היסטוריה של מצרים העתיקה – הממלכה התיכונה והחדשה

מצרים העתיקה היא תרבות שהתחילה לפני 5200 שנה, התקופה הקדומה שלה נקראת תקופת הממלכה העתיקה והיא נמשכה יותר מאלף שנה, בשנת 2055 לפנה”ס מתחילה תקופת הממלכה המצרית התיכונה והחדשה, המתקיימות במשך אלף שנה לערך, המאמר עוסק בתקופה הזו

הממלכה התיכונה – ספרות ובתי ספר רוחניים

לאחר תקופת הביניים הראשונה מגיע איחוד מחודש של מצרים שמביא לתור זהב נוסף של 400 שנה לערך, מ-2055 לפנה”ס לערך ועד 1650 לפנה”ס, בהנהגת שושלות חדשות של פרעונים המביאים אותה לשיאים של אמנות, ספרות, מחשבה, ופרויקטים לאומיים. תקופה זו נקראת “הממלכה התיכונה”, ולאחריה מצרים גולשת לתקופת ביניים וכאוס נוספת, שנקראת “תקופת הביניים השנייה”.

אדם בשם אינטף הזקן (Intef the Elder) מייסד את השושלת ה-11 ששולטת בתבאי בזמן תקופת הביניים הראשונה. מנתוחוטפ השני הוא האחרון למלכי שושלת זו, צאצא לאינטף. הוא כובש את הצפון ומאחד את מצרים מחדש, יוצר פולחן מחודש של הפּרעה האלוהי, מקים משרות חדשות באדמיניסטרציה שמחזירות את הכוח השלטוני לפרעה במקום לשליטי המחוזות. הוא מקדם את פולחן אמון מתבאי, מציג את הפּרעה בתור אוסיריס, ויחד עם זאת, מדגיש את החזרה לימי תהילת העבר ואת תפקידו האלוהי של הפּרעה כבן של רע וחתחור – הפרה השמימית. הוא מפתח את בניית המקדשים, בונה לעצמו מקדש מוות בעיר הקברים של תבאי, ובכך מקים את עמק המלכים. המקדש שהוא מקים בדיר אל בחרי נמצא ממול לקומפלקס המקדשים של כרנך ועד לבניית מקדש חתשפסות. זה היה המקדש המרכזי של עמק המלכים,[1] אליו הובא פסלו של אמון בזמן הפסטיבלים השנתיים.

לאחריו עולה לשלטון אמנמחת הראשון, מייסד השושלת ה-12 ומקים הממלכה המצרית התיכונה. אמנמחת הוא אחד הפרעונים הגדולים של מצרים, שלפי האגדה כוהני קדם ניבאו על בואו ופועלו להחזרת מצרים לגדולתה. לפי המסופר, בימי הפּרעה סנפרו נכתבה נבואה בשם “נבואתה של נפרטי” (Prophecy of Neferti), ובה סופר על נפילתה של מצרים והשבתה לימי גדולתה בידי פרעה אגדי שיבוא, בשם אמנמחת. ואכן, האיש חידש את מסורת בניית הפירמידות, בבנותו פירמידה בגובה 54 מטר בלישט (65 ק”מ דרומה מקהיר). הוא טיפח את המקדשים של אמון בתבאי, אולם במקביל הקים בירה חדשה בשם יתז-טאווי (Itjtawy) ליד הפיום (שלא נמצאה עדיין).

אמנמחת כתב ספר הנחיות מוסר והתנהגות חשוב לבנו, שנקרא “הוראות אמנמחת לבנו” (Instructions of Amenemhat). בספר הוא מופיע לפני בנו לאחר שמת ומנחה אותו איך לשלוט נכון, להתנהג באופן מוסרי ולטפח את אופיו. ואכן, הבן סנוסרת הראשון הופך להיות אחד השליטים המוצלחים של השושלת, בונה פירמידה בעצמו ומקים אובליסקים בהליופוליס (הראשונים ששרדו).

בין מלכי השושלת ה-12 היה סנוסרת השלישי (Senusret). הרודוטוס מספר סיפור מוזר ומעורר מחשבה על פּרעה אגדי בשם ססוסטריס (Sesostris) שהוא כנראה המלך סנוסרת, שהוביל את צבאותיו לאירופה וכבש את תראקיה. מעניין לציין שגם מהעבר השני של הים התיכון, בבולגריה וביוון, ישנן מסורות ואגדות על בוא מלכים וכוהנים מצריים לאירופה בזמן הזה. לפי ההיסטוריונים, סנוסרת הוביל מסעות צבאיים לאתיופיה וכנען, אך כנראה שלא הגיע לאירופה ולבלקן.

אמנמחת השלישי היה השליט הגדול האחרון של השושלת ה-12. הוא בנה את הפירמידה השחורה בדחשור (השווה במידותיה לזו של מנכאורע בגיזה, גדולה יותר מכל בנות זמנה), ובנוסף על כך פירמידה[2] ומבוך תת-קרקעי אדיר, שנחשב על ידי הקדמונים לאחד מפלאי עולם בהוורה (Hawra) שליד הפיום.

מפעלו הגדול והמשמעותי ביותר הייתה חפירת תעלת בני יוסוף, שחיברה את הנילוס עם הפיום, ביוצרה אגם ענק שנקרא אגם מואריס (Moeris), ששימש כמאגר מים העיקרי של מצרים. הפרויקט של יצירת אגם מואריס שווה בהיקפו לסכר הקיים כיום של אסואן, והוא חייב מערכת סכרים וידע הנדסי והידרולוגי מתקדם. הוא שינה את פני מצרים וההצפה של הנילוס, ואִפשר אגירת מים בזמן ההצפה ושימוש בהם בעונות היבשות. כתוצאה מהקמת האגם והתעלה הפך אזור הפיום לסל הלחם, אגן התבואה, של מצרים עד למאה ה-3 לפנה”ס, עת הענף המערבי של הנילוס שינה מהלכו והתייבש. רוחב התעלה היה עד קילומטר (!) ואורכה 15 ק”מ.

לאחר השושלת ה-12 עלתה לשלטון השושלת ה-13, שהתקיימה במשך יותר מ-150 שנה. אחד הפרעונים המוכרים של השושלת הוא חור אוויברה (Hor Awibre), שנודע בזכות פסל עץ של הקה שלו שנמצא בקברו, עם שתי ידיים מעל הראש. הפּרעה האחרון של השושלת, ששלט זמן רב, היה מרנפר איי (Merneferre Ay), בזמנו ננטשה הבירה יתז-טאווי (Itjtawy) ליד הפיום, והמרכז עבר לחלק המזרחי של הדלתא.

תקופת מצרים האמצעית היא זמן התפתחות הספרות המצרית והגעתה לשיאה. ספרים מפורסמים מאותה תקופה הם “סיפורו של שנהאת”, על פקיד מצרי שיוצא לגלוּת (כולל בישראל) וכמֵה לחזור לארצו, וכן ספר שנקרא “האיכר צח הלשון” (The Eloquent Peasant). בנוסף לסיפורת התפתחה ספרות פילוסופית דתית המופיעה בפפירוסים כגון “שיחה בין אדם לבין ה’בה’ שלו” (Dispute between a man and his Ba).

פרעוני הממלכה התיכונה קידמו מבחינה דתית את פולחנו של האל מונטו (Montu), אך עם הזמן עבר הדגש לבן עירו, האל אמון. מונטו הוא אל נץ, התגלמות של הכוח החורך של אל השמש רע, אל שתוקף את אויבי האמת. הוא זוהה עם האל נץ הורוס, או עם האל שור הזועם, ומקדש לכבודו נבנה בתבאי. בנוסף לאוסיריס עלה גם מעמדו של האל תחות, הסופר המלכותי, שעזר באמצעי קסם לרפא את עינו של הורוס.

במצרים העתיקה המרכזים הרוחניים החשובים ביותר היו בצוואר הדלתא, בעיר הכוהנים של הליופוליס ובממפיס הבירה. עם תחילת הממלכה התיכונה עולה חשיבותם של בתי הספר הרוחניים ושל ערי המקדשים הדרומיות, והן הרמופוליס – שם היה מקדש לאל תחות, ותבאי – מקומו של האל אמון. תבאי והרמופוליס היו שני המרכזים החשובים של הדרום, שמזמן זה והלאה הופך להיות דומיננטי יותר בתולדות מצרים. בכל אחד מבתי הספר הללו היה סיפור בריאה אחר והושם דגש על דרך רוחנית ייחודית. נתחיל בתיאור סיפור הבריאה של הרמופוליס.

תקופת הביניים השנייה – היקסוס (Hyksos)

במאה ה-18 לפנה”ס משתלטים בני עמים זרים, שנקראים ההיקסוס, על צפון מצרים ומביאים לסוף תקופת הממלכה התיכונה ולתחילת תקופת הביניים השנייה, שנמשכה קרוב למאתיים שנה, מ-1750 לפנה”ס ועד 1550 לפנה”ס, זמן שבו מצרים מפוצלת ומוחלשת. ברשות ההיקסוס היו מרכבות מלחמה רתומות לסוסים, כלי נשק מברונזה, חרבות וקשת מורכבת. מול כלי נשק אלה לא היה למצרים סיכוי, והם נשלטו על ידם, עד שלמדו את טכניקות וכלי המלחמה החדשים בעצמם והצליחו בעזרתם להתגבר על הפולשים. האל של ההיקסוס היה אל המלחמה והמדבר סת – שמופיע בדמות חיה בעלת ארבע רגליים, אוזניים מחודדות (של חמור) וזנב מפוצל. הוא זוהה עם הבעל הכנעני (והאלה אשרה – עם חתחור).

ההיקסוס היו אנשים ברובם ממוצא שמי מהלבנט מעורבים עם הודו אירופאים מהצפון, שהתיישבו בחלקים המזרחיים של הדלתא והקימו בירה ב-Avaris, ממנה שלטו על צפון מצרים. מנתון מזהה את ההיקסוס עם אבותיהם של היהודים, וסיפורם מזכיר את נדודי אברהם למצרים. גם בין הארכיאולוגים יש שמציעים לזהות את ההיקסוס עם העבריים הקדומים.

האלף השני לפנה”ס הוא תקופת המלחמות בכל רחבי המזרח התיכון. לפני כן לא היו אימפריות שהשתלטו על שטחים גדולים לא להם, ולא היו מלחמות בקנה מידה גדול. הסיבות לשינוי מגוונות, בין השאר מפני הופעת עמים בעלי תרבות לוחמה, פטריארכליים, שפלשו לאזורי היישוב הישנים מאזורי ישימון. במזרח התיכון היו אלו העמים השֵמיים, שנדדו כנראה בגלל שינויים אקלימיים מהמדבריות של הסהרה וחצי האי ערב (שלא היו עדיין מדבר מלא בתקופה ההיא), בארצות הצפוניות של טורקיה, יוון ואיראן. היו אלה עמים הודו-אירופאיים שהגיעו מערבות רוסיה או אסיה.

תחילת האלף השני לפנה”ס (המכונה ברונזה תיכונה ב’ בארכיאולוגיה) מאופיינת בחורבן היישוב הישן, השליו והמשגשג בכנען, ובהקמתן של ערים חדשות עם ביצורים ותרבות מלחמה. ישנם תלים גדולים בנגב הקשורים להיקסוס כגון שָׁרוּחֶן, משם הם הגיעו למצרים, ואולי כבר הייתה התיישבות שמית עתיקה יותר במצרים. כמו שמופיע בסיפורי התנ”ך, הכנענים היו חרשי הברזל של המצרים והסוחרים עם המזרח הקרוב. אלא שלהיקסוס היה קשר גם עם התרבות המינואית בכרתים, שיטות הלחימה שלהם הושפעו מהחורים בארמניה וממלכת מיתני, וזה מראה על מקור הודו-אירופאי.

אזור הדלתא וצפון מצרים נשלט על ידי ההיקסוס מ-1730 לפנה”ס ועד 1570 לפנה”ס לערך, אך כשהם ניסו להתקדם דרומה לאורך עמק הנילוס, הצליחו המצרים לעצור בעדם. בסופו של דבר עולה לשלטון שושלת חזקה ונמרצת בדרום העצמאי, השושלת ה-18, שמצליחה לכבוש את אווריס, לסלק את ההיקסוס ולאחד את מצרים מחדש בזמנו של פּרעה יעחמס.

ממלכת מצרים החדשה – עידן הגדולה

ממלכת מצרים החדשה התקיימה במשך קרוב ל-500 שנה, מ-1550 לפנה”ס ועד ל-1070 לפנה”ס. מבחינת ההיסטוריונים היה זה השיא של תרבות מצרים, אף שכפי שהראיתי קודם לכן וכפי שהמצרים בעצמם חשבו, התקופות העתיקות יותר היו תור הזהב. במהלך תקופה זו הצליחו המצרים להשתלט על אימפריה אדירה, שכללה חלקים גדולים מהמזרח התיכון והארצות השכנות באפריקה.

מצרים מורכבת מדלתא רחבה ופורייה ומעמק נהר ארוך וצר, החפון בין מדבריות אין קץ. הזרים (ההיקסוס) שפלשו למצרים בתקופת הביניים השנייה השתלטו על הדלתא בלבד, אבל לא הצליחו להתקדם מרחק מאות קילומטרים במעלה העמק הצר והעוין עד למרכזים הדתיים באבידוס ולוקסור, ומכאן הגיע הכיבוש המחודש של מצרים. יעחמס – “הירח העולה”[9] – היה השליט הראשון של מצרים המאוחדת בתקופת הממלכה החדשה וגם מייסד השושלת ה-18. הוא כבש את אווריס וצר על פליטי ההיקסוס, שמצאו מקלט בשָׁרוּחֶן שבנגב עד שהשמידם סופית.

באופן טבעי, בירת הדרום הפכה לבירת מצרים כולה. לא היה עוד צורך להעמיד פנים שחוזרים לתקופת העבר ומקימים בירה במקום שהוא בין הצפון לדרום. הדרום הוא זה ששמר על מצרים והציל אותה, והמרכז הדתי בתבאי הפך למוסד גדול וחזק שאין לו תחליף.

השושלת ה-18 הייתה השושלת הגדולה והמפוארת בתולדות מצרים, ששלטה יותר מ-260 שנה. היא טענה לחידוש מסורת ימי קדם. יעחמס בנה פירמידה באבידוס הסמוכה לתבאי, אך למרות זאת הדגש עובר למקדשים, ואין יותר בניית פירמידות אחריו. יעחמס עצמו תרם לבנייה של מקדש אמון בכרנך.

אמנחותפ הראשון (הבן שמלך אחריו) מפריד לראשונה את מבנה הקבר (שעבר לעמק המלכים) ממקדש הקבורה. הפרעונים מזוהים מעתה עם האל אמון ולא עם רע. השם אמון משמעו “הנסתר”, ולכן מתפתחת המסורת להחביא את קברי הפרעונים, בניגוד להבלטתם על ידי בניית פירמידה שמתקשרת לשמש או מקדש. מכאן והלאה הם עוברים לקברים תת-קרקעיים הנשמרים במקום סודי, ויש בכך אף כדי לסייע במניעת ביזה של הקברים.

אחריו עולים לשלטון פרעונים הקשורים לאל תחות, אל המאגיה והכתיבה. הראשון שביניהם הוא תחותמס (בנו של תחות) הראשון, שכבש אזורים גדולים במזרח התיכון והרחיב את גבולותיה של מצרים. הוא מרחיב גם את המקדש בכרנך והחל כנראה לבנות את אולם העמודים הגדול.

הבת שלו מולכת אחריו ונקראת חתשפסות. היא הופכת למלכה הגדולה של מצרים שבונה מתחם מקדש מדהים בצד המערבי של הנילוס, בדיר אל בחרי, שנקרא “קודש הקודשים” – “דג’סר-דג’סרו”, ונבנה כנראה בעזרת אדם מסתורי בשם סננמאט (Senenmut), שהיה האדריכל המלכותי ואולי גם מאהב של המלכה. מקדש מדרגות זה הופך להיות המוקד לתהלוכות האל אמון, היוצא ממקדשו בכרנך פעם בשנה בזמן “הפסטיבל היפה של העמק”, כדי לבקר במקדשי המתים וקבריהם (במקום המקדש העתיק של מנתוחוטפ השני – מייסד הממלכה האמצעית הצמוד אליו).

חתשפסות בונה חלקים ממקדש אמון בכרנך ובהם אובליסקים, ושלטונה הוא זמן של שלום ורווחה.

השליט הבא, תחותמס השלישי, דווקא אהב מלחמות ונחשב לכובש הגדול של מצרים. הוא כבש בין השאר את מגידו, ניצח את ברית ערי כנען והגיע עד הפרת וממלכת מיתני. העושר והעבדים הרבים שזרמו לממלכה אפשרו מפעלי בנייה אדירים במיוחד בתבאי, בה נמשך מפעל בניית קומפלקס המקדשים בכרנך (זה היה מגה-פרויקט, שאי אפשר היה להשלימו בזמן שלטונו של פּרעה אחד).

הבן שלו, תחותמס הרביעי, חולם על הספינקס שקבור מתחת לחול ליד הפירמידה הגדולה בגיזה. בחלומו הספינקס מצווה עליו לחפור ולגלות אותו… וכך הוא עושה. הוא היה כנראה מיסטיקן שבנה את “חדר האוזן השומעת” במזרח מקדש כרנך, בו היה אורַקל שנתן עצות לאנשים, וכן הקים את האובליסק הגדול ביותר בכרנך (32 מטר), הנמצא כיום ברומא.

אמנחותפ השלישי היה המלך הגדול האחרון בשושלת ה-18 לפני עלייתו לשלטון של אחנתון. תקופתו נחשבת לשיא הממלכה החדשה. הוא חפר תעלה בין הנילוס לים האדום ובכך אִפשר לסירות לשוט מהים התיכון לים האדום, והקים מקדש גדול בגדה המערבית של תבאי, ממנו נשארו רק הפסלים המרשימים של ממנון. הוא הפּרעה שממנו נשארו הכי הרבה פסלים מכל תקופות חייו (לפסלים המצריים, דרך אגב, יש סגנון ייצוגי לא ריאליסטי שבו לפרעה, לדוגמא, יש תמיד אותן עיניים ושפתיים גדולות). אמנחותפ השלישי הוא זה שבונה את מקדש מין אמון בלוקסור, המחובר בדרך תהלוכות לכרנך, ושאליו הגיע האל אמון במהלך פסטיבל האוֹפֶּט (ראו בהמשך).

בנוסף לתוכנית האב של קומפלקס המקדשים בכרנך, שהוגשמה במשך כמה דורות של פרעונים, נדמה כאילו הייתה תוכנית אב לכלל המרחב של תבאי, שנועדה ליצור גיאוגרפיה מקודשת, יחסים בין המקדשים ומתחמי הקבורה הקשורים לתפקידם והפסטיבלים השונים של העמק. יישום תוכנית אב זו הגיע לבשלות בזמנו של אמנחותפ השלישי, ולכן הוא בנה בשתי הגדות. אמנחותפ חיבר בין המקדשים השונים בגדה המזרחית, מקום העיר תבאי, ובנה בגדה המערבית (ארץ המתים) באופן שמשקף את הגדה המזרחית (ארץ החיים), מתייחס אליה ונמצא ביחסי גומלין עמה.

לקח כמה דורות של פרעונים בכדי להגיע להשלמת יצירת הפלא שנקראה תבאי, וזה מה שאִפשר לקיים את מצרים החדשה. התפישה המאגית המצרית טענה שבכדי להביא שגשוג ורווחה לארץ צריך לבנות מקדשים ולהקדיש מנחות לאלים, וזה מה שהם עשו. מערך המקדשים בתבאי החליף מבחינת זימון ותחזוק האנרגיות את מערך הפירמידות והאתרים בצפון הרחוק. הפירמידות נשארו לעמוד על תילן והמשיכו להשפיע, אולם לאור התחלפות העתים היה צורך במשהו נוסף, משהו אחר.

לאחר השיא של בניית תבאי על ידי אמנחותפ השלישי מגיע השפל בדמות אחנתון (בנו) שמנסה לקדם אלים אחרים במקום אמון ובונה בירה חדשה – תל אל עמארנה – במקום תבאי. השינויים שניסה אחנתון לחולל עוררו התנגדות גדולה. הוא מלך זמן קצר בלבד, כ-17 שנה, עד לשנת 1350 לפנה”ס, וייתכן שנרצח בסוף ימיו.

לאחר אחנתון עולה לשלטון תות ענח’ אמון הצעיר, שמחזיר את הבכורה לאמון ואת הבירה לתבאי. האיש שמאחוריו הוא הווזיר הכל-יכול איי, שהופך לפרעה לאחר מותו. אחריו עולה לשלטון הגנרל חרמחב (Horemheb), האחרון בשושלת ה-18, שמחזיר את הסדר והיציבות לממלכה. במסגרת זו הוא בוחר ברעמסס הראשון ליורשו, וזה מתחיל את השושלת ה-19, שמביאה את מצרים לשיאים חדשים.

המהפכה של אחנתון (Akhenaten)

אחנתון (האופק של אתון) היה פרעה שניסה לחולל מהפכה במצרים וליצור פולחן לאל השמש אתון, בתור אל עליון אחד במקום ריבוי של אלים. לפי הספרות המודרנית (זיגמונד פרויד) הוא היה בן זמנו ועמיתו של משה, ועלייתו מבשרת על המונותיאיזם הקרב לבוא. אלא שכפי שהראיתי קודם לכן, התפישה המונותיאיסטית של האחדות היא בבסיס הפילוסופיה והדת המצרית ומתבטאת במושג של המאע’ת, הסדר האלוהי, האמת הקיימת בכול.

אחנתון נקרא בתחילה אמנחותפ הרביעי, מכיוון שהיה בנו של אמנחותפ השלישי, אבל מי שהשפיע עליו היו שתי נשים גדולות ולא אביו. האחת היא תֶיַה אִמו, והשנייה נפרטיטי אשתו. נשים אלה היו קשורות לגזע השושלתי של מצרים העתיקה, והן ראו באחנתון כלי לחידוש תפארתה של מצרים מימי קדם, החזרת עטרה ליושנה.

בציורי המצרים (ובמיוחד בתקופת אחנתון) מופיעים בני שושלת המלוכה עם גולגולת מאורכת וגוף לא פרופורציונלי. לפי התיאוריות האלטרנטיביות, הדבר מצביע על הפעלת בלוטות במוח. כל הסיפור של מצרים קשור להפעלה של חלקים רדומים במוח, ובמיוחד בלוטת האצטרובל, השולחת תשעה סיבים עצביים כלפי מטה (אלה הן תשע הקשתות מתחת לרגליו של הפּרעה), וסיב אחד כלפי מעלה, וזה הופך אדם ליותר מאדם רגיל. במילים אחרות, למצרים הגיעו אנשים מוארים עם תרבות מתקדמת ויכולות על חושיות, מוח מפותח משלנו, שהיו שונים מפשוטי העם והיוו את השושלת המלכותית, אלא שעם הזמן עבר הכוח לכוהנים ולשושלות שמקורן אחר, והסיפור של אחנתון היה ניסיון להחזיר את הבכורה לשליטי מצרים המקוריים.

תֶיַה, אמו של אחנתון, הייתה ממשפחה של כוהנים ופרעונים מצד אימה, היא הייתה נביאה וכוהנת, אחותו של איי, היועץ למלך והכוח שמאחורי שלושה פרעונים (ולימים פּרעה בעצמו): אמנחותפ השלישי, אחנתון ותות ענח’ אמון. היא בחרה בבת זוג מלכותית בשם נפרטיטי כאשתו של בנה, גידלה אותה בתור ילדה והכשירה אותה לתפקידה כיורשת אותה בתפקיד הכוהנת הגדולה ובתור בת זוג אידיאלית למלך.

לאחר שעלה לשלטון החל אחנתון ביחד עם אשתו ואִמו במהפכה הדתית שלו. הוא סגר את מקדשי אמון ואסר על פולחנו, ובמקום זאת ציווה על פולחן אל השמש אתון, שיוצג על ידי עיגול שמש עם ידיים שנשלחות ממנו. עד לתקופתו של אחנתון, אתון היה אל משנה שזוהה עם אמון רע, או עם רע הורוס. הוא נקרא רע הורוס אתון, והיה לו מקדש בכרנך (במצרים מקובל היה לזהות את השמש עם כמה אלים לפי המיקום שלה בשמַיים). אחנתון הופך אותו לאל ראשי ויחיד ואוסר על פולחן האלים האחרים.

הוא משנה את שמו, מחבר תפילות לאתון, ומקים בירה חדשה – תל אל עמארנה,[10] ובמרכזה מקדש לאתון שאמור להחליף את קומפלקס המקדשים של אמון בכרנך. בפולחן אתון היו קמים לפני זריחת השמש לקדם את השמש העולה בידיים פרושות ובסגידה. הפולחן יוצא החוצה מהחדרים החשוכים של המקדשים ונקשר לשמש הגלויה באוויר הפתוח, במקום לאמון הנסתר.[11] ביום הראשון בשנה המצרית החדשה היו מעלים את כל הפסלים מקודשי הקודשים של המקדשים אל מרפסת או גג המקדש הצופה אל השמש הזורחת, ומגלים אותם לקרני השמש הזורחת בכדי להיטען, לפני שהוכנסו בחזרה לתוך המקדש. כך נעשה גם בזמנים מקודשים נוספים, שנקראו הימים של ההתאחדות עם השמש באופק ולוו בחגיגות מסורתיות.

הרבה מפולחן אתון היה קשור לקוד מוסרי גבוה ולשמירה על האמת. בציורי אל עמארנה נראה הפּרעה נושף רוח חיים בענח’ שמחזיק האל אתון בידו השלוחה מהשמש (שהיא הופעתו). החלק המקבל של הענח’ מופנה אל אף הפּרעה, והחלק המשדר כלפי השמש הפוך מהציורים הרגילים, דבר המרמז אולי על התפתחות חלקים מתקדמים במוח האנושי ועל היותם של בני המשפחה המלוכתית באותם זמנים מעין אדם-אל. לפי התפישה של אל עמארנה, גב החיפושית  המקודשת לאל אתון (החרפושית) מזכיר את הגולגולת האנושית על השברים שבה, באותו האופן שבו החיפושית נושאת את כדור הזבל, כך המחשבות האנושיות מחזיקות ונושאות את השמש.

אלא שאחנתון כנראה הלך רחוק מדי. מה שהתאים למצרים בשנת 2700 לפנה”ס, לא התאים ב1400 לפנה”ס. ולאחר כמה שנים הוא מת, יש אומרים נרצח, ובמקומו עלה לשלטון תות ענח’ אמון, שהחזיר את הבירה לתבאי והשיב את האמונה באל אמון ובשאר האלים של מצרים.

השושלות התשע-עשרה והעשרים – בוני המקדשים

הפרשה של אחנתון גרמה לשבירת כוחם של שושלת וגזע המלוכה, ובמקום זה עלו לעמדת כוח אנשי הצבא והכוהנים. השושלת ה-19, בשונה מקודמותיה, לא הייתה שייכת באופן טבעי לגזע השושלתי ולא קשורה לדרום. מייסד השושלת היה רעמסס הראשון. הוא היה גנרל מהצפון, ויחד עם זאת גם כוהן גדול לאל אמון ומשנה למלך. באותה תקופה כוהני אמון ריכזו בידיהם כוח שווה למלך ולפעמים אף עולה עליו, מכיוון שהם נתפשו כמתווכים עם האלים במקום הפּרעה, כפי שהיה נהוג בתקופות קדומות. לפני רעמסס מלך גנרל בשם חרמחב (Horemheb), והוא זה שבחר בו כיורשו.

רעמסס הראשון מלך זמן קצר בלבד ואחריו עלה לשלטון סתי הראשון, שערך מסעות מלחמה ללבנט ובין השאר כבש את בית שאן, משאיר שם אסטלת ניצחון בה הוא מקטיר מנחה לאל השמש רע. הוא שלט במשך 15 שנה, במהלכם הוא בונה בכרנך חלקים מאולם העמודים הגדול ומקדש בגדה המערבית, ובאבידוס מקדש זיכרון (מוות) מופלא, שבו האמנות המצרית של תגליפי קיר וציורי קיר מגיעה לשיאה. במקדש זה נמצאה רשימת המלכים של מצרים שנקראת “רשימת המלכים מאבידוס”.

בנו של סתי הראשון, רעמסס השני, מולך במשך 65 שנה ונחשב לגדול שליטי מצרים החדשה. היו אלה ימים של בנייה, התפשטות וכיבושים, עושר ואושר. רעמסס בונה בירה חדשה הנקראת “פר רעמסס” במזרח הדלתא של הנילוס,[12] לא רחוק מעיר הבירה של ההיקסוס לשעבר – אווריס. העיר מנתה 300,000 איש והתקיימה במשך כמאה שנה. אלא שהוא לא זנח את המרכז הדתי בדרום, והשלים את בניית קומפלקס המקדשים בכרנך, שיש המעריכים כי מספר המשרתים בו היה כ-80,000 איש. הוא בונה מקדש ענק נוסף שנקרא רעמסאום בגדה המערבית של תבאי, וכן את מקדש אבו סימבל מדרום לאסואן.

יש הטוענים שמפעלי הבנייה הכבירים רוששו את קופתה של מצרים, דלדלו את כוחה של הממלכה, והביאו בסוף ימיו לירידה הבלתי נמנעת, מלחמות על השלטון, שחיתות ופריצת גבולות, שכיחת המסורת וחדירת השפעות זרות. רעמסס השני מלך מעל 60 שנה, ורבים מהחוקרים חושבים שבתקופתו התרחשה יציאת מצרים. המשבר בסוף התקופה הביא לעזיבת היהודים (העובדים).

לרעמסס היו שבע נשים מלכותיות, כשהיפה והחשובה שביניהן הייתה נפרטרי, לה הוא בנה קבר מלכותי בתבאי ומקדש באבו סימבל. בנוסף לכך היו לו מאתיים פילגשים ומאות ילדים, ולמרות זאת הוא חי עד גיל מבוגר מאוד. לפי המומיה שלו, היו לו שיער אדמוני ואף נשרי, וכך גם לאביו, מה שמראה על מוצא שונה מהמצרים, וייתכן שבכל זאת היה לו קשר כלשהו לגזע השושלתי.

לאחר רעמסס השני עולה לשלטון למשך עשר שנים מרנפתח, שמעביר חזרה את הבירה לממפיס. הוא נלחם בגויי הים ומביס אותם. באחת מכתובות הניצחון שלו מוזכר לראשונה השם “ישראל”. עם מותו עולים לשלטון שלושה מלכים חלשים, שהאחרון שבהם היא אישה בשם טעוסרט, שאחריה עולה לשלטון שושלת חדשה, השושלת ה-20.

השושלת ה-20 היא השושלת הגדולה האחרונה של הממלכה החדשה (ומה שנקרא התקופה הרעמססית). היא שולטת מ-1189 לפנה”ס ועד 1070 לפנה”ס. המלך השני שלה הוא רעמסס השלישי שמצליח להביס את גויי הים, כנראה הפלשתים, שניסו לפלוש למצרים, אותם הוא מיישב ברצועת החוף של ארץ ישראל כווסאלים של ממלכתו.

רעמסס השלישי בונה מקדש מפואר במדינת האבו, מערב העמק של תבאי, ומפתח את מכרות הנחושת בתמנע, שם נתגלה תחריט שלו מגיש מנחות לאלה חתחור. לאחריו התחילה התדרדרות מהירה של הממלכה, שאיבדה את שארית השטחים שלה בלבנט בזמן רעמסס השישי. הפרעונים שולטים שנים מועטות בלבד, אין יציבות שלטונית ויש משבר כלכלי.

הפּרעה הגדול האחרון, רעמסס ה-11, מנסה להחיל רפורמה שלטונית ודתית, אולם זה מעט מדי ומאוחר מדי, ולאחריו הממלכה מתחלקת ונשלטת למעשה על ידי כוהני אמון בדרום, ושליטים מקומיים מהבירה החדשה טאניס בצפון. מצרים גולשת לתקופת הביניים השלישית, שנמשכת מ-1070 לפנה”ס ובמשך 400 שנה, עד 668 לפנה”ס לערך.

[1] במקדש זה נמצא הפסל המופרסם של מנתוחותפ בו הוא מופיע כשחור, לבוש בגדים לבנים ואדומים.
[2] הפירמידיון של הפירמידה הזו נמצא כיום במוזיאון בקהיר.
[3] החרטומים המצרים ידעו גם לצייר. הכתיבה המצרית כרוכה גם בציור. האותיות הן גם אידיאגרמות (כתב פיקטוגרפי) וגם כתב פונטי בו-זמנית. חלק מ”כתיבת” האותיות חייב יכולת ציור טובה, ולכן נראה שאלה שכתבו את המגילות ואת הכתבים על הקברים והארונות היו אותם אנשים שגם ציירו את הציורים באותם מקומות.
[4] אחד מהספרים הקדושים ובו כל נוסחאות הקסם נמצא לפי האגדה בקרקעית נהר הנילוס באזור אסואן.
[5] לפיתגוראים היה משולש מתמטי קדוש שהורכב מהמספרים: 1,2,3,4 – שביחד שווים עשר. העשרה הללו הינם התשיעייה הגדולה המרוכזת סביב האחד. אם מוסיפים שורה נוספת של חמש למשולש, מקבלים חמש-עשרה, ומכאן המעבר מתשע לחמש-עשרה.
[6] ההבדל בין אמון רע של מקדש כרנך למין אמון של מקדש לוקסור הוא באיכות ההגשמה של העיקרון הלא מוגדר: “זה ששמו חבוי”. האל אמון-רע מתואר במצב הליכה, והוא נשמת החיים החיונית שחיה מעבר לכל הדברים, מבטא את היבט השמש. האל מין-אמון מיוצג עומד, חנוט עם זקפה (מכאן אולי השם מין), ידו מורמת עם השרביט, ועל ראשו שתי נוצות גבוהות, סרט האדום המקיף את מצחו ומגיע לאדמה (מעין הארקה חשמלית). הוא מבטא את האנרגיה שמאחורי השמש, האנרגיה של ההתעוררות המינית, כפי שהייתה לאוסיריס המת. הוא קולט אנרגיה שמימית ומעביר אותה לאדמה. התנועה ביקום היא אמון רע, האדם ההולך מייצג את התנועה, ואילו האדם העומד עם הזקפה מבטא את האנרגיה הסמויה הגורמת לדברים לגדול, מבלי שיעשה דבר.
[7] לפני עידן השור שלט במצרים עידן התאומים, ובתקופה זו היו שתי ממלכות במצרים, כאשר לכל ממלכה שתי ערי בירה. איחוד מצרים קשור להשתנות העידנים האסטרולוגיים לפני כ-6,000 שנה, הקמת הממלכה החדשה קשור להשתנות הבאה לפני 4,000 שנה, וסוף מצרים קשור להשתנות ממזל טלה לדלי לפני 2,000 שנה.
[8] מתוך הפפירוס של ליידן בספר “מיתולוגיה מצרית” של שלומית ישראלי.
[9] השם קשור לאל ירח – חונסן, אחד משלישיית האלים של תבאי.
[10] בחפירות שהתקיימו במקום התגלה ארכיון חשוב של מכתבים, שנקרא “מכתבי אל עמראנה”.
[11] התפישה המצרית הייתה של ניגודיות ואיזון בחיים, ולפיה העקרונות החשובים הם הכנות והאמת. מקדשי אתון היו עם חדר מואר, ואילו מקדשי אמון היו עם חדר חשוך. ליד הפּרעה יש אדם חשוך ואדם מואר.
[12] כנראה שזאת אחת מ”ערי מסכות לפרעה – פיתום ורעמסס”, המוזכרות בתנ”ך.