סיינה בטוסקנה איטליה

סיינה היא עיר יפהפייה המתנשאת על גבעה בין נופי טוסקנה הרומנטיים, ושומרת עד היום על אווירת ימי הביניים שלה. סיינה היא עיר עתיקה שהייתה מיושבת עוד מימי האטרוסקים, ועלתה לגדולה בימי הביניים כאשר הדרכים הראשיות מצפון אירופה לרומא עברו למסלול העובר דרכה (דרך הפרנצ'יג'נה). בהמשך הוקמה בה אחת האוניברסיטאות המוקדמות באירופה, ולימים גם קתדרלה נפלאה. העיר הייתה למרכז מסחר ובנקאות בינלאומי, ועד היום פועל בה הבנק הוותיק ביותר בעולם הפעיל ברציפות (מונטה דיי פאסקי די סיינה). במאה ה-12 הפכה סיינה לרפובליקה עצמאית שהתחרתה בפירנצה על הבכורה בטוסקנה, והוקמו בה כיכר עירונית ייחודית וארמון עירייה מרשים. כך נוצרו שני מוקדים עיקריים לביקור בעיר: האחד הוא מתחם הקתדרלה (הדואומו), והשני הוא כיכר העירייה.

פיאצה דל קמפו היא כיכר עירונית דמוית מניפה, המפורסמת אולי בעולם כולו. בחלקה הנמוך, הסוגר עליה, ניצב מבנה הפלאצו פובליקו (Palazzo Pubblico) – ארמון השלטון, המשמש כיום כמוזיאון, ולידו המגדל המפורסם (טורה דל מנג'ה). באולם העירייה נמצאים ציורי הקיר המונומנטליים של "אלגוריית הממשל הטוב והממשל הרע". הצייר אמברוג'ו לורנצטי ביטא בהם (בשנים 1338–1339) את האידיאלים המדיניים והחברתיים של הרפובליקה של סיינה. העיר הייתה מתחרתה הגדולה של פירנצה על השליטה בטוסקנה עד אמצע המאה ה-14, אז ירדה ממעמדה בעקבות מגפת "המוות השחור" ומפלות צבאיות במאבקיה מול פירנצה.

צורת הכיכר משקפת את הקשר ההדוק בין המרחב הציבורי למוסדות השלטון של העיר. משטח הכיכר מחולק לתשעה פלחי ריצוף מרוצפי לבנים, המזוהים עם "ממשלת התשעה" (Nove) ששלטה בסיינה בשנים 1287–1355. הכיכר נועדה לשמש מוקד למפגש אזרחי, שווקים, חגיגות, משחקים, מרוצי סוסים ואירועים פוליטיים.

הקתדרלה בסיינה

הקתדרלה החלה להיבנות בסוף המאה ה-12 על ידי גילדות האמנים של סיינה עם עלייתה לגדולה והפיכתה לרפובליקה. חלק הארי של הבנייה התרחש במאה ה-13, כאשר האב והבן ניקולא פיזאנו (שפיסל את דוכן ההטפה) וג'ובאני פיזאנו (שפיסל את החזית) תרמו יצירות מופת למתחם. במאה ה-14 הגיעה מגפת "המוות השחור" שפגעה קשות בסיינה ועצרה את התוכנית להכפיל את שטח הקתדרלה.

ניקולא פיזאנו מביא בפיסול שלו בדוכן ההטפה נטורליזם אנטומי, דרמטיות עזה ועומק רגשי השואבים ישירות מסרקופגים רומיים עתיקים, ובכך הוא מבשר את המעבר לרנסאנס. הוא הגיע מדרום איטליה, מחבל פוליה – ממלכתו של פרידריך השני – שם נחשף לפיסול הסרקופגים הרומי, ובהמשך יצר גם את דוכן ההטפה בבפטיסטריום של פיזה.

בנו, ג'ובאני פיזאנו, שהחל את דרכו כשוליה ועוזר בסדנת אביו, פיתח סגנון ייחודי המשלב את האקספרסיביות של הגותיקה הצרפתית עם ריאליזם נוקב. הפיסול שלו מאופיין בדרמטיות, בתנועה חדה, בעיוותים הבעתיים ובעוצמה רגשית מתפרצת – עד שלעיתים הוא מכונה "הפסל הגותי האמיתי היחיד של איטליה" או מקדים מובהק של מיכלאנג'לו. בסוף המאה ה-13 כיהן כאדריכל העיר (Capomaestro) ותכנן את כל החלק התחתון של החזית המערבית (שלושת השערים המונומנטליים בעיטורי שיש לבן, ירוק ואדום), ועבורה יצר תוכנית פיסולית רחבת היקף – הפעם הראשונה באיטליה שבה פסלים מונומנטליים עומדים חופשי מחוץ לגומחות ומשתלבים כחלק אורגני מן האדריכלות החיצונית.

התוכנית הפיסולית של ג'ובאני נועדה להציג את תולדות הישועה ואת ביאת המשיח מנקודת מבט אוניברסלית: חיבור בין העולם הפגאני-עתיק (ההומניסטי), עולם הנבואה המקראי והברית החדשה. הפסלים המרכזיים כוללים: נביאי המקרא וגיבורי הברית הישנה – דמויות ענק האוחזות במגילות פתוחות שעליהן חקוקים פסוקי נבואה על בוא המשיח: משה רבנו, דוד המלך, שלמה המלך, ישעיהו, ירמיהו, דניאל וחבקוק. ג'ובאני עיצב אותם לא כדמויות סטטיות, אלא כשהם רוכנים קדימה מעל הכרכוב, מסובבים את ראשם וגופם בדרמטיות ופונים לעבר העוברים ושבים ברחבה שלמטה.

יחד איתם מופיעים פילוסופים וחכמי העולם הקלאסי – דמויות מן החוכמה היוונית והרומית שנתפסו בימי הביניים כמי שניבאו את האמת האלוהית: אפלטון, האוחז במגילה המרמזת על תפיסת הטוב העליון; אריסטו, המסמל את התבונה המכשירה את האדם להבנת הסדר הקוסמי; והסיבילות, נביאות העולם הפגאני שלפי הפרשנות הנוצרית בישרו לרומאים על הולדת ישו.

בבסיסי העמודים ומעל הקשתות גילף ג'ובאני שורה של בעלי חיים מיתיים וריאליסטיים: אריות וסוסי בר כסמלים לעוצמה ולשבט יהודה, וכן נשרים וגריפונים כקישור בין הארצי לשמימי וכרמז לטבעו הכפול של ישו (אלוהי ואנושי כאחד).

מאה וחמישים שנה לאחר ניקולא פיזאנו, גדול פסלי הרנסאנס המוקדם – דונטלו – תרם למקום כמה מיצירותיו, ובראשן פסל הברונזה של יוחנן המטביל בקפלת יוחנן החדשה, שהוקמה לאחר שהאפיפיור פיוס השני הביא לעיר את שריד זרועו של המטביל. דונטלו מתאר את יוחנן המטביל כדמות סגפנית, כחושה, בעלת זקן ארוך ועטויה בגד עשוי עור או שיער גמלים. הגוף והפנים אינם משקפים יופי אידיאליסטי אלא משדרים עוצמה רוחנית, סבל והתנזרות. זהו ביטוי מובהק לסגנונו המאוחר של דונטלו, שבו ההבעה הנפשית עולה בחשיבותה על פני ההרמוניה הקלאסית. הפסל מזכיר במובהק את פסל העץ הסגפני של מרים המגדלית שיצר בפירנצה. בנוסף לכך, יצר דונטלו תבליטים ופסלים קטנים עבור אגן הטבילה בבפטיסטריום של סיינה, ובראשם תבליט הברונזה המפורסם "משתה הורדוס".

גם מיכלאנג'לו תרם לקתדרלה ופיסל ארבעה פסלי שיש המוצבים במזבח המונומנטלי של משפחת פיקולומיני בספינה השמאלית: פאולוס, פטרוס, פיוס הקדוש (האפיפיור מן המאה ה-2) וגרגוריוס הקדוש (האפיפיור ומורה הכנסייה מן המאה ה-6). במאה ה-17 הוקמה בספינה הימנית קפלת המדונה של הנדר (Madonna del Voto) בהזמנת האפיפיור בן סיינה אלכסנדר השביעי (מבית קיג'י). מי שתכנן את הקפלה הבארוקית היה ג'אן לורנצו ברניני, שיצר בעצמו שתי יצירות מופת בתוכה: את מרים המגדלית ואת הירונימוס הקדוש. בשנים האחרונות התגלתה מתחת למבנה הקריפטה העתיקה של הקתדרלה, ובה ציורי קיר מרהיבים מן המאה ה-13 בסגנון שקדם לרנסאנס, המאפשרים להבין לעומק את ראשית התפתחות הציור של אסכולת סיינה עם דוצ'ו – מקבילו הסיינזי של ג'וטו הפלורנטיני.

מוזיאון הדואמו והציור

מול הקתדרלה, במקום שבו אמורה הייתה להיבנות ההרחבה העצומה שלה (ה"דואומו נואובו"), שוכן מוזיאון האופרה של הדואומו (Museo dell’Opera del Duomo). שם מוצגים פסלי החזית המקוריים של ג'ובאני פיזאנו, יצירות מופת של דונטלו (ובהן פסל מדונה דל פרדו), וכן ציורים וחלון ויטראז' של דוצ'ו די בואונינסניה – מי שהניח את היסודות למסורת הציור המפוארת של סיינה, כמקבילו של ג'וטו בפירנצה. דוצ'ו פעל עדיין בתוך המסגרת הדתית המסורתית, אך חידש בעומק רגשי ואנושי, בריכוך ההבעה, בתנועה טבעית, בנרטיב חזותי עשיר ובהטמעת השפעות גותיות מעודנות. יצירת חייו המונומנטלית היא ה"מאסטה" (Maestà) – תמונת המזבח הראשי של הקתדרלה. הדגש אצל דוצ'ו הוא על יופי צרוף ועידון המובילים לחוויית קדושה, והוא גם זה שעיצב את חלון הוויטראז' המקורי והקדום של אפסיס הקתדרלה.

לצד יצירות אלו מוצגות במוזיאון יצירות של ממשיכי דרכו, ובראשם תלמידו הבכיר סימונה מרטיני (אשר יצר עבור הקתדרלה את ציור "הבשורה" המהולל, המוצג כיום באופיצי בפירנצה), ששכלל את השפה האמנותית של סיינה לכדי שיא של אלגנטיות אריסטוקרטית, קווי מתאר מתפתלים, עושר דקורטיבי ופיוטיות מעודנת.

ממול למוזיאון הדואמו ישנו קומפלקס מוזיאונים של סנטה מריה דלה סקאלה הכולל את המוזיאון הארכיאולוגי וציור קיר נפלאים מהמאה ה16 באולם עולי הרגל. זה היה בית חולים ואכסנייה לעולי רגל על דרך הויה פרנקגיה.

פיוס השני

האפיפיור פיוס השני – אנאה סילביו פיקולומיני (כיהן בשנים 1458–1464) – הוא דמות מפתח בהפיכתה של סיינה לעיר אפיפיורית ובפיתוח אמנות הרנסאנס שבה. הוא היה בן למשפחה מסיינה, אך נולד וגדל בקורסיניאנו (לימים פיינצה). בבגרותו למד בסיינה וכיהן כבישוף העיר לפני היבחרו לאפיפיור. הוא היה איש רנסאנס משכיל, הומניסט וסופר. לאחר שנבחר, העלה את מעמדה של סיינה כמרכז דתי, תרבותי ואמנותי[1]. היו לו קשרים עם גדולי ההוגים והאמנים באיטליה. כולל עם פרנצ'סקו ספורצה דוכס מילאנו ועם אנשי רוח בולטים ברחבי אירופה.

האפיפיור תמך בפרויקטים של משפחת פיקולומיני בתוך סיינה (כגון הלוג'יה והארמון המשפחתי) ובהמשך בניית הדואומו, הוא קידם תרומות ושיפוצים – בייחוד בקפלת יוחנן המטביל, שאליה הביא שרידי קודש יקרי ערך: שריד האמה וכף היד הימנית של יוחנן המטביל, שקיבל מתומאס פלאיולוגוס, אחיו של הקיסר הביזנטי האחרון. הוא העריץ העריץ את התרבות הקלאסית והעניק לגיטימציה לחיבור שבין חוכמת העולם העתיק לנצרות, סולל את הדרך לאימוץ איקונוגרפיה נועזת וייחודית על גבי רצפת הקתדרלה של סיינה. הגם שלא היה מעורב ישירות בתכנונה, הרוח ההומניסטית שלו והתשתית התרבותית שיצר בעיר היוו את הרקע הרעיוני הישיר ליצירתה.

אחיינו של פיוס השני, הקרדינל פרנצ'סקו טודסקיני פיקולומיני (שנבחר לימים לאפיפיור פיוס השלישי ב-1503 וכיהן 26 ימים בלבד עד מותו), המשיך את דרכו והיה הכוח המניע של המשפחה בדואומו במחצית השנייה של המאה ה-15 ובראשית המאה ה-16. הוא זה שהקים את ספריית פיקולומיני (1492) במטרה לשמר את אוסף כתבי היד של דודו. הוא גייס את הצייר פינטוריקיו שיתאר בפרסקאות מרהיבים של הספרייה המתארים את תחנות חייו של פיוס השני, ובשנת 1505 יצר את המתווה ללוח "אלגוריית גבעת החוכמה" (Monte della Sapienza) ברצפת הקתדרלה, שבו מופיעים הפילוסופים סוקרטס וקראטס.

פיוס השני העלה את מעמד הדתי של סיינה לארכיבישופות והכיר בקתרינה בת סיינה כקדושה, מיקום העיר על דרכי עולי הרגל לרומא העניק לה חשיבות דתית, והקרבה היחסית שלה לרומא הביאה למעורבות אפיפיורים נוספים בחייה. לימים הופכת קתרינה מסיינה לדמות גדולה מהחיים באיטליה, באירופה ובעולם הקתולי בכללותו.

קתרינה מסיינה

קתרינה הקדושה מסיינה (Catherine of Siena, ‏1347–1380) הייתה אחת הנשים המשפיעות ביותר בתולדות הנצרות בימי הביניים: מיסטיקנית, הוגת דעות דתית ופעילה ציבורית ומדינית, שתרמה למאבק לרפורמה בכנסייה ולחיזוק מעמדה של האפיפיורות ברומא.

היא נולדה בסיינה למשפחת צבעים, הצטרפה בגיל צעיר למסדר הדומיניקני כנזירה מן "המסדר השלישי" (המנטלאטה – Mantellate), שחיה בביתה והקדישה את חייה למעשי חסד ולשירות החברה, ונפטרה ברומא בגיל 33. היא הוכרזה כקדושה על ידי האפיפיור פיוס השני בשנת 1461, הוכרזה כ"מורת כנסייה" (Doctor of the Church) יחד עם תרזה מאווילה בשנת 1970, וכפטרונית של אירופה בשנת 1999.

קתרינה היא הקדושה המגינה על איטליה ביחד עם פרנציסקוס הקדוש, אם פרנציסקוס היה זה שהביא על איטליה שלום רוחני, ניקוי אנרגטי והשפעה חדשה, הרי שקתרינה מסיינה הביאה לאיטליה שלום פיזי. היא הייתה האישה הראשונה שזכתה לנס הסטיגמטה (הופעת הפצעים של ישוע על גופה כתוצאה מהזדהות מיסטית שלה עמו). קתרינה סבלה הרבה בחייה, הן מהפצעים של הסטיגמטה והן ממחלות רבות ומחולשה פיזית, אבל בסבל שלה היא כיפרה על סכלות הפוליטיקאים ואנשי הדת והביאה אותם להכיר בטעויותיהם ולהוביל את איטליה לעתיד טוב יותר. קתרינה הייתה גורם משפיע עיקרי בהחזרת האפיפיורות לאיטליה מגלותה בצרפת (אביניון), בסיום הפיצול המסוכן בכנסייה ובהשכנת שלום בין ערי המדינה השונות. היא אחת מששת הקדושים הפטרונים של אירופה (ביחד עם עידית שטיין, בריגיטה משבדיה, קיריל, מתודיוס, ובנדיקטוס מנורסיה).

כשנולדה הייתה ילדה שמחה. בגיל שש היה לה חיזיון של ישוע יושב על כיסא כבוד ולידו פטר ופאולוס, ובגיל שבע נשבעה להקדיש את חייה לאלוהים. בגיל שש-עשרה, אחותה הגדולה נפטרה והוריה רצו שתתחתן עם אלמן עשיר. קתרינה התנגדה בכל כוחה. היא החלה בצומות כנגד הגזֵרה ופיתחה בתוך עצמה מקום פנימי שבו יש כוח לדימויים על פני המציאות. בחדר פנימי זה שבתוכה, אביה היה ישוע, אמה הייתה מריה, ואחיה ואחיותיה – השליחים. כך היא שירתה אותם בנאמנות ובקדושה, וסירבה – כשהיא נאחזת בצום – להיכנע למציאות החיצונית ולהפוך להיות אישה נשואה. קתרינה הצטרפה למסדר השלישי של הדומיניקנים (אנשים שלא קיבלו על עצמם את כל הנדרים, אלא את רוח המסדר, והמשיכו לחיות בקרב הציבור). סנט דומיניקוס הופיע לפניה בחיזיון וחיזק את רוחה. עובדת היותה חולה עזרה לשכנע את אמה להסכים לשיגיונותיה, והיא המשיכה לחיות בבית הוריה.

בגיל עשרים ואחת היא חוותה חוויה מיסטית של "חתונה עם ישוע". בחתונה זו, במקום טבעת נישואין היא קיבלה את העורלה של ישוע (מזמן ברית המילה שלו – אחד החפצים הקדושים של איטליה, שנעלם באופן מסתורי ב-1983). ישוע הורה לה להפסיק את ההתבודדות שלה ולחזור לפעילות מלאה בעולם. קתרינה צייתה והקדישה את זמנה לעזרה לעניים ולחולים – וכאלה לא חסרו בסיינה במאה ה-14. החתונה המיסטית משמעה השתתפות אינטימית יותר בגורלו של בעלה (ישוע) ובסבל שלו, ואכן קתרינה קיבלה את הסטיגמטה.

בשנת 1374 היא החלה להסתובב ברחבי איטליה עם חסידיה ולהטיף לרפורמה בכמורה ולאהבת אלוהים בקרב שועי העם וגם בדת של האנשים הפשוטים. היא הגיעה לפיזה בשנת 1375 ושכנעה את ראשי המדינה לא להצטרף לברית נגד האפיפיור. היא כתבה מכתבים לערי המדינה באיטליה ולאפיפיור באביניון בבקשה לרפורמות בכנסייה ולהחזרת האפיפיור לרומא. ב-1376 הלכה לאביניון לתווך בין האפיפיור לבין פירנצה, וכתוצאה מכך הושג השלום והאפיפיור חזר לרומא שנה לאחר מכן.

בשנת 1377 כתבה את חיבורה המרכזי והוא "הדיאלוג על ההשגחה האלוהית" (Il Dialogo della Divina Provvidenza), שהוכתב על ידה בשנים האחרונות לחייה. זהו דיאלוג מיסטי ותאולוגי בין הנשמה לאלוהים, ובו היא מציגה תורה רוחנית בעלת כמה עקרונות יסוד: האדם מתוודע לשפלותו ולתלותו המוחלטת באל, ומתוך כך זוכה לגלות את גודל חסדו ואהבתו; ההתעלות הרוחנית איננה מסתכמת בידיעה שכלית גרידא אלא תובעת שינוי עמוק של הרצון ושל האהבה; ישו הצלוב מוצג כ"גשר" סמלי המחבר בין שמיים לארץ, שלאורכו מטפסת הנשמה בעלייתה לקראת האל; והחוויה המיסטית אינה מובילה לפרישות מן העולם, אלא מתממשת במלואה באהבת הזולת ובפעולה מסורה למען החברה והכנסייה. הדיאלוגים נכתבו בזמן קצר של מנוחה בין השליחויות הפוליטיות. אלה הם דיאלוגים בין הנפש העולה מעלה לבין האלוהים, והם נכתבו במצבים אקסטטיים.

בשנותיה האחרונות עברה לרומא לעזור לאפיפיור החדש. היא כמעט ולא אכלה ובריאותה התדרדרה. בגיל שלושים ושלוש היא מתה ברומא, ממש באותו הגיל כמו ישוע. ראשה ואצבעה הגיעו לסיינה ונקברו בבזיליקה של סנט דומיניגו ושם הם עד היום. מעניין לציין כי במקום במקום יש רצפת שיש מהמאה ה-15, המראה את אורפיאוס וסביבו החיות הבאות לשמוע את נגינתו. הסמל של קתרינה הוא וֶרֶד אדום – וסיפור שהיה כך היה: אנשי סיינה רצו להבריח את ראשה לסיינה מרומא, אלא שחיילים עצרו אותם בדרך וביקשו מהם לפתוח את השק שבו היה הראש. למרבה הפליאה, כשנפתח השק נראו בתוכו עלי כותרת של וֶרֶד אדום. רק משהגיעו לסיינה חזר הראש לשק.

בזיליקת סן דומניקו בסיינה, כנסייה גותית מונומנטלית מן המאה ה-13, היא המקום שבו נהגה להתפלל ולחוות את התגלויותיה. בקפלה המוקדשת לה בתוך הבזיליקה שמורה עד היום גולגולתה המקודשת, שהובאה מרומא לאחר מותה. בקפלה מוצגים גם ציורי פרסקו מרהיבים של סודומה (Il Sodoma) המתארים את האקסטזה וההתעלות של הקדושה, וכן דיוקן עכשווי ונדיר שלה מאת ידידה האמן אנדראה ואני (Andrea Vanni). בית הולדתה של קתרינה הקדושה (Santuario Casa di Santa Caterina), השוכן ברובע פונטברנדה הסמוך, הוסב למתחם מקודש הכולל קפלות, חצרות פנימיות ומחזורי ציורים המתארים את תולדות חייה ופועלה.

ספריית פיקולומוני

הספרייה הוקמה בשנת 1492 (ועיטורה הושלם בין 1502 ל-1507/8) בהזמנת הקרדינל פרנצ'סקו טודסקיני פיקולומיני (שנבחר לימים לאפיפיור פיוס השלישי, אך כיהן 26 ימים בלבד עד מותו). מטרת החדר הייתה כפולה: שימור והצגת אוסף כתבי היד הנדירים של דודו הנערץ, אנאה סילביו פיקולומיני – האפיפיור פיוס השני (1405–1464), שהיה הומניסט דגול, דיפלומט, משורר ואיש רוח רנסאנסי מובהק; והאדרת שושלת פיקולומיני, אחת המשפחות החזקות והמשפיעות ביותר בסיינה ובאיטליה כולה.

בכניסה יש פורטל שיש מונומנטלי ומעוטר בעושר רב (פרי יצירתו של הפסל לורנצו די מריאנו, המכונה "איל מרינה"), הממסגר שתי קשתות גדולות עם דלתות ברונזה. את כל קירות הספרייה והתקרה עיטר אמן הרנסאנס מאומבריה, ברנרדינו די בטו (הידוע כפינטוריקיו), יחד עם סדנתו (בין עוזריו הבולטים היה רפאל הצעיר, שרישומי הכנה שלו לסצנות אלו שרדו עד היום).

הקירות מחולקים לעשר סצנות מונומנטליות הממוסגרות בקשתות אשליתיות (טרומפ-לויל), המתארות כרונולוגית את תחנות חייו המרתקות של אנאה סילביו פיקולומיני (פיוס השני): יציאתו של אנאה סילביו למועצת בזל כאיש דת צעיר ודיפלומט (סצנה המפורסמת בנוף ימי וסוסים הדורים). בשליחות דיפלומטית בחצר מלך סקוטלנד, ג'יימס הראשון. הכתרתו כמשורר החצר (Poeta Laureatus) בידי קיסר האימפריה הרומית הקדושה, פרידריך השלישי. שליחות פיוס והכנעה בשם הקיסר בפני האפיפיור אאוגניוס הרביעי. הצגת אלאונורה מפורטוגל (כלתו המיועדת של פרידריך השלישי) בפני הקיסר מחוץ לחומות סיינה (ברקע נראה "עמוד פיקולומיני", הקיים עד היום מחוץ לעיר). קבלת כובע הקרדינל מידי האפיפיור קליקסטוס השלישי (1456). בחירתו והכתרתו לאפיפיור בשם פיוס השני בבזיליקת יוחנן הקדוש בלטראנו (1458). כינוס קונגרס מנטובה (1459) – ניסיונו לגייס את שליטי אירופה למסע צלב להצלת קונסטנטינופול לאחר נפילתה לידי העות'מאנים. הקדשתה (קנוניזציה) של קתרינה מסיינה כקדושה (1461), כשבחלק התחתון של הסצנה מופיע דיוקן עצמי של פינטוריקיו לצד רפאל הצעיר. והגעתו של פיוס השני לאנקונה (1464) לקראת היציאה למסע הצלב, שם מצא את מותו.

התקרה המקומרת היא מופת של סגנון ה"גרוטסקה" הרנסאנסי – בהשראת העיטורים הרומיים הקדומים שהתגלו באותן שנים בארמון הזהב של נירון קיסר (Domus Aurea) ברומא. התקרה כוללת מוטיבים מיתולוגיים, עלים, יצורים פנטסטיים, מדליונים עם אלגוריות פילוסופיות ואת סמלי משפחת פיקולומיני (חצי סהר כחול על רקע מוזהב).

במרכז החדר ניצב פסל שיש עתיק מן התקופה הרומית (העתק רומי למקור הלניסטי) המתאר את שלוש הגרציות (אגלאיה, אוופרוסינה ותאליה) – אלות החן, היופי והשמחה. הפסל נרכש ברומא על ידי הקרדינל פיקולומיני והוצב בספרייה כדי לסמל את החיבור ההומניסטי העמוק בין מורשת העולם הקלאסי לבין תרבות הרנסאנס. לפסל זה הייתה השפעה מכרעת על אמני התקופה, כולל רפאל שיצר בהשראתו את ציורו הנודע.

אף שרוב ספריו המקוריים של פיוס השני פוזרו או הועברו לספריית הוותיקן, לאורך קירות הספרייה מוצגים בוויטרינות עץ מגולפות עשרות ספרי תווים ומזמורים כנסייתיים ענקיים (אנטיפונרים וגרדואלים) מן המאות ה-15 וה-16. כתבי יד אלה כתובים על קלף ומעוטרים במיניאטורות מרהיבות של צבע וזהב, מעשי ידי אמני כתבי היד המובילים של סיינה (כגון סאנו די פייטרו, ליפו ואני וג'ירולמו דה קרמונה).

רצפת הקתדרלה בסיינה

הרצפה נבנתה על פי תוכנית אב במשך עשרות שנים, החל מהמאה ה-15, והיא מגלה את הסודות והאמונות של תקופת הרנסאנס. באיטליה למדו אז את מדעי הנסתר: קבלה, טארוט, אסטרולוגיה ואלכימיה. כל המדעים הללו נכללו בכותרת של "הרמטיקה" – תורתו של הרמס טריסמגיסטוס. העיסוק בהם התפתח בעקבות הגעתם לפירנצה של ספרים עתיקים, הנקראים "קורפוס הרמטיקה", שנכתבו "כביכול על ידי אותו טריסמגיסטוס". ואכן, בכניסה לקתדרלה מקבלות את פני הבאים המילים "הרמס טריסמגיסטוס" – הרמס המשולש בחוכמה, ונראית דמותו האגדתית בתוך תמונת שיש עצומה בגודלה, כפי שהוא הופיע באלכסנדריה שבמצרים (מרכז הידע של העולם העתיק) לפני אלפיים שנה. בידו האחת מחזיק הרמס מגילה שאותה הוא נותן למספר אנשים ובה נכתב: "קבלו אותיות וחוקים, הו מצרים"; בידו השנייה מגילה מעט יותר ארוכה הנשענת על שני ספינקסים, בה נאמר: "ראשית חוכמה היא לדעת את מעשיו של אלוהים בעולם, והראשון שביניהם הוא יצירת האור שהתגלם בצורת הבן". "אלוהים, היוצר של כל הדברים, ברא אלוהים נראה שני ועשה אותו ראשון ואחד בלבד, שבו הוא היה מרוצה, אהב אותו כבנו שנקרא המילה הקדושה". על החתום: "הרמס מרקוריוס טריסמגיסטוס, עמיתו של משה".^[2]

אולם האורך של הקתדרלה גדול במיוחד. המוטיב המרכזי בציורי השיש שבאולם האורך (הספינה) הוא הנביאות של העולם העתיק שנקראו הסיבילות. לפי האמונה הנוצרית היו עשר כאלה והן ניבאו את בואו של ישוע לעולם, וכי הוא יביא לגאולת המין האנושי. עשר הסיבילות המופיעות על רצפת האולם מיוצגות בהתאם לאפיונים הספציפיים שלהן, המסורות שנקשרו אליהן, ובליווי הנבואות שהם ניבאו בקשר לבואו של ישוע.

הסיבילות מופיעות באמונה הנוצרית כמקבילות הנשיות של נביאי התנ"ך. אם ליהודים היו נביאים, הרי שלאומות העולם היו נביאות – הסיבילות. אלה כן אלה ניבאו את בואו של ישוע. נצנוצי האמת הופיעו הן בקרב העם היהודי והן בקרב אומות העולם, וכך הכנסייה יכלה לאמץ לחיקה גם את היהדות וגם את הפילוסופיה של העולם הקלאסי ולטעון שהיא הממשיכה האמיתית של שניהם.

במאה ה-6 לספירה נאספו נבואות הסיבילות בספר גדול שנכתב על ידי אבות הכנסייה.^[3] הנבואות נתפשו כהוכחה לנכונות שליחותו של ישוע.

בפי כל אחת מעשר הסיבילות המופיעות על רצפת הקתדרלה בסיינה חלק אחד מהבשורה על התגלות בן האלוהים בעולם, אותו "אלוהים נראה שני" שעליו מדבר הרמס טריסמגיסטוס. הסיבילה (האורקל – פיתיה) של דלפי אומרת – "דע את אלוהיך, שהוא הבן של אלוהים", זאת כפרפרזה למוטו של אפולו (שבמקדשו היא שירתה) – "דע את עצמך".

הסיבילות תופסות מקום של כבוד באמנות הנוצרית בתקופת הרנסאנס. הן מופיעות ביצירתו של מיכאלאנג'לו בקפֶּלה הסיסטינית ברומא, ביצירותיהם של שאר אמני הרנסאנס כמו רפאל, בכנסיות המוקדשות להופעת מריה ברחבי איטליה, במקום קברו של פרנציסקוס הקדוש באסיזי, ובמקומות רבים אחרים. אלא שברוב המקומות הן נבלעות בשלל הציורים והעיטורים האחרים. בקתדרלה של סיינה, לעומת זאת, אי אפשר להתעלם מנוכחותן. הן מהוות את חלק הארי מציורי השיש שעל הרצפה, ולכל אחת מהן יש מאפיין ייחודי ודברים לומר. מפתיע להיכנס לקתדרלה נוצרית אדירה ולראות בכל מקום דמויות של נשים פגאניות, שהיו חלק מהותי מהעולם העתיק. ייתכן והדבר קשור לשאיפה של אנשי הרנסאנס לחזור לערכי העולם הקלאסי; אך ייתכן כי יש כאן סמליות שהיא מעבר לכך, הקשורה לעיסוק של אמני הקתדרלה בתורת הנסתר – באלכימיה ומאגיה – כפי שהיא מתבטאת בהופעת דמותו של הרמס טריסמגיסטוס בכניסה.

להלן תרגומי כתובות המופיעות כנבואות הסיבילות על רצפת הקתדרלה בסיינה. הציטוטים הם מסֵפר "נבואות הסיבילות", ומתייחסים להופעתו של ישוע בעולם:

הסיבילה של דלפי – "דע את אלוהיך, שהוא הבן של אלוהים."

הסיבילה הקומאנית – "אחרי שינה של שלושה ימים, הוא ישים סוף לגורל המוות, ואז, משחרר עצמו מהמוות, הוא יבוא לאור, מראה לראשונה את תחילת הגאולה."

הסיבילה הקימריאנית – "עתה הגיעה התקופה האחרונה של שיר הקומאיאם, סדר חדש וגדולתם של התקופות נולדים מחדש, הבתולה חוזרת כרגע, הממלכות של סאטורן חוזרות. תולדה חדשה נשלחת עתה מהשמיים האצילים."

הסיבילה האריתראית – "ממושב גבוה בשמיים אלוהים הביט למטה על משרתיו הענווים, וייוולד בימים אלו מבתולה עברייה בעריסת האדמה."

הסיבילה הפרסית – "עם חמישה כיכרות באותו הזמן, ועם שני דגים, הוא יספק חמשת אלפים איש במדבר, ולאחר מכן, לוקח את כל החלקים שנותרו, הוא ימלא שנים-עשר סלים לתקוות הרבים."

הסיבילה הלובית – "הוא ייפול לידי הרשעים, הם יכו את אלוהים מכות בידיהם המזוהמות. למרות היותו מושא להשפלות, הוא ייתן תקווה לאלו שהם מושא לרחמים."

בנוסף לכך: "בקבלו מכות הוא יהיה שקט, הוא ייתן את גבו הקדוש לרצועות."

הסיבילה ההלספונטית – "הם נתנו מרור במקום אוכל, וחומץ לצמא, הם יראו שולחן שלא מקבל פנים. הפרוכת של המקדש תיקרע, ובאמצע היום יהיה חושך למשך שלוש שעות."

הסיבילה הפריגית – "מהשמיים החצוצרה תשמיע קול קינתה. והאדמה המבוקעת תראה תוהו קדום. כל המלכים יבואו לכיסא משפט האלוהים. אלוהים עצמו ישפוט את הרשעים והקדושים באותו הזמן, ישלח את הרשעים לחשכה באש, אך כל אותם קדושים יחיו שוב על פני האדמה."

הסיבילה הסאמית – "מפני שאת יהודה בסכלותך, לא הכרת את אלוהיך שמאיר את מחשבותיהם של בני אדם, אלא עיטרת אותו בכתר קוצים, מרור נורא."

הסיבילה של הטיבר – "המשיח ייוולד בבית לחם. הוא יוכרז בנצרת, השור השלו נמצא בעלייה, מייסד השלום. הו, אֵם שמֵחה, שחזה ייתן לו חלב."

בנוסף לדברי הסיבילות המופיעים בצדי רצפת הקתדרלה, יש במרכזה ציורי שיש נוספים, שהמרכזי שבהם הוא האלגוריה על הר החוכמה. חכמי ימי קדם מתאספים מול הר שעליו צריך לטפס, והוא מסמל את הדרך שאדם צריך לעבור בחיים בכדי להגיע לחוכמה. ליד ההר יש אישה המסמלת את החוכמה, שמעל ראשה כתוב: "הו אנשים, מהרו לבוא לכאן למעלה, טפסו על ההר הסלעי, כף היד הנותנת שלווה תהיה גמול ראוי על מאמציכם."

החכמים אומרים את הדברים הבאים:

אפיקטטוס – "אדם לא צריך להתגאות במתנות הגורל, אלא בטוב של הנפש."

אריסטו – "צריך אומץ וכוח לפעולה, אהבת ידע למנוחה, מזג טוב וצדק בשני המקרים, ומעל הכול שהאדם יהיה במנוחה ובשלום. מלחמה מכריחה את האדם להיות צודק ובעל מזג טוב, בעוד שההנאה מעושר וחיי הבטלה בזמן שלום, עושה אותו במקום זאת גס רוח."

סנקה – "הרבה דברים שמורשים לאדם הנמוך ביותר ששוכב נשכח בפינה, לא מורשים לך: עושר גדול הוא עבדוּת גדולה."

מפעלו של ארינגיירי

האדריכל, הצייר וההומניסט אלברטו ארינגיירי (Alberto Aringhieri), שפעל במחצית השנייה של המאה ה-15 ובראשית המאה ה-16, היה הומניסט, דיפלומט, אביר מסדר יוחנן הקדוש (ההוספיטלרים, ולמעשה מפקד אחוזות המסדר באזור סיינה) והאיש שעיצב את דמותה הפילוסופית והאזוטרית של קתדרלת סיינה. הוא עמד בראש מפעל הבנייה של הקתדרלה בין השנים 1480–1498 שבמרכזו עיצוב הרצפה, ונשאר מעורב בפרויקטים מרכזיים שלה לפחות עד 1506.

ארינגיירי השתייך לאצולה העירונית ולסיעת ה-Novecchi (צאצאי מעמד הסוחרים והבנקאים ששלטו בעיר בימי "ממשלת התשעה"), והיה בן טיפוחיו הפוליטי של שליט סיינה באותה עת, פנדולפו פטרוצ'י (Pandolfo Petrucci).

בשנים 1369–1458 נוצרו בעיקר לוחות מוקדמים באזור הספינה המרכזית (כמו גלגל המזלות וסמלי סיינה ובעלות בריתה), וכן מספר סצנות מקראיות ומוסריות בטרנספט (על ידי אמנים כדוגמת דומניקו די ברטולו וסאנו די פייטרו). הלוחות הללו עדיין נשאו אופי גותי-מוסרי מובהק של שלהי ימי הביניים, הן מבחינה כרונולוגית והן מבחינה רעיונית. אלא שהעבודה לא הושלמה, המהפכה האיקונוגרפית הגדולה ביותר של הרצפה התרחשה כ-20 שנה לאחר מותו של פיוס השני, תחת ניהולו של אלברטו ארינגיירי (Alberto Aringhieri), שמונה לאחראי על מפעל הבנייה (Rettore dell'Opera del Duomo) בשנת 1480 וכיהן בתפקיד עד 1498. תחת ניצוחו הולבשה על הרצפה תוכנית פילוסופית-הומניסטית סדורה, שנשענה על הנאופלטוניזם הפלורנטיני של תקופתו.

בשנת 1483 נוצרו עשר הסיבילות באגפים הצדדיים של הקתדרלה (מצפון ומדרום), בהתבסס ישירות על כתבי לקטנטיוס (Divinae Institutiones) ועל חיבורו של פיליפו ברביירי (1481). בשנת 1488 נוצר הלוח המונומנטלי של הרמס טריסמגיסטוס בכניסה לספינה המרכזית (בעיצובו של ג'ובאני די סטפנו). שילובו של הרמס בכניסה לקתדרלה נבע ישירות מתרגום ה-Corpus Hermeticum מיוונית ללטינית על ידי מרסיליו פיצ'ינו בפירנצה בשנת 1463 (שנה לפני מותו של פיוס השני; נדפס ב-1471). בראשית המאה ה-16 (1505–1547) נוצרו הלוחות המאוחרים של פינטוריקיו ("אלגוריית גבעת החוכמה") והסצנות הדרמטיות של דומניקו בקאפומי סביב המזבח הראשי.

במסעותיו הדיפלומטיים ובקשריו עם חוגי המלומדים באיטליה, נחשף ארינגיירי לחיבורים הפילוסופיים שתורגמו בחוגו הפלורנטיני של מרסיליו פיצ'ינו (ה-Corpus Hermeticum וכתבי אפלטון) ולרעיונות ה-Prisca Theologia (התפיסה שלפיה קיימת תאולוגיה קדמונית אחת, שניתנה לחכמי העולם העתיק – מפיתגורס והרמס ועד הסיבילות – המובילה אל האמת הנוצרית). משום כך, מיד עם כניסתו לתפקיד הרקטור של ה-Opera del Duomo, זנח ארינגיירי את הגישה המסורתית של הוספת לוחות אקראיים לרצפה, והתווה תוכנית חניכה הרמטית-הומניסטית סדורה ומובנית.

בשנים הראשונות לכהונתו יזם ארינגיירי את יצירת עשרת לוחות הסיבילות בשני האגפים הצדדיים (חמש בכל צד, מחולקות גאוגרפית בין מזרח למערב). הוא הזמין את המתווים ממיטב אמני סיינה (ובהם מטאו די ג'ובאני, נרוצ'ו דה לאנדי, ג'ובאני די סטפנו ובנוונוטו די ג'ובאני). כל סיבילה עוצבה עם מאפייניה הייחודיים ועם לוחית המצטטת את נבואתה, על פי כתבי לקטנטיוס והחיבור שפרסם פיליפו ברביירי ב-1481.

במשבצת הראשונה של הספינה המרכזית – ממש על סף הכניסה לקתדרלה – הציב ארינגיירי את דמותו המונומנטלית של הרמס טריסמגיסטוס כ"שומר הסף" של ההיכל. הרמס מתואר כחכם מזרחי מזוקן הניצב בין שתי דמויות (המזוהות לרוב כנציגי המזרח והמערב, או כרמז למשה ולאפלטון) ומוסר להן את ספר החוכמה המצרי, בעוד ידו השנייה נשענת על לוח שעליו חקוק מיתוס הבריאה ההרמטי מתוך ה-Poimandres (בתרגומו של פיצ'ינו).

לאחר שסיים את תפקידו הרשמי כרקטור, המשיך ארינגיירי להוביל את התוכנית הרעיונית והזמין מפינטוריקיו את האלגוריה המורכבת של "גבעת החוכמה" (1505). בלוח זה נראים חכמים הנוטשים את ספינתה המיטלטלת של פורטונה (אלת המזל העיוורת וההפכפכה) ומטפסים במעלה סלעי ותלול אל מקדש השלווה והחוכמה הפילוסופית בראש ההר – שם מקבלים את פניהם סוקרטס והפילוסוף הציניקן קראטס (המשליך לים תכשיטים וזהב כסמל להתעלות הרוח על החומר).

ניתן לטעון כי לוח "גבעת החוכמה" (Allegory of the Hill of Wisdom) מציג מסע חניכה הרמטי ואלכימי. הלוח, ששובץ במרכז הספינה המרכזית של הדואומו בשנת 1505 (על בסיס מתווה שצייר פינטוריקיו בהזמנת ארינגיירי), אינו רק איור מוסרי קלאסי, אלא מפה של טרנספורמציה נפשית ואלכימית ברוח ההומניזם הנאופלטוני (ומושתת, בין היתר, על הטקסט היווני העתיק "לוח קבס" – Tabula Cebetis, שזכה לתחייה ברנסאנס).

בחלקו התחתון של הלוח מופיעה פורטונה כדמות אישה עירומה למחצה, האוחזת בקרן שפע ובמפרש מתנפח ברוח. רגלה האחת דורכת על כדור מתגלגל (סמל לחוסר יציבות תמידי) ורגלה השנייה על ספינה שבורה ורעועה בעלת תורן מנותץ. ברוח האלכימיה וההרמטיציזם, זהו שלב ה-Nigredo (ההשחרה) או הכאוס הראשוני – האדם הלכוד בתנודות הבלתי פוסקות של עולם התופעות, התאוות והמקריות האסטרולוגית (Fatum).

עשרה חכמים יורדים מן הספינה ומתחילים לטפס בשביל הררי, צר ותלול, הזרוע אבנים חדות, נחשים ודרדרים. זהו תהליך ההיטהרות (Purificatio). כדי לעלות בהר, על האדם להשיל מעליו את כבלי החומר והאשליה. הטיפוס במעלה הסלעי מייצג את ה"מלאכה הגדולה" (Opus Magnum) של הנפש.

בדרך למעלה נראית דמותו של הפילוסוף הציניקן קראטס מתבאי (Crates of Thebes), המרוקן סל מלא תכשיטים, שרשראות ומטבעות זהב אל תוך הים. באיקונוגרפיה ההרמטית של ארינגיירי, יש כאן היפוך אלכימי מבריק: האלכימאי האמיתי אינו זה שמייצר זהב חומרי, אלא זה שמשליך את הזהב החומרי כדי לזכות בזהב הרוחני (Aurum Philosophorum).

בראש ההר יושבת דמותה המלכותית של החוכמה (Sapientia) או האושר העליון (Felicitas). בניגוד לפורטונה הניצבת על כדור מתנדנד, החוכמה יושבת על מושב מרובע ויציב (קובייה) – סמל ליציבות המוחלטת של הרוח השולטת ביסודות. מימינה יושב סוקרטס, המקבל ממנה כף תמר (סמל הניצחון על המוות והחומר); משמאלה יושב קראטס, המקבל ממנה את ספר החוכמה. מעל ראשיהם חקוקה הכתובת הלטינית המסכמת את המסר ההרמטי כולו: "HUC PROPERATE VIRI, SALEBROSUM SCANDITE MONTEM PULCHRA LABORIS ERUNT PREMIA PALMA QUIES" ("מהרו לכאן, אנשים, העפילו אל ההר הטרשי; גמול העמל היפה יהיה כף התמר והשלווה").

רצפת הקתדרלה של ארינגיירי בנויה כ"סולם עלייה" (Scala) קוסמי המחולק לדרגות: החל מגלגל המזלות והגורל הארצי, דרך נבואות העולם הפגאני (הסיבילות והרמס), עבור במאבק המוסרי ובהתעלות הפילוסופית (גבעת החוכמה), ועד לקדושה האלוהית הנגלית סביב המזבח הראשי

קפלת יוחנן המטביל

גולת הכותרת השנייה של פועלו של ארינגיירי בדואומו היא הקמת קפלת יוחנן המטביל (Cappella di San Giovanni Battista) בטרנספט השמאלי של הקתדרלה, החל משנת 1482. מאחר שיוחנן המטביל היה גם הפטרון של מסדר אבירי רודוס (ההוספיטלרים), הפרויקט חיבר באופן מושלם בין גאוותה של סיינה, מורשת פיוס השני (שהביא לקתדרלה את שריד זרועו הימנית של יוחנן מביזנטיון), לבין מסדר האבירים שאליו השתייך ארינגיירי.

עבור קפלה זו גייס ארינגיירי שורה של אמני-על: את פסל הברונזה של יוחנן המטביל יצר דונטלו (פסל שהועבר לקפלה זו). את עבודות השיש הפקיד בידי האדריכל והפסל הסיינזי ג'ובאני די סטפנו (בנו של הצייר סאסֶטה, שעיצב גם את לוח הרמס טריסמגיסטוס ברצפה). בשנת 1504 שכר ארינגיירי את פינטוריקיו כדי לעטר את קירות הקפלה במחזור פרסקאות מחיי יוחנן המטביל. משני צידי הכניסה לקפלה צייר פינטוריקיו שני פרסקאות מרהיבים המנציחים את ארינגיירי עצמו בשתי תקופות של חייו: ארינגיירי הצעיר – מתואר כאביר צעיר הכורע בתפילה בשריון מלא, עוטה מעליו את הגלימה האדומה עם הצלב הלבן של אבירי רודוס, וברקע נשקפות חומות עיר נמל מבוצרת (רודוס) ואוניות בים; ארינגיירי המבוגר – מתואר בגילו המתקדם (סביב שנת 1504), כורע גם הוא בתפילה בלבוש השחור הרשמי של מנהל בכיר עם הצלב הלבן של המסדר על חזהו – דיוקן ריאליסטי המאפשר לנו להביט ישירות בפניו של האיש שתכנן את המבוך הפילוסופי של סיינה.

טארות בסיינה

ישנן עדויות ארכיוניות לקיומם של קלפי משחק ואף Trionfi בטוסקנה ובסיינה במחצית השנייה של המאה ה-15 (בעיקר בצוואות, ברישומי מס ובדרשות גינוי של מטיפים פרנציסקנים, כממשיכי דרכו של ברנרדינו מסיינה שיצאו נגד משחקי מזל וקלפים). כמו כן, ידוע שמשוררים סיינזיים ופלורנטיניים מתקופת הרנסאנס חיברו שירי Tarocchi appropriati (שירים המשייכים קלפים לגבירות החצר) בתחילת המאה ה-16.

משחק ה-Trionfi (שכונה בהמשך Tarocchi) הגיע לסיינה כבר באמצע המאה ה-15 (עדות מתועדת ראשונה בעיר מופיעה כבר ב-1450). יתרה מזאת: בחוגו של אנאה סילביו פיקולומיני (האפיפיור פיוס השני) ובקרב משפחת פיקולומיני – הפטרונים הישירים של הדואומו ושל ארינגיירי – המשחק היה מוכר היטב ככלי אלגורי להוראת פילוסופיה ומוסר, ברוח חיבורו הנודע של פטררקה (I Trionfi).

הערות

[1] ויחד עם זאת חלק גדול ממשאביו האדירים ותשומת לבו האדריכלית ריכז בבנייה מחדש של עיירת הולדתו, פיינצה (Pienza), השוכנת במרחק נסיעה קצר דרומית לסיינה; אותה תכנן מחדש עם האדריכל ברנרדו רוסלינו כ"עיר אידיאלית".

[2] בספרי ההרמטיקה שהגיעו לפירנצה, נאמר שמשה למד את תורת הסוד במצרים ביחד עם הרמס.

[3] הכותבים הרומאים מציינים עשר סיבילות (וארו) ממקומות שונים ברחבי אגן הים התיכון.