היסטוריה יוון העתיקה

חורבן ותקופת חושך

תרבויות יוון הקדומות נתפשו כתור זהב מיתולוגי המשתקף בסיפורים, אגדות וההיסטוריוגרפיה של התקופה העתיקה. אלא שבאלף השני לפנה”ס פולשים שבטים הודו אירופים ליוון, הלא הם הדורים והיונים. הם מחריבים את התרבויות העתיקות ומתחילה תקופת חושך בת 400–500 שנה (החל מהמאה ה13 לפנה”ס) שלא הרבה ידוע עליה, עד ההתעוררות המחודשת של התרבות היוונית במאה ה-8 לפנה”ס. גלי פולשים אלו מחריבים את תרבויות האֵלָה הקדומות ומחליפים אותן בתרבויות אלי האולימפוס המקדשות מלחמה, את הברזל. מתקופה זו נשלט העולם על ידי זאוס הזועם.

הפלישה של הדורים והיונים ליוון גורמת לגלי הדף באזור כולו. השבטים שנדחקו מחמת פלישתם, נעים לאורך החופים לכל מקומות היישוב. הם מגיעים לקפריסין, ישראל (הפלישתים), אוגרית, ואפילו מצרים. מאיימים על הממלכות הקיימות ומחריבים חלק מהן. הפלישה של ההודו אירופאים היא אחד השינויים המשמעותיים ביותר בתולדות העולם, מכיוון שהם מחליפים את תרבויות האלה הקדומות בתרבויות האלים והגיבורים, על הקונוטציות המלחמתיות והתחרותיות שלהם. עד לאותה תקופה האלוהות הייתה נשית ונקשרה לאימא אדמה. החברה הייתה מטריארכלית – מונהגת על ידי נשים. לא היו מלחמות בקנה מידה גדול, החברה המטריארכלית הייתה חברה של שלום, ערכים אימהיים היו נורמה, הרכוש והשם עברו מאישה לבתה, גברים ונשים שיתפו פעולה זה עם זה במאמץ ההישרדות, לא היה ריבוד מעמדי (מעידים על כך קברים, של גברים ונשים, שנמצאו באתרים הארכיאולוגיים, ואשר היו שווים בגודלם ובסגנונם), הטכנולוגיה הייתה מוקדשת כולה לייצור כלים לחקלאות, לא היה פיתוח של כלי נשק ולא הייתה האדרה של דחפים תוקפניים ואלימים.

בנוסף לחקלאות הזעירה התפתחו גם מרכזים עירוניים, שבהם נשמרו ערכי השלום והשוויון. במקומות כמו כרתים, טרויה, או מצרים העתיקה היה לנשים תפקיד שווה לגברים ואיש לא חשב על הקמת אימפריה. הארגון החברתי נועד לטפל בבעיות של קיום, כגון הצפה של נהרות או פולחן משותף.

ההודו-אירופאים הגיעו כנראה מערבות רוסיה, ואולי אסיה, התפשטו על פני חלקים גדולים מהעולם העתיק, מחריבים את הממלכות הקיימות או מתמזגים איתם, ויוצרים תרבות חדשה. הם כובשים את הודו, איראן, טורקיה, יוון, הבלקן, וחלקים גדולים מאירופה.[1] הם מביאים תפישה דתית חדשה (המבוססת על מחזוריות ושאיפה לחיי נצח), שימוש בברזל וסוסים, יכולות מלחמתיות, ארגון שבטי, מיתולוגיות ושפה. אלה הם היונים והדורים שפולשים ליוון, האריים שפולשים להודו, החיתים בטורקיה, הקלטים באירופה, הפרסים באיראן, התראקים, האילירים והמקדונים בבלקן, ועוד.

יוון הארכאית והקלאסית

במאה השמינית לפני הספירה יוצאת יוון מתקופת החושך, ומופיע גניוס חדש הבא לידי ביטוי ביצירות של שני אנשים: הומרוס והסיודוס. זוהי תחילת התרבות הקלאסית בה משתחררים היוונים מכבלי הדת והאמונות הטפלות, מטפחים את ערכי האינדיבידואליות, מחשבה והומניזם, ומפתחים צורת חיים חדשה בפוליס עירוני עם חבר אזרחים, תחת שיטות שלטון שונות הנובעות מהאינטלקט והתבונה. בנוסף על כך האמנות, הספרות, המוזיקה, התיאטרון והמשחקים מתפתחים, וכן הפילוסופיה והמדע. זה מתחיל בצד האסיאתי של הים האגאי בקרב חברי ה”ברית האיונית” וממשיך באתונה הקלאסית, ספרטה, קורינתוס, תבאי, וארצות יוון האחרות, כולל המרכזים הנבואיים והתרבותיים של אולימפיה, דלפי, דודוני ואחרים.

המילה ארכאי משמעה תקופת האבות והיא מציינת את תחילתה של תרבות יוון שאנו מכירים, את הופעתן של ההיסטוריה המוכרת, הספרות והאמנות, הפיסול וצורת המדינה. יוון יוצאת מהחשיכה במאה ה-8 לפנה”ס ותקופה זו נמשכת עד למאה ה-6 לפנה”ס. לפתע יש לנו תרבות יוונית מדהימה, ערי פוליס, מקדשים, התפתחויות בפילוסופיה, אמנות, התקדמות בסחר, שירה וספרות. מסביב לים האגאי ישנו תהליך של קולוניזציה ונוצרות ערים חדשות. היוונים מקימים מעל אלף ערים בכל המרחב הים תיכוני, מאמצים את הכתב הפיניקי הדומה לעברית, ומפתחים מסחר.[2] זה מתחיל דווקא בערים בצד האסיאתי, במילטוס, אך מגיע לשיא במאה ה-5 לפנה”ס באתונה – התקופה הקלאסית מתחילה במאה ה-6 לפנה”ס ונמשכת עד המאה ה 4 לפנה”ס עם עלייתה של מוקדון והתחלת ההלניזם.

למשך זמן קצר זורח אורה של יוון, ובעיקר אתונה, על העולם כולו, ומהווה מודל ומופת לתרבות המערבית במשך דורות רבים לאחר מכן. לרגע חולף אחד, האנושות מצליחה להסיר מעליה את כבלי הדת והאמונות הטפלות ולטפח את המדעים ואת יחסי החברה, בשילוב עם אמנות ושירה. יוון הקלאסית מעמידה את האדם במרכז ומטפחת את כישורי החשיבה, המשחק, האמנות והיצירה שלו. האדם מגיע לאיזון, המתבטא ביצירות מופת בכל התחומים. אלא שהפוליטיקה והדמגוגיה מדרדרים את יוון למלחמת אזרחים הרסנית, המביאה בסופו של דבר לקלקול האידיאל המשותף.

יוון ידועה בעיקר בשל הישגיה בתקופה הקלאסית, זמן עלייתם של ספרטה ואתונה, אז התפתחה התרבות שהשאירה חותם כה גדול על העולם המערבי, המחשבה החופשית, מוסדות האזרחות והשלטון, הספרות והאמנות. היה זה לפני 2,500 שנה שאור גדול זרח מיוון הקטנה על כל העולם.

הפוליס היווני

התרבות היוונית היא בעצם תרבות הפוליס, הערים השונות בהן התנהל סוג חיים מלאכותי. משמעות קיום העיר הייתה חלוקה שוויונית של השדות, הקמת היכלות, בניית קבר למייסד, ובעיקר ייסוד חבר של אזרחים חופשיים.

חלק חשוב מחיי הפוליס היה הפולחן – תהלוכות וטקסים ציבוריים. באתונה הייתה זו הפאנאתנאיה – הביאו לפסל של האלה אתֵנה בגדים חדשים שכוהנות ארגו במשך שנה שלמה. הדבר החשוב היה הציבוריות של החגיגות – כל מי שלוקח חלק בפולחן לוקח חלק בארוחה, וההשתתפות בפולחן מאששת את הקהילה ואת השייכות של אנשים לקהילה.[3] במהלך הקרבת הקורבנות מחלקים בשר לכולם. החלוקה של הבשר שווה מבחינה דתית, וזה מביא לחוק שווה. המונח Isonomia – משמעו שכל חבר בחֶבר האזרחים לוקח חלק שווה במעשה הפוליטי.

ליוונים אין פחד מהאלים, הדת היא ציבורית. המרכז הוא החברה. הפולחן של הפוליס הוא מנגנון חברתי מכונן זהות. החברה משקיעה משאבי ענק בבניית מקדשים ציבוריים, בשונה מהחברה המזרחית שבה הושקעו המשאבים בארמונות השליט. הראוותנות מוקדשת לאלים, אבל היא מוקדשת בעצם לציבוריות, לשיתוף. להשקיע במקדשים משמעו להשקיע בציבוריות של הקהילה שלך, האדרה של הקהילה לעומת האדרה של השלטון.

בהתייחסו לפוליס אומר אריסטו: “היא נוסדה למען עצם החיים, אך היא מתקיימת למען החיים הטובים”. צריך להוסיף בקשר לכך ולפי אריסטו, כי “טוב” הוא דבר הממלא כראוי את התפקיד לו נועד. כך, “טוב” הוא אדם המגשים כהלכה את האפשרויות הגלומות בו כאדם; ולכן, מטרת העיר היא לאפשר לאינדיבידואל להגשים את עצמו.

הדבר החשוב ביותר בפוליס הוא שלטון החוק, שקובע את הצדק. השרשת החוק והמשפט כתחליף למושג הצדק הקמאי מופיעה במחזה “נוטות החסד” של אייסכילוס. גורל אדם לא עוד נקבע על ידי המוירות, אלות הגורל האכזריות, או האלים הקפריזיים על גחמותיהם חסרות השליטה, אלא לפי היגיון ומוסריות האדם, המעוגנת במוסדות חברתיים ומתוחזקת על ידי מאמצים על-אנושיים של הגיבורים והאנשים בני החורין.

הדרך היוונית

הילד היווני גדל בבית עד גיל שש. הייתה זו תקופת הזהב, כל מבוקשו ניתן לו – צעצועים, משחקים, טיפול וטיפוח צמוד. הוא קיבל מנות רבות של אהבה מבני הבית וחינוכו הופקד בידי אמו והנשים. היוונים היו הראשונים שהשתמשו במשחקים, נדנדות, עפיפונים, כדורים וחישוקים. שלוש השנים הראשונות בחיי הילד – מטרתן הייתה נוחות וביטחון; שלוש השנים הבאות נועדו לבידור, לספורט ולשעשועים. האידיאל היה להיות “בעל עור לבן”, זאת אומרת, לא לצאת מהבית. בפסלים יווניים, הילדים מופיעים תמיד עם כובעים, ויש להם בובות אותן ניתן לראות במוזיאונים. לדוד המלך לא היו בובות, ליוונים – כן.

העולם האתונאי היה עולם של גברים, ואילו הנשים נשארו בבית ונמנעו מפילוסופיה ולימוד. כל בית היה מעין מפעל בזעיר אנפין, בו יוצרו מוצרים והתקיימה כלכלת משק בהנהגת אם הבית.

התקופה שבין גיל שש לגיל שמונה עשרה הייתה תקופת החינוך הקפדני, עליו אחראי בעיקר הפדגוג, אך גם ההורים, האומנות והאומנים, הכול במטרה לעשות את הילדים לאנשים טובים יותר. הם חונכו למשמעת, לתכונות הטובות. הם הלכו לבתי ספר פרטיים בהשגחת עבדים, ולמדו קריאה, כתיבה, אריתמטיקה, שירה ומוזיקה, תוך איזון בין המעשי לאמנותי, ובנוסף לכך – ספורט ולחימה.

הפדגוגים התפתחו לקבוצה בפני עצמה, שהיוותה את סוד כוחה של אתונה. הם היו אנשים עצמאים, שפיתחו תורות משל עצמם לגבי חינוך ואופי האדם. הם נאלצו להתמודד מצד אחד עם הילדים והצורך להביא אותם להישגים, ומצד שני מול ההורים והחברה. מכיוון שהיו עצמאיים, היה עליהם לרכוש את מקומם ולהרוויח את כספם בעצמם, ויחד עם זאת הם שמרו על רוח החקירה והחוכמה. מהחוגים שלהם התפתחו הסוֹפיסטים (המילה סוֹפיסט היא תואר, כמו פרופסור), שהיוו את הזרם הפילוסופי העיקרי בתקופה הקלאסית. התנאים הקשים שבהם פעלו והצורך לעצב את עולמם בכוחותיהם שלהם הקשיחו אותם, עיצבו ובנו אישיות של מחנך, לא רק לילדים אלא לחברה כולה.

האתונאים היו אנשים יצרניים ושקדנים. היו להם בתי מלאכה זעירים, שלרוב הועסקו בהם כמה עבדים שעבדו ביחד עם האדונים. זאת לא הייתה בושה לעבוד. הם עסקו במסחר – יוון מעולם לא ייצרה את כל מזונה בעצמה ונזקקה לתבואה ומוצרים אחרים מבחוץ, מה שהביא להתפתחות מסחר ער עם מושבות וארצות אחרות. אם יש משהו שהאתונאים שנאו, זו עבודה מונוטונית. הם אהבו יוזמה, שינוי, לעצור כשהם משועממים או עייפים, לעבור מעבודה למועצת העיר ולסימפוזיום ובחזרה, ומשם – לבית. הם נהגו להיפגש לאחר יום עבודה באגורה (הרחבה העירונית) או בחדרי אירוח למשתים, שבהם היה תמיד בידור, בין אם מן הזן הנמוך של רקדניות ואוכל, ובין אם מן הסוג הגבוה של עיסוק בפילוסופיה.

היוונים היו אנשים חופשיים, שלא היססו וראו לעצמם חובה להביע את דעתם. במחזה “הפרסים” של אייסכילוס, נאמר למלכה הפרסית שהיוונים נלחמים כאנשים חופשיים כדי להגן על מה שיקר להם.

“אין להם מנהיג?” היא שואלת.

“לא,” באה התשובה, “אף אחד לא קורא ליוונים עבדים או משרתים.”

הרודוטוס מוסיף: “הם מונהגים על ידי החוק”.

ביוון נולד משהו חדש, ומשהו זה נקרא חופש. האדם מחויב כלפי החוק, כמו גם המנהיג. החוקה היא מעל המלך, ולא המלך מעל החוק, והחוקה שומרת על האנשים חופשיים. במזרח אין חשיבות לאינדיבידואל אל מול המדינה, וחיי אדם הם זולים, ואילו ביוון האינדיבידואל הוא החשוב יותר, והמדינה תפקידה להגן על חירותו. הדבר העיקרי שעמד מאחורי שינוי גישה זה, הוא שאנשים החלו לחשוב בשביל עצמם, וזה היה שינוי גדול מאוד.

המזרח היה מקום שבו עריצים שלטו על אוכלוסייה מדוכאת, בשם האלים שנתמכו על ידי כהונה מאורגנת. המערב שמיוצג על ידי יוון הדגיש את החופש. המיוחד ביוון היו המחשבה שלה, המדעים שפיתחה – המתמטיקה, הפילוסופיה, מחקר נמרץ לתוך טבע העולם ודרכי האדם. דרך השליטה של המזרח הייתה לכוון מחשבות אנשים יותר ויותר אל העולמות הלא-נראים, וכיוון שהמפתחות היו בידי הכוהנים והשליטים, זה נתן להם כוח עצום.

מצרים ותרבויות המזרח קדמו ליוון, אלא שמצרים פניה היו כלפי המוות, העולם הלא נראה שמעבר, ואילו פניה של יוון היו כלפי החיים, היא הייתה מלאה שמחה והוויה. היוונים היו האנשים הראשונים בעולם שהכניסו משחק לחייהם – בכל אשר תפנה ביוון תראה משחקים. המשחקים האולימפיים, ההצגות בתיאטרון, טורנירים של מוזיקה, ריקודים.

היוונים נפטרו מן האמונות הטפלות והדת המשעבדת. במחזה “אגממנון” הם אומרים: “ובאמת, מה טוב הביאו הנביאים לבני אדם? אמנות של הרבה מילים, רק דרך רוע השליח ידבר. החוזים מביאים טרור, בכדי לשמור את האנשים מפוחדים.”

היווני שמר את הדת הרשמית שלו במחלקה סגורה וקטנה, ואת כל השאר הדברים ה”חשובים באמת” – במחלקות אחרות. הוא לעולם לא הלך לכוהן לצורך הדרכה או עצה. כשהוא רצה לדעת איך לגדל את ילדיו או מהי האמת, הוא הלך לסוקרטס או לסופיסט פרוטאגורס. נכון הוא, שלאורקל בדלפי היה תפקיד חשוב, אך לא היה זה תפקיד כוהני קלאסי של העולם העתיק. הכוהנים לא חיפשו שליטה ולא כסף, ועצותיהם היו מחויבות לקוד מוסרי של האמת וניתנו בצורה לא ברורה, כשעל השואל להפעיל את שיקול דעתו. יתרה מזאת, במקדש בדלפי היו חרותות שני אמרות, שאחר כך היו חרותות גם בכניסה לאקדמיה של אפלטון: “דע את עצמך”, “הכול במתינות”.

הדבר הגדול שהיוונים עשו, וזה התחיל כבר עם הומרוס, הוא שהם נפטרו מהאמונות הטפלות ומהמיסטיקה והפכו את העולם להגיוני. המוטו שלהם היה: “כל הדברים היו בתוהו עד שהמחשבה עלתה ועשתה בהם סדר.” אותה מחשבה הייתה יוונית. הומרוס שחרר את העולם מכוחות על-אנושיים. אלא שהאלים היו קפריזיים, ועם הזמן הלכה הביקורת כנגדם והצטברה. עם הופעת הפילוסופיה היוונית במאה ה-6 לפנה”ס החלו אנשים לחפש זאוס אציל יותר, שדואג לכול, ולא רק, כמו אצל הומרוס, לחזקים. המשורר הסיודוס שם את הצדק באולימפוס כמלווהו של זאוס: “דגים וחיות ועופות אוכלים זה את זה. אך לאדם זאוס נתן צדק. לצד זאוס על כיסאו יושבת צדק.” זאוס הופך לעיקרון מופשט, וכך גם האלים האחרים.

פרומתיאוס, מי שמביא תרבות לבני אדם, נקרא “מחשבה תחילה”, וזה אף מה שאפיין את היוונים: השימוש במחשבה כאמת מידה לחיים.

העולם הקדום נשלט על ידי כוחות לא צפויים, לא ידועים, שהאדם היה בחסדיהם. כשעלו היוונים עלה גם שלטון המחשבה, ההיגיון. היווני כיוון להשתמש במחשבתו. הכוהן המזרחי אמר תמיד: “עד כאן ולא יותר, יש גבולות למחשבה”. ביוון לא היו גבולות, והכוהנים מילאו תפקיד שולי של הקרבת קורבנות טקסית וחברתית.

היוונים היו אינטלקטואלים, והתאווה שלהם הייתה להשתמש במחשבתם, זה היה הדבר שהם נהנו ממנו יותר מכול, ולכן תרבות השיחה והפלפול תפסה מקום כל כך חשוב. בדיאלוגים של סוקרטס הוא לא מוכן לעשות את עבודת החשיבה עבור בן שיחו, ומכוון אותו לחשוב בשביל עצמו. “ייתכן שזה נכון, קרתילוס,” אומר סוקרטס בקרתילוס, “וגם ייתכן שזה לא נכון, ולכן לא אתן שתשוכנע בקלות על ידי. חשוֹב היטב, מפני שאתה צעיר ובגיל הלמידה. וכשמצאת את האמת, בוא אלי וספר לי אותה.”

באחד הדיאלוגים שואל אותו צעיר בקשר לחיים לאחר המוות.

“אין לי זמן לכאלו מחקרים,” עונה סוקרטס, “אומר לך מדוע, קודם כל אני צריך לדעת לגבי עצמי, כמו שכתוב בדלפי, להתעניין בדברים שאינם מענייני בעוד אני בבורות לגבי עצמי, יהיה אבסורד. ולכן אני נפרד מכל אותם דברים. אני רוצה לדעת על עצמי, האם אני מפלצת מסובכת ומלאה בתשוקות יותר מהנחש טיפון (הנחש ששמר על שערי השאול ושזאוס הרג), או יצור מסוג עדין ופשוט יותר, שלו הטבע נתן גורל נמוך וגורל גבוה?”

ביוון אין דוֹגמה, אלא עידוד למחשבה עצמאית ופעילה. כל אדם צריך להיות חוקר עצמאי של האמת, אם ברצונו שאי-פעם יהיה לו חלק בה.

הכתיבה היוונית היא כמו הפרתנון – פשוטה, מהדהדת אמיתות יקומיות, ויפהפייה. היוונים משאירים את רגליהם על הקרקע. המשוררים היוונים מונחים על ידי בהירות ופשטות.

בשביל היוונים פרח הוא פרח, ולא שער לעולם דימויים עשיר עד כדי דמעות. ציפור היא ציפור, אך בתור שכזאת היא דבר יפהפה – היוונים ראו את היופי של הדברים הפשוטים והסתפקו בכך. היוונים לא אהבו קישוטים ושנאו הגזמות, הם אהבו עובדות. המשורר היווני היה מתבונן בהר גבוה מושלג באופן מדויק הנותן התרשמות אמיתית – ההר הוא הדבר החשוב, ולא דמיון זה או אחר שעולה בו כתוצאה מכך.

היוונים היו אנשים שחשבו בשביל עצמם, שהסירו את המסך מעל העולמות הלא נראים, ששילבו בין פשטות ליופי, בין חוכמה לעוצמה. היופי הוא אמת, והאמת היא יופי. האופי היווני היה תערובת מופלאה של היגיון ומעשיוּת, עם נטייה לאמנות.

לפני הקרב המכריע בסלמיס עם הפרסים הופיע אחד הגנרלים לארוחת ערב אצל פריקלס. את כל הערב הם בילו בשיחה על שיר שבו מוזכר אור סגול כמופיע על לחי נער צעיר ויפה. הגנרל לא מסכים לדימוי של אור סגול כמתאר את יפי הנעורים, בעוד פריקלס מסכים עם המשורר. כל הערב נוגע בנקודות מעודנות של שירה, דבר שלא מפריע להם לצאת לקרב למחרת. סיפור זה מגלם את השילוב היווני בין רוח לחומר.

פריקלס לפי תוקידס אמר לגבי האתונאים: “הם אוהבים של יופי מבלי שאיבדו את טעם הפשטות, ואוהבים של חוכמה מבלי שאיבדו את העוצמה הגברית.”

ביום הכיבוש של אתונה על ידי ספרטה תכננו הספרטנים להחריב עד היסוד את העיר. אלא שבערב לפני-כן הם עשו משתה, שבמהלכו דקלם אחד האנשים ציטוט של אוריפידס. החיילים הקשוחים שכחו את הניצחון והכריזו שהעיר שהוציאה מתוכה משורר שכזה – אסור שתיהרס.

היבט נוסף של היוונים היה מעשיות. פריקלס – בקינתו על הבנים המתים בקרב סלמיס, לפני הוריהם – מביע את הגישה היוונית המציאותית והאנושית: “חלק מכם עדיין בגיל שבו אפשר שיהיו לכם עוד ילדים, וזה יקל עליכם בצערכם. לאלה שעבר זמנם, אני אומר: ברכו את עצמכם שהייתם מאושרים חלק גדול מחייכם, זכרו שחיי הצער שלכם לא ימשכו לנצח, והתנחמו בתהילה של אלו שאינם.”

פשוט ויפה, בלי צביעות, בלי יותר מדי דרמה, אך עם חמלה ומעשיות.

העובר ליד המצבה לספרטנים שמתו בקרב תרמופוליס מצוּוה לומר: “הו ההלך, אמור לקדמונים שאנו שוכנים כאן בהתאם לחוקיהם”.

היבט נוסף של האופי היווני, הקיים עד היום, הוא האינדיבידואליות. אומר פריקלס, “אתונה היא הבית ספר של יוון, והאתונאי האינדיבידואל הוא אדון לעצמו ויש לו היכולת להסתגל לצורות שונות של פעולה בגמישות ובחן רב.”

היוונים היו מאז ומתמיד אינדיבידואלים, ויחד עם זאת, בתקופת תור הזהב התקיימה אצלם התייחסות לחברה הכוללת ולסביבה – איזון עדין שהביא להצלחתם.

היוונים האמינו בתכונות המשותפות לאדם ולשאר האנושות. בעוד שכיום דרכנו היא להחשיב כל דבר נפרד לבדו על ידי עצמו, היוונים ראו תמיד דברים כחלק ממכלול, והרגל מחשבה זה מוטבע בכל דבר הם עשו. זה ההבדל בין אמנותם לאמנותנו. אדריכלות היא אחת הדוגמאות הטובות ביותר לכך. הקתדראלות של ימי הביניים, לדוגמא, נבנו בלא התייחסות לסביבתן, ומוקמו היכן שהיה נוח. לעתים עמדה קתדראלה באמצע גיבוב בתים קטנים. הארכיטקט התעניין רק במבנה הקתדראלה עצמה. לארכיטקט היווני, מיקום המקדש היה חשוב. הוא תכנן אותו כנגד הים והשמיים, קובע את גודלו בהתאם לגבעה שעליה מוקם. הבניין שלט בנוף אך גם נתן דגשים לנוף, וזאת הייתה הגאונות היוונית, כפי שבאה לידי ביטוי באדריכלות האקרופוליס באתונה.

כשבניין הוא חלק מסביבה, הפרטים הקטנים שבו הופכים בלתי חשובים, ונשארים הקווים העיקריים. כך הופשט המקדש היווני, לעומת הקתדראלה הגותית, שהייתה מלאה בפרטים וקישוטים קטנים.

המקדש היווני גורם לצופה להיות מודע לסביבה שלו, לים ולשמיים ולהרים – מודע יותר מאשר אילו המקדש לא היה קיים. בצורה דומה, טרגדיה יוונית מביאה לפנינו את הזרות המקיפה אותנו, את הלא-מודע החשוך שחיינו כבולים בו. דרך הסבל של נפש גדולה, המוצג לנו בצורה כה פשוטה וחזקה, אנו יודעים את כל הכאב והסבל האנושיים. הטרגדיה היוונית הופשטה לעומת ספרות אירופאית מאוחרת. אייסכילוס רואה את הטרגדיה של קליטמנסטרה כקשורה למעשים נוראים של העבר, כנגד מלחמת טרויה, הטרגדיה שלה היא הטרגדיה של המלחמה, הגורל שלה לא בידיה, ולכן גם דמותה מופשטת.

הדמויות בדרמה היוונית הן תוצאה של האיזון היווני. אינדיבידואלים שמראים אמת משותפת לכל האנושות, מייצגים את המין האנושי באדם. המחשבה היוונית שחייבת לראות דבר לעולם לא רק בשביל עצמו, אלא תמיד מחובר למה שגדול ממנו, והרוח היוונית שראתה יופי ומשמעות בכל דבר נפרד, הפכו את הטרגדיה היוונית, כשם שהפכו את הפיסול היווני והארכיטקטורה היוונית, לדוגמא של משהו שהוא אינדיבידואלי ומופשט בו-זמנית, נפרד וקשור לכל השאר בו-זמנית.

הגניוס היווני מגיע לשיא במאה ה5 לפנה”ס, במשך מאה שנים אתונה הייתה עיר שבה הכוחות הרוחניים המנוגדים באדם, שבדרך כלל נאבקים ביניהם, חיו יחדיו בזרימה ובשלום. חוק וחופש, אמת ודת, יופי וטוב, האובייקטיבי והסובייקטיבי הפסיקו את מאבקם התמידי, והתוצאה הייתה איזון ובהירות, הרמוניה ושלמות, שהמילים יווני ואדם הפכו להיות מייצגיהם.

זאת ועוד: היוונים מעולם לא נחו על זרי הדפנה, אף שהם אלה שהמציאו את המושג הזה. הם תמיד שאפו להצטיינות, פעילות, עשייה. ברוח הגיבורים של ימי קדם, שהיוו מודל למה שיכול להשיג אדם.

“יפה מכל – לבב ישר, טובים מכל – חיים ללא חלי. אולם מתוק מכל – לראות בהתאמת משאלת לב כל יום.” – סופוקלס

וכך, ישנן ארבע מידות טובות שאליהן צריך אדם לשאוף – גבורה, מתינות, צדק וחוכמה.

נראה שמי שטבע מושגים אלה היה פיתגורס, והן התקיימו למן המאה ה-6 לפנה”ס. המידות הטובות היו ידועות לאייסכילוס ולפינדארוס, פורשו על ידי סוקרטס, נותחו על ידי אפלטון ואריסטו, ומילאו תפקיד בתורת הסטואה.

“המידות שיוו צורה מוחשית למה שהעריצו היוונים להלכה וביקשו למעשה, ורובם סברו, אל נכון, כי מוטל על האדם להגשים את ארבעתן בכל מצב אפשרי.” – בוארה

הגיל מייחד כל אחת מארבע המידות העיקריות ומרבה את תועלתה. האדם שהשאיר מאחוריו את הנעורים והנאותיהם, או שיכול ליהנות מהן רק לפרקים, ערכו גובר באמצעות דרכים שלא ידע לפנים להיות אדם טוב.

“אין החכמים מזקינים – כי שכלם בם ניזון ופורח מן החמה הקדושה, מאורה הברוך, מקרניה.” סופוקלס

אבי ההיסטוריה

הרודוטוס (Herodotus) נחשב לאבי ההיסטוריה, הוא חי ופעל באתונה במאה ה-5 וכתב ספרים על מאורעות תקופתו, מסביר את מוצא וקורות היוונים. לפי דבריו הדורים נדדו בצפון יוון ואז באו והתיישבו בפלופונס, האיונים הם פלסגים במוצאם (התושבים הקדומים של צפון יוון), והם באו מאזור תסליה והתיישבו באיתקה. שם נוסדה אתונה, שבתחילה הייתה תחת שלטון הטיראנה של פיסיסטראטוס, ולאחר מכן ייסד אותה סולון כחבר אזרחים דמוקרטי. במקביל לכך נוסדה ספרטה וקיבלה על עצמה את חוקי ליקרגוס, בתמיכת הפיתיה בדלפי.

הרודוטוס מספר על המאורעות באסיה הקטנה עד הגעת הפרסים, קיומה של ממלכת לידיה שנשלטה על ידי בני הרקולס. הלידים היו הראשונים שטבעו מטבעות ועסקו במסחר קמעוני. הם היו עשירים וחזקים, אך נפלו בידי הפרסים בעקבות פירוש לא נכון של נבואת הפיתיה מדלפי. לפי הרודוטוס היה זה אירוע מכריע בהיסטוריה של העולם, שבעקבותיו הפכו הפרסים לאימפריה רודפת מותרות, בעוד שעד אז היו אנשים פשוטים שחיו בארץ טרשית. הדבר הוביל בהכרח למלחמות בין היוונים לפרסים, שהסתיימו בניצחון מזהיר של יוון – ניצחון המבשר על עלייתה של אתונה ותחילת התקופה הקלאסית

הרודוטוס מספר על תחילת התרבות ביוון וגווניה. הערים הראשיות ייצגו תפישות שלטון ועולם שונות: בקורינתוס הייתה אריסטוקרטיה. ספרטה נשלטה על ידי שני מלכים מוגבלים בכוחם על ידי חוקים, בשילוב מפקדי הצבא, שהיוו אריסטוקרטיה המעורבת בהחלטות ואתונה הייתה דוגמא לדמוקרטיה.

אתונה וספרטה

החוק ביוונית, הקרוי Nomos, משמעו החוק הכתוב וגם המנהגים, בעוד שהחוקה נקראת פוליטאה, וזה גם השם לחבר האזרחים. אתונה נקראה מדינת האתונאים – לא היה דבר כזה שנקרא אתונה. העיר הייתה התושבים, והדבר החשוב ביותר היה הקהילה.

הגיבור תזאוס ייסד את אתונה כפוליס עוד בזמן הגיבורים והיה לו קבר באתונה. אלא שבתחילת המאה ה-6 לפנה”ס נולדה אתונה הקלאסית, כפי שאנו מכירים אותה. סולון היה מייסדה והמחוקק שלה, הוא יצר ממשלה בהתאם לרוח הזמן, ונתן לאנשים הפשוטים חלק בה, זאת הייתה הדמוקרטיה הראשונה בעולם. הרעיון של זכויות האזרחים צבר כוח אל מול הסדר הישן הנחלש, המדינה הקטנה נשלטה על ידי אריסטוקרטיה חקלאית. ככל שהתגבר המסחר, הפכה האריסטוקרטיה לעשירה ומסחרית יותר. סולון היה טוב מכדי לרצות כוח בשביל עצמו. הוא הבין (כמו תוקידס) שבכוח יש רוע, המביא לחמדנות שאין לה גבול. “אנשים מוּנעים על ידי חמדנות לרכוש עושר בדרכים לא ראויות,” הוא כתב, “ומי שיש לו הכי הרבה עושר תמיד רוצה כפול.” מסקנתו הייתה: “אנשים עם כוח הורסים את העיר”. סולון כתב את החוקים ונעלם לעשרים שנה. חוזר רק לאחר שהם הוטמעו באורחות החיים.

באתונה היו שלושה מוסדות שלטון: הפקידות ונושאי התפקידים – הארכונטים (בתחילה היו שלוש ארכונטים), מועצת הזקנים – ראשי בתי האב, ואסיפת העם – אסיפה של כל בעלי זכות הבחירה.

המלחמות עם פרס והניצחונות המדהימים של סלמיס ומרתון יצרו תחושה של התעלות. זו הייתה תקופה שבה הרוח האנושית ניצחה וחופש היה באוויר, של דיבור, מחשבה ושמחה. הקוד המוסרי של אתונה התבטא במחזה “המתפללים” של אוריפידס. משלחת מארגוס פונה לשליטי אתונה בבקשה לעזרה במילים הבאות: “ראו את דברי האלוהים, ודעו שאתם מחויבים לעזור לאלו שקופחו, מחייבים להגביל ולהרוס את כל אלו שהורסים את החוק. מה מחזיק בין ארץ לארץ מלבד זאת, שכל אחד מכבד את החוקים הגדולים של הצדק.”

תור הזהב של העיר היה בזמנו של פריקלס, ששלט במשך שלושים שנה, בשנים 460–429 לפנה”ס. בתקופה זו הוקמו רוב המבנים על האקרופוליס כולל הפרתנון, ואתונה הגיעה לשיא כוחה. מה כבר לא נאמר על המקום הזה? ועד שלא תבקרו לא תאמינו. העתיקות המרשימות ביותר ביוון נמצאות על גבעה בלב העיר החדשה של אתונה. המקדש של אתנה – הפרתנון – ומקדשים נוספים נותנים מושג לגבי גדולתה של העיר בתקופה הקלאסית. מוזיאון חדש שנפתח משלים את ההתפעלות. חברו הטוב של פריקלס היה הפסל פידיאס, שהיה אחראי על מפעלי הבנייה.

פריקלס האתונאי עודד את הספרות והאמנות והפך את עירו למרכז תרבותי וחינוכי. הוא עודד את הדמוקרטיה, שוויון ההזדמנויות והשירות לטובת הציבור כקנה מידה להערכתו של אדם. הוא התחבר עם פילוסופים כגון אנכסגורס ופרותגורס.

פריקלס הקים את הברית הדלית אתית במטרה להמשיך ולהילחם בפרסים ולשחרר את ערי יוון בצד המזרחי של הים האגאי, אך עם הזמן הוא הפך אותה לאימפריה אתונאית והשתלט על האחרים בדרך של כפיית שיטה מוניטרית אחידה, שיטת שלטון ונאמנות לאתונה. לרוע המזל, האתונאים שיכורי הכוח הפכו לאימפריה שרצתה לספח ולהשתלט על עוד ועוד שטחים וערים. הם זנחו את עקרונות המוסר והצדק והביאו להתעוררות כוחות חזקים נגדם, ובראשם ספרטה הבלתי מנוצחת.

עם פלישת הדורים ליוון לפני שלושת אלפים שנה נבנית ספרטה כפוליס מרכזי בדרום הפלופונס, ומופיעה כבר באיליאדה כעירו של מנלוס, בעלה של הלנה מטרויה. העיר נמצאת בלב מישור פורה במחוז לאקוניה, נשלטת על ידי נופו הדרמטי של הר טאיגטוס, המתנשא לגובה 2,400 מטר. זאת הייתה ממלכתה של ארטמיס. כיום יש שם עיר חדשה, וניתן לראות חלק משרידי ספרטה הישנה. מוזיאון, קבר ליאונידס, האקרופוליס הישן. העתיקות לא מרשימות כמו אתונה, מכיוון שכוחם של הספרטנים היה ביכולת הלחימה שלהם, המשמעת והארגון החברתי, והם היו כביכול “לאקוניים” בבנייניהם.

הספרטנים היו הלוחמים הטובים ביותר ביוון. הם נשלטו על ידי אצולה צבאית שמתחתיה האיכרים המנוצלים (הלוטים), והיו שמרנים בתפישתם. ליקורגוס מייסד ספרטה מקבל את השראתו מהפיתיה בדלפי, שאומרת לו כך: “ישנן שתי דרכים, רחוקות מאוד זו מזו: האחת מובילה אל הבית המכובד של החירות, והשנייה – אל הבית של העבדות, ממנה על בני התמותה להתרחק. אל הדרך הראשונה ניתן להגיע באמצעות גבריות והסכמה ברוכה, הובל אם כן את אנשיך לדרך זו. אל הדרך השנייה מגיעים על ידי ריב מלא שנאה והרס פחדני, ולכן עליך להימנע ממנה בכל מחיר.”

אתונה הייתה דמוקרטיה, ואילו ספרטה הייתה תיאוקרטיה ששמרה על המבנה הדו-מלכי של יוון העתיקה. כותב פלוטרך: “בספרטה חיי האזרחים היו קבועים. באופן כללי, לא היו להם רצון או יכולת לנהל חיים פרטיים. הם היו כמו קהילת דבורים, צמודים למנהיג, ובאקסטָזה של התלהבות ושל אמביציה לא-אישית, ששייכת כולה לארצם”. בערים השונות של יוון התעורר מאבק בין סיעות דמוקרטיות לאוליגרכיות או מונרכיות. עם הזמן, החלו פריקלס ואתונה להיות מזוהים עם הסיעות הדמוקרטיות ולתמוך בהן, בעוד שהספרטנים תמכו בלא-דמוקרטים.

מלחמות ושינוי

המלחמות הפלופונסיות בין ספרטה לאתונה והסיבות להתרחשותן מתוארות בצורה הטובה ביותר על ידי תוקידס, שנחשב לאבי ההיסטוריה המדעית. יש לו השקפת עולם מגובשת באשר לסיבות לגרימתן. המלחמה פרצה בגלל דברים פעוטים, אך מתחת לזה הייתה חמדנות, הדחף לכוח ורכוש ששום דבר לא מספק אותו. לפי תוקידס, כוח שווה ערך לעושר, וזה יוצר רצון לעוד כוח, עוד עושר. האתונאים והספרטנים לחמו רק מפני שהם היו בעלי כוח, ולכן הוכרחו לחפש עוד כוח. הם לחמו לא בגלל השוני ביניהם, אלא בגלל שהיו דומים. כוח הוא המשחית בני אדם. הוא מביא לשחיתות, לחוסר כבוד לחוק, ועוד.

המלחמה הפלופונסית הראשונה התרחשה ב-460–445 לפנה”ס, ובסופה הושג שלום בין ספרטה לאתונה. המלחמה הפלופונסית השנייה הייתה ב-431–404 לפנה”ס. אחד מקרבות המפתח במלחמה זו ניטש באמפיפולי שבצפון, שם הצליח המפקד הספרטני ברדס להנחיל מפלה קשה ואבדות לאתונאים, כולל מותו של קליאון, ראש הסיעה הלוחמנית. הוא השתלט על מכרות הכסף העשירים של הר פאגאיו הסמוך, כמוצא מן המצב הכלכלי הקשה שבו ספרטה הייתה נתונה בפלופונס. האתונאים שלטו בתאסוס וניסו לכבוש את המקום בחזרה, אך ללא הועיל.

המלחמות הפלופנסיות נמשכו עד 404 לפנה”ס והסתיימו בתבוסת אתונה. אך לאחר מכן התחילה תקופת זוהר חדשה, בה הופיעו אנשים כמו סוקרטס, אפלטון ואריסטו, הפיסול המשיך לפרוח ואמנות הנאום השתכללה. אלא שרוח הדברים לא חזרה להיות כשהייתה, והאיזון העדין בנפש האדם בין אמנות להיגיון, בין טובת הכלל לבין טובת הפרט, הופר.

על רקע המלחמה אפשר להבין את עליית הפילוסופיה. סוקרטס העביר את הדגש ממחויבות אל הציבור ובניית החברה, שבמרכזה פעולה חברתית בונה, אל שמיעה למצפון האישי, חיים מוסריים ודגש על חקירה וחיפוש האמת בכל דבר. הוא האמין שטוב ואמת הם הבסיס של המציאות, ואפשר להגיע אליהם. כל אדם ישמח לעשות את המאמץ אם יראו לו כיצד. אף אחד לא נעשה רע במודע, אלא מפני בורות. ברגע שיינתן לו לראות מה הוא רוע, אזי ירחק ממנו. משימתו שלו, כך האמין סוקרטס, היא לפתוח את עיניהם של אנשים לבורותם, ולהוביל אותם למקום שבו יוכלו לקבל הצצה של האמת הנצחית והטוב שמעבר לבלבול וחוסר תוחלת, שאז הם “באופן בלתי נמנע, שאין לעמוד בפניו, יחפשו מבט מלא ומלא יותר של האמת.”

הוא נהג לומר, שאמנותו דומה לאמנותו של מי שעוזר ליולדת להביא את ילדה לעולם, ותפקידו הוא לעזור לבני אדם ללדת את ההבנה הנכונה מתוכם, משום שהכרה, ידיעה אמיתית, חייבת לבוא מבפנים. אי אפשר לכפות אותה מבחוץ. רק הכרה שבאה מבפנים יכולה להוביל לתובנה אמיתית.

אתונה של פריקלס חיפשה את הנוסחה החברתית המתאימה ופועלו של היחיד נועד לטובת החברה. סוקרטס שם את הדגש על הישמעות לקול המוסרי הפנימי, עד כדי כך שהוא היווה איום על הסדר הישן והוצא להורג בעוון השחתת הנוער. כתוצאה מהזעזוע, תלמידו הטוב אפלטון, שהיה נוכח בשיחה האחרונה, החליט שבמקום לרדוף אחר קריירה ציבורית, הוא מקדיש את חייו לחקירה ולימוד האמת, ולהנצחת מורשתו של מורהו המת.

אפלטון היה בן 29 במות סוקרטס. מוות זה סימל עבורו את הפער בין החברה כפי שהיא לבין החברה האמיתית או האידיאלית. פרסומו הראשון הוא האפולוגיה של סוקרטס – נאום ההגנה שלו בפני בית הדין הגדול באתונה. הוא יצא למסע ברחבי העולם בחיפוש אחר החוכמה. מסעו נמשך משנת 399 לפנה”ס עד שנת 385, ובמסגרתו היה כנראה במצרים ועבר שם חניכה. כשחזר הקים את האקדמיה באתונה, שם לימדו פילוסופיה, מתמטיקה והתעמלות.

אפלטון לימד שכל מה שאנחנו תופסים בחושינו עשוי מחומר מתכלה, אלא שבמקביל לכך קיימות תבניות נצחיות ובלתי משתנות, שהן מופשטות או רוחניות מטבען, ושכל הדברים נוצרים לפיהן. קיים רק מספר מוגבל של צורות מאחורי כל מה שאנחנו רואים מסביב והן נקראות אידיאות. זה עולם שהוא ממשות אותה אפשר לדעת באמצעות התבונה.

הגוף שלנו קשור לעולם החושים. אך יש לנו גם נפש שהיא בת אלמוות ומשכן התבונה, והיא יכולה לזרוק מבט אל עולם האידיאות. הנפש קיימת לפני שהיא מתיישבת בגוף, אבל ברגע שהיא מתעוררת לחיים בתוך גופו של אדם כלשהו, נשכחות ממנה כל האידיאות המושלמות שהכירה לפני הלידה (עת חייתה בעולם האידיאות), ואז קורה משהו, מתחיל תהליך מופלא: כאשר האדם מגלה את הצורות הפגומות השונות בעולם הטבעי, מתחיל איזה זיכרון קלוש להתעורר בנפשו. הוא רואה סוס, סוס לא מושלם, סוס כמו בחיים. מראה הסוס הזה מעורר בנפשו זיכרון קלוש של הסוס המושלם, האידיאלי, שהנפש ראתה פעם בעולם האידיאות, והזיכרון הקלוש הזה מעורר בנפש כיסופים לחזור לביתה הישן, רצון לשוב אל מקום משכנה. לגעגוע הזה קורא אפלטון ‘אֵרוֹס’ – מילה יוונית שפירושה אהבה.

הנפש חשה אפוא את “כיסופי האהבה” אל מקורה האמיתי. מעתה והלאה, הגוף ועולם החושים כולו נחווים כבלתי מושלמים, לא מהותיים. הנפש משתוקקת לעוף הביתה על כנפי האהבה, חזרה לעולם האידיאות.

כל תופעות הטבע הן צללים של עולם האידיאות. רוב בני האדם שבעי רצון מהחיים בין הצללים, ורק הפילוסוף מחפש את הדבר האמיתי. הפילוסופיה של אפלטון היא דרך חיים. המשל המפורסם ביותר שלו הוא, לכן, משל המערה, הנמצא בדיאלוג המדינה – הפוליטֵיאה.

התורות של סוקרטס, אפלטון ופילוסופים אחרים שיקפו את התדרדרות מעמדה של המדינה ועליית חשיבותו של הפרט. מסע הגיבור לא היה קשור יותר לייסוד ערים או הבאת ישועה לאנשים, אלא להתגברות על המוות, הגעה להארה וגילוי היסוד הרוחני באדם. במקביל לעליית הפילוסופיה התרחשה גם מהפכה דתית שעליה כתבנו בפרקים הקודמים. אלים חדשים, הקרובים יותר לחיי אדם ולאדמה, תפסו את מקומם כאלה שפונים אליהם בזמן צרה (דיוניסוס וכתות המסתורין) במקום האלים האולימפיים המרוחקים והמנוכרים.

מבחינה פוליטית, ימי הזוהר של אתונה חלפו עברו להם. ספרטה הייתה כבולה מדי במסורות העבר, וכוחות חדשים כגון תבאי וקורינתוס הפכו להיות מובילים בעולם היווני. אלא שהם לא יכלו לאחד עולם זה ולחדשו. לשם כך היה נחוץ כוח מבחוץ, הקרקע הייתה בשלה להתערבות חיצונית – ואז הגיעו המקדונים.

התקופה הקלאסית מתחילה בעלייתה של אתונה, ממשיכה במלחמות הפלופונסיות ומסתיימת עם השתלטותו של פיליפוס ממוקדון על יוון כולה במאה ה-4 לפנה”ס ויצירת הסינתזה החדשה של התרבות ההלנית. למעשה, הסיום הרשמי שלה הוא עם מותו של אלכסנדר מוקדון. הוא תלמיד פרטי של אריסטו ורואה עצמו כיווני, בן לשושלת מלוכה שהגיעה מהפלופונס ולכן רשאית להשתתף במשחקים האולימפיים. הוא מייצא את התרבות היוונית לעולם כולו, ממזג אותה עם מרכיבים מהמזרח ויוצר את הסינקרטיזם ההלני. מהודו ועד מצרים, מאוזבקיסטן ועד עיראק, נוצרות ממלכות יווניות הלניות, תרבות שהיא שילוב של מזרח ומערב, המבוססת על ערי פוליס ובהן חבר אזרחי עצמאי. בישראל זהו זמן המכבים והמתייוונים. סיומה של תקופה זו הוא עם כיבוש המזרח התיכון על ידי רומא, ובמיוחד ניצחונו של אוקטבינוס באקטיום, וביטול הממלכה התלמית במצרים, המביא לזניחת הרעיונות ההלניים.

מקדוניה והתקופה ההלנית

מקדוניה היא ארץ גדולה עם מישורים פוריים ונופים דרמטיים של הרים ונהרות גדולים. בדרומה נמצא הר האולימפוס שהוא חלק ממנה, ולרגליו העיר הקדושה הקדומה דיון (Dion), שהייתה מוקדשת לזאוס. מצפון לאולימפוס מישורים פוריים שבהם הוקמה עיר קודש נוספת בשם וֶרגינה, שהייתה בירת מקדוניה הקדומה, ולאחר מכן פלה, שהחליפה אותה כבירה בזמנו של פיליפוס. בימי קדם זה היה מרכז העולם, ערים בנות עשרות אלפי אנשים שנתנו השראה לאימפריה אדירה. המקדונים הם אלה שהצליחו לכבוש ולאחד את כל העולם היווני ולהוביל אותו בכיבושי המזרח והנהגתו.

אלכסנדר מוקדון מגיע עד הודו ומצרים ומביא לכל מקום, כולל לארץ ישראל, את התרבות היוונית. הוא ממזג אותה עם תרבויות המזרח ומביא ליצירה מקורית שנקראת התרבות ההלנית, כלומר, תרבות עירונית המבוססת על “פוליס” – חבר אזרחים בעל זכויות.

המקדונים היו עם יווני, הקשור לשבטים הדורים (ספרטה והפלופונס). יש הטוענים שמקור הדורים בהרי הפינדוס וכי המקדונים הם חלק מכך. אין אזכור של המקדונים לפני תקופת החושך של יוון (במאות ה-8–12 לפנה”ס).

לפי הסיודוס בקטלוג הנשים, מקדון היה בן של זאוס מצד אחד ותיה מהצד השני, הבת של דואקלון, האיש ששרד לאחר המבול (בנו של פרומתיאוס, שנישא לבת של אפימתאוס). הוא נולד באזור האולימפוס וכבש את חבל הארץ של מקדוניה מידי התראקים, נשא אישה מקומית והוליד שני בנים, פיארוס ואמתאוס, על שמם נוסדו שתי ערים במקדוניה העתיקה (האזור המרכז של מקדוניה היוונית נקרא חבל פיארוס (Pierus), בירתו היא קטריני, וממערב לה הר פיארוס, שהוא התאום של האולימפוס מצפון לו ומתנשא לגובה מעל 2,100 מטר).

בממצאים ארכיאולוגים שהתגלו בפלה, בירת מקדוניה, נמצאו מגילות הכתובות ביוונית דורית עתיקה, דבר המעיד על כך שהמקדונים דיברו יוונית.

מלכי מוקדון האמינו שהם בני השושלת הארגאידית – אחת השושלות הגדולות של יוון העתיקה, שהתחילה בעיר ארגוס שבפלופונס. הם נחשבו לצאצאי הרַקלס, ולכן קידמו את פולחנו במקדוניה, לצד האל הראשי זאוס. מסיבה זו אלכסנדר הראשון (סב סבו של אלכסנדר הגדול, שהוא אלכסנדר השלישי) היה האדם הראשון מחוץ ליוון שהורשה להשתתף במשחקים האולימפיים.

במאה ה-4 לפנה”ס עולה לשלטון במקדוניה מלך בשם פיליפוס שגדל בתור בחור צעיר בתבאי, שהייתה העיר המובילה של יוון בתקופתו. הוא מעריץ את התרבות היוונית, לומד את דרכיה ומביא אותם לארצו לאחר שנהיה מלך. הוא מקים ערים, מארגן שיטת ממשל יעילה ומערכת גביית מיסים מודרנית, עושה רפורמות בצבא, ומחנך את בני הנוער ברוח הפילוסופיה, החופש והמחקר היוונית, כשהוא מביא לארמונו בוורגינה את טובי הפדגוגים, ובראשם הפילוסוף אריסטו, שמגיל 13 היה חונך אישי של אלכסנדר מוקדון במשך שנים מספר.

פיליפוס מצליח ליישם את השיטה היוונית בקנה מידה גדול של מדינה עם דרכים, מערכות השקיה גדולות, ומכרות כסף וזהב, שמכניסים אוצר רב לקופה הציבורית. אדמתה של מקדוניה פורייה והיא מסוגלת לכלכל אוכלוסייה גדולה, יחסית ליוון הצחיחה וחסרת האדמות. פיליפוס מצליח להגיע למסה קריטית של אנשים, כסף וצבא, הוא מייסד צבא של קבע ומכניס רפורמות מועילות בשיטת הלחימה היוונית הקלאסית. בעזרתו של הצבא הזה הוא כובש את יוון, מאחד כל העמים היוונים תחת הנהגה אחת, ומקים את הליגה הקורינתית.

בנו מנצל את המכונה שאביו הקים כדי להשתלט על העולם, ולהפיץ את הבשורה היוונית. המסע שלו למזרח איננו רק מסע כיבושים, אלא חיפוש אחר חוכמה ומיזוג כל התרבויות למען מאמץ אנושי משותף, והוא אולי מסע הכיבושים המשפיע ביותר בהיסטוריה, המפגש המשמעותי הראשון בין המזרח למערב. לאחר מותו, האימפריה שלו מתחלקת בין הגנרלים שלו, ובמקדוניה מוקמת ממלכה מקומית השולטת על הים האגאי, חלקים מהבלקן ויוון.

לאחר אלכסנדר שלטו במקדוניה שליטים מקומיים, שהמשיכו לטפח ולפתח אותה. מקדוניה היוותה יריב ראוי לכוח העולה של העולם העתיק – רומא. נדרשו לרומאים שלוש מלחמות בכדי להכניע את המקדונים. הפחד מהמקדונים היה כה גדול, עד שהרומאים חילקו את מקדוניה למחוזות (מכאן הביטוי “הפרד ומשול”!) והגלו חלק גדול מהאוכלוסייה. מקדוניה לא שבה להיות מה שהייתה, אבל היא השתלבה באימפריה הרומית, שהביאה, בסופו של דבר, שלום ורווחה לבלקן.

[1] לפי בדיקות גנטיות, ידוע כי העמים העתיקים היחידים שנשארו באירופה הם בחבלי הבאסקים ופינלנד.
[2] בכל עיר הייתה אש הֶסטיה (Hestia) משותפת באגורה. משלחת של קולוניה לוקחת את אש התמיד ומבעירה אותה בעיר החדשה, וכל עיר מקיימת יחסים דיפלומטיים ענפים עם עיר האם וערים אחרות במרחב.
[3] חוקר צרפתי בשם פוליניאק (Polignac) הראה איך באמצעות הפסטיבלים השנתיים מצליחים לכונן את הקהילה הפוליטית הגדולה של הפוליס. אזרחים מכל אטיקה מגיעים לאתונה, והריטואלים השנתיים במקדשים המרוחקים עוזרים לכונן את השלטון הפוליטי במרחב.