ארבעה בתי ספר רוחניים במצרים העתיקה

ארבעה מרכזי לימוד

המצרים לא ראו את האלים כנפרדים, אלא כחלק ממיתולוגיה שלמה שבה ודרכה מתבטאים עקרונות קוסמיים גדולים הקשורים, בין השאר, למספרים. היו ארבעה מרכזי לימוד ודת, ערי כוהנים אדירות ובהן מתחמים מורכבים של מקדשים. לכל קומפלקס מקדשים מעין זה הייתה תפישה דתית משלו. כל שיטה הייתה קשורה לעיקרון מסוים. למשל, העיקרון של הזריחה, הופעת האור מתוך החושך, נלמד בהליופוליס, שבה האל הראשי היה אתום רע, אל השמש.

המיתוס של מרכז הלימוד בממפיס היה שהעולם נוצר באמצעות פעולת ליבו ולשונו של האל פתח. או במילים אחרות, המקור ליצירת היקום הוא אינטליגנציה המתבטאת במחשבה ובדיבור. הדיבור הוא הד.נ.א. של היקום. תפישות אלה הן תפישות גבוהות מאוד, המזכירות את ה”לוגו” הנוצרי, אך הן נשענות על הופעה פשוטה של האל כפטרון מקומי או כוח טבע, ובכך מחברות את השמימי והאבסולוטי עם הארצי. (פתח הוא אל הנפחים, האל היוצר. המילה העברית פתח מקורה מהאל פְּתַח, המילה העברית סגור, מקורה מהמילה המצרית סוקר, האל סוקר (או סקר), הקשור לשמש בשקיעה ולמוות, ומכאן בית הקברות של “סקארה” ליד פירמידת המדרגות).

בהרמופוליס נלמדו דרכי המאגיה. האל תחות הופיע בדמות ציפור איביס, או בבון, אך היה גם הסופר השמימי, מי שהביא כתב לבני אדם. בתבאי נלמד מבנה עולמות הנסתר. האל אמון רע סימל גם את ניצחון הסדר על הכאוס ואת בנייתה של חברה אנושית מתוקנת, וכן הלאה. בכל מרכזי הלימוד, דרך כל המיתוסים של הבריאה ודמויות האלים, מצטיירים כמה עקרונות משותפים, ובראש ובראשונה העיקרון שלפיו בריאת העולם לא נתפשת כמשהו שקרה בעבר, אלא כמשהו שקורה כל הזמן, מתחדש ומחייב פעולות מאגיות דתיות בכדי לקיימו ולאפשר את תיקונו. תפקיד הדת, המאגיה והפולחן הוא לקומם בכל פעם מחדש את הסדר הקוסמי הנקרא מע’את (אמת), שמרכיב את העולם ומכוון את האדם והחברה.

סיפור הבריאה המצרי – ארבע גרסאות

במצרים היו ארבעה בתי ספר רוחניים עתיקים. כל אחד מהם נקשר עם סיפור בריאה אחר, מקום ואל אחר. היו אלה למעשה מתחמי מקדשים ענקיים כגון זה של לוקסור בתבאי, בהם היו עשרות אלפי כוהנים שטיפחו את הדרך הרוחנית הייחודית לבית ספר זה או אחר, בדומה למסדרים שונים בנצרות או באסלאם, שלכל אחד מהם יש פרקטיקה ודגש משלו.

ארבעה מרכזי ההוראה היו:

הליופוליס – מצפון מזרח לקהיר, שם התייחסו לאלים אתום ורע.

ממפיס – בירת הממלכה הקדומה מדרום מערב לקהיר, שם התייחסו לאל פתח.

הרמופוליס – אמצע הדרך בין תבאי לממפיס. שם התייחסו לאל תחות.

תבאי – הנקראת היום בשם לוקסור. שם התייחסו לאל אמון.

סיפור הבריאה המצרי מופיע בצורה אחרת בכל מרכז הוראה, אך בעיקרון הוא אומר כך: לפני היות האלים היה רק אינסוף מימי חשוך המכונה “נון”, שהאנרגיות הבראשיתיות שלו אצרו בתוכן את הצורות האפשריות של כל היצורים החיים. הרוח הבורא היה קיים במים הקמאיים, אבל לא היה מקום שבו יוכל ללבוש צורה.

מתוך הנון עלתה גבעה קמאית, התגבשות ראשונה, שם יכלה האלוהות הראשונית לבוא לכלל קיום. היא לבשה צורת ציפור – בז, אנפה או נחליאלי צהוב – שנח על הגבעה. לפי הגרסה של הליופוליס הייתה זו אבן הבנבן, שנראתה כמו פירמידה קטנה עליה ישבה הציפור. לפי הגרסה של הרמופוליס, לוטוס קדמוני עלה מתוך המים וכשנפתח התגלה בו אל ילד, אל השמש רע.

המסתורין הגדול הוא המסתורין של המעבר מהאחד לרבים, מהלא נראה לנראה, ההתגבשות הראשונית מתוך התוהו. בזכות האחד השרוי בכול נשאר גם חוק אלוהי אחד, אמת אחת, השרויה בכול, והיא המאע’ת, עקרון האמת. האחד יכול להיות מוגדר דרך תכונותיו האינסופיות, שמות המייצגים את העקרונות הפועלים האקטיביים – הנטרו,[3] כוחות קוסמיים שהם מאחורי עולם התופעות.

האלוהות הראשונית חוננה בכוחות אלוהיים כגון חו – דיבור סמכותי בעל כוח קסם, סיא – תפישה אינטואיטיבית, וחכא – מאגיה. בעזרת הכוחות הללו השליט הבורא סדר, צדק, אמת והרמוניה שמתגלמים בדמותה של מאע’ת.

האימפולס הראשון שהפעיל את מעשה הבריאה והביא לכדי ההתגבשות הראשונית הוא הרצון של הבורא לדעת את עצמו, וזה מסומל על ידי הלב. פעולת ההוצאה לפועל מסומלת על ידי היד, הקשת, או הבומרנג. לפני הכול, לפני הניגודיות, היה רק כוח אחד לא נתפש, יחיד ומיוחד, חבוי בתוך ה”נון” – הים הקוסמי האינסופי. מחוץ לגבולות הזמן והחלל. אלא שהוא רצה להיוודע, ולכן ברא את העולם.

לפי סיפור הבריאה של הליופוליס, האל אתום ברא את העולם על ידי רצון שבלבו ופעולה בידו. המעשה הראשון (האמינו או לא) היה אוננות של האל הנסתר, שממנו נולד זוג האלים הבוראים הראשון – שמיים וארץ, גֶבּ ונות. לפיכך, אם ניקח את הפסוק של ספר בראשית, “בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ”, צריך להוסיף לו את המילה “באוננות”, והמשמעות של זה איננה הרדדה אל האלוהות, אלא המחשה (אולי גרפית מדי לטעם שלנו), שאלוהים בורא את עצמו מעצמו, ללא צורך בבת זוג. האלוהות הראשונה נעשית ערה לבדידותה ולכן בראה אלים ובני אדם בדמותה, וכן עולם שיוכלו לאכלסו. שאר האלים נבראו מזיעתו של אל השמש, ובני האדם – מדמעותיו.

המרכז הדתי בהליופוליס (Heliopolis)

בתקופת הממלכה הקדומה, ואולי גם לפני כן, הליופוליס הייתה אחד מהמרכזים הדתיים הקדומים והחשובים במצרים, עיר הקודש בה”א-הידיעה, במיוחד מזמן השושלת הרביעית. בתנ”ך קוראים לה ‘און’. במשך כל התקופה המצרית היו בה מקדשים לאל השמש אתום, שנקרא גם רע, או אתום רע (המצרים נהגו להשתמש בכמה שמות לאותו עיקרון אל). היא נודעה כמרכז לימוד וידע. בתקופה התלמית עברו חכמי און לאלכסנדריה ואז ירד מעמדה. כיום היא נמצאת מתחת לקהיר המודרנית, לא רחוק מהפירמידות של גיזה, כך שהרבה ממנה לא שרד.

הליופוליס הייתה מרכז עם יותר מעשרת אלפים כוהנים מלומדים, בה היו הרבה מקדשי שמש וחניכה. רבים מחכמי העולם העתיק הכירו אותה ולמדו בה, כולל משה (לפי הסופרים הרומאים). הידע המצרי כלל פיזיקה, אריתמטיקה, גיאומטריה, אסטרונומיה, רפואה, כימיה, גיאולוגיה, מטרולוגיה ומוזיקה.

לפי ליוויו קאטולו סטצ’יני (Livio Catullo Stecchini), למצרים ולפרסים (ולפני כן לממלכות מסופוטמיה) היה ידע גיאודטי קדום על מידות כדור הארץ. שני המרכזים של הידע עד זמנו של אלכסנדר הגדול היו העיר הליופוליס במצרים ופרספוליס באיראן. כשאלכסנדר הגדול הרס את שני המרכזים הללו ובנה מרכז ידע חדש באלכסנדריה, הוא תרם לאובדן הידע העתיק של המידות, שהיה בבסיס האימפריות הקדומות.

בהליופוליס שכנה אבן הבֶּנבֶּן שממנה התחילה בריאת העולם. במקום בו היו המים הקדומים, נוצרה ההתגבשות הראשונה בצורת האבן, שנראתה כמו פירמידיון, ויש אומרים שהפירמידות הם חיקוי שלה. על אבן הבנבן קינן עוף החול אגדי, שידע למות ולקום לתחייה בכל פעם מחדש.

עוף החול נקרא ציפור[9] ה”בנו” ונחשב לאלוהות הראשונה. ציפור זוהרת זו, שתוארה כאנפה, הייתה התגלמותו של אל השמש הבורא, והיא שהביאה את האור הראשון למחשכי התוהו כאשר נחתה על הגבעה הקמאית והשמיעה קריאה שהייתה הצליל הראשוני.

מיתוס הבריאה ובית הספר הרוחני של הליופוליס

בכל בית ספר רוחני מצרי היה סיפור בריאה אחר, המיתוס היה כלי ללימוד. מיתוס הבריאה של הליופוליס הוא כנראה העתיק ביותר ומספר על אל השמש הראשון (אתום רע), האל העליון, הכוח האחד, שעל ידי רצון שבליבו, רצון המסמל מודעות, ועל ידי פעולה של ידו, הקרין (ברא) את שמונה הישויות שמהן נברא העולם.

על הגבעה, ההתגבשות הראשונית שהופיעה מהתוהו, ניצב אתום בדמות אדם. מכיוון שהוא לבד הוא מאונן, ומהזרע שלו יוצא הזוג האלוהי הראשון: שו ותפנות, חלל ולחות[10] (מה שממלא את החלל), ואחר כך נוצרים השמיים והארץ, גֶּבּ ונוּת. הרצון של אלוהים לדעת את עצמו הוא זה שיצר את הבריאה, והוא סומל על ידי הלב. הרצון של הלב מתגשם באמצעות יד שזורקת או פועלת או אפילו מאוננת. לפעמים ההוצאה מהכוח לפועל מסומלת על ידי חץ או בומרנג. התוצאה של ההתהוות מסומלת על ידי החיפושית!

הכוחות שנוצרו מאתום הם הנטרו, כוחות קוסמיים. אלה הם עקרונות קוסמיים שמהם העולם נוצר. אתום משמעו הכול ויחד עם זאת כלום – הפוטנציאל הטוטלי של היקום, שצריך ליצור את עצמו. סיפור בריאה מלמד על יצירת עולמות רוחניים, רקיעים רוחניים, קודם שנוצרו השמיים והארץ הפיזיים.

“ברכה לאתום! ברכה לקפרי, שנהיה מעצמו! אתה מסתכם בשם זה שלך של “גבעה” אתה נהיה בשם זה של החיפושית קפרי.”

“אתום – קפרי, אתה מסתכם כגבעה, אתה מרים עצמך למעלה כמו ציפור הבנו מאבן הבנבן במקומו של הפניקס בהליופוליס”.

אתום עולה מהמים הקוסמיים בצורה של גבעה, ואז הוא “יורק החוצה” (או פולט) את הראשון מבין התכונות האלוהיות או הכוחות – את שו, העיקרון של האוויר והחלל, המסומל על ידי הנוצה שהוא לובש על ראשו. אתום יוצר אזי מחומר את העיקרון השני, את תפנות בעלת ראש האריה, שככל הנראה מייצגת את יסוד האש (או הלחות בגרסאות אחרות).

אתום מייצג אחדות, אך גם זיווג, מוות, שמתוכו יוצאים חיים. הבריאה החלה עם אנדרוגינוס, שיש בו גם אל וגם אלה. החלק הנקבי של אתום הוא היד שלו, והחשובות ביותר מבין ה”ידיים” היו חתחור ונית’.

המתמטיקה המקודשת המצרית הייתה מבוססת על החלוקה וההכפלה לשניים. לכל מספר אחר היו מגיעים דרך החלוקה לשניים, ולכן אתום יוצר זוג אלוהיות ראשון שהופך להיות רביעייה שהופכת להיות שמינייה: “אני אחד ההופך לשניים. אני שניים ההופכים לארבעה. אני ארבעה ההופכים לשמונה. לאחר מכן אני שוב אחד”.

מהרגע שהאחד מתייחס לעצמו, אזי יש שניים, הוא והאחר. החלוקה החשובה והמסתורין הגדול הוא המעבר מאחד לשניים – יצירת שני כוחות מנוגדים שימשיכו אחר כך באופן אוטומטי את החלוקות הבאות.

“הבה ונקרא לרוח אנרגיה טהורה – אך היא ידועה לנו רק דרך אנרגיה מקוטבת. הבה ונקרא לאל מודעות, אך הוא ידוע לנו רק דרך השלמה. הבה ונקרא לאור התופעה הראשונה – אך היא ידועה לנו רק דרך חושך. הבה ונקרא לפיצול הראשון הפעולה הראשונה של התהוות – אך היא ידועה לנו רק דרך הפרדה.”

בורא העולם הוא אתום שגרם לחלוקה הראשונה בין זכר ונקבה כאשר נטל את זרעו בפיו ופלט ביריקה או בעיטוש את שו ותפנות – אלי האוויר והלחות. השניים הללו יצאו לשוטט במחשכי הנון. רע – אתום, שלא ידע היכן הם, שלח את עינו האלוהית, כוח של להבה אדירה, הנחשבת לבתו של אל השמש, לחפש אותם. האלה חזרה עם שו ותפנות, ובני האדם הראשונים נוצרו מן הדמעות שהזיל רע-אתום מרוב שמחה על פגישתו עם ילדיו האובדים.

משו ותפנות נולדו גֶּבּ – אל הארץ, ונות – אלת השמיים. הם נצמדו בחיבוק כה צמוד, עד שלא נותר מקום לדבר ביניהם. נות הרתה לגב, אבל ילדיה לא יכלו להיוולד (מעניין שכאן השמיים הם נקבה והארץ זכר, ולא להפך). בסופו של דבר התערבו אביהם ואימם שו (אוויר) ותפנות (לחות) והפרידו ביניהם בעזרת שמונה בריות שנודעו בשם אלי חח. שו החזיק באלת השמיים גבוה מעל הארץ, וכך נולדו ארבעת האלים הנוספים לשמינייה, שביחד עם אתום מהווים את התשיעייה הגדולה של הליופוליס, והם אוסיריס ואיסיס, סת ונפתיס. המים הקדמונים (מי התוהו, ה”נון”) הוסיפו להקיף את שו ותפנות, והם מקיפים את כדור הארץ עד היום.

אל השמש אתום יחד עם שמונת ילדיו מהווה תשיעיה שהוא בראשה. השמש יורדת בלילה לעולם התחתון, שם היא נאבקת בכוחות התוהו, בנחש אפופיס, עוברת דרך שנים-עשר מדורים של הנון הקדום, התוהו, ומפליגה על פני המים הראשוניים המקיפים עדיין את האדמה. כוחות ההרס של התוהו התגלמו בנחש הגדול אפופיס, שנולד מיריקתה של נות. כנגד ההרמוניה של רע ישנו אפופיס, הנחש המפלצתי שאחראי לבצורות, רעידות אדמה, ברד, סערות. אל השמש מתמודד אתו, ולכן יורד לתחומים אלה – ויוצא מנצח.[11]

במהלך מסעו הלילי על פני מחוזות התוהו מפליג אל השמש בדמות ראם על ספינה, מבקר בממלכות של אוסיריס, שם הוא היה מתמזג לרגע קט עם אוסיריס. זה רגע של מנוחה עבור שניהם, רגע של התחדשות: “רע נח באוסיריס, אוסיריס נח ברע”.

בבוקר, כשהשמש מופיעה מעל האופק, היא לובשת דמות חפרי – חיפושית הזבל, שסימלה התחדשות ותמורה – או דמות של ילד. בצהרים לבשה השמש את דמותו של רע הר אחתי – רע הורוס של האופק, ומצוירת לרוב בדמות אדם בעל ראש בז ועל ראשו גלגל שמש. בערב השמש לובשת את דמותו של אתום, הנראית כדמות אדם החובש את הכתר הכפול, מוכן לעשות את המסע הלילי אל עולמות הנסתר, למות ולהיוולד מחדש.

כל הבריות אמורות להריע לשמש בזריחה, דבר המחזק את כוחו במסעו על פני השמיים. הבבונים הם חיות הנוהגות להשמיע מעין קולות נביחה בעלות השמש, ומכאן קדושתם. משמעות קולותיהם ידועה הייתה רק לפרעה, שלמד מכך שמונה דברים על אודות זריחת השמש. לפרעה היה ידע סודי על החשיבות והמשמעות של החלקים השונים של מסע השמש ובמיוחד זריחתה. הם ידעו מה שיודעים הבבונים, שנובחים עם זריחת השמש ­– אולי מה היום הזה מציע?

העולם המצרי היה מאורגן לפי שני עקרונות: סיפור הבריאה וההתהוות, והמחזור היומי של השמש במשך היום והלילה.

ציטוטים ממיתוס הבריאה של הליופוליס:

“כך דיבר אדון כל: כשנהייתי, ההוויה נהייתה, נהייתי בהתהוות החומר, הו קפרי שנהיה הוויה בפעם הראשונה. (הטקסט המצרי מורכב ממילים בעלות הברות פונטיות דומות – קפרי קפר קפרו קפר קי מקפרו נקפרו קפר מספטפי).

כשנהייתי הטרנספורמציה נהייתה, כל השינויים שנהיו אחרי שנהייתי… עשיתי כל שרציתי בעולם לא קיים זה, דיללתי את עצמי בתוכו. כיווצתי את ידי, לבדי, לפני שהייתה כל לידה. פי הגיע אלי ושמו היה קסם (רצון, תשוקה, התכווצות, נשיפה, שאיפה, פעימה… כל אלו הם שלבים בתחילת החיים)…

רבים היו השינויים שיצאו מפי לפני שהשמיים נהיו, לפני שהארץ נהייתה, לפני שהאדמה או זוחלים נבראו במקומות אלו…. (מדובר כאן על הארכיטיפים).

…זה אני שירקתי החוצה את שו, אני שכחכחתי את תפנות. באתי להוויה כאל אחד, וראה הנה שלוש. שתי ישויות נוצרו לעולם זה. שו ותפנות שמחו בנון, שבתוכו היו… (האחד שהופך לשלוש מסמל את תחילתה של הבריאה).

חלקי, הם יצאו ממני. אחרי שיצרתי עוררות באגרופי, תשוקתי מולאה על ידי. הזרע שנפל מפי. ירקתי החוצה את שו, כחכחתי את תפנות. במקום שבו הייתי אחד, אני עכשיו שלוש… (יש לנו כאן סובלימציה של יצר המין – רע מאונן, אך במקום להוציא את זרעו מאיברו הוא מוציא אותו מפיו, ממקום גבוה יותר)”.

הבירה העתיקה ממפיס (Memphis)

ממפיס הייתה מרכז פולחן האל פְּתַח (Ptah), אחד מארבעה בתי הספר הרוחניים החשובים, וגם הבירה האדמיניסטרטיבית והכלכלית של מצרים העתיקה, מקום מושב הפּרעה. היא נמצאת 20 ק”מ דרומה מהליופוליס (קהיר כיום) שהייתה מרכז פולחן האל רע. ממפיס והליופוליס (מוף ואון, לפי התנ”ך), נמצאות במפגש בין הדלתא של הנילוס לעמק, בגבול שבין מצרים התחתונה והעליונה, מקום שם הנהר מתפצל לשבע שלוחותיו. היו אלה שני המרכזים התרבותיים החשובים של מצרים העתיקה.

ממפיס מופיעה לראשונה כעיר החשובה במצרים בתקופת המלך מנס, והופכת לבירה הרשמית בתקופת ג’וסר, מייסד השושלת השלישית ובונה הפירמידות הראשון. שמה הקדום היה החומה הלבנה, מפני החומות שהקיפו אותה וסימלו את התחום הקדוש. קראו לה “בית הנשמה של פתח”, או “אי גי פתוס” ביוונית, ומכאן השם מצרים – אגיפטוס. לפי גרסה אחרת, השם ממפיס הוא שיבוש של השם המצרי מהתקופה החדשה. אז נקראה ממפיס מן–נפר, שמשמעו היפה והנצחי. זה גם היה השם של הפירמידה של פפי הראשון מהשושלת השישית שנקבר בסקארה, עיר הקברים של ממפיס. רוב הפירמידות במצרים נמצאות באזורי הקבורה של ממפיס, המשתרעים על פני האזורים סקארה, דחשור, גיזה ואבו סיר.

בנוסף לפתח עבדו בממפיס את האלה סח’מת, שור האפיס ואלוהויות נוספות. היא התקיימה כמרכז פולחני, לימודי ודתי עד התקופה הרומית ונקראה “הארץ הנצחית”. היה בה עץ קדוש, מקדשים, כהונה, ובית ספר רוחני. לאחר מכן היא ננטשה ולא שרד ממנה הרבה.

“מוף היא כס המלכות הגדול, המשמח את לב האלים בבית פתח. היא הממגורה של תא תנן, היא גבירת החיים, המספקת את מזונן של שתי הארצות, שהרי אוסיריס טבע במים שם.”

סיפור הבריאה של ממפיס

פְּתַח הוא אל בורא, התגלמות האש הראשונית ונותן הצורה. הוא מביא לידי הגשמה את כוונתו של רע. יש מעין שלב ביניים של בריאה בין האלוהות לבין התשיעייה של האלים שיוצרים את העולם, ואת השלב הזה ממלא פתח. הוא יוצר את הארכיטיפים של האניאד (התשיעייה של האלים הראשונים שמופיעה בהליופוליס וכוללת את אתום), “הנטרו שקיבלו חיים בפתח”. הוא נהפך לאדמה שמתרוממת מעצמה. פתח הוא דמות יוצרת, בוראת, בהמשך לרע שהוא דמות מאצילה. הוא יוצר דרך המילה שבלשון והמחשבה שבלב. ללב וללשון יש כוח על פני כל שאר החלקים, מכיוון שהלשון מתארת את מה שהלב מדמיין, וכך פתח בורא מחדש את התשיעייה.

פתח יצר את האלים על ידי כך שחשב עליהם בלבבו (שימו לב שאיבר החשיבה הוא הלב) והגה אותם בפיו. מהי המשמעות של חשיבה בלב? זוהי מחשבה מטפיזית מקסימה של המצרים הקדמונים, הטוענת שראשית דבר יש הרגשה, קיום, של הדברים בלבנו, שהוא מעין שיקוף של הבריאה. על ידי הגיית שמותיהם בעזרת הלשון האלים נוצרו. פתח קשור לשמות האלוהיים.

פְּתַח הוא אל האומנויות. הוא יצר את האלים ממתכות יקרות. הוא הנפּח האלוהי, הכוח האינטלקטואלי מאחורי הבריאה. הוא סיבת הסיבות, האור הבורא. לפי מירצ’ה אליאדה הוא שווה ערך ללוגוס הנוצרי. המחשבה המיסטית והמעמיקה ביותר של המצרים בנוגע לבריאה קיימת דווקא במיתוס הבריאה הקדום ביותר, שהוא “הביטוי הנשגב ביותר של ההגות המטפיזית המצרית”.

“זה היוצר עצמו כלב, היוצר עצמו כלשון, בצורתו של אתום, הוא פתח, הקדום מאוד, שנתן חיים לכל הנטרו”.

תשיעיית האלים (עקרונות אלוהיים) שהם “הזרע והיד של אתום” (ראו מיתוס הבריאה של הליופוליס), הופכים ל”שיניים והשפתיים של פתח” הנותנים שם לכל דבר, מביאים אותו לידי בריאה. עקב כך, תכונות ועקרונות אלוהיים יכולים להופיע בכל סוגי הדברים – מינרלים, צמחים או חיות – ולהתגשם דרכם. למעשה, פתח הוא יצירה מחודשת של העולם הזה בדמות העולם השמימי. הכנסַת האנרגיה – ה’קה’ וה’בה’ – לעולם הזה, מתרחשת לאחר שיוצרים את הבניינים והפסלים של האלים. עבודת יצירה זו היא עבודתו של פתח. הוא אל האומנים, הבנאים, הפסלים, הנפחים והקדרים, היוצרים למעשה את מצרים כארץ משכן האלים; וגם בעולם הטבע, לאחר שנוצרו הצורות של הדברים, כמו למשל העובר בבטן, פתח מכניס רוח חיים באפם, מחייה אותם.

פתח מופיע בשלישיה יחד עם סח’מת (בעלת העוצמה) ונפרתום (ההתגשמות של אתום) בנו. לעתים הוא מופיע בשלישייה אחרת עם סוקר (אל המתים) ותא אתן (יבשה המגיחה בהדרגה), או עם סוקר ואוסיריס.

השלישייה של פתח, סקר ואוסיריס מייצגת את הזריחה – פתח, שקיעה – סקר, ותחייה – אוסיריס. האדם מתחיל חייו כפתח, המוות הוא סקר. אחרי המוות הוא קם לתחייה מחדש – אוסיריס.

“מראה העיניים, משמע האוזניים ונשימת האף משוגרים אל הלב, והוא המפיק כל תובנה. הלשון היא החוזרת על שמתכנן הלב. כך נולדו כל האלים, אתום והתשיעייה שלו, שהרי בתכנון הלב ובמצוות הלשון התפתחו דברי האלים. כך נוצרו כל חוקי החיים הזכריים וכלל החיים הנקביים הושתתו. אלה המספקים כל מזון ומנחה נבראו בעזרת המילה, היוצרת אהוב ושנוא, כך ניתנו החיים לרגוע, מוות לעושה העוולה. כך נוצרו הבנייה והאומנות. פעולת הידיים, פסיעת הרגליים ותנועתו של כל איבר – מתואמות כולן עם שליטתו של פתח במחשבות הלב הנחשפות במלל הלשון ומאפשרות הכל”. מתוך מזמור לפתח (אבן שבכא – מתוך המיתולוגיה המצרית).

בית ספר רוחני בהרמופוליס (Hermopolis)

הרמופוליס העתיקה נמצאה באמצע מצרים בדרך שבין קהיר ללוקסור, במקום שבו נמצא כיום הכפר שומוניי, על גבעה לא רחוק מהנילוס. שם המקום במצרית עתיקה היה “חמנו”. לפי המסופר, זה היה מקומו של אי הלהבה שבו זרחה השמש בפעם הראשונה. המקדש לתחות שבמקום עתיק מאוד, אך הוקם מחדש באופן גדול ומפואר בתקופת הממלכה התיכונה, והורחב על ידי רעמסס השני בזמן הממלכה החדשה. הרמופוליס (חמנו), הייתה מרכז לימוד של מאגיה, רפואה, כתיבה וחוכמה. זה היה בית ספר לידע עתיק שהתקיים עד התקופה הרומית, בו התפתחו האלכימיה ותורת הנסתר של ההרמטיקה.

מיתוס הבריאה של הרמופוליס מרחיב בתיאור מה שקדם לבריאה, הרכב הכוחות הבסיסיים שהיו בתוך הנון (התוהו הקדום שהתקיים במצב אינרטי לפני בריאת העולם). מתברר שבמים הקדמוניים שלפני הבריאה היו שמונה כוחות, שהם ארבעה זוגות נחשים קדמוניים (לפי גרסה אחת, הנשים היו נחשיות והגברים צפרדעים), ומהם עלה פרח לוטוס ובתוכו האל רע שברא את העולם. “הוא יצר את השמונה, הוא יצר את גופו כזה של ילד קדוש המגיח מתוך פרח הלוטוס במרכז הנון”.

ארבעה זוגות הנחשים הם: נון ונונט, שמשמעם מים ראשוניים ואינרטיה; הה וההט שמשמעם תהום; קק וקקט שמשמעם חושך; אמון ואמונת, שמשמעם העולם הנסתר (מזכיר את סיפור הבריאה התנכ”י). הלוטוס הוא סמל של ארבעת היסודות: צומח ממים אל השמש והאוויר, והוא עצמו שורשיו באדמה. הילד שנולד מתוך הלוטוס הוא רע – אל השמש, עקרון האור, שבורא את העולם. לעתים מה שעולה מתוך הנון (כתוצאה מהתאחדות הצפרדעים והנחשים) הוא הגבעה הראשונית שממנה זורחת השמש (ולכן הרמופוליס היא “אי הלהבה”).

אפשר לומר שהמיתוס של הרמופוליס מרחיב על המבנה של העולמות הלא נראים – החוקים הפועלים בעולם הנסתר, שהיו קיימים לפני הזמן והם ביסוד כל הדברים. זה מה שמלמד תחות. ברגע שיודעים את החוקים של העולמות הללו (המים הקדמוניים) ניתן להשפיע על עולם התופעות הנברא, וזהו המדע של המאגיה. השמינייה של הרמופוליס היא הביצה הקוסמית שממנה בקע אל השמש. במקדש שבהרמופוליס היה חלק מקליפת ביצה זו. בית הספר הרוחני של תחות מסביר בפעם הראשונה את מבנה הבֵּיצה (Egg) הקוסמית שקדמה לבריאת העולם, או אם תרצו הרכב הבִּיצה (Swamp) הקדמונית (מי התוהו), והוא עושה זאת, בין השאר, בעזרת מילים, אותיות, שהן, קצת כמו בקבלה, הד.נ.א. שממנו העולם נברא.

המאגיה של האל תחות (Thoth)

תחות היה אל החרטומים, מקצוע בפני עצמו במצרים, שנלמד במקדשים. המשמעות של חרטומים היא אלה שמסוגלים לקרוא בכתבים המאגיים, “כוהנים קוראים”, היודעים להשתמש בכתב, מילים ואותיות כדי לבצע פעולות קסם.[1] הכתב המצרי נקרא, לכן, כתב חרטומים, וביסודו הוא מופיע בהקשר דתי. האלים התלבטו אם ללמד בני אדם כתב או לא, והיו בהם כאלה שטענו שלא טוב שבני אדם ילמדו כתב, מפני שהם יוכלו לשלוט בסודות הבריאה. אחרים טענו שהם יסתמכו על הכתב במקום להסתמך על עצמם. תחות שכנע את האלים ללמד את בני אדם את הכתב. הוא כתב בעצמו את החוכמה האלוהית על ספרים משלו, שנקראו ספרי החוכמה[2] של תחות, שמי שקרא בהם הגיע לשליטה על הזמן וגילה את סודות החיים (אך גם באו עליו כל מיני צרות ואסונות).

מאגיה נקשרה לירח, ותחות היה אל הירח, אם השמש מסמלת את האלוהות בצורה של האצלה של אור, הרי שהירח הוא השיקוף של האור, שצריך ליצור את עצמו בכל פעם מחדש על ידי התמלאות והתחסרות, וזה נעשה בעזרת מאגיה. הירח מאיר בלילה, המסמל את העולם הפיזי. זהו אור חוזר המאפשר לנו לברוא מחדש את המקור האלוהי בכוחנו ועבור עצמנו, להתחבר, לשקף את הבריאה, לחזור אל המקור. וכך, תחות מרפא את עינו של הורוס לאחר שסת פצע אותה בעזרת המאגיה, והיא הופעת ל”שלמה” (אודג’את), הרבה יותר ממה שהיא הייתה קודם. העין הזאת (שנקראת גם עינו של תחות), הופכת לבסיס לכל המידות והמדידות במצרים, או במילים אחרות, למדע הבנייה. תחות עוזר לבני אדם ליצור שמיים על פני האדמה, למלא את ייעודם. העולם הזה צריך תיקון ותחות הוא האיש למשימה. החיות המסמלות אותו הן ציפור האיביס והבבון. בת זוגו היא אלת הכתיבה והמדידה שסת. היא תיעדה את חיי פּרעה, ועזרה לו בטקסי המדידה ובפסטיבל ההב סד. סמלה היה כוכב עם שבע קרניים על הראש.

“אני תחות הלבלר המיומן שידיו טהורות, שרכושו הוא טוהר, המסלק כל רוע, הכותב את האמת, אשר מזהה זיוף, שעטו מגן על אלוהי הכל, אדון החוקים אשר מפרש את הכתובים, שמלותיהם יוצרות את שתי הנחלות”.

תחות מלווה את רע במסע שלו בסירה השמימית, ונמצא גם באולם המשפט שאליו מגיעים אנשים לאחר המוות בכדי לשקול את ליבם למול נוצת האמת. הוא ליבו ולשונו של רע, רושם מעשי ידי אדם, בבחינת הפנקס פתוח והיד רושמת. הוא גם זה שאחראי על הזמן. בזכותו נולדו האלים אוסיריס, איסיס, נפתיס וסת, ובזכותו אוסיריס והורוס גברו על סת, הביאו תרבות לבני אדם והחזירו את הסדר לעולם. תחות קשור לאלה מאע’ת, אלוהי האמת. הוא הארכיטקט של הבריאה, המשרטט את מקום הכוכבים שבשמיים וגובה ההרים על פני האדמה. המשפט “בחכמה יסד ארץ” (משלי ג, יט) יכול לשמש בהשאלה כתיאור של תחות.

התפתחות המרכז של תבאי (Thebes)

במצרים היו ארבעה בתי ספר רוחניים, שפעלו במסגרת מרכזים מקודשים, ערי מקדשים עם עשרות אלפי כוהנים המשרתים בקודש. בתקופת הממלכה התיכונה עולה קרנו של המרכז בתבאי שקשור לאל אמון, שעד אז היה לו תפקיד משני. תבאי היא בירת החלק הדרומי של מצרים ומקור השושלות השולטות בממלכה התיכונה. בתקופת הממלכה החדשה היא הופכת לבירה של מצרים כולה. תבאי, שנקראת בתנ”ך נוא אמון או נא וכיום לוקסור, היא מרכז התיירות של מצרים, מקום המקדשים של כרנך ולוקסור, המקדשים של הגדה המערבית, העמקים של המלכים והמלכות, קברי האצילים, כפרי העובדים, ועוד.

השלישייה של תבאי היא: אמון (שנקרא גם אמון רע, או מין אמון), מות וקונשו, להם מוקדש קומפלקס המקדשים הגדול ביותר בעולם שנקרא כרנך, שבשיאו שירתו בו קרוב ל-80,000 כוהנים וכוהנות. בית הספר הרוחני של תבאי עסק, כמו במקרה של הרמופוליס, בתורת הנסתר. משמעות השם אמון היא ‘הנסתר’. הרבה מה שאנחנו מכירים ממצרים כיום מגיע מתבאי. אל השמש רע היה הצד הגלוי של אמון, שנקשר גם לפולחן אוסיריס.

תורת הנסתר של האל אמון (Amun)

המצרים ניסו להסביר את המסתורין של הנסתר (אמון) שהופך לגלוי (רע), הרוח שמתגשמת בחומר, ובתבאי, כמו בבתי הספר הרוחניים האחרים, זה נעשה דרך סיפור הבריאה. התשיעייה הגדולה של הליופוליס (אתום רע ושמונת האלים שהוא בורא מעצמו) והשמינייה הגדולה של הרמופוליס הופכים בתבאי ל-15 אלים,[3] ובראשם אמון, שהיה רק דמות משנית בשמינייה של הרמופוליס. היחידים שחסרים הם שו ותפנות (חלל ולחות) – הזוג הראשון שנוצר.

לפי המיתולוגיה התבאית, בתחילת הזמן היה נחש בשם “קם את אף” – “זה שהגשים את זמנו”. נחש זה הסתתר מהעולם כשזמנו עבר. היה לו בן בשם אי-רע, “היוצר של האדמה”. אי-רע המשיך את עבודתו של אביו ויצר את שמונת היצורים (נחשים) הראשוניים של הרמופוליס, שביניהם אנו מוצאים את אמון, שהכריז על עצמו כעל הנחש הראשוני “קם את אף”. מתוך המים של הנון, שבהם נמצאה השמינייה של הרמופוליס, עלה פרח הלוטוס ובתוכו נמצא אמון רע.

הנחש הראשוני (המסתתר) הפך להיות אמון רע של מקדש כרנך. בנו אי-רע הפך להיות מין אמון של מקדש לוקסור,[4] הילד שיצא מפרח הלוטוס הפך להיות ההתגלמות של אמון רע. בכדי שהגנאלוגיה הזו תעבוד, עלינו לצאת מתוך נקודת הנחה שהעתיד יכול לבוא לפני העבר, ושישות יכולה להיות הסבא של עצמה, כך שרע הוא גם ילד וגם אבא, וזה אפשרי רק במצרים. הם חשבו אחרת ויכלו לראות דבר והיפוכו, וגם לקיים בתוכם בו-זמנית כמה נקודות מבט על המציאות, במיוחד בהקשר של הזמן. המיתולוגיה של תבאי הרבה יותר מורכבת מזו של ממפיס או הליופוליס, והיא מחברת בין שני היבטים של האל, האל המסתתר והאל הגלוי ופועל בעולם.

אמון היה נסתר מפני שהוא ייצג קדושה מרוחקת מהעולם, עד כדי כך שהיא נפרדת מהעולם. הוא יוצג על ידי האוויר, המשול ליסוד לא נראה. הוא נוצר מעצמו ויכול לחדש את עצמו כמו נחש המשיל את עורו. הוא אחד משמונת הנחשים שהיו קיימים בנון הקדום, אלא שהוא היה הראש של כולם, ונשאר נפרד מן הבריאה.

מכיוון שאמון מזוהה עם אוויר, לא היה צורך ליצור את שו ותפנות, חלל ויריקה, הם היו כבר קיימים והאל אמון רע ברא את השמיים והארץ – גֶבּ ונות, והם הולידו את הרביעיה: אוסיריס, איסיס, נפתיס וסת, ובסך הכל 15 אלים.

האל רע גילה את פרצופו של אמון לאנושות. רע היה צדו האחר של אמון, הצד הגלוי. המצרים אמרו שהשמש היא רע, וכך הנסתר מתגשם ומופיע דרך השמש, כשם שהכהונה מופיעה דרך הפּרעה, וכך נוצר השילוב של אמון-רע – אמון מסתורי וחבוי, רע גלוי.

אופיו החבוי של אמון אפשר לזהות אותו עם אלים אחרים. בהתחלה הוא זוהה עם מונטו, האל המלחמתי של תבאי, לאחר מכן זוהה עם אתום, הורוס הורהקטי, ועוד… הזיהוי יצר איחוד של כוחות אלוהיים. אמון, שסמלו הוא הטלה, מחליף את מנטו שסמלו הוא השור כאלוהות העיקרית של דרום מצרים והממלכה התיכונה בתקופת הממלכה החדשה. חילופים אלה קשורים בהתחלפות העידנים האסטרולוגיים בשנת 2000 לפנה”ס מעידן שור לעידן טלה.[5]

אמון של תבאי היה חלק משלישייה, ביחד עם מנטו (אשתו) וחונסו (בנו). השם מנטו מורכב מאותן אותיות כמו נשר, ולכן האלה לבשה על ראשה נשר. נשר הוא גם סמל לאוהבים ולנאמנות אימהית. חונסו היה אל הירח.

התיאורים של אמון מזכירים את האל הנסתר הכל יכול, האחד והיחיד המונותיאיסטי, שאין לו תואר ולא צורה, שנמצא מאחורי הכול. בתפישה המצרית אמון מתחבר עם אלי הבריאה הגדולים שקדמו לו, פתח ורע (אתום), והמרכז שלו בתבאי משלים את המרכזים של תחות בהרמופוליס (חמנו), רע בהליופוליס (און) ופתח בממפיס (מוף). כשם שסיפור הבריאה יכול להתקיים בכמה גרסאות במקביל, כך גם יש כמה בתי ספר רוחניים שבכל אחד מהם לימוד אחר, אבל הם משלימים ומאשרים זה את זה.

פפירוס ליידן נכתב כנראה בתקופת רעמסס השני. הוא מהווה תמצות של תפישת הבריאה והקוסמולוגיה בתבאי, ועוזר לנו להבין את מהותו של הלימוד הרוחני שהתקיים שם. אלה הם המנונים לאמון (הנסתר) שנכתבו ב-27 פסקאות, וביסודן נמצאת ההבנה של מספרים (עקרונות קוסמיים). האופי המיוחד של כל פִּסקה קשור למספר המופיע בה. פסקה המתחילה עם המספר אחד מכילה את ההעלאה של הזמן הראשון, הבריאה, ומקשרת את תבאי עם אותו אירוע. המקדש הגדול של אמון הוא מקום הבריאה והיציאה מהנון, שם עלתה הגבעה הראשונית מתוך מי התוהו.

“חשאי בהתפתחותו, אך נוצץ בהתגלמויותיו, אל הדור ורב הופעות. כל האלים גאים בו ומאדירים את עצמם בשלמותו האלוהית. רע (השמש) עצמו מאוחד עימו. הוא (אמון) בכיר העיר און, הנקרא גם תא תנן. אמון, אשר הגיח מן המים כדי להנהיג את האנושות. הוא גם פיתח את יוצאי הרמופוליס (השמינייה). הראשון, אשר הוליד את הראשונים, אפשר את הולדת האל רע – השמש, ואחר כך השלים את ממדי גופו באמצעות אתום, הרי שניהם גוף אחד. הוא אדון הכל, אשר החל את הקיום.”[6]

פסקאות המתחילות עם המספר שתיים נותנות דוגמאות של הקיום הדואלי של המציאות, המתבטא במושגים כמו האופק הכפול, וכן בשני החלקים של הווייתנו: הגוף המעודן שהוא נצחי, והגוף הגס שחייב לעבור מחזורים של מוות ולידה מחדש.

פסקאות המתחילות עם המספר שלוש מתייחסות לשילוש, שהוא ההופעה הראשונה של אנרגיה, הנוצרת מההתנגשות בין שני כוחות מנוגדים (שהברק משמש בתור דוגמא להם). באחת הפסקאות אנו מוצאים ציטוט מפורסם של סינתזה תיאולוגית: “כל האלים הם שלושה: אמון, רע ופתח. זהותו של אמון מוסווית בדמות אמון, פניו הם רע, גופו הוא פתח. עריהם עלי אדמות פועלות בהתאם למחזוריות הנצחית. נא אמון, און ומוף מותאמות לקביעות הנצחית. כאשר נשלחת הוראה מן השמיים, היא נשמעת באון, חוזרים עליה במוף, ואז היא נכתבת בכתב ידו של תחות, נשלחת לעירו של אמון, ומטופלת בנא אמון על ידי דבר האל המופנה לתשיעייה.”

 

[1] אחת ההופעות החשובות ביותר של דואליות זו הייתה דרך הפּרעה, שהוא גם מלך וגם אל, משלב בין שתי הממלכות, שני התחומים, ובו, בבריאותו, תלויה בריאותה של הארץ.
[2] מתוך הפפירוס של אני, ספר המתים, זמן השושלת ה-19, בתרגום וואליס באדג’.
[3] בכתבי הפירמידות, הכתבים המצריים הקדומים ביותר, קוראים לאותם כוחות “נטרו”.
[4] כאשר ירקה אל תוך הנון נולד נחש התוהו אפופיס. היא הייתה אִמו של האל תנין סובק ואשתו. ההירוגליף שלה הוא איבר מין גברי פולט זרע.
[5] ובהקשר לנית’ כאורגת היקום: במחשבה המצרית הייתה תפישה של מארג של דברים: ידע הוא רשת של התייחסויות. העין המצרית, עינו של הורוס, מסמלת ידע, ויחד עם זאת מיוחסת לאריגה. סיאה הייתה אלת הידע המצרית ונכתבה בהירוגליפית כפיסת בגד.
[6] נות מיוצגת כפרה בשמיים עם כוכבים על בטנה, בעוד שנית’ מיוצגת כפרה בשמיים עם כוכבים על גבה.
[7] ייתכן שממפיס הפכה להיות בירת מצרים כבר בתקופת השושלת הראשונה. לא הרבה ידוע על השושלות הראשונות. יש הטוענים שהבירה של השושלת הראשונה הייתה העיר האבודה טיניס בדרום, ויש הטוענים שהבירה הייתה בנחן.
[8] זיהוי זה מופיע בספרות מימי הביניים, למרות שמבחינה כרונולוגית יש ביניהם הבדל של אלף שנים.
[9] במצרים ציפורים סימלו, באופן כללי, את החלקים הרוחניים באדם. היוונים זיהו את ציפור הבנו עם הפניקס.
[10] לפי גרסה אחרת, שו עיטוש ותפנות יריקה.
[11] לפי גרסה אחת, רק סת יכול להתמודד עם אפופיס, מכיוון שהוא דומה לו, ולכן אל השמש בדמותו של הורוס צריך לבקש את עזרתו, מאחד בין הניגודים.
[12] סח’מת יצאה בשליחות האל רע להעניש את בני האדם. יום אחד, כאשר חזרה משיטוטיה, גילתה שנוצרו אדם ועולם פיזי במקום אדם רוחני. העין כעסה מאוד, מכיוון שמצאה אחרת גדֵלה במקומה, וגילתה שהיא הוחלפה על ידי האקה הנוצץ. אלא שבסופו של דבר התרצתה, כשהבורא שתל אותה על מצחו במקום של האוראוס, שם היא נמצאת עד היום. היא הפכה להיות עין שלישית, עין רוחנית המשגיחה על הממלכה.
[13] הירח קטן פי 400 מהשמש, אבל קרוב אלינו פי 400, ולכן הם שווים בגודלם בשמיים. אפשר להיווכח בגודל השווה שלהם בזמן ליקוי ירח או שמש.
[14] האור של הירח נתפש על ידי המצרים כהחזרה של אור השמש, ולכן ראי היה בצורת הירח עם עין שמאל במרכזו.
[15] ראו הספר Robert Duval – The Orion Mystery.
[16] השם המלכותי של ח’ופו הוקדש לאל ח’נום, הקשור לבריאה העולה מההצפה והבוץ של הנילוס.
[17] יש המרחיבים את האנלוגיה של שלוש הפירמידות בגיזה לחגורה של אוריון, וטוענים שבמקרה זה הנילוס הוא שביל החלב.
[18] דוגמא טובה לאדם שכשרונו רב מן הרגיל הוא אמנחותפ, האדריכל של ג’וסר, שהיה גם חכם, מאג, כוהן גדול, רופא, דיפלומט, כלכלן ומשורר.

[1] החרטומים המצרים ידעו גם לצייר. הכתיבה המצרית כרוכה גם בציור. האותיות הן גם אידיאגרמות (כתב פיקטוגרפי) וגם כתב פונטי בו-זמנית. חלק מ”כתיבת” האותיות חייב יכולת ציור טובה, ולכן נראה שאלה שכתבו את המגילות ואת הכתבים על הקברים והארונות היו אותם אנשים שגם ציירו את הציורים באותם מקומות.
[2] אחד מהספרים הקדושים ובו כל נוסחאות הקסם נמצא לפי האגדה בקרקעית נהר הנילוס באזור אסואן.
[3] לפיתגוראים היה משולש מתמטי קדוש שהורכב מהמספרים: 1,2,3,4 – שביחד שווים עשר. העשרה הללו הינם התשיעייה הגדולה המרוכזת סביב האחד. אם מוסיפים שורה נוספת של חמש למשולש, מקבלים חמש-עשרה, ומכאן המעבר מתשע לחמש-עשרה.
[4] ההבדל בין אמון רע של מקדש כרנך למין אמון של מקדש לוקסור הוא באיכות ההגשמה של העיקרון הלא מוגדר: “זה ששמו חבוי”. האל אמון-רע מתואר במצב הליכה, והוא נשמת החיים החיונית שחיה מעבר לכל הדברים, מבטא את היבט השמש. האל מין-אמון מיוצג עומד, חנוט עם זקפה (מכאן אולי השם מין), ידו מורמת עם השרביט, ועל ראשו שתי נוצות גבוהות, סרט האדום המקיף את מצחו ומגיע לאדמה (מעין הארקה חשמלית). הוא מבטא את האנרגיה שמאחורי השמש, האנרגיה של ההתעוררות המינית, כפי שהייתה לאוסיריס המת. הוא קולט אנרגיה שמימית ומעביר אותה לאדמה. התנועה ביקום היא אמון רע, האדם ההולך מייצג את התנועה, ואילו האדם העומד עם הזקפה מבטא את האנרגיה הסמויה הגורמת לדברים לגדול, מבלי שיעשה דבר.
[5] לפני עידן השור שלט במצרים עידן התאומים, ובתקופה זו היו שתי ממלכות במצרים, כאשר לכל ממלכה שתי ערי בירה. איחוד מצרים קשור להשתנות העידנים האסטרולוגיים לפני כ-6,000 שנה, הקמת הממלכה החדשה קשור להשתנות הבאה לפני 4,000 שנה, וסוף מצרים קשור להשתנות ממזל טלה לדלי לפני 2,000 שנה.
[6] מתוך הפפירוס של ליידן בספר “מיתולוגיה מצרית” של שלומית ישראלי.