיוואלי היה מפירנצה, וכך גם ברונלסקי, ליאונרדו דה וינצי, בוטיצ'לי, רפאל, מיכאלאנג'לו ועוד גדולים ומפורסמים. כולם עסקו באדם בהשראת התרבות הקלאסית העתיקה. קשה קצת להאמין, שכל כך הרבה אנשים גדולים פעלו באותו זמן ובמקום אחד. זה מזכיר במקצת את התקופה של אתונה הקלאסית, ואכן פירנצה הייתה "אתונה החדשה".

מבחינה ספרותית יש לנו בפירנצה הופעה של האמונה באלוהות הנשית בדמות האהובה, דנטה הוא מהראשונים שכותב באיטלקית וחלק מהקבוצה המוארת הסודית, הוא מחביא את הידע הסודי בקומדיה האלוהית שלו ומתייחס לאהובה ביאריצ'ה, כאל דמות אלוהית, פטררקה הוא אבי ההומניזם ומבשר הרנסאנס, אהובתו האידיאלית היא לאורה, שמזכירה במקצת את החוכמה האלוהית, השכינה. בן פירנצה חשוב אחר הוא בוקצ'יו, מהראשונים שכתבו באיטלקית, אבל נטו לסיפורים העממים, כולל הגסויות, כפי שמופיע בדקמרון, ויחד עם זה הוא הושפע רבות מהתרבות היוונית.

פאלאצו מדיצ'י

ארמונם של קוזימו ולורנצו דה מדיצ'י, זהו הארמון הפרטי הראשון שנבנה בסגנון הרנסנס המלא, והמודל שממנו שאבו השראה כל ארמונות האצולה הגדולים באירופה במשך מאות שנים. הוא נבנה על ידי קוזימו דה מדיצ'י "הזקן" (Cosimo il Vecchio), ראש בנק מדיצ'י והשליט בפועל של רפובליקת פירנצה, ותוכנן על ידי מיקלוצו די בארטולו (Michelozzo di Bartolomeo), תלמידו ושיתופו הקרוב של ברונלסקי.

בפנים יש את קפלת המאגים ואיחוד הדתות (כניסה מוגבלת לקבוצות קטנות לזמן קצר) הפרסקו מתאר את מסע "שלושת האמגושים" (חכמי המזרח ההולכים אחר הכוכב), אך משלב בתוכו את דמויותיהם של משתתפי ועידת פירנצה (1439) – הפטריארך מביזנטיון, הקיסר היווני והפילוסוף גאורגיוס גמיסטוס פלתון – שהביאו לפירנצה את כתבי אפלטון והחוכמה האזוטרית של המזרח. תפיסת ה-Prisca Theologia התיאולוגיה הקדמונית המאחדת את חכמי פרס, מצרים, יוון והנצרות.

בפירנצה הרפובליקנית, ראוותנות יתר של אדם פרטי נחשבה לסכנה פוליטית ולעבירה על ערכי השוויון. לכן, קוזימו דחה תוכנית גרנדיוזית וראוותנית מדי שהציע לו האדריכל המפורסם ברונלסקי, ובחר בתוכנית המאופקת, האלגנטית והחכמה של מיקלוצו. זה חילק את החזית לשלושה מפלסים המדגימים את "חוקי" האדריכלות הפלורנטינית:

הקומה התחתונה בנויה מאבני גזית גסות, מחוספסות ובולטות (רוסטיקה כבדה). היא נראית כמו מבצר בלתי-חדיר, שנועד לשדר כוח, יציבות והגנה מפני התפרעויות המונים. בקומה השנייה אבני החזית מעובדות ועדינות יותר, ומשולבות בחלונות קשת כפולים ומעודנים בסגנון קלאסי. זוהי קומת המגורים והאירוח הרשמית של בני משפחת מדיצ'י. הקומה השלישית בנויה באבנים חלקות לגמרי, ומעליה נשענת כותרת גג (קרניז) בולטת ומפוארת. לב הארמון הוא חצר מוקפת עמודים קלאסיים (Peristyle), המשלבת מוטיבים רומיים עתיקים עם קשתות רנסנסיות עדינות – החצר הראשונה מסוגה באדריכלות הפרטית של הרנסנס.

בזיליקת סן לורנצו והקפלות

בזיליקת סן לורנצו היא אחת הכנסיות העתיקות והחשובות בפירנצה, והכנסייה הרובעית הרשמית של משפחת מדיצ׳י (שארמונם, פאלאצו מדיצ׳י, שוכן במרחק הליכה קצר משם). הכנסייה המקורית נחנכה עוד בשנת 393 לספירה על ידי אמברוזיוס הקדוש ממילאנו, והייתה קתדרלת העיר הראשונה של פירנצה לפני שהעבירו את מושב הבישוף לדואומו.

בתחילת המאה ה־15 החליטה משפחת מדיצ׳י (בראשות ג׳ובאני די ביצ׳י, אביו של קוזימו הזקן) לממן בנייה מחדש של הכנסייה כולה בסגנון חדשני. הם הטילו את המשימה על פיליפו ברונלסקי. ברונלסקי תרגם כאן את הפילוסופיה הפיתגוראית והאפלטונית לאבן – חלל הבנוי כולו על הרמוניה מוזיקלית, פרופורציות מתמטיות ואור בהיר שמייצג את השכל האלוהי. החלק השלם ביותר שהוא בנה הוא חדר (קפלת) כלי הקודש הישנה, שבנויה בצורת ריבוע שלם עם כיפה עם עיטורים של דונטלו, שתרם גם שתי בימות הטפה מרהיבות מיציקת ברונזה המעוטרות בסצנות דרמטיות מחייו ומותו של ישו לכנסייה. זוהי יצירתו האחרונה של דונטלו לעת זקנתו.

את הקפלה החדשה – חדר כלי הקודש החדש (Sagrestia Nuova) – פיסל ותכנן מיכלאנג׳לו, שהתחנך בנעוריו בחצר מדיצ׳י על ברכי הנאו־אפלטוניזם של פיצ׳ינו ופוליציאנו. הוא עיצב את הקפלה כמבנה קוסמי בן שלוש דרגות: למטה – עולם הזמן המתכלה המיוצג בארבעת הפסלים המהפנטים של ״יום״ ו״לילה״, ״שחר״ ו״דמדומים״ (הנשמה הכלואה בכאב החומר והזמן), באמצע – החלונות של ההתבוננות, ולמעלה – הכיפה והאור המסמלים את שחרור הנשמה אל הנצח.

המבנה הגדול והגבוה ביותר במתחם הכנסייה הוא קפלת הנסיכים, או בשמה האחר קפלת מדיצ׳י, שהוקמה על ידי קוזימו דה מדיצ׳י הראשון במאה ה־16. זהו מבנה מתומן מפואר שמתנשא לגובה 52 מטר. קירותיו מצופים לחלוטין בשיש יקר, אבני חן, גרניט ובזלת בטכניקת שיבוץ קפדנית (Opere di Commesso) המבנה שימש כפנתאון הקבורה המפואר של הדוכסים הגדולים ששלטו בפירנצה.

סנטה מריה נובלה

שני המסדרים הקתוליים החשובים בפירנצה במאות ה־15 וה־16 היו המסדר הדומיניקני והמסדר הפרנציסקני. לשניהם היו מרכזים, כנסיות מפוארות שהן חלק מקומפלקס שבו יש מנזר, ובמקומות האלו האמנים הפלורנטינים נתבקשו לצייר ולפסל ולתרום את כישרונותיהם.

הבזיליקה המפוארת סנטה מריה נובלה (Basilica di Santa Maria Novella) היא המרכז העתיק של הדומיניקנים, ומי שעיצב את חזיתה היה לאון בטיסטה אלברטי. החזית היא מופת של ״מוזיקה קפואה באבן״ (יחסים הרמוניים של 1:1, 1:2, 2:3), ועליה הציב האסטרונום והקרטוגרף, הנזיר איגנציו דנטי, מכשירים אסטרונומיים למדידת נקודת השוויון (Equinox)

בפנים נמצאים פרסקו ״השילוש הקדוש״ של מזאצ׳ו וקפלת טורנבואוני של גירלנדאיו. הפרסקו של מזאצ׳ו (1427) הוא השימוש הראשון בהיסטוריה בפרספקטיבה מדעית כדי לתאר מרחב מטפיזי – מעבר מעולם הזמן (השלד בתחתית: ״מה שהנכם הייתי, ומה שהנני תהיו״) אל הנצח האלוהי. ובצמוד לבזיליקה בית המרקחת הנזירי העתיק בעולם הפועל ברציפות מ־1221

במרחק דקה הליכה מהכנסייה נכנסים אל אולמות הקמרונות המצוירים של בית המרקחת העתיק של הנזירים הדומיניקנים. כאן עסקו הנזירים מאז המאה ה־13 בזיקוק תמציות פרחים, עשבי מרפא וורדים (״מי ורדים״ מתקופת המגפה השחורה וריחות שרקחו עבור קטרינה דה מדיצ׳י).

מנזר סן מרקו

בשנת 1436 הועבר לרשות הדומיניקנים מנזר סן מרקו, בחסותו של קוזימו דה מדיצ׳י. המנזר וספרייתו נעשו מרכז חשוב גם בתרבות ההומניסטית של פירנצה. לסן מרקו השתייכו פרה אנג׳ליקו, אנטונינו — שהתמנה לארכיבישוף של פירנצה — וסבונרולה. דמויות אלה ממחישות את נוכחות המסדר באמנות, בהנהגה הכנסייתית ובחיים הציבוריים. פיקו דה מירנדולה היה מקורב לסבונרולה, ובסוף חייו ביקש להיקבר במנזר והוסמך על ערש מותו להיות נזיר דומיניקני.

פרה אנג׳ליקו צייר פרסקו אישי שהוא מנדלה נוצרית להתבוננות פנימית ולמדיטציה בכל תא של נזירי המנזר, ובהם יצירות מופת כגון ״הבשורה״ ו״ההשתנות״ – האור מגיע מבפנים. במנזר הייתה הספרייה הראשונה של הרנסנס. לשם הביא מרסיליו פיצ׳ינו את הקורפוס הרמטיקום. המנזר הוא כיום מוזיאון.

סמוך למנזר יש את גלריית האקדמיה (Galleria dell’Accademia) שם נמצא פסל ״דוד״ המקורי של מיכלאנג׳לו וגם סדרת ״העבדים״ / ״האסירים״ (I Prigioni) שלו – פסלים לא גמורים (Non-finito) שנועדו לקברו של האפיפיור יוליוס השני, הממחישים באופן גלמי את תפיסתו שהדמות קיימת בתוך גוש השיש ותפקיד הפסל הוא רק ״לשחרר״ אותה.

פרא אנג'ליקו (האח המלאכי) ותלמידיו

פרה אנג׳ליקו (1395–1455) היה נזיר דומיניקני שצייר, בין השאר, את תאי הנזירים במנזר הדומיניקני סן מרקו בפירנצה ואת קפלת סן בריציו באורבייטו. הוא צייר סצנות דתיות עם דמויות שנלקחו מן החיים – דמויות ממשיות, הנמצאות בתנועה ועוטות בגדים בני זמנו, בעלי נפח. תלמידיו הבולטים היו בנוצו גוצולי (1420–1497), שצייר יחד איתו את הקפלה באורבייטו, ודומניקו די מיקלינו (1417–1491). וזארי כתב על שלושתם בספרו ״חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים הדגולים ביותר״.

בנוצו גוצולי צייר את קפלת האמגושים בארמון של משפחת מדיצ׳י בפירנצה וסייע ביצירת ״שערי גן העדן״ של הבפטיסטריום. הציור שלו מתאפיין בריבוי פרטים ובנופי רקע קסומים. הוא צייר סצנות מחיי אוגוסטינוס הקדוש ופרסקו של סבסטיאן הקדוש בסן ג׳ימיניאנו, וכן 25 ציורים מסיפורי הברית הישנה בקמפוסנטו בפיזה.

דומניקו די מיקלינו צייר את הציור המפורסם של דנטה והקומדיה האלוהית על הקיר הצפוני של קתדרלת סנטה מריה דל פיורה בפירנצה. הוא היה חבר ב״אגודת סן לוקה״, התארגנות דתית־חברתית שהחל מן המאה ה־14 איגדה כמה מגדולי האמנים מתחומים שונים (כולל לאונרדו דה וינצ׳י) ופרצה את גבולות הגילדות המסורתיות. התארגנות זו הובילה לימים להקמת ״האקדמיה לציור, פיסול ואדריכלות״ בפירנצה, בתמיכתו של וזארי ובראשותו של מיכלאנג׳לו.

סנטה קרוצה

זאת כנסייה גותית גדולה, שבנייתה החלה בסוף המאה ה־13. היא משלבת אמנות ימי הביניים והרנסנס עם תפקיד של מקום הנצחה לאישים מרכזיים בתרבות האיטלקית. ניתן למצוא בה את קבר מיכלאנג׳לו, גלילאו ומקיאוולי, ומצבה לדנטה. ג׳וטו צייר בקפלת בארדי את חיי פרנציסקוס הקדוש, ובקפלת פרוצי סצנות הקשורות ליוחנן המטביל וליוחנן האוונגליסט. ברונלסקי תכנן את קפלת פאצי בסגנון הרנסנס. דונטלו תרם תבליט אבן עם הדגשות זהב בשם ״הבשורה״, צ׳ימבואה את הצלב המצויר, וטדאו גאדי את ״הסעודה האחרונה״ ו״עץ החיים״ בחדר האוכל לשעבר.

כנסיית סנטה טריניטה

זוהי כנסייה שהוקמה במאה ה־11, והיא כנסיית האם של מסדר שהתחיל בפירנצה במאה ה־11 בשם Vallombrosians (על שם עמק 30 ק״מ צפונה מפירנצה). המסדר מונה 70–80 נזירים והוא קשור לבנדיקטינים. למייסד שלו, John Gualbert, היה חזיון בכנסייה זו. לאחר מכן הוא חי חיי קדוש מתבודד בהרים. הסיפור מראה על הרוח הדתית שנושבת בפירנצה במאה ה־11 ועל המקור שממנו צמחה והתפתחה העיר.

הכנסייה מפורסמת בציורי הרנסנס שבה, ובמיוחד בקפלת סאסטי, שם יש מחזור פרסקאות של דומניקו גירלנדאיו (מורהו של מיכלאנג׳לו), שצויר בשנים 1483–1486 בקירוב ומתאר אירועים מחיי פרנציסקוס מאסיזי. ייחודם הוא בשילוב הסיפור הדתי עם פירנצה של המאה ה־15: אדריכלות העיר, לבוש תושביה ודיוקנאות של אנשי התקופה, ובהם לורנצו המפואר, בני משפחת סאסטי ואנשי חוג מדיצ׳י. כך, למשל, הסצנה של החייאת הילד מתרחשת בכיכר סנטה טריניטה, וכוללת את מראה הכנסייה לפני בניית החזית הנוכחית. הציורים מאפשרים להתבונן גם בעיר ובחברה שהזמינה אותם. על המזבח נמצא ציורו של גירלנדאיו, ״הערצת הרועים״, משנת 1485, שנותר במקומו המקורי.

גירלנדאיו שייך לדור של בוטיצ׳לי ופרוג׳ינו, בשלהי הרנסנס המוקדם. מעמדו בתקופתו היה גבוה: בשנים 1481–1482 הוא נמנה עם האמנים שנבחרו לעטר את קירות הקפלה הסיסטינית ברומא, לצד בוטיצ׳לי, פרוג׳ינו וקוזימו רוסלי — עוד לפני ציור התקרה בידי מיכלאנג׳לו. שם צייר את ״קריאת פטרוס ואנדריאס״. ייחודו היה ביכולת לספר סיפור דתי באמצעות עולם אנושי מפורט ומזוהה: דיוקנאות בני זמנו, בגדים, פנים בתים, רחובות ומבנים. הוא שילב בתוך האירועים הקדושים את המשפחות שהזמינו את הציורים ואת החברה הפלורנטינית שסביבו. לכן יצירותיו חשובות גם כעדות חזותית לתרבות העיר בתקופת הרנסנס. מחזור הציורים החשוב השני שלו בפירנצה נמצא בקפלת טורנבואוני בסנטה מריה נובלה.

דונטלו, מיכלאנג'לו ורפאל

הפסל דונטלו די ניקולו די בטו בארדי (1386–1466) הוא במידה רבה קודמו של מיכלאנג׳לו ודמות לחיקוי עבורו באורח חייו ובמצוינות האמנותית ששאף אליה. הוא חידש טכניקות כמו למשל תגליף, תנוחה לא סימטרית בפסלים, יציקות ברונזה ועוד.

מיכלאנג׳לו בואונרוטי (1475–1564) נולד בטוסקנה והחל ללמוד ציור בפירנצה בגיל 13 אצל אמנים מפורסמים. הוא היה בן חסותו של לורנצו דה מדיצ׳י וגר בארמונו, היה בקשר עם אנשי האקדמיה הנאופלטונית ונחשף לספרות של העולם הקלאסי. הוא היה בעל כישרון יוצא דופן ושלט באנטומיה ובאידיאל היופי הקלאסי. הפסלים המוקדמים המפורסמים שלו הם ״דוד״ ו״הפייטה״ שבוותיקן, והציור המפורסם שלו מעטר את הקפלה הסיסטינית. ברישומי ההכנה של מיכלאנג׳לו לקפלה הסיסטינית אפשר לראות כיצד האמן חוקר את הגוף, את התנועה ואת היחסים בין חלקי הדמות. הרישום אינו רק העתק של גוף אנושי, אלא אמצעי לחקירת הצורה ולפיתוח רעיון חזותי שאפשר לממש בציור הסופי. למיכלאנג׳לו היה לעיתים אופי סגפני, עצמאי עד כדי עימות. היה בו חיפוש דתי והוא היה ממתכנניה המרכזיים של בזיליקת פטרוס הקדוש.

רפאל סאנציו דה אורבינו (1483–1520) הוא אולי גדול ציירי הרנסאנס. יצירת המופת שלו היא שני ציורים בחדר ״לשכת החותם״ של האפיפיור ברומא. רפאל רצה לצייר על ארבעת קירות האולם את ארבע הדרכים שבהן אדם יכול לרכוש תהילה: תאולוגיה, פילוסופיה, צדק ושירה. בצד של הפילוסופיה נמצא הציור המפורסם ״אסכולת אתונה״, שבו מופיעים כל הפילוסופים הגדולים ולעיתים לצד דמויות מתקופתו; בצד של התאולוגיה נמצא הציור ״מחלוקת הסקרמנט״. שני הציורים משקפים ומשלימים זה את זה.

גורג'ו ווזארי

ג׳ורג׳ו וזארי (1511–1574) הוא ראשון מבקרי והיסטוריוני האמנות המודרניים ומאפיין הרנסאנס; הוא הראשון שהשתמש במונח ״רנסאנס" – תחייה. לפי דבריו, היציאה מהמסגרת הדתית הקפואה והתפתחות האמנות של הרנסאנס התרחשו בשלושה שלבים: ראשית הייתה התחייה, שמי שהובילו אותה היו צ׳ימבואה וג׳וטו. לאחר מכן באה ההתקדמות, שהתבטאה דרך דונטלו וברונלסקי שפיתחו את הפרספקטיבה, האנטומיה והייצוג הטבעי. ולבסוף הגיעה תקופת השיא והשלמות של לאונרדו דה וינצ׳י, רפאל ומיכלאנג׳לו, שהביאו את האמנות למדרגתה הגבוהה ביותר.

וזארי מציג את האמן כאדם יוצא דופן. יש לו העדפה ברורה לאמנות ולאמנים מפירנצה, ומבחינתו מיכלאנג׳לו הוא דמות המופת של האמן המושלם. הוא מנסה להסביר מה הופך יצירה למשובחת בעזרת מושגים כגון רישום ותכנון, תפיסה צורנית, אופי, סגנון, חן (Grazia) ושיפוט. מבחינתו, הדבר החשוב ביותר הוא האיחוד בין הרעיון האינטלקטואלי של היצירה לבין מימושו בצורה חזותית. התהליך האמנותי מתחיל בהתבוננות בטבע ובלימוד הצורות והפרופורציות בעולם, אלא שזה חייב לעבור עיבוד אינטלקטואלי שתוצרו הוא גיבוש תפיסה של הצורה הרצויה, ואותה האמן מבטא בציור, בפיסול ובאדריכלות. מושג מפתח זה נקרא disegno. אם בימי הביניים נחשבה היצירה למלאכת כפיים בעיקרה, הרי שווזארי ביסס את מעמדה כפעולה אינטלקטואלית נעלה.

בנוסף לכך, לפי תפיסתו, האמנות היא תופעה היסטורית המתפתחת בתוך תרבות מסוימת, תוך יחסי גומלין בין אמנים, פטרונים, מסורות אמנותיות ומרכזים עירוניים. האמנות היא תהליך של התקדמות לעבר שלמות, באמצעות חיקוי הטבע, שליטה בפרופורציות, בפרספקטיבה ובאנטומיה, ושילוב של יכולת טכנית עם חן והמצאה (Invenzione) מיכלאנג׳לו הוא התגלמות השיא של התהליך הזה, משום שאיחד יכולות יוצאות דופן בציור, בפיסול ובאדריכלות.

גלריית אופיצי

זהו אחד המוזיאונים החשובים בעולם ובו נמצא אוסף ציורי הרנסנס החשוב ביותר. המדונות של צ׳ימבואה, דוצ׳ו וג׳וטו, ״הבשורה״ של סימונה מרטיני, ״האביב״ ו״הולדת ונוס״ של בוטיצ׳לי, ״הבשורה״ ו״הערצת המאגים״ של לאונרדו, ״המשפחה הקדושה״ של מיכלאנג׳לו, ״המדונה של החוחית״ של רפאל, ועוד.

המבנה הוקם החל מ־1560 על ידי האדריכל ג׳ורג׳ו וזארי עבור הדוכס קוזימו הראשון דה מדיצ׳י, כדי לשמש כבניין המשרדים המנהליים והמשפטיים של הדוכסות, ומכאן השם Uffizi – ״משרדים״. היצירות מוצגות בסדר כרונולוגי מופתי – מהמאה ה־13 (ג׳וטו) ועד שיא הרנסנס (בוטיצ׳לי, לאונרדו, מיכלאנג׳לו) בקומה השנייה, ואת שלהי הרנסנס והבארוק (טיציאן, קרוואג׳ו, רפאל) בקומה הראשונה.

הצעה לסיור בן שעתיים באופיצי

תרגלו התבוננות איטית: 3–5 דקות התבוננות על כל יצירה, תוך כדי שימוש בטכניקות שעוזרות להתבוננות: שינוי תנוחת הגוף, התקרבות והתרחקות, תשומת לב מודעת לפרטים ושיחה פנימית פרשנית לגבי מה התמונה אומרת לי. מומלץ ללכת לפי הסדר להלן, אבל תנו לאינסטינקט להוביל אתכם לתמונה הטובה עבורכם, שמדברת אליכם. לא צריך להבין הכול ולא לראות הכול.

אתם עצמאים, אסור להסביר באופיצי. עולים במעלית לקומה השנייה ומתחילים בחדרים המסודרים לפי סדר כרונולוגי. מומלץ להקדיש שעה וחצי לקומה השנייה, שמתחילה במאה ה־13 ומגיעה לשיא הרנסנס, וחצי שעה לקומה הראשונה, שהיא המשכה הכרונולוגי של סוף הרנסנס.

חדר 2 – שלוש המאסטה" (Maestà) מדונה על כס מלכות" הניצבות זו לצד זו: של צ'ימבואה (1280), של דוצ'ו הסיינזי (1285), ושל ג'וטו (מדונה אוניסנטי, 1310). השיעור החזותי הטוב בעולם על הולדת הרנסנס. רואים בעיניים איך בתוך 30 שנה הדמות הדו-ממדית והשטוחה על רקע הזהב הביזנטי מקבלת אצל ג'וטו נפח גופני.

חדר 7 – הדיפטיכון של דוכסי אורבינו (פדריקו דה מונטפלטרו ובאטיסטה ספורצה) מאת פיירו דלה פרנצ'סקה, וקרב סן רומאנו של פאולו אוצ'לו. השליטה המדעית באור, בנוף אינסופי ובפרספקטיבה מתמטית.

חדר 8 – מדונה עם הילד ושני מלאכים מאת פיליפו ליפי (1465). רוך פלורנטיני. המודל של המדונה היא לוקרציה בוטי (נזירה שליפי התאהב בה), והציור שימש השראה ישירה לתלמידו המובהק של ליפי – סנדרו בוטיצ'לי.

חדרים 10–14 – היכל בוטיצ'לי והאקדמיה הניאופלטונית. האביב (La Primavera)  והולדת ונוס (Nascita di Venere) מאת סנדרו בוטיצ'לי. אלו אינם ציורים מיתולוגיים לקישוט, אלא מניפסטים חזותיים של האקדמיה הניאופלטונית של פירנצה בראשות מרסיליו פיצ'ינו (בחצר משפחת מדיצ'י). ונוס אינה אלת תאווה פגאנית, אלא Venus Humanitas – סמל היופי האלוהי והאהבה הרוחנית שמושכת את נפש האדם מהחומר אל האלוהות.

חדר 15 – הבשורה (Annunciazione) של לאונרדו דה וינצ'י הצעיר, וטבילת ישו (שבה צייר לאונרדו את המלאך השמאלי בסדנת מורו ורוקיו). הופעת ה-Sfumato (טשטוש קווי המתאר כעשן), חקר הבוטניקה והאוויר, והתנועה הפסיכולוגית של הדמויות.

חדר 41 – טונדו דוני (Doni Tondo) של מיכלאנג'לו (ציור הלוח השלם היחיד של מיכלאנג'לו בעולם, במסגרת המקורית שלו), ולצדו מדונה של החוחית (Madonna del Cardellino) של רפאל. הניגוד המרתק בין הפיסוליות השרירית והמתח הדרמטי של מיכלאנג'לו לבין ההרמוניה והרוגע השמימי של רפאל.

קומה 1

חדר 83 – ונוס מאורבינו מאת טיציאן  (Tiziano) (1538)ההבדל בין פירנצה (המבוססת על קו ורישום פילוסופי כמו אצל בוטיצ'לי) לבין ונציה (המבוססת על כתמי צבע חמים וחושניות בשר ודם).

חדר 90 – מדוזה (Medusa) (מצוירת על מגן עץ עגול לטורנירים של הדוכס פרדיננדו דה מדיצ'י) ובכחוס  (Bacco) מאת קרוואג'ו. סוף עידן האידיאליזציה של הרנסנס ותחילת הריאליזם הדרמטי של הבארוק – משחקי אור וצל קיצוניים (Chiaroscuro) ותפיסת רגע של זעזוע פסיכולוגי.

המוזיאון הלאומי ברג'לו

המוזיאון (Museo Nazionale del Bargello) נמצא לא רחוק מכיכר הסיניורה. אם האופיצי הוא מרכז הציור הרנסנסי, הברג'לו הוא מקדש הפיסול של הרנסנס. המבנה עצמו הוא ארמון מבוצר מהמאה ה-13 (מפקדת המשמר הישנה ובית הכלא של הרפובליקה). יצירות המפתח המוצגות בו הן של דונטלו: "דוד" מברונזה (פסל העירום העצמאי הראשון מאז העת העתיקה) ופסל "גאורגיוס הקדוש". של מיכלאנג'לו הצעיר: פסל "בכחוס" המוקדם ו"התבליט המעגלי של פיטי" (Tondo Pitti). וכן תבליטי התחרות המפורסמת של שנת 1401 על שערי הבפטיסטריום (ההשוואה הישירה בין "עקדת יצחק" של גיברטי לזו של ברונלסקי – הרגע שנחשב לתחילת הרנסנס).