אדריכלות מקדשים רוחנית במצרים

מצרים ארץ מקדשים

אין ספק שמצרים היא ארץ של מקדשים שאין כמותם בשום מקום אחר על פני כדור הארץ, שחלקם עומדים שלמים עד היום. רק מי שראה את מקדשי מצרים בעצמו יכול להבין על מה אני מדבר. מאות ספרים ואלפי סרטים ותמונות לא מעבירים בצורה מלאה את החוויה. מי שמבקר במקדשים מרגיש כי הם מלאי חיים, כמו נעזבו אך אתמול. אלה אינן עתיקות ארכיאולוגיות כמו בארץ, גיבובי אבנים מאובקות, אלא בניינים אדירים צבועים בשלל צבעים, שהכניסה אליהם היא כמו לתוך עולם מופלא ואחר. אם כך נראים מקדשי מצרים כיום וזו התחושה שהם מעניקים למבקר בהם, אני רק יכול לדמיין לעצמי כיצד הם נראו ואיזו תחושה הם העניקו פעם, כשהיו שלמים, צבועים ומטויחים, מלאים באלפי כוהנים וכוהנות, אלים וחפצי קודש.

נשאלת השאלה: מדוע כל כך הרבה מקדשים? בקומפלקס המקדשים בכרנך בלבד שירתו בשיאו 80,000 כוהנים. כמעט לכל משפחה במצרים היה כוהן במקדש, וזאת מבלי להביא בחשבון את האנשים שעסקו בחציבת הקברים ועיטורם, טקסי הקבורה, החניטה ופולחן המתים. האם הכול היה אמונות טפלות?

מרוב סבך ההסברים וההקשרים, קשה לעתים לראות את השאלה שזועקת לשמַיים במצרים העתיקה, והיא: מה גרם להם לעשות מה שהם עשו? מה גרם להם לבנות את המבנים האדירים הללו, לפאר, לקשט ולתפעל אותם במאמץ כה גדול?

כותרות העמודים במקדש בכרנך, לדוגמא, שקלו 70 טונות, ולא ברור איך העלו אותן לגובה 24 מטרים. האם הכול היה בכדי לפאר את הפּרעה? עניין של אגו? או שהם ידעו משהו שאנו לא יודעים?

אחת הסיבות שבגללן איננו מבינים את תרבות ומקדשי מצרים, היא שאנו חיים כיום בתרבות הומניסטית חילונית. עלינו להבין, שהתרבות בימי קדם הייתה תרבות מאגית דתית. המצרים הרגישו את הקדושה שהייתה במקדש, אנרגיה מסוג אחר שהייתה חשובה להם, ולכן הם בנו את המבנים האדירים הללו, בכדי שיהיה מקום לבוא ולהיטען בו. המצרים האמינו בקיומן של אנרגיות – אם תרצו תקראו להם אלים – והמקדשים נועדו לזמן אותם, בכדי שהברכה תשרה על הארץ. המקדשים היו ביתם של האלים, מקום קשר עם האלים והפעלת האנרגיות שלהם על ידי טקסים שניהלו הכוהנים והכוהנות.

במצרים מה שחשבת והרגשת נקבע על ידי החדר שבו היית, הלחש שאותו אמרת או אמרו עליך, הקמעות שלבשת, ובאופן כללי ברכתם של האלים. אין זה שלא היה מוּסר במצרים – נהפוך הוא, הם היו מוסריים ברמה מאוד גבוהה. אלא שמוסריות זו נבעה מכוח חיצוני שנקרא מאע’ת, הסדר של העולם והיקום, וצריך היה לנהוג לפיו. מה שקבע הוא מה שמחוץ לך, ולא מה שבתוכך. כיום אנו חושבים שלא משנה מה קורה בחוץ, מה שחשוב זה מה שקורה לנו בפנים, אנו בטוחים שיש לנו זכות בחירה ומכאן נובעת ההתנהגות המוסרית שלנו. אנו שואפים להתחבר לאלוהים דרך התחברות לאני הפנימי שלנו. אלוהים הוא בתוכנו ולא מחוצה לנו, אנחנו שואפים (ובצדק) לאהבה וחיבור שלא תלויים בדבר.

אבל לא כך חשבו במצרים: גורל האדם נקבע על ידי כוחות גדולים מאיתנו, שהקשר איתם היה דרך המקדשים. שלומה של הממלכה נקבע על ידי פעולות מאגיות שנעשו על ידי הפּרעה והכוהנים, באווירה מאגית כמו זו שהייתה במצרים. למקדשים היה תפקיד הרבה יותר חשוב מאשר אנו יכולים לדמיין לעצמנו כיום.

זאת ועוד, לפי התיאוריות האלטרנטיביות לעמים הקדמוניים, ובראש ובראשונה למצרים, היה ידע שאין לנו כיום בנוגע לסוג של אנרגיה שמופיע במקדשים ובו הם ידעו להשתמש. ומדוע זה לא ייתכן? הרי רק לפני מאתיים שנה לא ידענו על קיומו של החשמל ואיך לרתום אותו לצרכינו, ואם היה בידי המצרים המדע המתקדם הזה, אולי זה מה שגרם לבניית המקדשים ותחזוקתם?

התיאוריות האלטרנטיביות טוענות שהמצרים ידעו ליצור אטמוספרה שונה מזו של היום; כיום האוויר הוא מבודד, בעוד שבמצרים הוא היה מוליך למחצה – לאטמוספרה היו תכונות של מוליכות אנרגטית, רוחנית, מחשבתית. משמעות הדבר היא אפשרויות חדשות בתחום הטלפתיה, הזזת חפצים, יכולות על חושיות, ואפילו תפקוד כללי של המערכת האנושית. האטמוספרה השונה נוצרה בעזרת תחנות כוח אנרגטיות, המתייחסות לסוג אנרגיה שאיננו מכירים כיום, והפירמידות והמקדשים שימשו כתחנות כוח כאלה.

זאת ועוד, חלק גדול מהמאגיה המצרית, מהטקסים והחגים השנתיים שהפעילו את הדרמה הקוסמית של הלידה המחודשת של האדמה והעולם, התרחש במקדשים. את העולם צריך היה לברוא בשנית, לא הספיקה הפעם הראשונה. לצורך כך היו כוהנים וכוהנות, נביאים ונביאות, מנגנים, מנגנות ורקדניות, סופרים וחרטומים – מגוון בעלי תפקידים. המקדש היה מקום האי הראשוני של הסדר הקוסמי העולה מן הנון, התוהו הקדמוני, שבתוכו מצויים עקרונות ה”נטרו”, העקרונות הקוסמיים שלפיהם העולם מתנהל.

מבנה המקדש המצרי

לרוב המקדשים במצרַים יש תבנית דומה, שנתנה את השראתה גם לבית המקדש בירושלים ולמקדשים עתיקים אחרים ברחבי העולם העתיק. המקדש בנוי בצורה של “בבושקה” רוסית, דבר בתוך דבר בתוך דבר, כשהקדוש ביותר נמצא בפנים. יש מדרג של קדושה מהחוץ לפנים, והבדלה בין קודש לחול. המקדש סימל את מעשה הבריאה, עליית האי הראשון מתוך התוהו הקדום וכינון הסדר האלוהי, אך בו-זמנית – גם את הגוף האנושי.

אל המקדש מובילה שדרה, דרך תהלוכות קדושה, אשר מתחילה במזח הקשור לתעלה המוליכה אליו מהנילוס. לתעלה זו היו גם שימושים דתיים, לצורך תהלוכות של האל והפלגות שלו על הנילוס, וגם שימושים מעשיים, לצורך הבאת חומרי בניין. השדרה מרוצפת, ובממלכה הקדומה אף הייתה מכוסה בגג. לאורכה יש בדרך כלל ספינקסים עם ראש אדם או ראש חיה הקשורה לייחוד המקדש. ספינקסים אלו, לעתים עם פסל אדם או אל בין כפותיהם, משמשים להגנה אוקולטית (אנרגטית) על המקדש.

מסביב למקדש חומה עשויה לִבני בוץ, לעתים בעובי עשרה מטרים. מטרת החומה הינה הגנה סמלית והפרדה בין הקודש לחול, בין התוהו בחוץ לבין הסדר והמשמעות שבתוך שטחי המקדש. לחומות מקדשים במצרים יש מאפיין ייחודי של חלקים קמורים וקעורים, ונוצרה בהם תבנית גלים. לפי חלק מהחוקרים, מבנה זה מסמל את המים הראשוניים. המקדש עצמו הוא האי הראשוני שעולה וצץ מתוך המים.

לפני הכניסה למקדש יש שני “פילונים” (Pylon), מבני ענק רחבים, גבוהים וצרים, הבנויים בתבנית ההירוגליף המצרי של המילה “אופק”, והשמש הזורחת מעליהם מאירה את המקדש הפנימי המופרד מהעולם החיצוני. זהו האופק הכפול של אל השמש רע או הורוס – כפול במובן של פיזי מצד אחד ורוחני מהצד השני.

לפני הפילונים יש, בדרך כלל, אובליסקים.[1] לפעמים אנו מוצאים מחוץ לפילונים פסלים גדולים של הפּרעה, או של האל הקשור למקדש. הפסלים יושבים או עומדים, כאשר תמיד יש זוג פסלים לפחות, ולעתים אף מספר פסלים רב יותר.

הפילונים עצמם הם מקום מעבר בין העולם החיצוני לעולם הפנימי, בין חול לקודש. לכן מצוירות עליהם בדרך כלל סצנות קרב, ופופולרית במיוחד היא הסצנה שבה הפּרעה מכה במקל או בחרב קצרה אויב כורע, שאותו הוא תופס בשערותיו. דבר זה לא נעשה בכדי להלל את גבורתו של הפּרעה, אלא כאמצעי הגנה אנרגטית (אוקולטית) כנגד השפעות שליליות. בפילון היו תקועים מוטות עם דגלים ענקיים שעליהם קמעות, ויש אומרים שחלק מהדגלים הגיעו לגודל 60 מטר ומשקל 5 טון!

שער באמצע הפילון מוביל אל החצר הפנימית של המקדש. חצר זו הייתה מורכבת, בדרך כלל, מרחבה מרוצפת גדולה ובמרכזה, קצת הצידה מהציר המרכזי שלה, מזבח לקורבנות ומנחות. בקצה הפנימי של החצר היה מעבר אל אולם עמודים גדול, ומשני הצדדים האחרים היו אכסדראות מקורות עם עמודים. לעמודים היו בסיס וכותרת, ושמות החצר ותפקידה נגזרו מסוגי העמודים ופסלי האלים שהיו בה.

החצר הייתה מקום מפגש בין סגל המקדש לציבור הרחב, שהורשה להיכנס לשם באופן חופשי בשעות הביקור. לעתים הייתה קבלת קהל מיוחדת לצורכי בקשות, ריפוי, ייעוץ, וכו’.

מזמן הממלכה התיכונה מתחיל הקהל להשאיר פסלים פרטיים בחצר. האמונה המצרית הייתה שהנפש יכולה לשכון בפסל של האדם, ולכן השארת פסל במקדש יכלה להיות ברכה גדולה, שכן משמעות הדבר היא נוכחות מתמדת במקום הקדושה. מבקרי החצר נתבקשו על ידי יוצרי הפסלים לבטא את שמם ולהגיד נוסחת קסם. עם הזמן הצטברו יותר מדי פסלים בחצר החיצונה, ואז הכוהנים היו מעבירים חלק מהפסלים לחדרים מתחת לרצפת החצר.

השלב הבא במקדש המצרי ובדרך אל הקדוּשה היה אולם העמודים הגדול, שאליו רק הכוהנים הורשו להיכנס. בתוכו הייתה דרך שהובילה אל החדרים הפנימיים, לקודש הקודשים. העמודים היו לרוב עם כותרת פפירוס או לוטוס, ועליהם תמונות דתיות של המלך. ישנן כמה סברות לגבי משמעותם של העמודים. במצרים נחשבו השמַיים לנתמכים על ידי עמודים. לפי הסבר אחר, העמודים היו קני צמחים והאולם כולו הוא הביצה הראשונית שמתוכה עלה האי הראשון, שסומל על ידי קודש הקודשים.

באופן כללי, הציורים על קירות המקדש שיקפו את מה שקרה במקום שבו צוירו. בחצר מצויר הפּרעה מקריב קורבנות ומנחות, כשהוא לבוש בבגדים מלאים, ואילו באולם העמודים הוא כבר חצי ערום, רק עם בד סביב מותניו, והדבר מצביע על עלייה במִדרג הקדוּשה.

האולמות השונים במקדש המצרי היו מחוברים על ידי דלתות, והדלתות היו בדרך כלל מעץ מכוסה במתכת כלשהי: נחושת, ברונזה, זהב, כסף, אלקטרום. היה מעבר ממתכת פשוטה כגון נחושת בחוץ – אל מתכת אצילה כגון זהב וכסף בקודש הקודשים. האלקטרום, שהוא סגסוגת של זהב וכסף, ציפה אובליסקים ו/או חפצים מקודשים כגון אבן הפירמידיון או סירת האל.

על הדלתות היו ציורים של המלך בפעולות טיהור פולחניות, לרוב בעזרת קטורת, או משהו הקשור לחדר שאליו נכנסים. הדלתות סימלו סף כלשהו, מעבַר לעולם אחר, למצב אחר. המפתן של הדלת היה מקום חשוב מאוד בתהליך המעבר מחוץ לפנים, ופתיחת הדלת סימלה את פתיחת שערי השמַיים.

בנוסף לדלתות עבור הכוהנים היו גם דלתות אכזב למעבר הרוחות, ה’בה’ וה’קה’ של האלים. היו אלה דלתות מדומות ששימשו כפתח כניסה של האלים לעולם הפיזי של בני האדם. פסלי האל נחשבו למקום שדרכו יכול האל להתגלות, להופיע – שער בין העולמות.

בחלק הפנימי ביותר של המקדש נמצא קודש הקודשים, שהיה עשוי לרוב מגרניט, המסמלת את יסוד האש, ובפרופורציות שלו נמצא יחס הזהב המפורסם. קודש הקודשים נחשב לאי הראשוני היוצא מתוך התוהו, וגם להמשך של השמַיים, המקום שממנו זורחת השמש. הוא הוקדש לאל של המקדש.

רק הכוהן הגדול יכול היה להיכנס לקודש הקודשים, ואם נכנס אליו מישהו אחר – המקדש נחשב לטמא והיה צורך להתחיל מההתחלה את הכשרתו ואת הקדשתו, שכללה טקסים מאגיים וטיהור של הכוהנים.

בתוך קודש הקודשים היה בדרך כלל היכל קטן ובו פסל האל. לעתים, כשלא היה היכל, שכן האל בתוככי הסירה השמימית שהועמדה על מעמד גבוה. ההיכל הקטן היה מעין ארונית, הבנויה בדרך כלל מעץ מצופה זהב. בתוככי הארונית היה פסל של האל –­­ לעתים הפסל היה גדול ולעתים קטן, ופעמים רבות הוא היה מעץ מצופה זהב, או במקרה של אלי ירח – מצופה כסף. הירח נתפש כמופיע דרך מתכת הכסף, בעוד הזהב נחשב לבשרם של האלים ומייצג של השמש. הפסלים היו מקושטים בלפִּיס לזולי (אבן חן בצבע כחול), שנחשבה לשְׂערם של האלים, ועיניהם צוינו על ידי אבני חן מסוגים שונים. הכוהנים שירתו את האל שלוש פעמים ביום.

מסביב לקודש הקודשים היו הרבה חדרים ששימשו כמחסנים לבגדי הכוהנים, בגדי האל, מזון לאל ועוד. חדר אחד שימש לאחסון הסירה המלכותית, אמצעי התחבורה של האל – סירה סמלית שבה יכול היה פסל האל לנוע, נישא על כתפי הכוהנים. לעתים היו קודשי קודשים ומזבחות לאלים האחרים הקשורים למקדש או השוכנים בו (האלים נהגו להתארח אחד אצל מקדשו של השני). בנוסף לכך היו הרבה חדרים סודיים: קריפטות מתחת לרצפה, חללים המוחבאים בקירות, ועוד. יש הסוברים ששם היו מתחבאים או שוכנים כוהנים שהיו מדברים בשמו של האל או מתנבאים, ושחדרים אלה שימשו להחבאת אוצרות.

גם לגג היה תפקיד חשוב במקדשים. הוביל אליו גרם מדרגות ובו מצוירות השיירות העולות אליו. בגג היו עורכים טקסים עם דמות האל, הקשורים לשמַיים או לשמש. למשל, העלאת הורוס לגג מקדש אדפו לצורך התאחדות עם גלגל השמש בזמן הזריחה.

אחד החדרים המובילים אל קודש הקודשים היה חדר פולחן ובו מזבח למנחות. לעתים המזבח היה בתוך קודש הקודשים עצמו. פעמים רבות המזבח היה גוש אבן מרובע, לעתים בזלת או גרניט שחורה. בתמונות המלוות את המזבחות נראה בדרך כלל המלך כורע לפני האל כשהוא מגיש מנחות, והטקסט מספר שהאל נותן לו דבר-מה בתמורה.

המצרים חשבו תמיד על כל מושג בליווי ההפך שלו: למשל, התרחבות לא יכולה להיות קיימת מבלי התכווצות. לכל דבר יש שני צדדים. מכאן הגיעו המצרים להגות של תנועה הדדית: לא תיתכן תנועה בכיוון אחד מבלי תנועה בכיוון ההפוך. בטקסי ההיטהרות במקדש הכוהן היה מטהר את צלם האל ועל ידי כך מיטהר בעצמו. הטיהור של הורוס היה הדרך לטיהור של המקדש וכינון סדר בעולם. הפולחן במקדש חידש את מעשה הבריאה.

מאחורי קודש הקודשים הייתה דלת מדומה, ששימשה ליציאתם וכניסתם של האלים. מאחוריה  נמצא לפעמים חדר “האוזן השומעת”. בחדר זה היה פסל נוסף של האל, ולעתים רק פסל של אוזני האל, ואליו יכלו האנשים הפשוטים להיכנס בכדי להפנות אליו את בקשותיהם ותפילותיהם.[2] מאחורי הקיר של חדר האוזן השומעת היה לעתים כוהן, שדיבר בשמו של האל לאנשים הפונים אליו. התפילה הנפוצה ביותר הייתה לבריאות והתאוששות ממחלה.

ליד מבנה המקדש היו בדרך כלל מבנים משניים. אחד מהם הוא בית הלידה, המקושר ללידתם המסתורית והמופלאה של האלים, וללידתו האלוהית של הפּרעה. זה היה מקום שאליו באו נשים בכדי ללדת, וגם כדי להיכנס להריון.

מבנה נוסף היה מעין בית חולים הנקרא סנטוריה. בבית חולים זה ריפאו באמצעי קסם ובאמצעים מעשיים גם יחד. אחד האמצעים המעניינים ביותר היה חלימה. החולים התבקשו לישון במקום המקדש, ועל ידי כך לקבל הדרכה בחלומותיהם לגבי התרופה לבעיותיהם.

חלק חשוב מהמקדש היה “בית החיים”. זה היה מרכז החניכה והלימוד האזוטרי של המקדש, האוניברסיטה של מצרים העתיקה, שם כתבו, שמרו ולמדו את הטקסטים הקדושים. הכוהנים של בית החיים היו מעורבים בהשגחה והַכְוונה של קישוט המקדש.

מבין המוסדות במצרים העתיקה נותר בית החיים החידה הבלתי מפוענחת הגדולה ביותר. במקום זה הוחזקו ספריו של תחות ושאר הטקסטים הקדושים – הייתה זו ממלכתו של תחות, שנקשרה למאגיה, אסטרונומיה ורפואה, ושם היו סודות החרטומים.

צמוד לבית החיים שכנה הספרייה. חלק ממנה שימש לתכתובת חולין ואדמיניסטרציה, כולל כלכלת המקדש, וחלק היה ספרי קודש. המקדשים היו מפעלים כלכליים אדירים ובעלים של חלק גדול מאדמת מצרים. ברבים מהם היו ממגורות חיטה, מחסנים, בנייני מגורים, ועוד…

לעתים כחלק ממערך המקדש נמצא נילומטר למדידת גובה הנילוס וההצפה השנתית.

לרוב המקדשים היה אגם מקודש כחלק מן המכלול שלהם. לאגם היה הן תפקיד מעשי, כמקום רחצה והיטהרות של הכוהנים לפני היכנסם לקודש הקודשים – והן תפקיד סמלי, כמייצג את המים הראשונים.

מכל שנכתב עד כה, אנו רואים שהמקדש המצרי הוקדש באופן שאין להרהר אחריו למקרוקוסמוס היקומי ולמיקרוקוסמוס האנושי. מטרתו הייתה לעזור בהתקדשות האדם והארץ, ולתחזק את מעשה הבריאה הראשוני בבריאה מתמדת, המתרחשת במקום שהוא ציר (מרכז) עולם. לצורך כך היה צריך לבנות אותו לפי תכנון אלוהי ובדרך מיוחדת.

איך היו בונים מקדשים

המקדש המצרי הוא מעין מרכז עולם קדום, שבו העולם נברא כל הזמן מחדש ומשקף במבנהו את מיתוס הבריאה, את התגבשות הגבעה ההיולית מתוך מי הנון, את היווצרות הסדר מתוך התוהו, האור מתוך החושך, את היווסדות הארץ הקדושה. אופן הקמתו משקף הוויה זו.

המקדשים הקדומים הוקמו בנוכחותו של תחות אל החוכמה, סשאת – גברת הספרים, אל הבנייה אוגדוד, ותאנן – האל הבורא הבכור. פנים המקדש תוכנן על ידי תחות וסשאת. עד השושלת החמישית, רוב המקדשים היו קשורים לפולחן הורוס ולפעולות הקשורות לתחיית המתים,[3] שמטרתן לשקם את האדמה ולהביאה למצבה הטרום-קיומי, שבו היה אופייה קדוש.

טקס ההקמה של מקדש כונה “משיכת החבל”. תחות דיבר ואמר: “באתי לכאן בצורתי האמיתית על אדמת ההקמה של המושב הגדול של הראחת. גרמתי לכך שהמימדים הארוכים יהיו טובים, ושנשמתו תהא מדויקת, וכן שכל המידות שלו יהיו על פי הנוהג. על כל בתי התפילה להיות במקום בו עליהם להימצא, ועל ההיכל להידמות לשמַיים”.

פרעה הוא אשר קבע את גבולות המקדש. הוא הביא יתדות לארבע הפינות וחיבר אותן בחבל: “ידיו היו על המוט, הוא אחז בחבל יחד עם סשאת כדי להרכיב את בית התפילה על פי הנוהל”. בנוסף על כך היה עליו לכונן את האוריינטציה הכוכבית של המקדש. ידוע לנו כי המרחרת – מכשיר הידע הנראה בצורת מטוטלת – היה חלק מהטקס.[4]

פרעה קבע את ארבעת הצדדים של הקירות הסוגרים. על כל פעולה חזרו ארבע פעמים. התלם הראשון נחרש ארבע פעמים, הלבנה הראשונה הוכנה, כביטוי לאחדות הארץ והמים, ארבע פעמים.

בחירת חומרי הבניין של המקדש הייתה עניין של הקבלה סמלית:

אבנים וולקניות – דיוריט, בזלת, סיניט וגרניט שחורה או אדומה – היו בשימוש באובליסקים, בפירמידיונים ובקודש הקודשים, מפני שסימלו את עקרון האש.

אבני חול עשויות אדמת סחף סימלו את עקרון האדמה.

אבני גיר שכונו אבנים לבנות סימלו את עקרון האוויר.

אבן בלתי שרופה שנוצרה מבוץ הנילוס כונתה “הנישואין בין האדמה והמים” וסימלה את עקרון המים, או את אוסיריס.

לאחר סיום הבנייה התקיים טקס הענקת שמות למקדש, ולאחריו פסטיבל (או טקס) ההכנסה בסוד החוכמה. לאחר השלמת המבנה הפיזי היה צריך לזמן את האנרגיה של האלים ולקומם את המקדש הרוחני, המקביל לזה הפיזי, בשמַיים.

מקדש לוקסור

דוגמה לאדריכלות מקדשים מקודשת הוא מקדש לוקסור, הנמצא סמוך לכרנך בגדה המזרחית והוקדש גם הוא לאמון, אולם לפן אחר שלו הנקרא מין-אמון. ההבדל בין אמון של מקדש כרנך למין אמון של מקדש לוקסור הוא באיכות ההגשמה של העיקרון הלא מוגדר: “זה ששמו חבוי”. במקדש לוקסור גדל המלך פּרעה, ובו התקיימו טקסי התחדשות מלכותו.

האל העליון בשם אמון-רע, שמתואר במצב הליכה, הוא נשמת החיים החיונית שחיה מעבר לכל הדברים, המבטא את היבט השמש והסדר של הבריאה כפי שמופיע במקדש כרנך. תחת השם מין-אמון הוא מופיע במקדש בלוקסור בצורה אחרת, מיוצג כאל עומד, חנוט, ועם זקפה (מכאן אולי המילה – מין), ידו מורמת עם שרביט, ועל ראשו שתי נוצות גבוהות. מין אמון מבטא את האנרגיה שמאחורי השמש, האנרגיה של ההתעוררות המינית כפי שהייתה לאוסיריס המת. האדם ההולך מבטא את התנועה ביקום, ואילו האדם עם הזקפה מבטא את האנרגיה הסמויה, הגורמת לדברים לגדול מבלי שיעשה שום דבר.

אל מקדש לוקסור היו משיטים בסירה הקדושה את פסל האל אמון פעם בשנה, בחג החשוב ביותר של המצרים (פסטיבל האופֶּט), שם הוא היה שוהה כעשרים יום, במהלכם הוא היה איחוד בין אמון של כרנך לבין מין אמון של לוקסור, שבעקבותיו הייתה מתרחשת תחייתו הראשונה של אוסיריס והתחייה השנתית של מצרים. בין מקדש לוקסור וכרנך הייתה שדרה של ספניקסים (מרחק 1.5 ק”מ) ומקומות פולחן, ולעתים נערכו תהלוכות דתיות בין שני המקדשים.

ישעיה לוביץ היה חוקר בעל רקע אלטרנטיבי (חבר בתיאוסופיה ובארגונים אוקלטיים נוספים) שחקר את תרבות מצרים במשך עשרות שנים. הוא חי 15 שנה בלוקסור (1936–1951) והקדיש את זמנו לחקירת המקדש שם. לפי דבריו, המקדש מייצג את דמות האדם השלם, והוא ספר ומקום להתפתחות רוחנית.

בספרו החשוב על המקדש בלוקסור (R. A. Schwaller de Lubicz, The Temple in Man) טוען לוביץ שבמצרים היו מקדשים שונים שהוקדשו לפונקציות שונות של תפקוד הפּרעה או הממלכה. המקדש באדפו היה מקום של הולדת המלך, המקדש בכרנך היה המרכז השלטוני, וכל המכובדים היו באים לשם מכל קצוות הארץ. המקדש בלוקסור היה המקום בו גדל המלך לעתיד. היה מתאים לקבוע את מיקומו במרחק שני קילומטרים ממקום שבתו של הפּרעה, אביו, שכן הדבר אִפשר מצד אחד התבודדות, ומצד שני פיקוח מקרוב, ולכן יש שדרה של ספינקסים בין שני המקדשים, המכריזה על הקשר ביניהם.

הדבר מסביר גם באופן בסיסי מדוע היה צורך בשני מקדשים, ומדוע במקדש האחד האלוהות היא מין אמון, בדמותו הפאלית של האל אמון, המסמלת פריון ויצירה, ואילו במקדש השני האלוהות היא אמון בצורתו הבוגרת, בצורת הנסתר. אם הפּרעה גדל במקדש לוקסור, זה מסביר את הסיבה מדוע הוא חזר לשם מדי שנה במסגרת הפסטיבל השנתי. היה זה בכדי לחדש את כוח מלכותו, נעוריו, להתחבר לחינוך שבזכותו נהיה מה שנהיה, ולהזכיר לעצמו מי הוא ומנין בא.

לפי לוביץ, בכניסה למקדש לוקסור יש פסל של פּרעה עומד. פסל זה הוא המפתח להבנה של כל המתחם. אם מניחים את הפסל בפרופורציה למבנה, מקבלים את תפקיד החלקים השונים של המקדש.

המבנה המאורך הוא בדמות פּרעה עומד, כזה הנראה בכניסה. אלא שבחלק מהמקדש זו תמונת פרופיל (בראש) ובחלק מהמקדש תמונת חזית (חזה), כך שזה לא נראה כך במבט ראשון. (האמנות המצרית משתמשת בשתי נקודות המבט הללו במקביל באותה הדמות).

החלקים השונים של המקדש לא עמדו בפני עצמם, אלא היוו חלק ממערכת גדולה שביטאה את אמיתות היקום ומעשה הבריאה מצד אחד, ואת מבנה גוף האדם מהצד השני. שני הדברים נחשבו כקשורים זה לזה ונובעים זה מזה.

לוביץ מצא עיצוב של פרצוף ענק על הריצוף בקודש הקודשים של המקדש ובחדרים שסביבו. המקדש המכוסה שקודש הקודשים הוא חלק ממנו (מקום סירת האל) סימל את הראש האנושי. קודש הקודשים עצמו מוקם בכניסה לחיך, המקום שדרכו נכנסים לגוף אוויר ונשימה וממנו יוצאים קולות. הקול נחשב בימי קדם למקודש וביטא תדר קוסמי. מילים לא היו חיבור פונטי סתמי, אלא צליל שביטא אמת, ומכאן משמעותם של צלילים ומילות קסם כמו “אבראקדברה”.

זאת ועוד, התפישה המצרית אמרה שהאלוהות לא נושמת כמו בני אדם רגילים. אם האלוהות לא נושמת, היא גם לא יכולה לדבר, ומכאן שגם לא לשמוע באופן רגיל. במקום זאת, האלוהות קולטת דברים דרך האוזן הפנימית, שבה מצויה השמיעה האמיתית. על פי לוביץ, קודש הקודשים ממוקם בחיבור הקיים בין החיך לתעלות האוזן הפנימיות, והוא מאפשר מעין פמפום של לחץ האוויר בחיך, המגביר את הלחץ באוזן ואת התפישה הפנימית.

הדמות של הראש על הרצפה בקודש הקודשים נחתכת (הבניין מסתיים) במקום המצח והרקות, היכן שהיה סרט סביב ראשו של הפּרעה (וגם סביב ראשו של מין אמון). רצועת הקשירה שסביב ראש הפּרעה הצביעה על ההבדלה בין שני חלקים של המוח, וממנה יצא נחש האוראוס, קרינה של אנרגיה הורסת ששמרה על הפּרעה מכוחות שליליים.

המוח האנושי, מבחינת המצרים, נחלק לשני חלקים: החלק העליון, מקום שם ישנן אונות המוח, נחשב למוח ה”אדם”, הקשור למודעות ולתפישה דואלית, שנועדה לחזור לבוראה, לאחדות של היקום, אך מפצלת את העולם לשניים. מוח זה היה קשור לחיפושית, שבמבט מלמעלה נראית כמו כיפה של גולגולת. מעל מוח זה נמצא הכתר שהצביע על התפקוד האינדיבידואלי של האדם. זה מסביר גם את כל נושא הכובעים במצרים.

החלקים התחתונים של המוח היו קשורים הן לתפקודים הפרימיטיביים, הראשוניים, הקמאיים של האדם, אך גם להתפתחות האדם השלם, המתאחד עם בוראו. חלק זה הוא כעין גביע (הגביע הקדוש) בו מתרחשת מודעות יקומית ובו קיימים הנטרו (עקרונות קוסמיים), ואף בלוטת האצטרובל, מקום ההתפתחות הרוחנית. החלק של הראש הנמצא על הרצפה בקודש הקודשים של המקדש בלוקסור הוא החלק התחתון.

במוח שלנו יש דמות אדם הפוך. התפקודים של ראייה ושמיעה נמצאים בתחתית המוח, ואילו תפקודי הרגליים ממוקמים בראשו. התפקודים הבסיסיים של ראייה ושמיעה יישארו איתנו גם אם נחתוך את כיפת גולגולת ראשנו. המטרה של המוח הגולגולתי היא לאפשר לנו את חוויית הייסורים, הניסיון, בכדי לעבור סובלימציה (התעדנות החומר). המטרה של המוח התחתון היא לחבר אותנו לארכיטיפ האדם הראשון. המקדש בלוקסור נחתך, כאמור, במקום רצועת הראש של הפּרעה, מעל לרקות. על כן, האיש שבמקדש בלוקסור הוא האדם הקדמוני, השלם.

לפי לוביץ, במקדש לוקסור משולבות כמה מערכות של מדידה וכמה מערכות של התכוונות, אוריינטציה. ישנם בו כמה מודולים של בנייה. בפסלים המצריים העומדים ישנו קו המחבר בין האוזן (גזע המוח) לבין בסיס כף הרגל (העקב). זהו קו היציבות. במקדש של לוקסור יש קו מקביל הנקרא “הקו של אמון”, המחבר בין הנָאוֹס (Naos) – קודש הקודשים המוקדש לאמון – לבין הקפלה של אמון, הנמצאת ליד הפילון (מבנה הכניסה) המערבי. הפילון המערבי נחשב בהקבלה לגוף האדם לכף הרגל השמאלית, ואילו קודש הקודשים, כפי שהראינו קודם לכן, נקשר לתעלות האוזן. ואכן, במקום בו קו היציבות של אמון מגיע לפילון ישנם שני עמודי דג’ד, המהווים סמל של יציבות. שני עמודים דומים נמצאים בצד השני של הקו.

קו נוסף בפיסול מצרי הוא קו ההליכה, המחבר בפסלי הדמויות ההולכות את העין והמצח (המוח הקדמי) עם קצה האצבעות – האגודל של כף הרגל הימנית. קו זה מחבר חלקים אחרים של המקדש. לוביץ מראה איך חלק מהמקדש בלוקסור בנוי בהתייחסות לקו היציבות של אמון, ואילו חלק אחר בנוי בהתייחסות לקו ההליכה. זאת ועוד, הצד המערבי והמזרחי של המקדש אינם שווים, מכיוון שהשפעת השמש בזריחה ובשקיעה נחשבה לשונה, ולכן השתמשו בהם במידות שונות. זאת אומרת שהקוביט (יחידת המדידה של מצרים העתיקה, ששווה באופן כללי ל-52 ס”מ) של המערב היה שונה מהקוביט של המזרח.

לפי לוביץ, ברצפה של המקדש בלוקסור מסומנים שלושה קווי התייחסות שלפיהם נבנה המקדש. במקומות שונים על גבי הקירות מסומלים הקוביטים, שלפיהם השתמשו במדידות באותו אזור. יחידות המדידה השתנו באותו מקדש ממקום למקום, וכן בין מקדשים למקדשים, אך הן תמיד התבססו על איברים בגוף האנושי, כמו האמה או פדום – האורך של רוחב הידיים – מידות שקיים אף קשר בינן לבין מידות כדור הארץ.[1]

לפי לוביץ, כל אבן וכל תבליט במקדשים נמצאים במקום המדויק שלהם. נכון הוא שהמקדש נבנה במהלך חייהם של כמה פרעונים, אך כולם בנו לפי אותה תוכנית אב. גם מה שנראה לנו כסטייה לכאורה, הוא מכוון. הרבה מהתמונות בצד אחד של הקיר, מפורשות – ולעתים גם מושלמות – על ידי התמונה שבצד השני.

המקדש בלוקסור הוא בדמות אדם ואפשר לראות זאת בצורה הבאה:

הכניסה היא מבעד לשני פילונים שמקבילים לכפות הרגליים. על המזרחי שבהם תמונה של תשעה רוכבים על תשע מרכבות. אלה מסמלים את תשע הקשתות שלרגלי פּרעה – תשעה סיבים עצביים.

החצר הראשונה מסמלת את אזור השוקיים.

הברכיים הן במעבר לאולם העמודים הגדול: במעבר ישנם שני פסלים של תות ענח’ אמון ואשתו יושבים – הפסלים היושבים מסמלים את הברכיים.

אולם העמודים הגדול מסמל את הירכיים. באולם זה ישנם שבעה עמודים בכל צד, שכותרתם פתוחה. בקירות אולם זה ישנם ציורים של מסע הספינה המלכותי של אמון, שהיה נישא מדי שנה מהמקדש בכרנך אל לוקסור, ואכן המלך והשיירה היו נכנסים למקדש דרך פתחים וחדרים צדדיים של אולם זה.

הקיר והפתח המבדילים בין אולם העמודים הגדול לבין החצר הפנימית מקבילים לאגן בדמות האדם היקומי. באזור זה היה צריך להימצא איבר המין, אלא שאיבר המין בציורי מין אמון נמצא באזור הטבור, מחלק את גוף בפרופורציית יחס הזהב – פִי (Φ), ועל ידי כך רומז שהאל יוצר את עצמו, ואיננו תוצר של רבייה מינית. על הקיר שמפריד את החצר הפנימית ואולם העמודים הגדול, בצד המזרחי, ישנו ציור של מין אמון פאלי שנותן את הפרופורציות האמורות.

החצר הפנימית היא אזור הבטן.

אולם העמודים הסגור הוא תחילתו של אזור החזה, והריאות מסומלות על ידי כך שבתחתית העמודים ישנו סמל של סהר ירח, ועל ידי כך שהעמודים הם עמודים עם תחתיות נשיות – פרחי לוטוס פתוחים.

מאולם העמודים מובילה שדרת מרצפות רחבות אל קודש הקודשים. שדרה זו מסמלת את צינור הנשימה – וכאמור, קודש הקודשים הוא הראש.

היחס שבין הראש הנמצא על רצפת המקדש הפנימי לבין שאר המקדש הוא אחד לשבע – זהו היחס המצוי אצל נער בן שתים-עשרה,[2] והוא מראה שהפּרעה גדל במקדש לוקסור עד גיל שתים-עשרה, גיל שהיה משמעותי עבור המצרים כמו גם עבור תרבויות אחרות, וסימל את הִפּתחותם של כישורים חדשים וגבוהים באדם והיווצרותה של אפשרות חדשה בחייו.

כוהני מצרים ופולחניה

במקדש מצרי היו כמה סוגים של כוהנים:

הכוהן הגדול היה בראש פירמידה. הכינוי שלו בממפיס היה: “העומד בראש בעלי האומנויות”. הכינוי שלו במקדש אמון בכרנך היה: “הוא אשר מתיר להביט באל הגדול. זה אשר של רע – הוא אשר גדולתו היא בהתבוננות”.

הכוהן הגדול היה מומחה בתחום ידע מסוים, בהתאם לאל הפטרון שבשירותו פעל. הכוהנים של האלה העקרבית התמחו בטיפול בעקיצות ארסיות, הכוהנים של האל אמחותפ – הסופר האלוהי – עסקו באומנויות הריפוי. החונטים היו כוהנים של אנוביס. הכוהנות של חתחור התפרסמו בזכות המזמורים והמחולות המקודשים שלהן.

מתחתיו היה מעמד של כוהנים, שכונו “אבות האלוהים”, לאחריהם – הנביאים שגילחו את כל שערות גופם ולבשו לבן, ולאחריהם – בעלי הספר, שהיו מגולחים וקושטו בגלימת נמרים. הם מילאו תפקיד חשוב בכל הטקסים במדינה ובפולחני המסתורין, והוכנסו בסוד בית החיים. רק כוהנים כגון אלו חיו באופן מלא במקדש. הם יכלו להיות נזירים או נזירות.

הכוהנים עטו נוצות אשר העידו על דרגתם. בכל מקדש היה כוהן מיוחד שהיה אחראי על ההלבשה האישית של האל, כוהן שהיה בקיא בלוח השנה, כוהנים מפענחי חלומות, כוהנים שהיו אחראים לטקסי הלוויות וכונו “הם קה” – “פותחי הפיות”, וכוהנים מיוחדים שעסקו באסטרונומיה.

בנוסף אליהם, היו הרבה כוהנים וכוהנות מדרגות נמוכות שנקראו הכוהנים הטהורים – ווב (wob). הם חולקו לקבוצות בעלות תחומי התמחות ספציפיים – אסטרולוגים, מלומדים, רקדניות ומזמרות, אשר שירתו על בסיס מתחלף, כשהם גרים במקדש חודש אחד מכל ארבעה, וכך אף הכוהנים שביצעו את שירותי הדת הפחות חשובים, כגון נושאי החפצים המקודשים, אומני המקדש, ועוד. בזמן השירות שלהם, הכוהנים הנמוכים חיו חיי טהרה, אבל מחוץ לתפקיד הם חיו כמו כל אדם אחר.

במקדש בכרנך היו בשיאו 80,000 כוהנים, הנחלקים ל-125 בעלי תפקידים.

הכוהן הראשי בכל מקדש היה רוחץ רחצה מטהרת עם עלות השחר, ונכנס ביחד עם כתריסר כוהנים בשער המקדש. הם היו עוברים אל החצר הפנימית, אולם רק הכוהן הגדול יכול היה להיכנס לקודש הקודשים, שובר את חותם החימר שבדלתותיו ופותח את הדלתות כשהשמש עולה מעל האופק, כך שקרני השמש תיפולנה על פסל האל. דמות האל הייתה קטנה במעט מאדם. הכוהן היה משתחווה לפני הדמות, מתפלל ומזמר מזמורים, ומטהר את האוויר עם קטורת. לאחר מכן הוא היה מוציא את הדמות מהגומחה שלה, מוריד את בגדיה, מנקה אותה ומלביש אותה בבגדים חדשים, מבשם אותה ושם אותה חזרה במקומה. לבסוף היה שם לפניה אוכל ומשקה, ועוזב כשהוא מוחק כל זכר לנוכחותו.

כוהנות חתחור

הכוהנת הגדולה הייתה בדרך כלל “נשואה” לכוהן הגדול והייתה אחראית על קבוצת המנגנות כוהנות, אשר סגדו לאלה חתחור. בכל מקדש הייתה קבוצה של כוהנות לחתחור. הסוגדות לחתחור שויכו ל”מלכות הישנה”, שלפי מספר מקורות הייתה מושתתת רובה ככולה על נשים. מספר הגברים בה היה זעום והמשרות שמילאו היו מנהליות בלבד. נשים תפסו את המשרות החשובות ועמדו בראש המבנה ההיררכי.

בפסטיבלים צעדו כוהנות חתחור ברחובות והציעו את מחרוזת המנאט, המעניקה חיים, יציבות ואושר, לקהל הצופים. במקדשים הן שרו וביצעו ריקודים קדושים. הכוהנות של חתחור היו לבושות כמו האלה עצמה, עונדות את מחרוזת המנאט[5] האלוהית ונושאות את הרעשן הקדוש, שברמה הפשוטה שימש לגירוש הרוחות הרעות.

הכניסה לשירותה של חתחור צוינה באמצעות לימוד פולחני החניטה שלה. הנתינה הטקסית של המחרוזת והרעשן העניקו את הזכות להיות בשירותה של אלה זו, והפכו את הכוהנת לבגד החי שלה. מחוללות הריקודים הקדושים לקחו חלק בטקסי לוויה פרטיים וגם בטקסים מלכותיים. ריקוד זה לא היה אמור לבדר או לשעשע, אלא לעורר עקרונות קוסמיים מסוימים.

המצרים הקדמונים האמינו כי צליל ותנועה הם בעלי השפעה חודרת על האדם ברמה הרגשית, הנפשית והרוחנית. היופי היה חשוב באותה מידה כמו ההגיוני. ה’קה’ טופח באמצעות היופי שהתבטא בצלילים קדושים ובתנועה. לתנועה ולצליל היה כוח סודי משל עצמם, גם הם היו ביטוי לנטרו – עקרונות אלוהיים. האלים והכוהנות גם יחד העניקו שמחה, יופי וחסד, התלהבות גדולה ואושר עילאי.

נבואה

המקדשים המצריים (כמו בית המקדש בירושלים) שימשו כמקום של נבואה, נביאים ונביאות. המרכיב העיקרי במסורת הנבואה המצרית היה מוסד שנקרא “ספינת האורַקל”.

חמש עד עשר פעמים בחודש יצאה תהלוכה שנשאה את ספינת האל מהמקדש, בנתיב מוכר היטב, כשבראשה כוהן שנשא קטורת, ובליבה כוהנים נביאים שעל כתפיהם מוטות המחוברים לספינה האלוהית. התהלוכה עצרה בתחנות שונות, בהן ערכו הכוהנים טקסי חיטוי, ודברי נבואה אוראקליים ניתנו בכתב בצורת עצות.

כאשר ספינת האל התקדמה, היא כמו נעה בכוחות עצמה, מכוונת בכוח האל. לפי תנועתה יכול היה כל אחד ואחת בקהל להבין את התשובות לשאלתו. האלים דיברו באמצעות הכוהנים נושאי הספינה האלוהית, אשר נעו וזעו כישות אחת על פי רצונם. חלק מהתנועות נצפה בעין חדה על ידי הקהל וחלק פורש על ידי הכוהנים.

דרך אחרת להיוועץ עם האלים, במיוחד בנושא רפואה, היה באמצעות שינה בחדרים מיוחדים שהוכנו לצורך כך בתוך המקדש.

דרך נוספת להיוועץ עם האלים היה באמצעות אורים ותומים, כפי שהיה בבית המקדש בירושלים, או באמצעות חפצים מקודשים נוספים, ביניהם פסל האל, שידע לדבר כאשר היה צורך בכך.

פסטיבלים וחגים

בזמני הפסטיבלים (החגים הדתיים) היו מוציאים את פסל האל מהמקדש ומובילים אותו באפיריון דמוי סירה טקסית אל מחוץ למקדש ובחזרה.

הפסטיבל החשוב נקרא הפסטיבל של אופֶּט (Opet). משמעות השם הוא “נקבת ההיפופוטם” וגם “מקום נבחר”, מקום הספירה. הפסטיבל התרחש בחודש הירח השני. במסגרת פסטיבל זה הייתה סגידה לאמון ותהלוכה דרמטית שלקחה את הפסל של האל מהמקדש בכרנך למקדש לוקסור (בזמן הממלכה החדשה הפליגו בסירה מכרנך ללוקסור, ולא השתמשו בדרך התהלוכות), שם הוא היה מתאכסן במשך 27 יום, ולאחר מכן חוזר למקומו. הפסטיבל חל בזמן ההצפה של הנילוס, והוא לווה בריקודים ושירים, תנועות הסירה המקודשת נצפו וטמנו בחובן נבואות על העתיד.

פסטיבל נוסף שהתקיים בתבאי נקרא “הפסטיבל היפה של העמק”. הוא התקיים במהלך העונה היבשה ובמסגרתו פסל אמון היה עובר לגדה המערבית לבקר במקדשי המוות והקבורה. האל היה מבקר ברעמסום, שנקרא “מקדש מיליון השנים”, ובמדינת האבו, מקום מקדש חתשפסות, שנקרא “קודש הקודשים”. היה זה מעין יום מתים ממושך, במסגרתו אנשים הביאו אוכל, מנחות ופרחים (המצרים האמינו שפרחים מסוגלים להתמלא במהותו של האל) לקברים של יקיריהם, כשהם מקיימים שם מעין טקסי זיכרון.

פסטיבל קוהייק נחגג ביום ה-24 בחודש הרביעי (להצפת הנילוס), וייתכן והיה קשור לטקס של הרמת עמוד הדג’ד. הוא התקיים לקראת תחילת עונת החקלאות שבאה לאחר ההצפה. במסגרתו הוכנה בובה ובה חול וזרעים (כמו איש דשא), אשר הוצפה על הנילוס במשך שלושה ימים ולאחר מכן עברה תהליך קבורה של שבעה ימים. היו אלה ימי ציפייה מתוחה. כאשר ביום האחרון הרימו את עמוד הדג’ד ואוסיריס חזר כמנצח, החלה עונת הזריעה.

עמוד הדג’ד הוא עמוד עבה עם כמה כותרות, אחת מעל השנייה, אשר מופיע כבר בתקופת הפירמידות הגדולות (מצרים העתיקה) כסמל של יציבות. בממפיס הוא נהיה לסמלו של האל פתח שנראה בציורי הקברים מעמיד אותו, מרים אותו ממצבו השוכב על הרצפה. בנוסף על כך, עמוד הדג’ד הופך להיות סמלו של אל המתים והתחייה סוקר. עם ההתפשטות של האמונה באוסיריס בסוף תקופת מצרים העתיקה, מתחיל עמוד הדג’ד להיות מזוהה עם המוות והתחייה של אוסיריס. תחילת עונת הזריעה מסומלת על ידי העברת מצבו של עמוד הדג’ד ממצב שוכב למצב עומד, והתחייה לאחר המוות מסומלת אף היא על ידי אקט סמלי זה.

בנוסף לפסטיבלים השנתיים הקשורים למחזור ההצפה של הנילוס והעבודות החקלאיות, היו גם פסטיבלים וחגים הקשורים לשלטון הפּרעה, שהחשוב שביניהם הוא פסטיבל הב סד (Heb Sed), שנחגג שלושים שנה לאחר עלייתו של פרעה כלשהו לשלטון, וסימל התחדשות ואת יכולתו להמשיך ולשלוט. במסגרת החגיגות היה על המלך לרוץ במשטח טקסי לעיני הקהל, בכדי להוכיח את כשירותו לשלוט. לאחר מכן קיימו פסטיבלי הב סד נוספים של אותו הפּרעה כל שלוש שנים. האיש שעבר את המספר הגדול ביותר של פסטיבלי הב סד (לפחות 12) הוא רעמסס השני.

[1] האובליסקים התפתחו במצרים עם השושלת החמישית, במקדשי השמש שלה, אלא שהם היו יותר עבים ויותר מרכזיים בתקופה זו. הם מקבלים את צורתם הידועה בתקופת הממלכה החדשה. מבחינה תיאולוגית, האובליסק מסמל את קרן השמש. הם מסמלים קרן שמש שקפאה. האובליסקים נחצבו מאבן גרניט שנמצאת במחצבות אסואן, והאובליסק הלא שלם שנמצא שם שוקל יותר מ-1,000 טון. לא יודעים בדיוק איך הרימו אותם. בדרך כלל הרימו אובליסק כדי לציין אירוע או פסטיבל כלשהו. רוב האובליסקים של מצרים נמצאים כיום מחוץ למצרים.[1] למידות במצרים יש תמיד התייחסות גיאודטית, אסטרלית ואנושית, והן דיאגרמה נעה, כשכל מידה מבטאת מודול המבטא אלוהות מסוימת. לפיכך נמדוד סוג עץ אחד במידות שונות ממדידה של סוג עץ אחר, כי השורש של ההוויה שלהם שונה. שריד לכך ישנו באנתרופוסופיה החדשה ובאסטרולוגיה העתיקה.
[2] אצל מבוגר היחס הוא אחד לשמונה.
[2] לעתים זה היה רק שקע בקיר, לעתים חדר ממש. היה זה חיבור בין קודש הקודשים לחומות החיצוניות של המקדש, חיבור בין האל לבין מאמיניו, שהתרחש בדרך כלל בכותל החיצוני של המקדש. חדר זה מזכיר לנו את המסורות שהתפתחו בכותל המערבי כמייצג של המקדש.
[3] עם התפתחות פולחן השמש בזמן השושלת החמישית, החלו להקים מקדשים שהוקדשו לאל השמש רע אתום. מקדש השמש כונה בשם “מקום ההרס, בו ניגפו אויביו של האל”. הקמת מקדש השמש נעשתה בנוכחות רע.
[4] כיום משתמשים במטוטלת לגלות קווי אנרגיה באדמה, וייתכן שעשו כך גם במצרים.
[5] את מחרוזות המנאט ניתן לראות בעיטורי הקברים, על צווארה של חתחור ועל צוואריהן של המחוללות.