תרבות, אמנות ורוחנית מינואית

התרבות המינואית

כרתים הוא אי גדול יחסית, בגודל חצי ממדינת ישראל לפני 67, שמה שמיוחד בו מבחינה גיאוגרפית הוא צורתו הארוכה (250 ק"מ) והצרה, ונופי הטבע המדהימים שנובעים מכך שיש בו גושי ורכסי הרים גבוהים של מעל 2000 מטר המפרידים בין צד אחד של האי לצד השני. ההרים מושכים אליהם גשם, יש עליהם שלג בחורף ולרגליהם מעיינות, נחלים ועמקים פוריים. בקיצור זהו מעין גן עדן נפרד משאר העולם המאפשר התפתחות תרבות ייחודית, וזה בדיוק מה שקרה בכרתים לפי 4000 שנה.

התקופה עמדה בסימן חשיבות של מצרים ממלכת מצרים התיכונה, זה היה לפני שהתחיל עידן המלחמות, לפני עלייתה של בבל במסופוטמיה, ולפני הנדודים ההרסניים של השבטים ההודו אירופאים והעמים השמים. העולם היה עדיין תמים ויחד עם זאת כבר היו תרבויות מתקדמות עם הישגים הנדסיים מופלאים, ספרות, אמנות ודת. בתוך העולם העתיק שגלש לאיטו למעין תור זהב של יציבות ושפע, תפשו אנשי כרתים את תפקיד הימאים, הסוחרים, אלו שמחברים בין ארצות, ויחד עם זאת האי שלהם נשאר כמעין ממלכה קסומה ונפרדת שהיא רק שלהם בעלת רציונל משל עצמה, שמי ששלט בה היא האלה אם הקדומה.

בשאר העולם העתיק הפרהיסטוריה שאופיינה בדת אלה, הפכה להיות העידן ההיסטורי שלווה במהפכה עירונית, הקמת תרבויות מאגיות מתקדמות ומורכבות עם ערים גדולות, מקדשים והתפתחות טכנולוגית, בכרתים תרבות האלה הקדומה הוחלפה בתרבות אלה מתקדמת ושונה ממקומות אחרים. התרבות המינואית העתיקה בכרתים הייתה כנראה אחת מהתרבויות המטריאכליות המפותחות ביותר אי פעם, מובלעת של תרבות אלה קדומה שמקורותיה בתרבויות קדומות עלומות בפרהיסטוריה, אך היא מתקיימת בתוך ההיסטוריה ויחד עם זאת מחוץ למהלך ההיסטורי העולמי המוכר.

לפי מריה גימבוטס התרבות של כרתים היא המשך תרבויות האלה הנאוליתיות שהתקיימו באסיה הקטנה ובבלקן, אלא ששם הופיעו העמים ההודו אירופאים והשמידו את התרבויות הקדומות, ואילו איי יוון ובמיוחד כרתים נותרו מוגנים מפני שהלוחמים החדשים פחדו להפליג בים, ובכל מקרה היה קושי להעביר בסירות של אותה תקופה את הסוסים שלהם. כמובן שעם הזמן היו חידושים והתקדמות, וכך תרבות האלה של כרתים מתקדמת יותר מזו המקבילה של מצרים ומסופוטמיה, אבל הערכים של דת האלה נשמרים, בתמונות רואים כוהנות מובילות את הגברים בתפקידי שירות ולא להיפך, כל זה התקיים עד למאה ה15 לפנה"ס.

את השם "התרבות המינואית" נתן הארכיאולוג שגילה אותה סיר ארתור אוונס, וזה על שם מלך אגדי בשם מינוס, הבן של אירופה וזאוס, ששלט בקנוסוס בירת האי, אלא שהמקור לדמותו של מינוס הוא מיתולוגיה יוונית המאוחרת ב1500 שנה מזמן תחילת התרבות המינואית עצמה, ואין אנחנו יודעים את השם שבו המינואים קראו לעצמם, מכיוון שהכתב העתיק שלהם (והיה כזה – ליניאר A) עדיין לא פוענח. השפה של אנשי כרתים מתקופה מאוחרת יותר הכילה שרידים מהשפה הקדומה, וכך הצליל ss בקנוסוס הוא ממקור קדום. בתנ"ך האי כרתים נקרא כנראה "כפתור", המצרים קראו לאנשי כרתים Keftiu והם מופיעים בציורי קברים.

הארכיאולוגיה מגלה לנו שכנראה שלא היה למינואים מלך. ברחבי האי נמצאו מספר ארמונות מורכבים ומתקדמים ובהם ציורים רבים וקישוטים, אלא שבאף אחד מהציורים והעיטורים לא מופיעה דמותו של מלך ואין לזה זכר גם בארכיאולוגיה (חדר מלך וכו'). היא גם מגלה לנו שהארמונות שלהם לא היו מבוצרים, מכאן שזה היה עידן של שלום ובאי הפורח לא היו מלחמות. מתברר שהארמונות המורכבים, מתקדמים ומרשימים, היו גם מערכים של מקדשים וגם מרכזים אדמינסטרטיבים, אנחנו מסיקים זאת מכיוון שבנוסף אליהם אין באי כולו מקדשים אחרים, ומכיוון שהתרבות של ימי קדם הייתה דתי, יש להניח שהאי כולו היה מקודש, ובנוסף למקדשי הטבע הרבים שנתגלו בהרים, הארמונות שימשו גם במקדשים, וזה מתבטא בכך שהם מכוונים כלפי מקדשי הטבע הבולטים בפסגות ההרים, מה שנקרא "מקדשי הפסגה. כבר הזכרנו שהתרבות המינואית היא ממשיכת דרכה של תרבות אלה הקדומה שנשתמרה באי, ומכאן שיש המשך של קידוש אותם מקומות בטבע. היה למינואים רשת של מערכי מקדשים ומקומות קדושים על פני האדמה שהשתרעה על פני כל האי.

יש הטוענים שהמינואים היו היחידים שידעו להפליג באניות גדולות בים, כלומר היה להם צי של ספינות, ולכן היישובים שלהם לא מבוצרים, מכיוון שצבא לא יכל היה להגיע לכרתים, ומעבר לכך הזמן של הכיבושים עדיין לא החל, המצרים של אותה תקופה (מצרים התיכונה) יכלו בקלות לכבוש את ארץ ישראל, לדוגמא, אבל הם לא עשו זאת, אז מדוע לטרוח לכבוש את כרתים? השלום העולמי אפשר למינואים לפתח את האי שלהם בשלווה ולקיים את תרבותם באופן שהם מוצאים לנכון ללא הפרעה חיצונית, והם יכלו להפנות את מרצם להפוך את האי כולו למעין אורגניזם ענק המבטא את האמונה שלהם וההבנה שלהם של הגיאוגרפיה המקודשת

בכרתים לפני 4000 שנה נוצר מצב אידיאלי של עם מתוחכם ומתורבת שיש לו יכולות ימיות שאין לאחרים והוא שולט במסחר ומתעשר ממנו, ובעקבות כך יכול להשקיע את הונו ומרצו בכדי להפוך את ארצו לגן עדן עלי אדמות, דמות שמיים, מודל גיאוגרפיה מקודשת של האמונה הדתית, מקדש ארץ שהוא עולם בפני עצמו בעל מורכבות פרקטלית. ועל רקע זה צריך לנסות ולהבין את הממצאים שהתגלו בכרתים של ארמונות, אתרים קדושים, מקומות קבורה ועוד, וגם את האמנות והתחכום והיופי בציור, חפצים, תכשיטים וכן הלאה.

התרבות המינואית לא נשארה בתחומי כרתים בלבד, אלא היא התפשטה לאיים נוספים מסביב ויצרה מעין משולש עם האי טארה – סנטוריני, והאי רודוס הסמוכים, בזמן התרבות המינואית היה האי סנטוריני הרבה יותר גדול מכפי שהוא כיום ובמרכזו הר געש פעיל, אלא שזה התפוצץ באסון אפוקליפטי, שהביא כנראה לפגיעה קשה בתרבות המינואית באמצע המאה ה15 לפנה"ס, ובסופו של דבר להיעלמותה. עוד קודם לכן במאה ה-17 לפנה"ס נהרסו ארמונות האי ברעידת אדמה אדירה, אך הם נבנו מחדש לאחר מכן.

החיים של המינואים

הגידולים החקלאיים היו רב מינים מעורבים, וזה שמר על האדמה מסחף ונתן ביטחון תזונתי. ומעבר לכך יש בערבוב המינים החקלאיים (כלומר גידול חיטה ביחד עם קטניות, שעורה, וכו) משהו יותר נכון מבחינת האדמה וגם בריא יותר מבחינת תזונת האדם, וזה הביא להתרבות האוכלוסייה. המינואים טיפחו את אדמת האי והקימו טרסות במקומות שהיום הם לא מעובדים על מדרונות ההרים, כנראה שמבחינת מזג אוויר ירד קצת יותר גשם, והעיזים לא הסתובבו חופשי בכל מקום כך שאפשרויות החקלאות היו יותר טובות. בנוסף לגידולים שדה הייתה חשיבות רבה למטעים, ובמיוחד לזיתים והיין, על אחד הכדים שנמצאו בכרתים רואים אנשים עם מקל הולכים לקטוף (לנער) זיתים. ייתכן שאנשי כרתים גידלו אופיום, ובכל מקרה בטוח שהם גידלו פרגים, וזה מסביר אולי חלק מאמנות הציור הסוריאליסטית פסיכדלית. התליונים והחותמות מגלים לנו שהם גידלו דבורים, וייתכן שהייתה לכך גם משמעות דתית (ידוע ביותר הוא תליון הדבורים ממליה).

בתרבות המינואית הייתה תעשייה ביתית של אריגה, והם יצרו בגדים ובדים באיכות גבוהה, באופן כללי כל מה שהם יצרו היה באיכות גבוהה ובעל תכונות אסתטיות. הקדרות בתרבות המינואית הגיעה לרמה גבוהה ביותר ומוצריה ייצאו לכל העולם. הציורים שמופיעים על הכדים מתחילים מצורות טבעיות ואפילו ימיות, כמו תמנון, וממשיכים לצורות גיאומטריות וצמחיות, הצבעים היו שחור ואדום בעיקר. חלק מהכדים נמצאו בתוך מערות, מודלים פופולריים הם ספירלות, לעיתים יש גם שמש או פרחים, ולעיתים סמליות דואליות כמו יין ויאנג. הכדים שימשו לאכסון, בישול, וסוג מיוחד של כדים וכלי קרמיקה שימש כקנקנים לשתייה, ובמיוחד לשתייה של יין, לעיתים לקנקנים יש ראש המדמה שור או חיה אחרת.

המינואים אהבו את החיים, טיפחו את היופי והעריצו את הגוף הנשי, הם קיימו משתאות וארוחות המוניות בארמונות, אהבו אוכל טוב ויין מכלים מקושטים, רקדו ונעו לצלילי הנבל והמצילתיים, הלירה והתוף, צפו בטקסים, ריקודים, תחרויות ואולי גם הצגות, שיחקו משחקים ואהבו ספורט כגון התעמלות, אגרוף, היאבקות, תחרויות ספורט וקפיצה מעל שוורים. יש הופעות גם של רצים וייתכן שהייתה לריצה משמעות דתית. לא מצאו (כאמור) ציורים של מלכים בארמונות, ולכן יש החושבים שהחברה הייתה מונהגת על ידי מועצה של המשפחות המכובדות ובתוך זה תפקיד חשוב לנשים, ייתכן שהחברה המינואית הייתה חברה מטריאכלית, מכיוון שהאלוהיות הראשיות היו נשיות. באמנות נשים מצוירות אחרת מגברים, הצבע שלהן לבן, בעוד שזה של הגברים נוטה לאדם, הן יותר בולטות, בדרך כלל בקדמת התמונה, אם יש תהלוכה אז נשים יובילו אותה, יש להן בגדים הרבה יותר יפים ומורכבים, שבהם מודגש החזה והאגן, ולעיתים החזה חשוף, כמו בפסל המפורסם של האלה אוחזת הנחשים.

ברשימות המשפחתיות אמהות מופיעות עם בנות ואבות עם בנים, אין בני זוג ביחד, יש חלוקה בין גברים ונשים. המאפיין של הקבורה המינואית הוא קבורה בקברים משותפים, שזה היה מאפיין של תרבות האלה, חלק מהקבורה הייתה בתומולוסים עגולים, שזו צורה שאפיינה את תרבות האלה, בבתי קברות במקומות מיוחדים על פני האדמה, בין אם זה ראשי הרים, או מערות, כמו אלו שבקניון המתים בזקרוס, כל אלו הם צורות קבורה המאפיינות את תרבות האלה.

הארמונות המינואים

התרבות המינואית התאפיינה במה שנקרא "ארמונות" ענקיים, שכל אחד מהם הוא מעין שכונה שלמה של בניינים, חצרות, מסדרונות, אולמות, היכולה להכיל מאות ואלפי אנשים, מעין עיר בזעיר אנפין. אלו היו מתחמי מקדשים ואדמיניסטרציה שהארכיאולוגים הראשונים קראו להם מקדשים, והשם נשאר. בקנוסוס לדוגמא, שהייתה מתחם המקדשים הגדול ביותר יש 1500 חדרים וגרו במקום כ5000 איש. כך או כך, ב"ארמונות" יש תכנון מתקדם, מערכות מים וניקוז, בנייה משובחת ואמנות עילאית, הם מעידים על עידון ותחכום של התרבות העתיקה שאין כמוהו במקומות אחרים בעולם. יש קווים כלליים בתכנון של הארמונות ויחד עם זאת כל אחד מהם הוא ייחודי וביחד הם יוצרים מארג המקיף את כל האי ובו יש התייחסות בין החלקים ולסביבה.

הארמונות מקדשים לא עמדו בפני עצמם אלא היו מרכזה של תרבות מפותחת וקשורים לכפרים החקלאיים בסביבתם, גם כמרכזים אדמיניסטרטיבים וגם כמרכז עיבוד תוצר. מריה גיבוטס טוענת שהארמונות בכרתים לא היו רק מרכזים אדמיניסטרטיביים, אלא היו מקדשי ארמון היכן שטקסים דתיים מורכבים התרחשו בתוך מערכת דתית. אנחנו לא מוצאים תמונות של שליט כל יכול, אלא רק של האלה המקבלת את תשבחותיהם ושמחתם של מאמיניה. מכאן שהארמונות היו מרכזים דתיים, אבל לא דת כפי שאנחנו מכירים, אלא דת של האלה הגדולה.

לפי רחל פולק תרבות האלה משמעה בריאה דרך הגוף, בעוד שהאל בורא דרך מחשבה, האלה בוראת דרך הגוף, וגוף זה הוא האדמה, המיקום של הארמונות בכרתים מדגיש את משמעות הנוף כגוף האלה. באי יש מספר ארמונות בעלי גיאוגרפיה מקודשת דומה: מכוונים על ציר צפון דרום כלפי הר עם פסגה כפולה במרחק, לידם גבעה בצורת קונוס או עיגול המופיעה בין שני הקרניים המרוחקות. ארמונות המקדש נמצאים בדרך כלל בעמק או על גבעה נמוכה בתוך עמק, לפי פולק העמק זה זרועותיה של האלה המקיפות את הגוף, גבעת הקונוס הסמוכה לארמונות השד שלה, ההר בעל הפסגה הכפולה (קרניים במרחק) הוא הירך או הפות השסוע שלה, הכוח האקטיבי של האדמה, המערה שנמצאת הרבה פעמים בפסגת ההר הכפול היא הרחם המוליד[1].

פרשנות אחרת ומעניינת של הגיאוגרפיה המקודשת היא שהארמונות הם מקום הלידה, הפסגה הקרובה הבטן, והפסגה הכפולה הרחוקה השדיים, וכך המראה מהארמון הוא מה שהתינוק שיצא מהרחם היה רואה. סקולי טוען שבשנת 2000 לפנה"ס הארמונות בכרתים היו דומים, עמק סגור שבו נמצא הארמון, ציר צפון דרום, גבעה קדושה על ציר זה ופסגת הר כפולה. בדרך כלל הגבעה הקדושה לפני ההר עם הפסגה הכפולה. אלא שלמעשה רק הארמון של פסטוס Faistos הוא על ציר מדויק צפון דרום מהר אידה. בארמון מליה Malia שבחוף הצפוני ההר הקדוש דיקטה Dikte מופיע בדרום מזרח, ומקנוסוס ההר הקדוש ג'וטקס Jutkas סוטה בכמה מעלות בודדות מהציר המדויק. בארבעה הצדדים של הארמונות יש בדרך כלל בניינים בגובה 2-3 קומות, וכך, כשעומדים בחצר במרכז הארמון רואים לא רק את הפסגות הפסגות הכפולות של ההרים המקודשים, אלא גם את המגדלים, וזה מדגיש אותם. הארמונות היו קשורים למקדשי הפסגות, בדרך כלל במרחק יום הליכה מהן, על הפסגות היו אתרים קדושים ולעיתים מבנים קטנים, אבל העיקר היו הסלעים, ביניהם שמו מנחות, פסלונים, חותמות ותכשיטים. וכדאי להזכיר שוב שמקדשי הפסגות שומשו כאתרי פולחן בזמן תרבות הלאה, הרבה לפני בניין הארמונות – מתחמי המקדשים.

הארמונות היו מרכז של איסוף עודף תוצרת חקלאית שתמך בכמות גדולה של אנשים, מאות ואלפים, שלא היו חייבים לעבוד בחקלאות לפרנסתם ויכלו לעשות דברים אחרים. ייתכן שעודף התוצרת החקלאית אוכסן בכדים או בבורות באדמה. הארמונות היו גם מרכזי ייצור הן של תוצרת חקלאית משנית והן של מוצרים למסחר ולשימוש כגון כדים. במיוחד בקאטו זגורס, ליד קניון המתים, נמצאו סדנאות ייצור משולבות בארמון, וכך גם במליה, אלא ששם סדנאות היצור היו מחוץ לארמון, בעיר המחוברת אליו. החברה המינואית הייתה היררכית והיו בעלי מלאכה, אמנים וכנראה גם כוהנות וכוהנים מקצועיים. היו בהם אזורי אכילה, חצר מרכזית, אולמות כינוסים, חדרי אכסון. סקולי טוען שהם בנויים למי מערך המבטא אמונה דתי, וזה מתבטא בכך שיש בהם מעברי מבוך, חצר פתוחה, מרפסת עם עמודים ומערה עם עמודים, המרכיבים האדריכליים האלו מתייחסים לדת האלה. מוריס וגודיסון (Lucy Goodison and Chrisine Morris) טוענים שיש הבדל בין החלק המזרחי של הארמונות לחלק המערבי, בחלק המזרחי יש אולמות גדולים מוארים שהוארו בזריחה וקשורים לתכונת הפיריון וההולדה של האלה, בחלק המערבי יש מבוך של חדרים חשוכים המזכירים מערה וקשורים לתכונת התחייה והליווי לאחר המוות של האלה, מעין מקומות חניכה.

כך או כך, הארכיאולוגים נוהגים לחלק את ההיסטוריה של הארמונות לתקופה הראשונית, מ2000 לפנה"ס ועד להרס שלהם ברעידת אדמה או באש ב1700 לפנה"ס, לתקופת השיא לאחר שהם הוקמו מחדש, אז גם נוספו ארמונות במקומות נוספים כגון זקרס וגלטס, ולתקופה שלאחר החורבן במאה ה15 לפנה"ס שאז מה ששורד זה הארמונות בקנוסוס ופאיסטוס. באופן כללי ארמונות מקדשים גדולים יש בקנוסוס, פאיסטוס, מליה (Mallia), גורניה (Gournia), זקרוס ופטרס, אבל ייתכן שהיה גם במקומות אחרים כגון מתחת לעיר חאניה של היום.

האמנות והסמליות המינואית

באמנות המינואית יש אווירה של תנועה וחיים, ציורי נוף, ודמויות פנטסטיות אנושיות ואחרות. האמנות מופיעה בציורים על גבי קירות וכדים, אך גם בתבליטים על גבי הכדים ובחותמות, יש גם הרבה מאד תכשיטים שנמצאו, חלקם קטנים ומורכבים מאד, מעשה אמנות של ממש, פסלונים, ולעיתים גם פסלים גדולים יותר, ובנוסף לכך האמנות היא בצורות של הכדים והקנקנים, באדריכלות של הבתים והמקדשים ובהתייחסות שלהם לנוף.

בציורים ופסלים שנמצאו בארמונות כרתים רואים אלות חשופות שד אוחזות בידיהם נחשים, כמו גם ציפורים. לפי פולק ציפורים קשורים לתכונה המופלאה של האוויר שהוא בלתי נראה ולמרות זאת הוא קייםואנחנו תלויים בו לקיומנו, ובכך האוויר מסמל את עולם הרוח. הנשימה והאוויר מובילים אותנו להכרה בקיומו של העולם הלא נראה, נשימה נותנת חיים, לאלה יש גוף לא נראה והוא מסומל על ידי ציפורים (או פרפרים), הציפורים מייצגות את האלה מפני שהם נעות באוויר שהוא הגוף הלא נראה של האדמה.

גם נחשים נעים דרך גופה הבלתי נראה של האלה, אבל הפעם זה האדמה, וגם דרך הגוף הלא נראה של הדימיון שלנו, הם מייצרים תגובה חזקה רגשית באדם. הנחשים הם אנרגיה מסולסלת, סלילית, יש להם תכונה אנדרוגונית, כשהם מתארכים הם כמו איבר מין גברי, כשהם מקופלים הם כמו איבר מין נשי[2]. בנוסף לכך ניתן לומר גם כי הנחשים הם שלב באבולוציה שלנו שנמצא עדיין בגזע המוח.

אחד הסמלים של האלה (מזכיר את הנחש המסולסל) הוא ספירלה כפולה, שלעיתים היא לשני הכיוונים, ניתן לראות ספירלות כפולות על כדים וגם על בגדים מהתרבות המינואית וגם מהפרהיסטוריה. הספירלה הכפולה מסמלת את מחזורי החורף והקיץ, מכיוון שהזריחה והשקיעה של השמש במהלך השנה על פני האופק עושה ספירלה כפולה (נקודות הזריחה והשקיעה של השמש זזות בכל יום קדימה או אחורה על פני האופק). מחזוריות העונות משפיעה על הגוף שלנו בדרכים מודעות ולא מודעות, ולכן הספירלה הכפולה מופיעה בעיטורי גוף של תרבויות אלה מתקדמות כגון Cucuteni ברומניה. זה נקרא "עיני האלה". גם בניוגרנג שאירלנד זה מופיע.

האלה קשורה גם למים, הים מלוח כמו הדם שלנו (המחזור של האישה) והדמעות. בכדי להפליג בימים אנחנו צריכים לייצר סירות שמזכירות רחם, ולכן הם כלי בידי האלה[3]. מים מזכירים לנו נחש, וחיה אמפיבית נוספת שנקראת צפרדע. הסמלים הגיאומטריים של מים הם צברונים או גלים, המינואים טיפחו בריכות של מים בתוך המקדשים, שחלק מהן היו בריכות טבילה וחלק כנראה לנוי, וכך גם בבתים, וילות כגון אלו שבטיליסוס, יש לנו בריכות נוי במעין פטיו ומקומות רחצה.

אחד הסמלים החשובים של האלה הוא הירח, זה לא רק סמל אלא הופעה של האלה, הקשורה למחזורי הזמן והאישה. הירח מסומל על ידי קרניים, או הפסגות הכפולות של ההרים הקדושים, כבר לפני 20.000 שנה נמצא תבליט שנקרא venus of laussel בו נראית אישה מחזיקה בידיה קרן ביזון ועליה 13 חריצים שנראית כמו חצי סהר, יש קשר בין האישה (ובמיוחד מחזורי האישה) והירח. בתקופה היוונית היו שלוש אלות שקשורות לירח: דיאנה שהיא נערה, סולינה מבוגרת והקטה זקנה, אלו שלוש פנים של הנשיות הקדושה.

דת האלה

המינואים עבדו את האלה אם במערות או במקומות פולחן על פסגות ההרים. הארמונות מקדשים הם לרוב על ציר צפון דרום ומכוונים אל תוואי שטח בולט, הר קדוש, בדרך כלל הר עם פסגה כפולה (מקורנן). ועל ההרים הללו נערכו חפירות ונמצאו מקומות פולחן, מנחות לאלה שהוטמנו בחרכים שבין הסלעים, ולעיתים גם מקומות קבורה.

מקדשי הארמונות שימשו הן כמקום טקסים והן כמרכזים אדמיניסטרטיביים, במקדשי פאוסטוס לדוגמא היו חוגגים את האביב בריקוד, כך לפי קערות וציורי כנים שנמצאו במקום. לדת האלה היו מספר סמלים שהופיעו אחר כך בצורה מעוותת במיתולוגיה היוונית: הקשר הגורקי סימל את החיבור בין כל הדברים, השפעת האלה שאורגת רעיונות, תפישות ודימויים יחדיו. זה גם קשור לחוט הטבור, החיבור וגם האינדבידואליות שלנו, היכולת שלנו לקשור קשרים ומארגים. הגרזן הכפול שאותו מוצאים בארמונות סימל את האלה ולא היה כלי מלחמה, הוא תמיד מופיע ביחד עם ייצוגים של האלה, לדוגמא עמודים המוקדשים לה המסמלים את עץ החיים. צורת הגרזן הכפול מזכירה פרפר, שסימל את הנפש, בשפה היוונית נפש ופרפר הם אותה מילה ומכאן שהפרפר ייצג את הנפש.

אבל זה לא רק משחק מילים, החיים האנושיים הם שלב בדרך לחיים מלאים יותר, האדם יכול להיוולד מחדש לאחר המוות לתוך צורת חיים גבוהה יותר, כשם שהגולם הופך לפרפר, וזה קשור גם למילוי וחיסור של הירח. המינואים התייחסו לנפש בתור ציפור, ויש רמזים לכך שהם ידעו לצאת מהגוף שלהם במסעות אסטרליים שאולי נעזרו בצמחים משכרים, וזה בדיוק הפרפר היוצא מהגולם שמסוגל (בניגוד לגולם) לעופף באוויר. סמל הגרזן הכפול מופיע גם בצ'טל הויוק באנטוליה, אחד הישובים של תרבות האלה הקדומים בעולם, ויש סברה שהאנשים של כרתים הגיעו לאי מטורקיה אנטוליה. השם סיבל (שמה של האלה באנטוליה) קשור למילה סיבליס שמשמעה גרזן כפול וגם מערה. הגרזן הכפול מופיע גם בתרבות המטריאכלית הפרהיסטורית של תל חלף בעיראק, ויש אומרים שזה מסמל את תכונת ההתרבות של האלה[4].

בארמונות הגדולים היו מקומות שהם כמו תיאטרון שם היו נערכים כנראה ריקודים מקודשים של נשים לכבוד האלה, כפי שנראה בתמונות. ריקודים היו נערכים גם בחורשות הקדושות ואולי גם במרומי ההרים הקדושים. חלק גדול מהפולחן הדתי היה ריקודים במיוחד של נשים ומוזיקה מקודשת, המינואים השתמשו בלירה, חליל כפול, רעשן (כמו זה של חתחור המצרית) וקונכיות. המוות נחגג (אולי בכדי לאפשר לידה מחדש לעולם שמעבר) וגם מחזורי החקלאות שייתכן שנקשרו לדרמה הקוסמית של מוות ולידה מחדש. הפולחן היה אמור לגרום להופעת האלה (כפי שמופיע במוזיאון בהראקליון). לפי אחת החותמות ההופעה של האלה, ההתגלות שלה, יש בה שלושה שלבים, בשלב ראשון היא דמות קטנה כמו פיה המעופפת באוויר, לפני ההתגלות עצמה, בשלב שני היא אלה יושבת על כסא מלכות, אולי בארמון או במקדש, ובשלב שלישי היא אלה החותרת בסירה על פני המים, אולי מסמלת את שלב המוות לאחר החיים.

חסידי האלה היו מנערים עצים קדושים, ומחבקים אבנים קדושות שנחשבו ל"בית אל". באחת החותמות שנמצאו בכרתים יש עץ אחד שהוא נתמך על ידי אישה, ועץ אחר על ידי גבר. היו להם תסרוקות וכובעים מפותחים וגדולים, וייתכן שזה מראה על התפתחות הראש והחלקים שמסביב לו. כשהכובע מייצג כוכבים. בפסלונים מוצאים אנשים מצדיעים עם יד ימין על המצח הימני, כנראה שזה היה מעין מחווה דתית. מחווה דתית אחרת היא שתי ידיים למעלה, זה מזכיר גם את רקדני השור וגם את הסמל המופשט הדתי העיקרי של המינואים שהוא שני קרניים מחוברות בקורה אופקית. במקדשי הפסגה נמצאו באזורים שונים פסלונים עם תנוחות ידיים וגוף שונות, לדוגמא סוג אופייני של פסלונים עם ידיים מורמות, סוג אחר עם ידיים על המותניים, סוג שלישי עם ידיים יוצרות עיגול אופקי במישור הכתפיים.

הארמונות מקדשים הם לרוב על ציר צפון דרום ומכוונים אל תוואי שטח בולט, הר קדוש, בדרך כלל הר עם פסגה כפולה (מקורנן). ועל ההרים הללו נערכו חפירות ונמצאו מקומות פולחן, מנחות לאלה שהוטמנו בחרכים שבין הסלעים, ולעיתים גם מקומות קבורה. המינואים השאירו גפיים מחימר במקומות הקדושים בראשי ההרים, ייתכן שלריפוי, בדיוק כמו שאנשי כרתים העכשוויים משאירים לוחות עם גפיים לריפוי בכנסיות בראשי ההרים. הייתה חשיבות לכיוונים של השמש והירח וכנראה גם לכוכבים המופיעים בציורים ובסמלים. למים היה תפקיד חשוב בפולחן ונמצאו אגני טהרה רבים.

תרבות האלה המינואית השפיעה כנראה על פולחן האלוהויות הנשיות בעולם היווני, חסידי ארטמיס קראו לה "בעלת הקול" ועבדו אותה בהשמעת קולות רמים, חסידי סיביל ודמטר קשרו צלצלים לכבוד האלות, והכרתנים הקישו על המגינים שלהם בתהלוכות וטקסים, בדומה לרקדנים הקרבונטים שהשמיעו רעש בכדי לסוכך (להגן) על בכיו של התינוק זאוס, שהוחבא במערה בהרים, מפני גילויו על ידי אביו שרצה להורגו – קורונוס. גם בתקופה הפרהיסטורית הטקסים היו קשורים לקולות, כי הצעקות והקולות הם הגוף של האלה, חיים[5].

האלה סיבל הופיעה בהר אידה ליד טרויה, הר ששמו דומה להר הגבוה ביותר בכרתים – אידה, והפכה להיות לאלה הראשית של העם הפריגי במערב אנטוליה (טורקיה). היא מולידה את אטיס שכמו ישוע מת וקם לתחייה הסמל שלה הוא הרימון, כמו גם וורדים, הרומאים קשרו את סיבל עם דמטר שנתנה לבני אדם את ידע החקלאות כתוצאה משמחתה על האיחוד מחדש עם בתה פרספונה שחזרה מהשאול, ולכן הם האמינו שהפריגים היו הראשונים שגידלו חיטה. הבן של סיבל אטיס היה סמל לחיטה, אנחנו יכולים רק לנחש מהציורים, פסלים, תכשיטים וחותמות שנמצאו בכרתים מה היו המאפיינים הייחודים של הפולחן הדתי בה בתקופה המינואית, ויש להניח שהוא היה דומה למה שהתפתח במקומות אחרים, ומה שמופיע בהקשר פולחן האלה בתקופה הקלאסית.

האגדה של מינוס והמינטאור

לפי המיתולוגיה היוונית מינוס היה השליט הגדול האחרון של כרתים לפני נפילתה. בזמן הזה כרתים שלטה ביוון והאתונאים היו צריכים לשלוח כל תשע שנים שבעה בחורים ושבע בחורות להקריב למפלצת המינטאור. יום אחד הגיבור תזאוס הגיע כאחד הקורבנות ובעזרתה של אריאדנה בת המלך שאותה הוא הבטיח לשאת לאישה, נכנס למבוך שבו היה המינטאור והרג אותו, הוא יצא בעזרת חוט שאותו פרש במהלך חדירתו אל תוך המבוך. לפי אליאדה השם מינוס הוא שם כללי לשליט של כרתים, ובקנוסוס היה בזמן התרבות המינואית בית ספר למסתורין, החוט שבאגדה הוא חוט ההיגיון המאפשר לנו למצוא את דרכנו בתוך הכאוס של החיים.

מינוס נשא אישה בשם פסיפאה Pasiphae, הבת של הליוס ופרסייס, משמעות השם היא "זוהרת מכל" וההורים הם כמובן השמש והירח. השם מגלה לנו שאשתו של מינוס הייתה אלת השמיים. פוסיידון אל הים שלח שור לבן מהים למינוס, כדי שהוא יקריב אותו למענו (יש גרסאות שאומרות שזאוס שלח את השור). אלא שמינוס לא רצה להיפרד משור כה נפלא והוא הרג אחר במקומו. האל פוסיידון הזועם הביא לכך שאשתו פסיפאה תתאהב בשור ותקיים איתו יחסי מין (היא התחבאה בתוך פסל פרה מעץ) וכתוצאה מכך נולדה מפלצת שהיא המינטאור. האמן דדלוס בונה מבוך ענק שבו מחביאים את בושתו של מינוס.

לפי רחל פולק הפרה היא פרת השמיים (פרת השמיים קשורה לשביל החלב), והשם של המינטאור היה גם אסטוריוס asterios, כלומר הוא היה "מלך הכוכבים", בעלה של מלכת השמיים. תשע הוא מספר של האלה (תשעה חודשים) ושבע זה מספר הפלנטות הנראות נעות בשמיים, ולכן כל תשע שנים צריך להקריב שבעה בחורים ושבע בחורות. במקור זה היה להוליד שבעה בחורים ושבע בחורות, אלא שהיוונים עיוותו את הסיפור המקורי מכיוון שהם לא יכלו להכיל את פולחן האלה (גוף האישה), שנראה להם מפלצתי. המילה מבוך labyrinth משמעה גם גרזן כפול, סמלה של האלה. כך או כך, תזאוס הצליח להרוג את המינטאור בעזרתה של הנסיכה איראדנה, שהפכה לימים לאשתו של לא אחר מאשר האל דיוניסוס.

התרבות המינואית כחלק מסדר עולמי של תקופת הברונזה

את התרבות המינואית צריך להבין על רקע מה שהיה בעולם באותה תקופה, והכוונה במילה "עולם" היא לאגן הים התיכון, ולאו דווקא לסין או דרום אמריקה. זה היה אמצע וסוף תקופת הברונזה, זמן של שגשוג ומסחר בינלאומי, שעל הרקע שלו צמחה התרבות והממלכה המינואית, המינואים היו הסוחרים של מזרח הים התיכון, הם התמחו בבניית ספינות גדולות שיכלו לשאת עד 50 קוב סחורה (תכולת 3 משאיות) עם צוות של מעל 100 איש, הספינות שלהם הגיעו לאורך 35 מטר, והם הפליגו עם מפרש ובמידת הצורך עם משוטים כפולים וצוות של עשרות חותרים. למינואים היה משורים גדולים והם חתכו קורות עץ ארוכות, בעיקר של ברושים, שהיוו את שלד האניות חדשות והמשוכללות שלהם, כנראה שבעזרת אניות אלו הם הצליחו לחצות את הים ממזרח כרתים לאלכסנדריה (מרחק של יותר מ500 ק"מ) בכמה ימים, וזה נתן להם יתרון על אחרים שנהגו להפליג לאורך החוף מיוון ומערב תורכיה למצרים במשך כמה שבועות.

בזמן השיא של תקופת הברונזה התקיים מסחר בינלאומי מפותח וער, הגבולות היו פתוחים ואומות שיתפו פעולה זה עם זו, הדבר מתבטא בסיפורים על אברהם, בן זמנם של המינואים, שנולד באור כשדים, עבר לחרן, מהגר לארץ כנען, כרת ברית עם מלכי כנען (אבימלך מלך גרר), וירד למצרים. הסיפור מראה שהגבולות היו פתוחים. הכוחות המשפיעים במזרח הים התיכון היו הבבלים, החיתים, המצרים, ערי מדינה כנעניות כגון אוגרית, טרויה, המיקינים ביוון, ומבחינה מסחרית וכלכלית המינואים בכרתים. צריך להבין שהמסחר כלל גם מוצרים חקלאיים, וכך מצרים יכלה לספק חיטה לאימפריה החיתית, מוצרים חשובים אחרים היו יין, שמן, תוצרת תעשייתית כגון כדים, ובמיוחד נחושת ובדיל שהיו הבסיס לטכנולוגיה של התקופה (ברונזה). המינואים יבאו ויצאו את המוצרים הללו, ויש להניח שהיישובים שלהם במזרח האי הסתמכו על אספקת מזון (דגנים וקטניות) ממצרים, ולא מייצור מקומי.

הזית לא גודל טוב במצרים, ולכן שמן זית יובא מארצות אחרות, יותר קל וזול היה ליבא בדרך הים מאשר ביבשה וכרתים הייתה מקור קרוב וזמין יחסית, המצרים השתמשו במנורות שמן פשוטות ויכלו להשתמש גם בשמנים אחרים, אבל שמן הזית היה היחיד שלא משאיר אחריו פיח ובעל האיכות הגבוהה ביותר, ולכן העדיפו להשתמש בו במקדשים וארמונות, בנוסף לכך המצרים היו זקוקים לנחושת ובמיוחד לבדיל שלא קיים בארצם, שאלה גדולה היא מהיכן הגיע הבדיל של העולם העתיק, מכיוון שאין מכרות זמינים גדולים במזרח התיכון, ורק ברמה הארמנית יש קצת מכרות והרבה באפגניסטן, בדיל הוא מוצר הכרחי בייצור הברונזה שהייתה הבסיס לכלי העבודה של התקופה, וכנראה שחוסר בו הביא למעבר לשימוש בברזל (והתחלת תקופת הברזל), שהרבה יותר קשה לייצר אותו מצד אחד, אבל הוא נפוץ יותר מהצד השני. אחד הענפים העיקריים של הסחר המינואי היה נחושת (למשל מקפריסין) ובדיל. היו להם מושבות סחר ברחבי המזרח התיכון, כדים שלהם מוצאים בתל קשיש ליד חיפה, בתל דן, וכנראה שהייתה להם השפעה רבה בחבל אשר (אזור נהריה) שם נמצא קומפלקס בניינים (בכברי) המזכיר במידה רבה את הארמונות מקדשים בכרתים.

בזכות הספקת המזון ממקומות מרוחקים, העושר שהגיע מהמסחר, הזמינות של חומרי גלם וטכנולוגיות, וההחלפה והלמידה של ידע עם תרבויות אחרות, הצליחו המינואים להקים באי שלהם מערך של ישובים וארמונות מקדשים מתקדם ועשיר, וכך אנחנו מוצאים לאורך החוף, גם במקומות נידחים שכיום יש בהם רק כפרים קטנים, ערים של אלפי אנשים, נמלים, ארמונות מקדשים, אתרי קבורה, סדנאות מלאכה, ועוד. השרידים מאותה תקופה הם של בנייה מתקדמת, מורכבת, המסתמכת על מיטב הטכנולוגיה וההנדסה. כמו במצרים, לפני המטייל המשתהה המפעיל את הדימיון ומקדיש זמן לביקור באתרים ארכיאולוגיים שלאחרים אולי יהיו משעממים, מופיעה תמונה של עולם חי ומרתק, מפואר ואסתטי, מורכב ומסודר, תרבות ששגשגה והגיעה לשיאים של ישוב אנושי לפני 3000-4000 שנה

קראו מאמר – אתרי ביקור תרבות האלה והמינואים בכרתים

קראו מאמר על היסטוריה של יוון עצמה בזמן התרבות המינואית ולפני הופעתה – יוון הלא ידוע