אסואן והסביבה (Aswan)

אסואן נחשבה לגבול הדרומי של מצרים, הרגל שעליה נשען המבנה כולו. אסואן נמצאת על חוג הסרטן, המקום שבו השמש מגיעה לזווית אנכית פעם בשנה. הייתה בה באר עתיקה, שאת תחתיתה האירו קרני השמש בפעם זו, ביום הארוך של השנה (21 ביוני), כביכול הן מפרות את האדמה. אירוע זה הקביל לזריחה של הכוכב סיריוס בשמיים, כוכב שנקשר לדמותה של איסיס והיה אחד הכוכבים החשובים ביותר מבחינת המצרים. ההגעה של השמש לשיא הרום שלה, הפריית הבאר והזריחה המקבילה של סיריוס הובילו אל האירוע החשוב ביותר מבחינת המצרים ובישרו עליו – ההצפה השנתית של הנילוס, שהחלה בזמן הזה. העולמות העליונים והתחתונים הסתנכרנו. המצרים האמינו שהמים העולים מגיעים מן האדמה. לפי המיתולוגיה המצרית, באסואן נמצא אל הנילוס הַאפּי במערה ובידיו שני כדים, שאחד מהם מסמל את המים השמימיים ואחר את המים הבאים מן האדמה. אֵל הנילוס שופך את הכדים, וכך מתחילה ההצפה השנתית. המים גואים ומצרים מתעוררת לחיים.

אסואן של היום היא עיר קטנה ויפה, השונה באופייה משאר מצרים. הנילוס באזור זה משובץ באיים שאפשר להפליג ביניהם, כמו האי אלפנטיין, או האי המשוחזר של מקדשי פילה, והרבה מהתושבים הם נוביים שחורים.

בגדה המערבית של הנילוס נראו הקברים העתיקים של אסואן, שניים מהם עם מסילות אבן המגיעות עד הנילוס. המצרים קברו את מתיהם במדבר שעל גדתו המערבית של הנהר, אשר באסואן נוגע במים. במקום זה הקימו המוסלמים כמה קברי קדושים. היפה והמפורסם שביניהם הוא קברו של אגא חאן, שנבנה עם מותו ב-1957. הוא היה ראש זרם האיסמעיליה, המונה כ-15 מיליון איש אשר רואים עצמם כממשיכי השושלת הפאטימית ששלטה במצרים. אגא חאן הגיע לאסואן בעצת רופאיו, ולאחר מותו המשיכה אשתו להתגורר בווילה שלרגלי הקבר, וכל יום במשך 43 שנה הניחה וֶרֶד אדום על לוח השיש הלבן שעל קברו. כשמתה נקברה גם היא במקום, והיום הגנן מניח כל יום פרח אדום על קבר שניהם.

מומלץ לבלות באסואן שלושה ימים לפחות – יום אחד מוקדש לעיר עצמה, למוזיאון הנובי ולאיים אלפנטיין ופילה, יום נוסף להשלמת הביקור בעיר, מחצבות האובליסקים, ונסיעה למקדש קום אומבו, ויום אחרון – גיחה למקדש אבו סימבל.

בנוסף לכך יש הפלגות של אניות תיירות בין אסואן ללוקסור, ובדרך מבקרים גם את מקדש אדפו, מקומו של האל הורוס, ולכן הוספנו גם אותו במאמר זה.

האי של אלפנטיין (Elephantine)

זהו אי עם מקדשים לאחר האשדות הראשונים שנמצא על חוג הסרטן ומהווה את ההתחלה של האורגניזם שנקרא מצרים. באלפנטיין, כמו בשאר האזור, חיים תושבים נוּבּים בעלי מראה אפריקאי – שחור. באי עצמו שני כפרים נובים הבולטים בציורי הקיר ובצבעוניות שלהם, שרידי מקדשים עתיקים וחשובים כגון זה של ח'נום וסאטט, בסיס פירמידה עתיקה, ואפילו נילומטר.

ומהו הנילומטר?

בכדי למדוד את גובה המים בנילוס חצבו המצרים נקבּה בסלע, היורדת אל פני המים ובה מסומנים גבהים שונים. הסימונים הם מהתקופה המצרית, הרומית, ואפילו מהתקופה התורכית. במקום מדדו את גובה העלייה במי הנילוס מדי שנה, ולפי העלייה קבעו את שיעור המס על התושבים. שיעור העלייה בישר על שנה ברוכה או שנת בצורת. המים הציפו את השדות וזה הביא לתחילת מחזור החיים של מצרים שסומל ידי תחייתו של אוסיריס.

מקדש לאלה סאטט (Satet)

זהו מקדש קטן שנמצא ליד הנילומטר. האלה סאטט מתוארת עם כוכב על ראשה, נושאת כדי מים. האמונה הייתה שהיא שופכת את המים מהכדים וכך מתחילה ההצפה השנתית של הנילוס. בכדים שלה הייתה – לא פחות ולא יותר – דמעה מעיניה של האלה איסיס. לפי האמונה המצרית, כל שנה הזילה איסיס דמעה אחת מעיניה שנאצרה על ידי סאטט בכד שלה, ואז נשפכה על ידי סאטט לנילוס. הדמעה היא זו שגרמה למים לגאות. סאטט זוהתה גם עם הכוכב של סיריוס שזרח בזמן הזה.

המקדש של סאטט באי של אלפנטיין הוא מקדש קטן ובו כמה עמודי כניסה ומספר חדרים. הוא משוחזר ברובו, בשילוב אבנים מן המקדש העתיק. זה היה אחד מהמקדשים העתיקים במצרים (מהממלכה הישנה – השושלת ה-6) שנבנה מחדש בתקופת הממלכה החדשה על ידי תחותמס השלישי וחתשפסות. לידו יש מוזיאון ובו ממצאים של החפירות במקום.

מקדש לאל ח'נום (Khnum) ומקדש יב היהודי

מקדשו של האל ח'נום היה אחד המקדשים העתיקים והחשובים במצרים, האל הקדום שיצר את בני האדם על האובניים מהבוץ של הנילוס. ח'נום הוא משלימו של האפי, אל הנילוס וההצפה השנתית, ולעתים מחליפו. החיה המקודשת לח'נום הייתה האייל, סמל לפריון, וגם סמל למזל אסטרולוגי ששלט בעולם לפני 4,000 שנה. הפּרעה ח'ופו, שבנה את הפירמידה הגדולה, קרוי על שם ח'נום.

יש אומרים שמקורו של ח'נום בפרט, ושל אלי מצרים בכלל, הוא נובי, ולכן מקדש ח'נום מופיע באסואן. ח'נום, שהיה קדר, לוקח בוץ מהנילוס, יוצר ממנו דמויות אדם ומרים אותן לאור השמש, בכדי שהאל רע ייתן להן מכוחו המַחייה בעזרת קרני השמש. לאחר שרע מכניס כוח חיים בדמויות, מחזיר אותן האל ח'נום לרחם.

המקדש של ח'נום הרוס כיום ברובו, אבל יש ממנו נוף יפה של המשך הנילוס והאיים שמסביב. בינו לבין מקדש סאטט ישנם כמה חדרים משוחזרים ובהם פסלים של פּרעה נובי בשם ארקמני – מחזה יפה של פּרעה שחור, בסגנון קצת שונה מזה של הפרעונים האחרים.

בהזדמנות זו כדאי לציין שבאי אלפנטיין, ליד מקדש ח'נום, היה גם מקדש יהודי שהוקם על ידי גולים שהגיעו לכאן בימי מנשה (מקדש יב). קיום המקדש מופיע בכתבים מהעת העתיקה ונרמז עליו בתנ"ך. זה היה המקדש היחיד המוכר מחוץ לזה שבירושלים, ויש אומרים שלכאן הגיע ארון הברית ומכאן הוא הוברח, בזמן המלחמות עם הפרסים, לאתיופיה (ראו ספר על "מסתרי ארון הברית באתיופיה" מאת מחבר ספר זה).

מחצבות הגרניט‏ ‏

המחצבות נמצאות מדרום ומחוץ לעיר, ובהן חצבו אבני גרניט לכלל האובליסקים והמקדשים במצרים. חומרים שונים סימלו עבור המצרים הקדמוניים איכויות שונות. הגרניט סימל את איכות האש והקדוּשה, ולכן קודש הקודשים היה עשוי בדרך כלל מגרניט. כמו כן היו עשויים מגרניט החדרים הפנימיים בפירמידות והאובליסקים.

המקדש או הפירמידה יכולים להיות בנויים מאבן גיר (שסימלה את יסוד האוויר), אך החלק הפנימי והקדוש שלהם צריך היה להיות בדרך כלל עשוי מגרניט (אש). מכיוון שגרניט יש רק באסואן, נאלצו המצרים הקדמונים לכרות את הגרניט באסואן ולהשיט אותה, לעתים מרחק של 1,000 קילומטר, במורד הנילוס.

הדבר שאותו כולם באים לראות במחצבות הוא האובליסק הלא גמור: זהו אובליסק ענקי, שאם היה נגמר היה הגדול בעולם – 45 מטר אורכו, אלא שבגלל סדק שאירע בו נשאר שוכב במקומו והוא חצוב רק משלושת צדדיו ומחובר בקרקעיתו לסלע. האובליסק עצמו הוא דבר עצום בגודלו, כמעט בלתי נתפש. הוא נמצא בתוך עמק בין הסלעים, וברור שבכדי להזיז אותו היו צריכים לפרק את כל הסלעים שמסביבו. קשה להבין כיצד אפשר היה לחצוב ולהזיז דבר ענקי שכזה, להשיט אותו במורד הנילוס ולהעמידו – ואולי טוב שנשבר, כי זה חסך למצרים הרבה עבודה…

מקדש איסיס והאי של פילה (Philae)

בדרך לסכר של אסואן נראים כמה מקדשים. הראשי והיפה מביניהם הוא המקדש לאיסיס, שהיה על האי של פילה ההיסטורי, ובעקבות ההצפה שלו הועבר לאי אחר. מקדש נוסף הוא מקדש של קבלשה, שנראה סמוך לתחילת הסכר. גם לתחות היה בעבר מקדש באזור אסואן, בו נשמרו הספרים הקדושים.

הפולחן של איסיס היה מהפולחנים החשובים של מצרים, והתפשט בתקופה הרומית בכל רחבי העולם העתיק. איסיס זוהתה עם האלה-האֵם והמים המפרים (והבוץ) של הנילוס, שמביאים ברכה לאדמה. לעתים היא מזוהה עם האוויר בשל כנפיה.

במקדש של איסיס נמצאים מבנים שנבנו על ידי נכתנבו, המלך המצרי האחרון מהמאה ה-4 לספירה, שמצא כאן מקלט מהפרסים. היה זה מקום עלייה לרגל מכל רחבי העולם העתיק של אנשים שרצו לבוא בסוד המסתורין והקסם של האֵלה.

האי של פילה היה המבצר האחרון של הדת המצרית, שנתמך על ידי הנוּבּים שהתנגדו להשפעה הנוצרית החודרת מצפון. הפולחן הדתי המצרי נמשך בו עד שנת 450 לספירה, ובו נמצאו ההירוגליפים האחרונים.

המוזיאון הנובי

במאה ה-11 לפנה"ס מוקמת ישות עצמאית סביב העיר נפאטה בצפון סודן שנקראת "כוש". עם התפוררות הסדר החברתי והפוליטי במצרים בתחילת האלף הראשון לפנה"ס, והסכנה הגוברת של פלישת זרים ופגיעה במקדשים ומרכזי הלימוד, עברו חלק מבתי הספר הרוחניים לאזורים דרומיים ומוגנים יותר, והוקמו ערי כוהנים, מקדשים ומרכזי לימוד אלטרנטיביים של דת והשכלה, שימשיכו את הגחלת ויבטיחו את קיומה במקום מוגן.

בסוף המאה ה-8 לפנה"ס משתלטת על מצרים שושלת של פרעונים כושיים המגיעה מאזורי הדרום,[1] מנוביה. הם רצו להחזיר את מצרים לימי הגדולה שלה, וטענו לקשר עם אמון. הם קידמו אדריכלות ואמנות בסגנון העתיק, ובכלל זה חידוש מסורת בניית הפירמידות. הם הקימו ממלכה אדירה, שגבולותיה היו מהדלתא בצפון ועד אתיופיה בדרום. השושלת שלהם הופכת לשושלת המצרית ה-25, ומלכיה מוזכרים בתנ"ך והיו בקשר עם מלכי יהודה וישראל.

אחד השיאים של הביקור באסואן הוא המוזיאון הנובי. תרבות שלמה לא ידועה נפרשה לפנינו, לה היסטוריה משלה, מאבק משלה, אמנות משלה, ויופי משלה. הפסלים השחורים של הפרעונים הנוביים מלאים בעוצמה של הארץ היפה הזאת. המוזיאון הוקם כמנחה לשימור התרבות של הארץ, שחלקים ממנה נמצאים כיום מתחת למי אגם נאסר הסמוך.

מקדש כפול בקום אומבו (Kom Ombo)

כ-40 ק"מ צפונית לאסואן נמצא אחד המקדשים היפים במצרים, המוקדש מצד אחד לאל התנין סובק, ומצד שני להורוס המבוגר. מקדש קום אומבו מיוחד במינו, בכך שהוא למעשה מקדש כפול: יש בו שני פתחים, שני אולמות עמודים, שני חדרי מנחות, ושני קודשי קודשים, והוא מוקדש לשני אלים: האל התנין – סובק, והאל הנץ – הורוס המבוגר. זהו מקדש מאוחר, מהתקופה התלמית, הבנוי על שרידי מקדש קדום.

התנין היה חיה מקודשת לשמש, שכן התנינים עולים לגדה ופניהם לשמש עם בוקר. הורוס היה אל השמש, אך במהלך חייו התקשר גם עם הירח. הוא נפצע בעינו בעת הקרב עם סת והאל תחות החזיר עין זאת לשלמותה, ומאז היא זוהתה עם הירח שמתחסר ומתמלא. הכפילות של המקדש בקום אומבו היא כפילות של שמש מול ירח – האחד משדר והשני קולט, האחד ביום והשני בלילה.

הירח והשמש הם בעלי אותו קוטר בשמיים, דבר מפליא כשלעצמו. אלה הם שני גופים שונים לגמרי בגודלם, אך לעינינו הם נראים ומתקבלים באותו הגודל. המצרים הקדמונים תפשו את הירח כראי של השמש. בכדי שהראי יהיה שלם, עליו להיות מקביל לתמונה האמיתית, וזהו השיעור הטמון בהתמלאותו של הירח: בכדי שהוא יהיה מלא, שלם, עליו להיות במקום הנכון אל מול האמת, אל מול השמש.

בקום אומבו יש שתי מערכות חדרים מקבילות, שבכל אחת מהן ישנה אבן מזבח בקודש הקודשים, ושני קודשי קודשים הנמצאים זה ליד זה ומשקפים זה את זה. ניסיתי להרגיש אם יש תחושה שונה בכל אחד מהם, ואכן יש: באבן הדרומית הייתה תחושה של זרימה פנימה, ואילו באבן הצפונית הייתה תחושה של זרימה החוצה. אולי זה רק דמיון שלי? ואולי לא?

ייתכן שהמקדש הכפול בקום אומבו היה קשור לא לירח ולשמש, אלא לכוח הבונה – הורוס, ולכוח ההורס – סובק, שסומל על ידי התנין. השערה זו מקבלת חיזוק מכך שלעתים הנחש אפופיס, שסימל את כוחות ההרס, סומל על ידי תנין. סובק נחשב לפטרון שנותן כוח לפרעה ולשומר הראש של האל רע וגם של סת. סת הוא ההתגשמות של הכוח ההורס. סובק היה בנה של נית' – אחת מאלות המלחמה של מצרים, שהייתה אחת האלים והאלות השומרים על הגופה בקבר. יחד עם זאת, סובק נחשב לעוזרו וחברו של הורוס, שעוזר לו באופן נסתר בקרב נגד סת, וייתכן שמכך נובעת הקִרבה שבין שניהם. כך או כך, ברור שהמוטיב הבולט במקדש בקום אומבו הוא הדואליות, שהייתה מרכיב יסוד בדרך המחשבה וההוויה המצרית.

בקיר האחורי של המקדש יש תבליטים שבהם מופיעים כלי ניתוח ומרשמי רפואה של המצרים, ביניהם אזמל, מגרדים ומלקחיים. שתי אֵלות יושבות מסמלות כנראה את אקט הלידה הקדושה שהתרחשה במקדשים כגון קום אומבו. לפי התבליטים, כנראה שלמצרים היה ידע רפואי נרחב והם ידעו לבצע ניתוחים.

מקדש אדפו (Edfu)

המקדש הנוכחי הוא מהתקופה התלמית, אך לפני כן היה במקום מקדש עתיק הרבה יותר. זהו אחד המקדשים השלמים והיפים במצרים, שנבנה לפי מיטב המסורת המצרית העתיקה. לאחר הפסקת הפולחן הפגאני הוא ננטש וכוסה בחול, ששמר עליו בשלמותו.

באדפו היה מקדשו של הורוס המבוגר (שנבדל מהורוס הצעיר בנו של אוסיריס). הוא אלוהות האור שמנצחת את החושך (סת). זה היה האל של מצרים הקדומה והדרום, שמקורו באזור זה (לא רחוק מאדפו הייתה הבירה הפרהיסטורית של הדרום – נחן); ואכן, על קירות המקדש מופיעים ציורים רבים של המאבק בין הורוס לסת, וכן כתובות הקשורות למיתוס זה. הורוס מיוצג בצורה הקדומה שלו, כשעל ראש הנץ שלו כדור שמש.

הכניסה למקדש כיום היא מהנהר, ולפניה ניצבים שני פילונים מרשימים וגבוהים, שבצדם נמצא בית הלידה. לאחר הכניסה יש חצר ובה פסל של האל-נץ מגרניט, בגובה אדם. לאחר החצר אולם עמודים המוביל לאולם עמודים נוסף, שלאחריו מצוי מבנה קודש הקודשים, שבליבו חדר ובו פסלון של האל על סירה עם מוטות נשיאה (הדביר), ומסביבו חדרי פולחן נוספים. המקדש מתאפיין בכתובות רבות שהן אוצר בלום של מידע על הדת והפילוסופיה המצרית העתיקה, וגם על תקופת בנייתו.

את פסל האל היו מוציאים מהדביר בשנה החדשה ונושאים אותו אל הגג בכדי שיקבל את אנרגיית זריחת השמש. במהלך טקס זה נבחר בז קדוש, שייצג את האל ואת המלך. חג נוסף שנחגג במקדש הוא המאבק של הורוס בסת, שסומל על ידי היפופוטם, במהלכו היו אוכלים עוגות בצורת היפופוטם ומציגים מחזה של תקיעת חניתות בהיפופוטם (את הראשונה תקעו באפו) והריגתו. כל המסורות והטקסים הללו מצוירים (מגולפים) על הקירות ומהווים הצצה נדירה לדרך קיום הפסטיבלים הדתיים של מצרים.

הפסטיבל היפה ביותר שנחגג במקדש אדפו הוא פסטיבל "האיחוד היפה". מדי שנה, בזמן הירח החדש של החודש השלישי בעונה השלישית (עונת הקציר), חגגו המצרים את איחוד חתחור מדנדרה עם הורוס מאדפו, העיקרון הנקבי עם הזכרי. החגיגות היו קשורות לפירות הביכורים של השדות. במסגרת החגיגות הגיעה סירת האלה חתחור ממקדש דנדרה למקדש אדפו, שם שהתה האלה במשך 14 יום, מרגע עליית הירח החדש ועד זמן הירח המלא, מתאחדת עם אהובה, עד שנכנסה להריון ויכלה לחזור לביתה.

מהלך העלייה לרגל, או נכון יותר, העלייה לסירה למקדש אדפו, התנהל בצורה הבאה. סירת פסל האלה חתחור הועלתה על סירה מלכותית אמיתית שעגנה בנילוס סמוך למקדשה בדנדרה, וזו הפליגה עם הסמלים והדגלים שלה דרומה, אל מקדש אדפו. צי של סירות נלווה אליה ובהן כוהנים, נגנים, זמרות ורקדניות, נציגי המלך והמקדשים. על הגדות ליוו את המשט חיילים ומעריצים – ברגל או בסירות מקומיות.

המשט האלוהי עצר בכרנך, שם ביקרו פסל האלה חתחור במקדש האלה מות והכוהנות של המקום קיימו פולחן לכבוד האלה סח'מת, משם המשיכו הסירות לעיר הקודש נחן, שהייתה בירת הדרום הפרהיסטורי, ומשם לאדפו.

לפני שהגיעו לאדפו יצאה הסירה של הורוס לקבל את פניהם, וברווזים שוחררו כדי שיעופו לארבע פינות הארץ. ההגעה למקדש תוזמנה עם רגע עליית הירח החדש ולוותה בתיפוף, מוזיקה ואקסטזה של רעשנים, מחרוזות וקריאות שמחה. הריקודים, השירים והנגינה נמשכו בחצרות המקדש. סירות האלים הובאו למקומם בחדרים הפנימיים של המקדש, ולאחר מכן לבית הלידה שהיה בחצר. האיחוד של הורוס וחתחור הושלם.

בכל מקדש מצרי היה בית לידה שנקרא "מאמיסי" – בית נפרד שאליו היו באות נשים הרות בכדי לקבל ברכה, ולעתים גם ללדת בנוכחות החסד של המקדש. חדר זה שימש לעתים גם להתעבּרוּת, או במילים אחרות, לאקט המיני שבו האל היה נכנס דרך הגבר ומעבּר את האישה. במקדש אדפו נשמרה הדוגמא הטובה ביותר לבית לידה מהסוג זה, ולשם הכניסו את פסלי האלים במהלך הפסטיבל בכדי שיתבודדו, בזמן שכולם בחצר חוגגים, שותים, שרים ורוקדים

מקדש אבו סימבל (Abu Simbel)

אבו סימבל נחשב לאחד המקדשים היפים והחשובים במצרים. הוא נבנה על ידי רעמסס השני לציין את יום הולדתו ושלטונו, והועתק למקום חדש וגבוה יותר בעקבות הקמת סכר אסואן.

באבו סימבל ישנם שני מקדשים חצובים בסלע, שכמו פונים בזווית זה אל זה ומתייחסים אל הנהר והשמש הזורחת – האחד מוקדש לרעמסס, והשני לאשתו האהובה והיפה נפרטרי. במקדש של רעמסס ישנו אולם המוביל אל חדר פנימי. בקיר האחורי של החדר ארבעה פסלים יושבים של שלישיית האלים החשובים – רע, פתח ואמון, ופסל רביעי של רעמסס עצמו. הפסלים שווים בגודלם ושונים בכובע ובדמות שלהם. ביום הולדתו ויום הכתרתו של רעמסס חודרת קרן השמש הזורחת מבעד לפתח למשך ארבעה ימים בלבד, ובכל יום היא מאירה עם שחר את פסלו של אל אחר, כשביום האחרון מואר פסלו של רעמסס עצמו.

מחוץ למקדש ישנם ארבעה פסלים נוספים וגדולים יותר של רעמסס עצמו, המרמזים על הארבעה שנמצאים בפנים, בחשיכה.

המוטיב של קרן אור החודרת למקדש (חלל חשוך) ביום מיוחד בשנה הוא מרכזי באדריכלות המקודשת של מקדשי מצרים, וכן במקדשים של תרבויות אחרות. קרן השמש כמו מפרה ומחייה את המקדש, מחברת את הזכרי והנקבי, שמיים וארץ, את העולם הזה והעולם הבא.

במקדש של נפרטרי ישנם שישה פסלים בכניסה שבהם מופיעים רעמסס, המלכה בדמות חתחור כשהיא מחזיקה רעשן בידה, והאל אמון. בניגוד למסורת הרגילה, פסל המלכה שווה בגודלו לפסלו של רעמסס. חוץ מאחנתון שהקים מקדש לנפרטיטי, זוהי הפעם היחידה שמוקם מקדש לכבוד מלכה בדמות אישה (חתשפסות מופיעה בתור פרעה גבר). בתוך המקדש מופיעות סצנות של המלכה עם האלות חתחור, מאע'ת ומות, כשהיא עוסקת בפולחן של חתחור שכלל ריקודים וזמרה. בחדר הפנימי של המקדש ישנה נישה שמתוכה כמו יוצאת חתחור מסלע ההר בדמות הפרה השמימית.

המצרים בתקופת הממלכה החדשה נהגו לכרות קברים גדולים למלכים בתוך הסלע, אך היו בונים את המקדשים כך שיבלטו מעל סביבתם. בניית מקדשים בתוך הסלע (כמו באבו סימבל) היא מעשה לא רגיל במצרים הפרעונית, אשר ייתכן שקשור לפולחן האלה שזוהתה עם האדמה, כדור הארץ.

[1] עד לזמן הזה היו ממלכות כושיות בסודן, או כפי שהיא נקרא אז "נוביה", אלא שהן היו תחת חסות מצרית.