אסלאם באתיופיה

אסלאם באתיופיה

אתיופיה מופיעה כבר בקוראן. למוחמד היו יחסים טובים עם האתיופים: המטפלת שלו הייתה אתיופית, אחד מחסידיו, בילאל, שהפך למואזין, היה אתיופי, במכה היה רובע של אתיופים, וחסידיו של הנביא מצאו מקלט באתיופיה בזמן שאנשי מכה רדפו אותם. מוחמד קרא לאתיופיה “ארץ הצדק”. לפי האגדה, מלך אתיופיה אל נגאשי היה קרוב למוחמד, ואף התאסלם בחשאי.

במאה ה-7 לספירה החל האסלאם להתפשט – תחילה בחצי האי ערב, ולאחר מכן כבש אימפריה אדירה מספרד ועד להודו. למרות קרבתה של אתיופיה לערב הסעודית, לא נעשו ניסיונות רציניים לכבוש אותה והאסלאם התפשט בקרן אפריקה בעיקר דרך ערי החוף שלחופי ים סוף[1] ובעזרת השייח’ים של המסדרים הסוּפיים, כגון הקאדריה. עם הזמן החלו שבטי הנוודים של המדבריות שמסביב לאתיופיה להתאסלם, בעיקר השבטים הסומאלים למיניהם והעפאר, כמו גם שבטים נוספים, שלא ראו עצמם חלק מהעילית החקלאית צבאית נוצרית של אתיופיה.

אתיופיה קרובה וקשורה למצרים שבה היה שלטון מוסלמי משמעותי החל מהמאה ה-9 לספירה. הפאטימים התעניינו בים סוף והקימו באל-אזאר את פינת הגברתים – מוסלמי קרן אפריקה. העפארים והסומאלים אימצו את האסלאם מתוך מגעם עם ערי החוף. זה קרה בימי הביניים בעזרת הזאוויות (מרכזי לימוד, פולחן וחברה) שהקים האסלאם הסופי. הם לא ידעו ערבית ולא היו להם מוסדות לימוד אסלאמיים הלכתיים. הדת הייתה לרוב עניין של אמונה בלב או רק משהו שמצהירים עליו כלפי חוץ.

מרכז הפצת האסלאם בקרן אפריקה היה העיר הראר (Harar), בה התיישבו החל מן המאה ה-13 מורים סופים חשובים (בעיקר ממסדר הקאדריה – שייח’ אבאדיר בהראר, שהיה תלמידו של עבד אל-קאדר ג’ילאני מבגדד, הגיע להראר במאה ה-13).

בני הסידאמה האתיופיים הקימו נסיכויות מוסלמיות החל מהמאה ה-13, ביניהם שואה. הם הונהגו על ידי השושלת של בני הוולסמע, שטענו למוצא ממשפחת הנביא והצחאבה (החברים הקרובים למוחמד) שהתיישבו בחצרו של אל נגאשי כבר במאה ה-7 לספירה. בתחילת המאה ה-14 הם יצרו את מדינת עפאת סביב הראר ואת מדינת אדאל באזור החוף בזיילע, יצרו קשר עם הממלוכים והיו בעימות עם השושלת הסולומונית הנוצרית. האיובים, שליטי מצרים עד המאה ה-13, היו ידידותיים לאתיופים, אך עם עלייתם לשלטון של הממלוכים וההתאסלמות של הסודאנים, החל עימות ישיר בין האסלאם לנצרות בקרן אפריקה.

החל מזמנו של עמדה ציון, דרך דאווית, יצחק וזרע יעקב, הוכו העפאתים בכל העימותים עם הנוצרים וממלכתם חדלה למעשה להתקיים. בנוסף אליהם היו כמה נסיכויות מוסלמיות בדרום הרמה האתיופית שנכבשו/נשלטו גם הם על ידי הסולומונים.

בניגוד לאסלאם המזרח תיכוני, לא התפתחה בקרן אפריקה תפישה פוליטית לאומית. הקבוצות המוסלמיות השונות שמרו, כל אחת, את שפתה, ולא אימצו את השפה הערבית. התודעה נשארה מקומית שבטית ולא התפתחה תודעת האומה המוסלמית. מוסדות שהיוו את בסיס החברה המוסלמית כמו המדרסה לא נפוצו ברחבי הארץ. למול ההגמוניה המדינית דתית צבאית של הנוצרים, נותר העולם המוסלמי של קרן אפריקה מפוצל וחלש, ניסיונות שונים לאחד אותו תחת הממלכות עפאת ואדאל במאות ה-14–15 ולהילחם בנוצרים כשלו, והשושלת הסולומונית הנוצרית יצאה כשידה על העליונה מעימותים אלה.

באותה תקופה היו בתיגראי ואמהרה קהילות מוסלמיות הנקראות ג’ברתי. אלה הם צאצאי המוסלמים הקדומים, שהגיעו בהיג’רה הקטנה לאתיופיה, וכעת עסקו בעיקר במסחר, שנחשב בזוי אצל הנוצרים. החלוקה בחברה האתיופית הייתה שהנוצרים היו ברובם חקלאים ולוחמים וכן מושלים, ואילו המוסלמים סוחרים. (עד היום ניתן למצוא את המוסלמים בתפקידי מפתח בערים של אתיופיה).

השלב החשוב הבא בהיסטוריה של המוסלמים באתיופיה מגיע במאה ה-16. באותה תקופה הייתה התעוררות פוליטית, צבאית וחברתית של האסלאם שהושפעה מעלייתה של האימפריה העותומאנית. העותומאנים כבשו את מצרים, צפון אפריקה וערב הסעודית וחתרו להגיע להודו. מתפתח מאבק איתנים בינם ובין הפורטוגלים על השליטה במפרץ עדן, ים סוף והדרך להודו, המאבק מתנהל בשנים 1520–1555. באותה תקופה מצליח אדם בשם אחמד גרן לאחד את ממלכות אדאל ועפאת, אך גם את שבטי הסומאלים והסידהא, לכדי צבא אדיר. הוא נעזר בעותומאנים וכן בהתעוררות דתית המתרחשת באותה תקופה בערב הסעודית. שייח’ים כריזמטיים נשלחים אליו ונותנים תוקף דתי למלחמתו ולמעמדו. הוא משתלט על הראר ויוצא למלחמת קודש בנוצרי ההר. למרבה ההפתעה הוא מביס אותם וכובש את אתיופיה לפרק זמן של 11 שנה. בזמן זה הוא מנסה ליצור סדר חברתי חדש, רודף את הכנסייה והכמרים, מכריח אנשים להתאסלם, מיישב את חייליו המוסלמיים ברחבי הארץ, והורס כנסיות. זה זמן קשה לאתיופים. הם מצליחים במאמץ אחרון להעמיד נגדו צבא שנעזר בפורטוגלים ולהרוג ולנצח אותו, ואז כל המבנה שהוא הקים מתפורר, ואתיופיה חוזרת לידי הנוצרים. (אחד הדברים שקורים בעקבות ההגעה של העותומאנים לאתיופיה הוא שהם מגלים את הקפה ומתחילים לייבא אותו לארצותיהם, ומזמן זה והלאה מתחילים הערבים לשתות קפה).

בעקבות המלחמות של המאה ה-16 נופל דבר באתיופיה. בלחצם של גרן והצבאות המוסלמים החלו שבטי האורמו (הפגאניים באותה תקופה) לנדוד מאזורי סומאליה אל דרום אתיופיה ומרכז הרמה האתיופית. השבטים היו מאורגנים במערכת ייחודית חברתית שנקראה גאדה, חלוקה לקבוצות לפי גילאים. הקבוצה בגילאי 16–24 (השלישית) היו לוחמים, הקבוצה בגילאי 24–32 היו רועים, הקבוצה בגילאי 32–40 היו מנהיגים, ואילו הקבוצה בגילאי 40–48 היו יועצים. בנוסף לכך, בני האורמו אימצו את הסוס ואת לוחמת הפרשים של הסומאלים, ועקב כך היה להם יתרון בשדה הקרב. הם פלשו לאתיופיה וכבשו את אזורי הסידמא בדרומה ואף פלשו למרכז הרמה האתיופית, עם הזמן ברובם הגדול התאסלמו, במיוחד השבטים בתוך הרמה שהושפעו מהג’ברתי. הם יצרו קשר עם שייח’ים סופיים ומלומדים בחצי האי הערב. התנועה הגיעה לשיא במאה ה-19 עם התחזקות תנועות רפורמיסטיות באסלאם, במיוחד בהשפעת השייח’ אחמד אבן אדריס אל-פאסי, שממנו יצאה גם תנועת הסאנוסיה של לוב. בזמן זה התאסלם שבט בנו עמאר באריתריאה בהשפעת האחווה הסופית אל חתמיה, ושבטים נוספים באזורי החוף.

בדרום אתיופיה הקימו האורמו חמש נסיכויות אסלאמיות. הסדר האסלאמי בא במקום הסדר החברתי הישן, והאחוות של אחמדיה, תגאניה וקאדריה נפוצו באוכלוסיה. גם בהראר התפתחה נסיכות מוסלמית והוקמו מוסדות דת. ברחבי וולו שבתוככי הרמה האתיופית החל לימוד אסלאם מתקדם בהשפעה ערבית. התפתחות האסלאם הושפעה מהתעוררות המדינה המצרית של מוחמד עלי ומהלהט הדתי המתעורר בסעודיה. האתיופים ביכרו את האסלאם הסופי, אך רצו לטהר אותו מהשפעות פגאניות ברוח אל-פאסי.

ב-1875 מתנהלת מלחמה בין הקיסר יוהאנס לבין החדיב איסמעיל המצרי שחולם להקים אימפריה מצרית אסלאמית בכל ים סוף. במלחמה זו מנצחים האתיופים. 20 שנה לפני כן מנצח תיאודורוס את שבטי האורמו במרכז הרמה האתיופית ושובר את כוחם. יוהאנס רואה בעצמו צלבן נוצרי, ובמצרים – איום מוסלמי חדש לעצמאותה ותרבותה של אתיופיה בסגנון אחמד גרן, הוא מתחיל במבצעי ניצור בכפייה. בין השאר מתנצר האימאם מוחמד עלי שליט וולו, שהופך להיות ראס מיכאל, מפקד הפרשים של הממלכה. אזורים שלמים חוזרים לידי הנצרות.

ב-1889 יש מלחמה בין אתיופיה הנוצרית לסודאן של המהדי, בה האתיופים מנצחים אבל הקיסר יוהאנס נהרג בקרב. יורש אותו שליט שואה מנליק, שדוגל בהגמוניה הנוצרית אמהרית וכובש שטחים גדולים מאוכלסים מוסלמים בדרום ובמזרח.

היורש של הקיסר מנליק, בנו של ראס מיכאל, איאסו, שולט באתיופיה באופן חלקי בשנים 1913–1916. הוא מעביר את מקום מושבו להראר וכורת ברית עם העותומאנים. לפי האתיופים הוא הפך להיות מוסלמי וחלם להיות אחמד גרן השני. סופו שהודח על ידי הממסד השואני וצבאו נוצח, ובמקומו עולה לשלטון היילה סלאסי.

מוסוליני כובש את אתיופיה ב 1935 ומציג עצמו כמשחרר המוסלמים מעריצות הנוצרים. הוא מחלק את אתיופיה לשישה מחוזות: ארבעה מהם – אריתריאה, סידהא-גאלה, הראר וסומאליה – מוכרזים כבעלי דת רשמית אסלאמית ושפה ערבית. יש רדיו שמשדר בערבית, האסלאם מעודד ונבנים 3,000 מסגדים. מוסוליני מצייר את אתיופיה כממלכת עושק חשוכה וארכאית. הוא נעזר בחוגים מודרניים מוסלמים וערביים, ומגייס גם חוגים מתוך אתיופיה. אולם, חלק ממוסלמי אתיופיה ואף הערבים עומד לצידה של אתיופיה במאבקה בקולוניאליזם.

האסלאם האתיופי פורח כיום. הוא משופע בכספים איראניים ובמיוחד סעודיים המגיעים למדינה. גדולי המשקיעים במדינה הם מיליארדרים סעודיים (אחד מהם הוא סעודי אתיופי). בנוסף לכך, התפתחות הכתב והתקשורת גורמת למידע אסלאמי רב להגיע להמונים, והתפתחות התרבות העירונית ההמונית מעודדת את קהילת האסלאם, שמהווה אתגר למסורתה ומורשתה של אתיופיה. לאחרונה עלה לשלטון אחמד אביי, שהוא ממוצא אורמו, מוסלמי נוצרי מעורב, ולפי דת האסלאם מוסלמי מלידה (אבא). יש אומרים שאתיופיה או לפחות חלקים ממנה יהפכו להיות בעתיד למוסלמיים, וזה מעורר חשש ומתח רב בארצות הצפון ההיסטוריות.

הראר (Harar)

הלב של אתיופיה המוסלמית היא עיר הקודש הראר. הדרך להראר מלאה במטעי גת, למעשה זהו אזור גידול הגת החשוב בעולם, בו נמצא את שווקי הגת הגדולים ביותר. את הגת צורכים בסומאליה, אתיופיה, ג’יבוטי וכמובן תימן, תרבות שלמה התפתחה סביב מנהג לעיסה של צמח נרקוטי זה.

הראר היא מרכז האסלאם האתיופי, הר של מלאכים. לפי האגדות, כשמוחמד עלה לשמים במסע הלילי הוא ראה גבעה שאור על טבעי קורן ממנה, לשאלתו נאמר שלו שזה הר הקדושים. מסיבה זו הראר נחשבת (כך לפי ספרי התיירות) למקום הרביעי בקדושתו באסלאם, למרות שלא הייתי חותם על כך. ואני בטוח שזה לא על דעת המוסלמי הממוצע, שרובם ככולם לא שמעו על מקום זה. כך או כך הראר היא הבירה הרוחנית ובעבר גם הפוליטית של האסלאם האתיופי ובמובן מסוים גם האסלאם של כל מזרח אפריקה, המונה כמאה מיליון איש.

הראשונים שהגיעו למקום היו החברים של מוחמד, קומץ החסידים והמשפחה שהלכה אחריו עוד בימי מכה. בתחילת דרכו כנביא פעל מוחמד בעיר הולדתו ועורר התנגדות רבה, כתוצאה מכך, חלק מאלה שהאמינו בו נאלצו לעזוב את מכה ומצאו מקלט באתיופיה. זה נקרא ההיג’רה הקטנה. הבקשות של אנשי מכה מהשליט, ה”נאגוש” של אתיופיה להסגיר את האנשים חזרה לידיהם, נענו בשלילה על ידו, ופעולה זו נחרתה בזיכרון הקולקטיבי המוסלמי כמעשה חסד וסיבה לתת לאתיופיה מעמד מיוחד ויחס מועדף.

לפי הח’דית, מוחמד אמר שמכיוון שהאתיופים אנשי צדק צריך לעזוב אותם לנפשם ולא להחיל עליהם את מצוות הג’יהאד.

כך או כך, קומץ אנשים הגיע לכפר נאגושי בתיגראי, שם קיים עד היום מסגד הנחשב לעתיק בעולם, ומשם הם המשיכו, לפי האגדה, להראר והתיישבו שם, כולל בת של מוחמד וחלק מהחברים הקרובים. למעשה, בסביבות הראר, לרגלי אל חכים (הר הקדושים) ישנם כפרים של אנשים שנקראים ארגבו (Aragovo) – עם קטן הטוען למוצא מהחיג’אז, היא ערב הסעודית. הגעת המוסלמים הראשונים הייתה כנראה ההתחלה של העיר הראר ונותנת תוקף של קדושה למקום, כיישוב האסלאמי הראשון בעולם. אך כל זה קשור לעבר הלוטה בערפל.

בסוף המאה ה-12 לספירה הגיע להראר הקדוש מגן של העיר, השייח’ אגדיר, ביחד עם 42 – או לפי גרסה אחרת 44 – תלמידים או חברים, והקים את העיר בפעם השנייה. מקורות מקומיים מסרו לנו שמקור השראתו והמורה שלו היה לא אחר מאשר אבו יזיד בוסטמי, מוביל זרם השיכרון, ההתלהבות, בסופיזם במאה ה-9 לספירה ואחד הקדושים הראשונים והחשובים ביותר. הוא הראשון שזכה לדרגת הכיליון, הקרויה “פנה”. ואכן יש מקאם לכבודו של אבו יזיד בהראר, כשם שיש להרבה קדושים אחרים. כל אחד מהם הגיע להראר באופן פיזי או באופן רוחני אנרגטי.

לפי דברי אמיר, שר החוץ של הסופים במתחם אגדיר שבמקום, הרי שעם כל מייסד של עיר גלוי, מארגן ומכונן, יש מייסד ומדריך נסתר; האחד פועל בעולם הפיזי והשני – בעולם הרוחני. וכך, הקים שייח’ אגדיר את הראר לפי הנחיותיו של אבו יזיד בוסטמי, כשהוא משתמש בידע האזוטרי כדי לתכנן את מידות הארכיטקטורה והגיאומטריה של העיר.

באופן כללי, הסוּפים הם הזרם המיסטי של האסלאם. בתחילה הוא הופיע דרך אנשים קדושים, משוגעים, בסגנון אל בוסטמי, ולאחר מכן, החל מהמאה ה-12, החל להתארגן במסדרים כשהראשון והגדול ביותר עד היום (כולל בהראר), הוא המסדר הקאדרי, הקרוי על שמו של עבד אל-קאדר ג’ילאני מבגדד. כנראה ששייח’ אגדיר היה תלמידו של עבד אל-קאדר ג’ילאני ולא של בוסטמי. המקומיים משוכנעים שעבד אל-קאדר בעצמו הגיע להראר ומטפחים מקאם לכבודו, זה לא סותר את זה שהוא היה בבגדד באותו הזמן, שהרי ידוע הוא לגבי קדושים שהם יכולים להיות בארבעים מקומות בו-זמנית. המקאם (ציון קבר) של עבד אל-קאדר ג’ילאני נמצא מחוץ לעיר לרגלי הר חכים והוא אתר עלייה לרגל חשוב. באופן כללי יש הרבה קדושה שמתייחסת להר זה, שנקרא גם הר ה-W, משום הצורה המיוחדת של האות האנגלית W המופיעה בראש השולחן שלו.

בשכונות הפונות אל ההר יש מעל דלת הכניסה בחומה החיצונית של החצר צורה של האות W שהיא העתק של דמות ההר, הבתים כמו משקפים את ההר, המשמש מקום של עלייה לרגל, התבודדות, התקדשות, כמו הר ערפאת במכה או מקומות דומים ברחבי העולם.

אז אם נסכם את המסורות האגדתיות של הראר, במאה ה-7 מגיעים החברים של מוחמד והמשפחה ומקימים את העיר במסגרת במה שנקרא ההיג’רה הראשונה, במאה ה-12 מגיעים אבו יזיד בוסטמי ואגדיר הקדוש של העיר, עבד קאדר ג’ילאני ותלמידיו. במקומות שונים בעיר יש ציונים לכל הקדושים הללו, לרוב זהו עץ שקמה ענק ועתיק ולרגליו מקאם, או ציון קבר. וישנן גם קדושות, הראר מצטיינת במספר רב של נשים קדושות, הקדושים נקראים אבא (Awach) הקדושות נקראות אמא.

ההתפתחות של הראר המוסלמית קורית במקביל לשושלת הזאגווה בלליבלה. אלא שעם הקמת השושלת הסולומונית ב-1270 מתחילה תקופה של מאבק מוסלמי נוצרי שנמשך כ-300 שנה, במהלכו הראר הופכת להיות הבירה הפוליטית והצבאית של ממלכת אדאל המוסלמית, שהיא משקל נגד לאתיופיה הנוצרית. בסוף התקופה נבנות החומות שלה על ידי שליט גדול אחרון בשם נור א-דין ונוצר מתחם ה-Gul, העיר העתיקה היפה והמקודשת ,שגודלה דומה לעיר העתיקה של ירושלים – קילומטר מרובע. לאחר מכן מתחילה תקופה של שקיעה בגלל פלישה של שבטי האורומו, בה חלה התדלדלות של הכוחות כתוצאה מהמאבק בנוצרים, ולבסוף היא נכבשת על ידי הנוצרים.

הקדושים הסופים מגנים, מטפחים ומכניסים תחת כנפם את תחומי החיים השונים של תושבי הראר, החקלאים והסוחרים. תושבי הראר בטוחים שגידול הקפה הוא חידוש של אחד השייחים הגדולים של צפון אפריקה, אבו אל חסן שאזלי במאה ה-12, שאותו הם מברכים בכל פעם ששותים. בשאר אתיופיה מספרים לכם שהקפה התגלה לראשונה על ידי נזירים במנזרים שהשתמשו בו בכדי להישאר ערים, אבל מי מאמין לסיפורים?

הבית ההרארי

אחד המאפיינים של הראר הוא צורת בית מיוחדת, שהיא מעין קוסמולוגיה. כל הבתים בנויים לפי אותה מתכונת: חלל מרכזי אחד בו נישות בקירות וחמש פלטפורמות לישיבה, לינה והסבה בגבהים שונים. מצד החלל המרכזי חדרי שינה ומוביל אליו שער מונומנטלי ומעוטר. בית כזה מזכיר במקצת את הבית הפמירי בטג’יקיסט (קראו בספר על מרכז אסיה).

חמש הנישות הם חמש מצוות האסלאם, החלל המרכזי הוא אחדות האל, והשער הוא האסלאם.

מסגד נאגושי (Nagushi)

מעל ווקרו ישנו כפר מוסלמי בשם נאגוש ובו המסגד העתיק בעולם. בזמן שחסידי מוחמד נרדפו במכה, הם מצאו בית באתיופיה (זה נקרא ההיג’רה הקטנה), ולמרות הפצרות תקיפי העיר, המלך האתיופי נאגושי (שם כללי למלך) סירב להסגיר אותם לידיהם, והם יכלו לקיים חיים דתיים בחופש ובבטחה. ראשית דבר, הם הגיעו להרי תיגראי הסמוכים לנמלי הים האדום ושם הקימו את מסגד נאגושי, ולאחר מכן המשיכו להראר. לימים המלך האתיופי של אותה התקופה נקבר במקום. ואכן, ליד המסגד יש קבר מוארך של המלך, שלפי המסורת המוסלמית התאסלם (יש לכך משמעות רבה מכיוון שלפי החוק המוסלמי אם מלך של ארץ מתאסלם מרצון, הארץ שייכת לתחום האסלאם), ולידו קברים של שאר חברי הקהילה המוסלמית הראשונה. המתחם מטופח ונבנה מחדש באופן מפואר בעזרת ממשלת טורקיה. יש בו גן יפה, מבנה קבר מפואר ולידו מבנה קבר קטן נוסף, מרפסות תצפית לנוף, מסגד ואולמות אירוח ולימוד.

אבו יזיד בוסטמי – הראשון שהגיע לכיליון (Bayazid Bastami)

אבו יזיד בוסטמי היה אחד המיסטיקנים המוסלמים הקדומים החשובים ביותר, שעל שמו נקראת דרך השיכרון בסוּפיות. נולד ונקבר בצפון פרס (נפטר ב-874), אך פעל בכל רחבי האימפריה המוסלמית, כולל, כנראה, בירושלים. הוא נודע בשם מלך הגנוסיס (ידיעה).

לפי החוקר מירצ’ה אליאדה, “בוסטמי היה הראשון שתיאר את ההתנסות המיסטית שלו במונחים של “מיערג” (עלייתו הלילית של מוחמד). הוא הגיע לאחווה גמורה, ולפחות לרגע האמין שהגיע לאחדות מוחלטת של האהוב, האוהב והאהבה עצמה. כשהיה במצב זה של אקסטזה, בוסטמי השמיע “ביטויים תיאופתיים”, כלומר שהוא דיבר כאילו הוא האל עצמו. “האל בחן את כל ההכרות בכל היקום וראה כי אף אחת לא נותנת את דעתה עליו. ורק בהכרתי הוא ראה את עצמו במלוא שפע הדרו.”

הוא אמר: “התהילה לי, מה נעלה אנוכי.”

“הפלגתי אל האוקיינוס בעוד שהנביאים הקודמים נשארו על החוף.”

“הו אדוני, הכניעות שלך אלי יותר גדולה המכניעות שלי אלייך.”

מאמרותיו של בוסטמי

“עשיתי ארבע טעויות בצעדים הראשונים שלי בדרך: חשבתי שאני זוכר אותו ואני יודע אותו ואני אוהב אותו ואני מחפש אותו, אבל כשהגעתי אליו ראיתי שהזכירה שלו אותי קדמה לזכירה שלי אותו, שהידע שלו עלי קדם לידע שלי עליו, שאהבתו אלי קדמה לאהבתי אליו, ושהוא חיפש אותי בכדי שאני אתחיל לחפש אותו.”

“הוא אללה, מה היא האש שלך? זה שום דבר, תן ואהיה האדם האחד שהולך לתוך האש שלך וכל השאר יִינצלו. ומה זה גן העדן שלך? זה משחק לילדים. ומי הם אותם לא מאמינים שאתה רוצה לענות? הם משרתיך. סלח להם.”

“אללה הצודק קרא לי יום אחד לנוכחותו ואמר לי: הו בייזיד, כיצד הגעת לנוכחותי? עניתי: “דרך זוהוד, על ידי וויתור על העולם.” הוא אמר “הערך של העולם הנמוך הוא כמו כנף של יתוש. איזה סוג של ויתור באת אתו?” אמרתי , “הו, אללה, סלח לי” ואז אמרתי: “הו, אללה, באתי אליך דרך “תווקל” (אמון באל), על ידי תלות בך.” אז הוא אמר: “האם אי פעם בגדתי באמון שהבטחתי לך?” אמרתי, “הו אללה סלח לי.” ואז אמרתי, “הו, אללה, באתי אליך דרכך.” באותו הזמן אללה אמר, “עכשיו אנחנו מקבלים אותך.”

המסדר הקאדרי

המסדר הקאדרי הוקם על ידי תומכיו של עבד אל-קאדר מג’ילאן שלחופי הים הכספי בצפון פרס בשנת 1166, והינו מהמסדרים הגדולים בעולם. עבד אל-קאדר התמחה בהחלה של מצבים רוחניים והיה עושה ניסים. יוחסו לו תכונות פלאיות רבות, והוא נקרא “השושנה מבגדאד”. סיפור שהיה כך היה: לאחר שהתבודד שנים ארוכות במדבר, וחיפש את אלוהיו, עשה את דרכו החכם ואיש הפלאים, עבד אל-קאדר ג’ילאני, אל בגדאד, מרכז העולם המוסלמי באותם ימים. בהתקרבו אל העיר יצאו לקבל את פניו החכמים שהיו בה והגישו לו כוס מים מלאה עד גדותיה, משל לכך שהעיר מלאה כבר בחוכמה ואין בה מקום לעוד מורה. הימים היו ימי החורף, ולמרות זאת המציא לידיו בדרך פלא עבד אל-קאדר ג’ילאני שושנה אדומה ושם אותה על פני המים.

עבד אל-קאדר ג’ילאני נחשב לפטרון הקדושים, מַחיֶה הדת, ראש המלאכים, ועוד ועוד. מאמיניו מייחסים לו 99 שמות, ומאמינים שכבר מוחמד ניבא על בואו. תורתו ופרסומו נפוצו כבר בחייו והלכו והתגברו לאחר מותו. בעקבותיו הוקם מסדר שנחשב לאחד המסדרים הסוּפיים הגדולים, המטפח את המיסטיות וטקסי הזיכר מהצד האחד, ושמירת הדת מהצד השני.

המסדר הקאדרי איננו ריכוזי, כל קבוצה יש לה דרך והנהגה משלה, וזוהי אחת הסיבות לתפוצתו. באתיופיה יש כמה ענפים של המסדר הקאדרי והוא נחשב לנפוץ ביותר.

מקום מפגש שני הימים – אבו אל חסן שאזלי

שיח’ אבו אל חסן שאזלי, הפטרון של הקפה האתיופי, הוא מייסד המסדר השאזלי, שנפוץ בצפון אפריקה ומצרים. הוא נולד בתוניסיה בסוף המאה ה-12, ובבגרותו יצא לחפש את ה”צאחב עלא וקת” – השולט על הזמן. הסופים טוענים שבכל דור יש אדם אחד שבזכותו מתקיים הדור, והוא נקרא “השולט על הזמן” או “הקוטב של הדור”. משמעות השם היא שאדם זה מחובר עם הישות האלוהית ובזכותו העולם מתקיים, מעין “צדיק יסוד עולם”. (הוא יכול להימצא בכמה מקומות בו-זמנית).

לאחר תלאות ונדודים רבים הגיע אבו אל חסן לעיראק, שם פגש סופי חשוב בשם וואסטי, שאמר לו שהאיש שאותו הוא מחפש נמצא בארץ שממנה בא, תוניסיה, ליד הכפר בו גדל, ושמו מוליי עבד אל סאלם מאשיש. אבו אל חסן חזר לתוניסיה והלך לפגוש את מאשיש. כשנכנס אליו אמר לו מאשיש: “לך תתרחץ”.

אבו אל חסן, שהגיע ישירות מהמסע, הלך במהירות להתרחץ. סך גופו בשמן, התמרק בתמרוקים, וכשהגיע לפגוש שוב את מאשיש היה נקי ללא רבב ולבוש בבגדים חדשים, והנה להפתעתו אמר לו מאשיש שוב: “לך תתרחץ”.

אבו אל חסן, מבלי שהבין, הלך להתרחץ שוב, בחושבו שאולי שכח או פסח על דבר מה בפעם הקודמת. לאחר שווידא שהוא נקי ללא רבב, הלך לפגוש את מאשיש שוב.

תגובתו של מאשיש הייתה זהה: “לך תתרחץ”.

לפתע אבו אל חסן הבין. משמעות בקשתו של מאשיש הייתה שהוא צריך לנקות עצמו רוחנית מכל מה מהידע שלו, מהציפיות, מההנחות המוקדמות, מכל מה שלמד וחווה עד כה, כדי שיוכל להיות תלמידו.

בפעם הבאה שהלך לפגוש את מאשיש, אמר אבו אל חסן: “הו אללה, הידע שלי נרחץ ממני, כך שאין לי יותר שום ידע מלבד מה שילמדני מורי זה”.

כשהתקבל לבסוף אבו אל חסן שאזלי לפני מאשיש, לאחר שרחץ עצמו כיאות, שאל אותו את שחיפש כל חייו: “מהו השם הנסתר של האלוהים?” (לפי האמונה המוסלמית לאלוהים יש תשעים ותשעה שמות גלויים, ושם אחד נסתר).

על ברכיו של מאשיש ישב ילד קטן שענה לאבו אל חסן במקומו של מאשיש: “השם שאתה מחפש הוא אתה עצמך.”

אבו אל חסן הלך דרך ארוכה רק כדי לגלות שמה שהוא חיפש במסעו הארוך, קוטב הזמן, היה כל הזמן בארץ מולדתו, ואז גילה שמה שהוא חיפש מחוצה לו היה כל הזמן בתוכו.

אבו אל חסן היה לתלמידו של מאשיש וקיבל ממנו את ההסמכה להפוך למורה לדרך הסוּפית. בתורה שאותה לימד הוא הדגיש את חיי העבודה וההתערות בחיי היומיום. ההבדל בין סוּפי לאדם רגיל הוא שהסוּפי נמצא בקשר עם אלוהים, זוכר ומזכיר אותו, תוך המשך שגרת היומיום.

אבו אל חסן לימד שאדם צריך להיות כפי שהוא: “הרחק את הצלמים מלבך ותן לגופך מנוח מהעולם הזה, אחר כך תהיה כפי שתרצה. כשהאדם שפל רוח, אין האל מעניש אותו על שהוא מותח את רגליו כדי לנוח ממאמציו, אך הוא כן מעניש את מי שמאמציו מלווים בגבהות לב”.

[1] האסלאם התיר סחר עבדים שלא נצודו בארצות האסלאם, ואפריקה הייתה כר פורה לכך, ולכן נוסדו ערים בחוף המזרחי של אפריקה.