הנסיעה בין קהיר ללוקסור לאורך הנילוס לוקחת יותר מ-12 שעות. למרות העובדה שכיום יש כביש מדברי מהיר שמקצר את הנסיעה ל-7 שעות, רוב התיירים מעדיפים להגיע ללוקסור ברכבת לילה או בטיסה. מי שבכל זאת בוחר לעשות את הדרך הארוכה לאורך הנהר יפגוש חבל ארץ מעניין שמאוכלס בקופטים רבים, ובו נמצאים כמה מהאתרים החשובים במצרים, אלא שאל הצפוניים שביניהם (מיידום), אפשר להגיע בטיול יום מקהיר, ואל הדרומיים (דנדרה ואבידוס) אפשר להגיע בטיול יום מלוקסור.

באמצע הדרך יש מקבץ של ארבעה אתרים חשובים, שבמרכזם העיר העתיקה והמקדש המפורסם לתחות בהרמופוליס.

פירמידת מיידום (Meidum)

מדחשור, מהלך של שעה נסיעה, מגיעים לפירמידה הלא רגילה של מיידום, הנמצאת בפתח שלוחה של הנילוס הזורמת לכיוון שקע פיום. זוהי מעין יציאה מעמק הנילוס לעמק נוסף אשר מושקה באמצעות תעלה שבאה מהנילוס. בגלל שהעמק נמוך יותר מהנילוס, התאפשרה בו חקלאות בימי קדם והוא אחד האזורים הפוריים במצרים.

מקובל לחשוב על פירמידה כמקום קבורה של הפרעה, והפירמידות בגיזה, בסקארה ובדחשור מוסברות בכך שהן מהוות מקומות קבורה של הפרעונים שחיו בבירת מצרים ממפיס, הלא היא מוף התנ"כית. אך מיידום לא נמצאת בעיר הקבורה של אף עיר עתיקה ידועה. מדוע, אם כן, נבנתה הפירמידה דווקא במיקום הזה?

את הפירמידה בנה סנפרו, האיש שבנה שלוש פירמידות בימי חייו – את זו של מיידום, את הפירמידה הנטויה בדחשור ואת הפירמידה האדומה. מדוע לבנות שלוש פירמידות? (באף אחת מהן לא נמצאה גופה).

הפירמידה נבנתה בשני שלבים: ראשית היא נבנתה כפירמידת מדרגות בת שמונה קומות, ולאחר מכן צופו המדרגות באבנים שיצרו שכבה אחידה בצורת פירמידה מושלמת. השכבה השנייה, האחידה, התפוררה ברובה, ומה שנשאר זו דמות פירמידה קטומה, בצורת מעין כובע.

ליד הפירמידה יש מתחם קבורה קלאסי ובו מסטבה גדולה ומקדש קבורה, וכן דרך המובילה ממקדש הנהר אל מזרח הפירמידה, שם שוכן מקדש המוות.

לפירמידה נכנסים מצפון, יורדים במסדרון צר עד לגובה הרצפה ומשם מטפסים לחדר בתוככי הפירמידה דרך סולם קצר. החדר הפנימי עשוי מאבן, בניגוד לפירמידות האחרות בהן הוא עשוי גרניט, והתחושה בתוכו היא אחרת. לעומת זאת, במסטבה הסמוכה מצאו את ארון הקבורה העשוי גרניט הראשון בהיסטוריה של מצרים, ונשאלת השאלה: מדוע לא בנו גם את חדר הקבורה מגרניט?

נראה כי היו שלבים שונים בבניית הפירמידות, וכי ככל שהתקדמו ניסו טכניקות שונות ועבודה עם חומרים שונים. ואולי מטרת הפירמידות לא הייתה קבורה בלבד, אלא הפקה של סוג כלשהו של אנרגיה, ולכן ניסו בכל פעם חומרים שונים ובדקו את השפעתם.

מקדש תחות בהרמופוליס (Hermopolis)

במצרים היו ארבעה בתי ספר של לימוד, ולכל אחד שיטה משלו. בארבעה מרכזים אלה היו אלים פטרונים שונים וסיפורי בריאה ומיתולוגיה שונים. הראשון והקדום ביותר הוא המרכז של און – הליופוליס, בו עבדו את האל אתון, אל השמש; השני שנוסד עם היווסדות הממלכה היה המרכז בממפיס, לא רחוק מהליופוליס, בו עבדו את האל היוצר, פתח; השלישי היה בהרמופוליס ובו עבדו את האל הרמס, אל הירח והידע; והרביעי היה בתבאי – כרנך, ובו עבדו את האל אמון – "הנסתר". בכל אחד מהמרכזים הללו היה מקדש גדול, שמספר הכוהנים בו הגיע לאלפים ולעתים גם לעשרות אלפים.

הרמופוליס נודעה לראשונה החל מן השושלת הרביעית, והפכה לחשובה יותר בתקופות המאוחרות. היא נמצאת בברך של הנילוס, היוצרת דיונות חול שעליהן נבנתה העיר. הרמופוליס נקראה גם "עיר חזיר הבר", על שם הסמל של המחוז. בתקופות מסוימות, כשמצרים התחתונה התחזקה והתפשטה דרומה, הייתה הרמופוליס הגבול בין מצרים התחתונה והעליונה, במיוחד בתקופתם של ההיקסוס, שאז הייתה לה חשיבות מיוחדת, והיא הייתה שנייה רק לתבאי.

שרידי העיר הרמופוליס נמצאים לא רחוק ממיניה, עיר נופש על גדות הנילוס, ארבע שעות נסיעה מקהיר. המקום נקרא כיום אל אשמונין (השמונה), ואכן העיר הרמופוליס נקראה בתחילה עיר השמונה (חמנו), על שם שמיניית האלים ששהו בתוהו: ארבעת הנחשים וארבע הצפרדעים הם ה"פרימה מַטֶריָה", החומר הבסיסי שממנו נוצר העולם. הם נקראו האוגודוד (שמינייה), והחליפו את התשיעייה של הליופוליס.

השליט של הרמופוליס היה תמיד הכוהן הגדול של תחות. בתקופת הממלכה התיכונה היה לכוהני הרמופוליס תפקיד חשוב באיחוד הממלכה מחדש וכך גם בזמן הממלכה החדשה. במרכזה של העיר שכן המקדש לאל תחות ובו הגבעה הראשונית שהתגבשה מתוך מי התוהו, המקום שבו הופיע הלוטוס הראשון מתוך הביצה ובתוכו האל רע ושרידים מקליפת הביצה הקוסמית שממנה נברא העולם. בלב המקדש היה אולם העמודים השונה מכל מקדש אחר. העמודים בו עם כותרות עלי הלוטוס – צבועים בצבעים אדום, כחול וצהוב.

תחות זוהה עם ציפור האיביס והבבון. בחפירות שנערכו בהרמופוליס מצאו פסל גדול של בבון וחלק מהמקדש של תחות עצמו. לבבון יש כמה תכונות מוזרות: הוא נופל כמו מת בזמן ליקוי ירח וקם לתחייה אחר כך. הוא קורא קריאות שמחה אל מול השמש העולה, לאחר שהיה ער במשך הלילה (הוא חיית לילה). ביום השוויון, פעמיים בשנה, הוא משתין 12 פעמים ביום, מדי שעה.

תחות היה אל הזמן. הידע האזוטרי של תחות השתמר גם אחרי תקופת מצרים העתיקה ועבר לממלכות התלמיות והרומאיות של מצרים. הוא מצא בית בבתי הספר של ההרמטיקה שהתפתחו באלכסנדריה (הרמס זוהה עם תחות), וחלקו עבר לידי הנצרות הגנוסטית שהתפתחה באזור מצרים התיכונה והרמופוליס באותה תקופה.

בנוסף לתחות עבדו בהרמופוליס את האל טייפון, הלא הוא סת. טייפון יוצג על ידי היפופוטם שעליו ישב נץ שנלחם עם הנחש. מקדשים נוספים הוקמו בהרמופוליס לכבודם של האל אמון והאל פתח. ממול להרמופוליס שוכנת עיר המתים טונה אל-ג'בל מעבר לנהר, ממערב לה מצוי מתחם הקברים של בני חסן, ולא רחוק ממנה נמצאים שרידי העיר תל אל עמארנה של פּרעה אחנתון.

בני חסן (Beni Hasan)

בניגוד לשאר מצרים, שם הקברים הם במערב, הרי שבהרמופוליס הצוקים במערב היו רחוקים. אולי בגלל סיבה זו, או אולי בגלל אחרת, עיר המתים של הרמופוליס הוקמה בצוקים ממזרח לנהר, כעשרים קילומטר צפונה. חלק גדול מהקברים הם מהממלכה התיכונה, מן השושלות ה-11 וה-12, תקופה שממנה אין במצרים שרידים רבים, וזה המיוחד בבני חסן. באותה תקופה החלו לצייר באופן ריאליסטי – לא רק נושאים דתיים, או מה שנראה כנושאים לא-דתיים (שכן, הרבה פעמים לציורים יש משמעות דתית מעבר לפשט).

תקופת הממלכה התיכונה מתאפיינת בעושר תרבותי, אמנויות, התפשטות הכתיבה והספרות המצרית וכן השירה, ובהופעתם של ספרי מוסר, שירה דתית, תפילות וציור. את כל זה ניתן למצוא בהרמופוליס ובני חסן.

בבני חסן ישנם שלושה סוגים של קברים: קבר מוקדם, עם אולם אחד גדול, קבר מאוחר יותר עם עמודים בתוך האולם, וקבר מאוחר – עם חדר קטן נוסף ובו מזבח או כסא כבוד, ובכניסה אליו שני עמודים (השינוי באדריכלות מצביע על שינוי באמונה). על קירות הקברים כתובות תפילות לרע או לאמון, ובציורים מופיעות סצנות מפורסמות של היאבקות. ניתן לראות את חיי מצרים האמיתיים, היומיומיים, מלפני 4,000 שנה – הפעם הראשונה שבה מציירים ללא תבליטים ותחריטים.

בבני חסן יש מקדש תת-קרקעי שנבנה על ידי חתשפסות ותחותמס השלישי, המוקדש לאלה פקט המצרית, שלימים זוהתה עם ארטמיס היוונית, ולכן המקום נקרא מערת ארטמיס. לא רחוק מבני חסן נמצאת העיר האבודה של אנטינופוליס, שנבנתה בתקופה הרומית.

טונה אל ג'בל (Tuna el Jebel)

ארבעה קילומטרים מערבה מהרמופוליס, על גבול המדבר, נמצא שדה הקבורה של טונה אל ג'בל. יש בו מערכת קטקומבות מפורסמת מתחת לאדמה, עם הרבה גלריות ומסדרונות. יש אומרים שמערכת הקטקומבות מגיעה עד להרמופוליס עצמה. עד כה גילו מנהרות לאורך שלושה קילומטרים ומצאו בפנים מיליוני מומיות של ציפורי המגלן. המגלן הוא ציפור שחורת ראש עם מקור מאורך מעוקל, שנחשבה לקדושה במצרים ולסמל האל תחות. יכולות להיות לכך כמה סיבות: סיבה אפשרית אחת היא שהציפור הביאה תועלת לחקלאים על ידי השמדת ארבה ונחשים ארסיים. סיבה שנייה היא שהמקור שלה נראה כמו סהר של ירח. סיבה אחרת יכולה להיות השורש של שמה, שהוא "הב", והייתה לו משמעות אחרת במצרים (מילים בעלי צלילים דומים). בנוסף על כך, המגלנים נהגו לחרוף באתיופיה, שנחשבה לארץ האלים, ארץ פונט האגדית.

בהרמופוליס גילו חוות לגידול איביסים לחניטה. בנוסף לאיביסים מצאו בקטקומבות גם מומיות של בבונים, שאחת מהן מוצגת במקום. רוב הקטקומבות והקברים הם מהתקופה ההלנית והרומית.

הקבר המפורסם והחשוב ביותר בטונה אל ג'בל הוא של פֶּטוֹסיריס (Petosiris), שהיה כוהן גדול לתחות בתחילת התקופה ההלנית. הקבר בנוי בסגנון מקדש מצרי עם השפעות יווניות. יש בו ציורים, עיטורים וכתבים יפים על הקירות, ובמרכזו יורדת נקבּה אל מתחת לפני האדמה, שם נמצאים חדרי הקבורה עצמם. על קירותיהם של חדרי הקבורה מופיעים כתבי מתים טיפוסיים ובהם הוראות חוכמה מפטוסיריס לבנו ולאחרים. כמו כן ישנו תיאור של הפולחן במקדש תחות בהרמופוליס. בציור הקיר בחלק העליון של הקבר נראות דמויות בתלבושות יווניות, ערבוב של סגנון יווני ומצרי.

ליד הקבר של פטוסיריס נמצאת, בקבר משלה, המומיה של איזודרה – אישה עשירה מהעיר החשובה באזור בתקופה הרומית, אנטינופוליס – עיר שהוקמה על הגדה השנייה של הנהר, לא רחוק מהרמופוליס, על ידי הקיסר אדריאנוס, לכבוד מאהבו אנטוניוס שטבע במקום. הוא הקים עיר ומקדש לאנטוניוס שמסמל את היופי והאהבה הגברית, הפך את דמותו לאל וציווה על פולחן במקדשו. כיום יש קבוצות שונות של הקהילה הגאה שאימצו את אנטונינוס כסמלן, ויש אתרי אינטרנט לכבודו.

בטונה אל ג'בל התגלתה אמנות של פסלונים העשויים מסוג מיוחד של חרסינה מצופה בבדיל – לרוב אלה פסלונים של אלים.

ליד טונה אל ג'בל יש סטלה לכבודו של אחנתון ואשתו, המהווה חלק ממערך של שבע סטלות שהקיף את עיר הבירה שלהם, תל אל עמארנה, מכמה כיוונים. זה היה המעגל החיצון, הרחוק עשרות קילומטרים מהבירה. בסטלה נראים נפרטיטי ואחנתון סוגדים לאל השמש, השולח אליהם קרניים עם ידיים וסמל הענח'.

תל אל עמארנה (Amarna)

כ-30 ק"מ מדרום להרמופוליס נמצאת תל אל עמארנה. הייתה זו הבירה של אחנתון, בה הוא ניסה ליישם את פולחן אתון המונותיאיסטי. האתר נבחר בגלל הצורה של הצוקים. הסמל שיוצרת השמש עם זריחה בהרים שליד תל אל עמארנה היא של אופק – 'אחט' במצרית, ומכאן השם אחנתון – "האופק של אתון". למרות העובדה שלא הרבה שרד מהמקדשים והארמונות, ניתן לראות את שרידיהם של מקדש אתון הקטן ומקדש אתון הגדול, ובמיוחד קברים בצוקים, ובתוכם אמנות מסוג מיוחד שאופייני רק לתקופתו של אחנתון, הכוללת איברי גוף לא פרופורציונליים, ביטוי של רגשות, וייצוג האל בדמות גלגל שמש מופשט ולא בתור אדם, חיה או פסל.

אל עמארנה נמצאת באמצע הדרך בין לוקסור לקהיר, כלומר באמצע הדרך בין המרכזים הרוחניים החשובים של מצרים, ממפיס ואון באזור קהיר, ותבאי בלוקסור. זהו מיקום מעולה ומה שמוסיף לכך הוא שהעיר נמצאת לא רחוק מדי מהרמופוליס עירו של הרמס. העמק של תל אל עמארנה הוא חצי עיגול מוקף צוקים באורך 10 ק"מ וברוחב כ6 ק"מ כשעיר עצמה משתרעת על פני 7 ק"מ. שרובם כיום הם שטח מדברי, אל עמארנה נוסדה על ידי אחנתון (המוציא לפועל של אתון) ונקראה אחתאתן (האופק של אתון), היא נבתנה לפי תכנית אב, וננטשה עם חזרת האמונה באלים האחרים ומעבר תות אנח אמון חזרה לתבאי, כלומר היא אוכלסה במשך 20-30 שנה בלבד ולאחר מכן ננטשה, ולכן אפשר למצוא כאן יסודות מתקופה אחת כפי שהיו ללא הפרעה של בנייה מאוחרת יותר.

התכנית הכללית של העיר היא כדלהלן: באמצע העיר היה עיר פנימית מרכזית שהייתה מרכז השלטון של הממלכה, ובתוכה ארמונות, מבנים אדמיניסטרטיביים ושני מקדשים לאתון, המקדשים היו שורה של חצרות פתוחות, מזבחות, אסטלות, מעקות, מדרגות ובמות (פלטפורמות) מורמות, הפולחן של אתון לא נעשה במחשכי קודש הקודשים כפי שהיה במקרה של אמון והאלים האחרים, אלא במקומות חשופים לשמש ומוארים. האכיטקטורה המקודשת של כרנך הייתה מעבר מאולם לאולם כשככל שנכנסים פנימה עולים והחלל נהיה יותר קטן ויותר מקודש, עד שמגיעים לקודש הקודשים החשוך, מקום משכן האל. אמנוחתפ השלישי החל לשנות תפישה אדריכלית זו ולהוסיף חצרות עמודים פתוחות כמוקד של פולחן, הוא העביר את הדגש מהאל אמון רע, אל האל רע הורחטי Ra Horakhty (רע שהוא ההורוס של שני האופקים), כשלב מעבר בדרך לפולחן אל השמש כאתון.

העיר מתוארת כ"גבירת התזונה והשפע", והיה לה תכנית אב. היא הוקפה ב14 אסטלות, המקדש הקטן לאתון נמצא בדיוק באמצע המרחק בין האסטלה הדרומית ביותר והצפונית ביותר, משני כיוונים אלו של העיר המרכזית היו רבעי המגורים כשהדרומי הוא הגדול יותר. האזרחים גרו בבית הבנוי לפי תבנית טיפוסית, חדר מרכזי ששימש כחדר החיים של המשפחה, ומסביב לו חדרי שינה, אולם כניסה ומסביב לו חדרי שירות. רשת רחובות ארגה את העיר בתבנית שתי וערב לא מדויקת, לא כל הבתים היו באותו גודל, הרבה פעמים מוצאים בית אחד גדול וסביבו מספר בתים קטנים (שכנראה קשורים אליו), ומכאן שהיו הבדלי מעמדות בין האוכלוסייה, אך כולם גרו באותו אזור ושירתו יחדיו רעיון גדול מהם. בעיר הפנימית מרכזית (העיר האסורה) לא מוצאים בתי מגורים, ולכן יש להניח שכל בוקר אנשים היו עוזבים את בתיהם ברבעי המגורים, הולכים לשרת בעיר המרכזית, וחוזרים לאחר מכן לביתם.

המקדש הראשי לאתן נקרא פר אתן Per Aten, תכניתו היא של חצר ענקית ובה שלושה מקדשים, שאחד מהם הוא קודש הקודשים ונקשר לאבן הבן בן, בחצר היו 365 שולחנות מנחות לאל השמש, והיו שרים שירים לשמש בהובלת המשפחה המלכותית. ליד המקדש המרכזי הייתה במה מוגבהת ועליה אסטלה מאבן קוורץ אדומה שסימלה את אבן הבנבן. סמוך למקדש הגדול היה מקדש קטן יותר שנקרא Hwt Aten, שייתכן שהיה מקדש קבורה מלכותי, מכיוון שהוא מכוון אל עמק הקבורה המלכותי. הלב של המקדשים היה כאמור במות גבוהות שאליהם הוליכו דרכים עם מעקות, ועליהם המשפחה המלכותית הביאה מנחות לאתון אל השמש הצופה מלמעלה. התנועה בתוך החצר היא החשובה, ולא הכניסה למקומות סגורים, המלך מופיע במלוא קומתו לפני האור המחטא של השמש ובפני העולם ומלואו. העולם ספוג בחיים בצורת אור, שהוא העיקרון הראשון שממנו הכל נברא ובזכותו הכל מתקיים, ולכן יש הומוגניות ואחדות בפולחן.

בניגוד למקומות אחרים במצרים אין לנו כאן דינמיקה של שמש וירח, מציאות אנרטית ומאגיה, בריאה של העולם מחדש, אלא ניסיון לקישור ישיר עם אנרגיות השמש בעזרת דמויות מוארות גדולות מהחיים של אחנתון, נפרטיטי והמשפחה הקדושה, ומכאן גם הימנעות מדואליות של זכר ונקבה והתייחסות אל השמש כאנדרוגינוס ראשוני שממנו נובע הכל. הכל הוא בעצם אחד, וגם אם יש מלך ומלכה הם ישות אחת בעלת שתי פנים, ונראים אותו הדבר.

ליד שני המקדשים המרכזיים היו שתי ארמונות של המשפחה המלכותית, שהיא זאת שהובילה את הפולחן הדתי, ארמון המלכות ובית המלך, הם היו מחוברים ביניהם בגשר, נמצאים מהצד האחר למקדשים של הדרך הראשית (הקדושה) שחיברה את צפון העיר ודרומה, חוצה את המרכז. דרך זו נקראה גם הדרך המלכותית. מצפון לעיר היה את ארמון המגורים של אחנתון והמשפחה המלכותית, הארמון שבמרכז שימש רק לקבלות פנים, טקסים, ומילוי התפקיד, בכל בוקר היה הפרעה מגיע במרכבתו המוזהבת מהבית בארמון הצפוני, אל מקום עבודתו – הארמון בעיר המרכזית, שם היה חלון שדרכו אחנתון הופיע לפני האוכלוסייה (בדומה קצת לוותיקן), בתור בנו וחביבו של אתון הוא קיבל אור אלוהי מהשמש, ובהופעתו לפני העם הוא יכל להעביר להם אותו.

בגבול העיר המרכזית נמצא מבנה ששימש להצגת הפסלים של המשפחה המלכותית, ההשערה היא שמקום זה שימש כמקום פולחן עבור כלל האוכלוסיה שגרה ברובע המגורים הסמוך ורצתה לסגוד למשפחה הקדושה. ייתכן כי האנשים הפשוטים לא יכלו להשתתף בטקסים שבהובלת המלך במקדש אתון המרכזי, ובמקום זאת היה להם את הפולחן משלהם. וצריך להגיד בהקשר זה שאחנתון פתח את השירות הציבורי דתי בפני פשוטי העם, יוצר שכבה חדשה של משרתי ציבור שהם אלו שעברו לאחתאתן, לאותו מעמד חדש הייתה נאמנות עמוקה למיטיבם והם העריצו אותו כאל.

בעיר גרו כ50.000 איש שעסקו במקצועות שונות, היו עשירים ועניים והיה להם יצור עצמי וסחר חליפין, הרבה מהאנשים עבדו בפרוייקטים של הבנייה ובשירות המלכותי, אבל היו גם בעלי יוזמה חופשית. ליד הארמון הצפוני שבו גרה המשפחה המלכותית היה רובע מגורים קטן, שכנראה שימש את משרתי המשפחה הקדושה. במזרח העמק סמוך למקום הקברים של האצילים היה כפר עובדים שכנראה עסקו בעיטור הקברים וחציבתם.

מדרום לעיר היו שני מתחמים קדושים נוספים: האחד היה מתחם של גנים, אגמים, מבני מרפסת, במות ומקדשים ששימש כנראה לטקסים ולנופש מלכותי וייתכן שגם מקדש השמש של המלכה הגדולה (במקום זה מופיע שמה של הנסיכה מריתתן), הוא נקרא Maru Aten, המתחם השני נקרא Kom el Nana, הוא שימש בין השאר לאפייה, וייתכן שהיה בו מקדש או קיוסק שמש של האישה המלכותית נפרטיטי. המבנים האופיינים למתחמים אלו הם מעין פרגולות, מחסות שמש, שעולים אליהם במדרגות ובתוכם אסטלה או פסל, והם פתוחים לנוף, 46 מבנים כאלו נמצאו באחתאתן, במיוחד בתוך הגנים של המקדשים, ובאופן בולט במקדשים הדרומיים של הנשים המלכותיות. והם מעידים על כך שלפולחן של אתון היה גם היבט עממי שאפשר השתתפות של כלל האוכלוסיה.

מבחינת הפולחן והאמונה באתון, לא ניתן להפריז בחשיבותם של אחנתון ונפרטיטי, והיה מי שהשווה את מעמדו של אחנתון לזה של ישוע כבן של אלוהים. כל פרעה היה בן אלוהים, אבל אחנתון באופן גרפי יוצא מבין חלציו, נקרא ילדו, ולא סתם אלא הילד הנצחי שמגיע מדיסק השמש, הילד שיוצא מגופו. ולכן רק אחנתון יודע את לב אביו, והאב את לב בנו, שומע לתפילותיו, הבן הוא דמות האב על פני האדמה, כשם שהאב מולך בשמיים כך אחנתון מולך על פני האדמה. אם מצרים היא דמות שמיים באופן כללי, הרי שאחתאתן (אל עמארנה) היא דמות הקשר שבין האב ובנו, אחנתון וגלגל החמה. רק אחנתון יכול לדעת רצונו ומחשבתו של אביו, ורק הוא יכול לפרש את רצונו עבור שאר בני האדם ולהעביר להם את חוכמתו.

לערי בירה בעולם העתיק היה מימד רוחני, הם נבנו בהתאמה לפסטיבלים וטקסים דתיים, לפי תכנון מקודש ובהקשר למקדשים שהיו הלב שלהם. וכך התכנון של תבאי הוא לפי הטקסים של פסטיבלי האופט ופסטיבל העמק. הארכיטקטורה מבטאת אידיאולוגיה וריטואל דתי. ב14 האסטלות שהוקמו מסביב לעיר נכתבה התכנית המקודש העירונית. המסורת של בניית מקדשים במצרים הייתה לסמן קודם כל את התחום המקודש ועל ידי כך כמו לברוא את העולם ולהבדיל בין קודש לחול, באסטלות יש פסלים אל אחנתן, נפרטיטי והנסיכה, ותיאור של העיר לעתיד לבוא כולל איזכורים של מתחמים מקודשים לאתון. העיר אחתאתון היא מרכז העולם החדש שמהותו האמונה היחידה והאוניברסלית באל אתון.

בצוקים שממזרח לעיר נחצבו קברים של האצילים, וזה אחד ממוקדי הביקור באתר, מכיוון שתגליפי וצורי הקיר, וגם כתובות חשובות, נשמרו ברבים מהם והם מאפשרים הצצה לרוח התקופה. האמנות באותם קברים שונה ממקומות אחרים במצרים, והרשת ששימשה לציור הדמויות הורכבה מ20 ריבועים במקום 18 עד אז, מה שנתן לדמויות צורה מאורכת. מבין הקברים החשובים באחתאתן יש לציין את הקבר של אציל בשם רמוסה, גנרל בצבא שביתו נמצא בחפירות ובו מקום למרכבה וסוסים, רמוסה נראה גם בקבר רוכב על מרכבת קרב ומקבל את אנרגיית החיים מאתון בצורת קרניים ובברכת אחנתון ונפרטיטי.

אחד הקברים החשובים ביותר הוא הקבר הדרומי מספר 25 של איי ותיי – אשתו, שלימים יהפכו לפרעונים בעצמם. איי כזכור הוא אביה של נפרטיטי ואחיה של תיה, ווזיר למלך. בציור הקיר רואים את איי ותיי מציעים מנחות לאחנתון ונפרטיטי המופיעים בדמויות ענק ומקבלים מהם ברכה, תשורה ואת אנרגיית החיים. על הקירות נמצא הנוסח הארוך של מזמור גדול לאתן, הטקסט הדתי החשוב של התקופה, שיש הטוענים כי הוא מזכיר את מזמור תהילים ק"ד, בשאר הקברים נמצאו גרסאות קצרות יותר שלו.

תיי היא עוד אחת מהדמויות הנשיות החשובות מאחורי הקלעים, היא הייתה האומנת של נפרטיטי, וזה אומר שהיא הייתה אשתו השנייה של איי, מכיוון שנפרטיטי הייתה ביתו, לאחר מות אחנתון היה זמן קצר שבתו שלטה, ולאחר מכן עלה לשלטון תות אנח אמון. איי שהיה הווזיר של אחנתון הפך לווזיר של בנו ויורשו, וכשזה מת לאחר 10 שנות שלטון קצרות הוא הפך לשליט למשך 4 שנים. המרכז חזר אמנם לכרנך ואחתאתן (אל עמארנה) ננטשה בהדרגה, אבל יש להניח שהן תות אנח אמון, שהיה בנו של אחנתון והן תיי שהיה דודו ופקיד בכיר במלכותו שמרו נאמנות למהפכה הדתית של אתון, לפחות בליבם. הם היו חלק מהשושלת המלכותית של עמארנה, ואולי קיוו לחזרת ימי הגדולה. הפרק הזה הסתיים רק עם מותו של איי ועלייתו לשלטון של חמרחב, גנרל הצבא שלא היה קשור למשפחה המלכותית.

בהקשר של המשפחה המלכותית של אחנתון יש לציין עוד שלושה דברים: הראשון שכבר הזכרנו הוא הקשר לעיר akhmim שבדרום מצרים התיכונה, מקום האל מין, הפרעה הראשון במשפחה – אמנהוטפ השלישי בונה את מקדש מין אמון בלוקסור החלק מהגיאוגרפיה המקודשת של האתר הקשורה גם לפסטיבל האופט. הדבר השני הוא שאבי המשפחה – יויה היה בעל תוואי פנים זרים למצרים, כפי שהמומיה שלו מגלה, וייתכן שממוצא זר, אולי חיתי, וזה מסביר מכיוון אחר את השינוי באמונה. והדבר השלישי והאחרון הוא שלמשפחה היה באופן מסורתי גוגולת מאורכת, כפי שמופיע לעיתים בצורה מוגזמת בתמונות שלהם, וכפי שהתגלה בגולגלתו של תות אנח אמון. לפי מקורות אלטרנטיביים זה עדות לפעולה של חלקים רדומים במוח, תפקוד מוחי גבוה והפך אותם ליותר מאנשים רגילים (מוארים) והביא גם הרבה פעמים למותם המוקדם.

 

וכך אומר המזמור לאתן שנמצא על קירות אולם הקבורה של איי (תרגום של ד"ר אהרון קמינקא, כפי שהופיע בדבר 1941), המלחין פיליפ גלאס Philip Glass כתב יצירה על אחנתן ובה מושר מזמור זה בשפה המצרית העתיקה.

בהדרך אתה מופיע במרומי אור השמים,
שמש חי מני אז,
אתה יוצא במרום אור המזרח,
מיפעתך מלאה הארץ,
יפה אתה, גדול, מזהיר מעל לכל הארצות,
קרניך חובקות האדמה עד אפסי כל יצורים,
אתה רע, הפורץ עד קצה ארץ,
כובש אותה למען בנך;
רחוק אתה, וקרניך על הארץ,
בפני אדם אתה – וארחותיך לא נודעו.
עת תשקע במערב – אל הארץ חשך צלמות.
בחדריהם בני אדם עטופים, אין רואה אחיו,
ואם יגזלו כל מראשותם – לא יראו ולא יבינו,
יוצא כפיר ממעונתו, כל רומש על הארץ,
חושך בכל ודומיה והיוצר נח במורד הר האור!
שמש זורח כל היום,
לנגה קרניך ינוס חשך, שתי הארצות שמחות,
הן קמות ומתיצבות כי אתה הרימותן
הן רוחצות ולובשות בגדיהן,
בזרועותיהן הפרושות תברכנה אותך,
כי יצאת על הארץ – והן יוצאות לפעלן.
כל הבהמה תשיש לקראת החציר,
עצים ועשב צומחים, וציפורים מקניהן עפות,
מברכות אותך בכנפיהן,
רוקדת כל חיה וכל עוף פורח –
חייהם הם – כי אורך עליהם זרח.
האניות יהלכון ירוד ושוב בנהר,
לאורך נפתח כל דרך, אף דגים בים
לפניך קופצים כי אליהם חדרו קרניך.
יוצר אתה פרי בטן לנשים הרות
ועושה זרע לאנשים,
שומר חיי הבן בבטן אימו,
משוה נפשו לבל יבכה, אומן בבטן!
נותן רוח חיים לכל יצור בצאתו מרחם,
פותח פיו לדבר ונותן לו כל צרכו.
לאפרוח בתוך קליפת ביצתו
אתה נותן אויר לחיותו.
חוק שמת לו לשבור קליפתו בעיתו
לצאת, לפצות פה ולנתר על הארץ.
מה רבו מעשיך, נסתרו מעין אדם,
אל יחיד אשר אין בלתו,
בחפצך עשית הארץ לבדך,
אדם ובהמה וחיה למיניהם,
כל הולך על רגליו וכל מעופף ברקיע,
את הררי סוריא ונוביאה ואת עמי מצרים –
הכל עשית במקומו. נתת כל חפצם,
לכולם נתת מחיה ולכל אחד מדת ימיו.
הפרדת לשונות בני אדם וצלמי תבניתם,
גם עוד בשרם שינית בהפרידך לאומים.
עשית את היאור במעמקי ארץ,
הבאת אותו כחפצך, להחיות בני אדם,
כאשר עשיתם אדון כולם!
עשית יאור בשמים יורד על ההרים
מכה גלים כים, מרוה ארצות ומצמיחן,
את היאור במרום נתת לארצות,
ולחיה אשר בההרים מעונתה,
והיאור אשר בארץ מתחתיות מצרים זורם
קרני אורך מיניקות, מחיות כל הצמחים.
בצאתך הם חיים וגדלים לפניך.
את תקופות השנה עשית לחדש מעשיך
חורף, קר וחום, ושמים רחבים לנגהך,
בעלותך כשמש חי להתבונן בפעלך!
אלפי רבבות תמונות יצרת מתוכך,
בערים, בכפרים, בשדות. דרכים ונהרות –
רואה אותם כל עין יען כי אורך זורח!
כן אתה בלבבי! אין יודע אותך
כמו בנך אחנתון, אותו הודעת דרכיך
בידך אתה מחזיק הארץ אשר עשית
תזרח – והם חיים, תשקע – והם מתים.
אתה חיי הדורות ובך הכל חיים.
כל העינים תחזינה הדרך עד – שקעך.
בזרחך כל ידים תעבודנה למען המלך
וכל רגלים תחישנה, מיום יצרת ארץ
אתה מנשא אותם למען בנך אשר יצא ממך
המלך אחנתון והמלכה נפרתיתי

ביבליוגרפיה

akhetaten ian shaw in Westenholz, J.G. 1996. Royal cities of the biblical world. Bible Lands Museum, Jerusalem Pp. 83-113

volkmar fritz planning a city akhetaten and Akhenaten in Westenholz, J. G. (1998). Capital cities: Urban planning and spiritual dimensions: Proceedings of the symposium held on May 27-29, 1996, Jerusalem, Israel. Bible Lands Museum. Pp 117-129

אבידוס (Abydos)

אבידוס נמצאת במרחק שלוש שעות נסיעה מתבאי. אפשר להגיע אליה בטיול יום, שבמסגרתו מומלץ לבקר גם במקדש דנדרה הנמצא באמצע הדרך. אבידוס היה אחד המקומות הקדושים ביותר במצרים, אם לא הקדוש ביותר. המקום קשור הן לרע, אל השמש, והן לאוסיריס. לאבידוס היו עושים עלייה לרגל לפחות פעם בחיים וממנה יצאו תהלוכות דתיות בזמן הצפת הנילוס. האיברים הפנימיים של הפּרעה היו נשלחים לרוב לאבידוס ונקברים שם, בעוד גופו נקבר בצפון בזמן הממלכה העתיקה והתיכונה, ובעיר המתים של תבאי בדרום – בזמן הממלכה החדשה.

בנוסף על כך יש באבידוס קברים של מלכים החל מהשושלת הראשונה ואף קודם לכן (נמצאו שרידי סירות טקסיות מהשושלות הראשונות). אחד מהם הוא קברו של נערמר (מנס), מאחֵד מצרים והמלך הראשון, ובו קישוט המראה אותו מכה אויבים בדלתא. אחר הוא קברו של המלך יחמעס הראשון, מייסד השושלת ה-18, מנצח ההיקסוס ויוצר מצרים החדשה.

מלכי השושלת ה-18 וה-19 בנו ופיארו את אבידוס. יחמעס בנה באבידוס פירמידה ובה ציורים של המלחמות בהיקסוס. מלכים אחרים בנו מקדשים, שחלקם נבנה על בסיס מקדשים קודמים. המקדש היפה ביותר, והיחיד מכולם שנשאר שלם כמעט, הוא זה של סתי הראשון, בו מגיעה האמנות המצרית לשיאה. לידו ומתחתיו נמצא מבנה מסתורי עשוי אבני ענק שנקרא האוסיריון. לא רחוק ממקדש סתי הראשון והאוסיריון נמצאים שרידי מקדש רעמסס השני (החרב ברובו) ובהם הירוגליפים יפים.

אבידוס נמצאת כמה קילומטר מהנהר, בפתח קניון שנחשב על ידי המצרים הקדמונים כפתח של העולם התחתון. לפי המצרים היה זה מקום משכנו ומלכותו של אוסיריס, ולכן נבנה שם מבנה האוסיריון המדהים שבו נחגגו פולחני אוסיריס וכאן אף היה קבור ראשו (למרות שלפי הגיאוגרפיה המקודשת, כפי שהראיתי במבוא, זה היה מקום ליבו).

מקדש סתי הראשון

המקדש של סתי הראשון נחשב לפאר האמנות המצרית. התבליטים שבו עדינים במיוחד, איכותיים, ונחשבים ליפים מסוגם. סתי הראשון אהב מאוד את המקדש הזה והיה בא כל הזמן לראות את התקדמותו. הוא היה מלך נאור וסובלני, שמלך מעל עשרים שנה.

אל המקדש עולים דרך שתי חצרות. לפניו נמצאת מרפסת עמודים מרשימה, שממנה נכנסים לאולם העמודים הראשון, לתוך עולם מופלא ושונה מכל מה שאנו מכירים. התבליטים[1] באולם זה נעשו על ידי רעמסס השני, בנו של סתי הראשון, שהשלים את בניית המקדש. בצד ישנם שרידים של שלושה פסלים של סתי, שמראים את תווי פניו העדינים. מהאולם הראשון עולים דרך שבעה פתחים אל אולם העמודים השני. באולם זה התבליטים והתחריטים נעשו בזמנו של סתי, והם מצטיינים בהבעתם ובדבקות הדתית והרגש המתבטאים דרכם.

מאולם העמודים השני יש פתחים לשבעה קודשי קודשים (דביר) המוקדשים לשבעה אלים – פתח, רע הורקטי (Ra-Horakhty), אמון רע, אוסיריס, איסיס, והורוס. הדביר השביעי הוא מקדש המוות של סתי עצמו. כל שבעה קודשי הקודשים מתחלקים לשניים ועל הקירות ניתן לראות את מה שהיה וקרה בתוך המקדש – בין שאלה סירות האל ששוכנו בחלקו הפנימי, או מעשי הפולחן שבוצעו בחלקו החיצוני. דרך קודש הקודשים של אוסיריס יש מעבר לחדרים של אוסיריס, מקום שם נערך טקס הרמת עמוד הדג'ד, המופיע בציורים על הקירות. בחלק הניצב למבנה המרכזי ישנם חדרים לאלי הלוויה סוקר ונפרטום. סוקר הוא אל הלוויות, המופיע בדמות איש בעל ראש של נץ. הוא היה גם פטרון הבנאים של הקברים, היה לו פסטיבל בתבאי שבו חגגו את תחיית אוסיריס כסוקר, והוא נודע כשילוש "פתח סוקַר אוסיריס".

את המקדש חקרה לעומק אישה אנגליה בשם "אום סתי" (Omm Sety), שעברה למצרים והפכה את המקום לבית. היא הייתה תלמידתו של וואליס באדג' (Wallis Budge), אחד המומחים הגדולים של מצרים, שתרגם את ספר המתים בתחילת המאה ה-20 ועסק גם בתורות אלטרנטיביות. אום סתי טענה לזיכרון גלגולים קודמים וחזיונות של סתי הראשון. כך או כך, במקדש סתי הראשון מצאו רשימה של מלכי מצרים שעזרה מאוד להיסטוריונים, שנקראת "רשימת המלכים מאבידוס", בה מופיעים 76 מלכי מצרים עד זמנם של סתי הראשון ורעמסס השני.

באחד הקרטושים על הקירות יש ציור של הליקופטר, טנק וצלחת מעופפת (צריך לראות זאת בכדי להאמין). ייתכן שכל אחד מהם הוא טעות, אך אין זה סביר שנפלו שלוש טעויות בקרטוש אחד, ואין דרך טובה אחרת להסביר את התבליט הזה.

האוסיריון (Osirion)

מאחורי מקדש סתי הראשון ומתחתיו ישנו מבנה תת-קרקעי שנקרא "אוסיריון". זהו מבנה קדום מאוד המסמל את עולם השאול, הבנוי אבנים ענקיות עם סיתות מדהים, שמזכיר במקצת את מקדש הנהר ליד הספינקס. סתי הראשון בנה את המקדש שמעל האוסיריון לאחר שצווה על כך בחלום. במהלך הבנייה התגלה מבנה קדום הקבור בחול, כפי שהספינקס, שהיה קבור בחול קודם לכן, התגלה בחלום של יעחמס (מה שיכול אולי להצביע על כך שקיימת שכבה של מצרים קדומה ולא ידועה, אשר קבורה עדיין מתחת לחולות הרבים של המדבר הגובל בעמק הנילוס). כנראה שעם גילוי האוסיריון שונתה האוריינטציה של המבנה והוסף האגף שניצב לבניין, שבמקור היה צריך להיות על הציר המרכזי.

מעל אחד העמודים של האוסיריון רואים את סמל פרח החיים שהוסף לשם על ידי מרנפתח, אחד הפרעונים המאוחרים (יש האומרים שהסמל קדום הרבה יותר). המבנה בנוי על פי הספרות שלוש וחמש, שהן הספרות המסמלות לידה מחדש ושיקום עצמי.

את האוסיריון גילו פיטרי ומרגרט מארי עוזרתו. יש מחלוקת לגבי גילו – יש הטוענים שהוא מזמנו של סתי הראשון ושימש כמקום הקבר הסמלי של אוסיריס, ואילו אחרים טוענים שסוג הבנייה ואיכותה מראה על מקור קדום הרבה יותר. כך או כך, זהו מבנה מאוד מרשים שאין עוד כמותו במצרים.

דנדרה (Dendera)

לא רחוק מאבידוס, בעיקול הנילוס, נמצא מקדש דנדרה. הוא האחרון שנבנה במצרים, בסוף התקופה התלמית ותחילת השלטון הרומאי, אך משמר מסורות עתיקות ונבנה במקום מקדש עתיק שהיה במקום לחתחור, אלת השמַיים הקדומה, הפרה השמימית, התגשמותה של נות, בתו של רע, שמופיעה גם בתור סח'מת. הכוהנות שלה עבדו אותה במחולות ומוזיקה, רעשנים, שרשראות ותופים.

בכניסה למקדש דנדרה ישנו אולם עמודים גדול חצי פתוח. על תקרתו, בצד אחד, מופיע ציור ענקי של נות, אלת השמַיים, בולעת את השמש ואת הכוכבים ומוציאה אותם מאיבר מינה בסוף הלילה ועל בטנה כוכבים, וכן ציורים של המסע השמימי של רע בסירת השמש ומחוזות הלילה. אחר כך עוברים לאולם עמודים קטן יותר, ומשם למקדש עצמו.

בליבו של המקדש נמצא הדביר (קודש הקודשים) וסביב לו הרבה חדרים קטנים. מאחד החדרים ניתן להיכנס לקריפטה תת-קרקעית, שם היה פסל של חתחור שהועלה מדי פעם אל הגג, בכדי להתאחד עם הורוס של זריחת השמש. זהו גג המקדש היחיד במצרים שאפשר היה לעלות אליו.

על הגג נמצאים שני חדרים, אשר באחד מהם נמצאה הטבלה של דנדרה, הטבלה האסטרולוגית העגולה היחידה במצרים. היא צוירה בסוף התקופה ההלנית, ולפי רוב החוקרים מראה את השמיים בתקופה הזו; אולם כשגילו אותה הצרפתים בתחילת המאה ה-19, היו בטוחים שהיא מייצגת שמיים עתיקים הרבה יותר (מלפני 10,000 שנה), והדבר עורר התרגשות כה גדולה, עד שהתקרה המקורית הורדה ממקומה והובאה לבדיקה במוזיאון הלובר.

בטבלה רואים את גלגל הכוכבים המפורסם, במרכז הגלגל נמצאים כוכבי הקוטב, מסביב – הזודיאק, במעגל חיצוני יותר מספר מערכים דרומיים, ביניהם סיריוס ואוריון, ולבסוף שלושים ושישה הדקאנים. על החדר מגינות ציפורים והישויות של עשרים וארבע השעות. כל אלה מאפשרים את התעוררותו של אוסיריס.

מקדש דנדרה הנוכחי הוא מהתקופה ההלנית. על אחוריו מצוירת אפילו דמותה של קליאופטרה, שהייתה האחרונה ששיפצה את המקדש (קושרת עצמה לנשיות הקדושה), אך הוא בנוי על יסודות קדומים. המדרגות המובילות אל הגג נראות כאילו האבן שלהן נמסה – זהו חלק מן המסתורין של המקום ושל ומצרים.

התיאוריות האלטרנטיביות טוענות שספינות האל היו מעין מכשיר אנרגטי, כמו ארון הברית במקדש שלנו, ולכן גם היה צריך לבנות מקדשים בכדי להכיל אותן.

הפסל של חתחור שנשמר בתוך הספינה (והכיל את ה"בה" שלה), הועלה לגג ביום השנה החדשה, שם בילה את הלילה ובבוקר התאחד עם קרני השמש הזורחת. אולי כשהעלו הכוהנים על גבי מוטות נשיאה את המכשיר האנרגטי, שהוא הספינה של האלה – גרמה הקרינה מהמכשיר להמסת האבן?

באחד החדרים של מקדש דנדרה יש תבליט שנראה כמו מנורת להט ענקית, והוא נקרא האור (המסתורי) של דנדרה – אדם מחזיק מעין מנורה ענקית, שבתוכה יש נחש הנראה כמו סליל להט. המנורה נתמכת על ידי עמוד דג'ד ויוצא ממנה מעין כבל חשמלי.

לפי טענת החוגים האלטרנטיביים, זאת הוכחה לכך שהמצרים ידעו להשתמש בסוג של חשמל דומה לזה שלנו, וכך הם האירו את החללים התת-קרקעיים בפירמידות ובקברים (בכדי לצייר את הקברים היו חייבים תאורה, ולמרות זאת לא נשארו עקבות של פיח).

מחוץ למקדש עצמו, מצד צפון, יש חדר לידה מרשים של המלך נכתנבו (המלך בן מצרים האחרון מהמאה ה-4 לפנה"ס), ומצד דרום – חדר לידה של האלה איסיס. בכניסה יש סנטוריום (מקום לחולים). צריך לזכור שחתחור הייתה אלה הלידה שעוזרת לנשים ללדת, וגם אלת הריפוי. בנוסף למבנים הללו, יש בחצר גם אגם קדוש, והיא מוקפת חומה ובה שערים.

בכמה מהחדרים שמסביב לדביר נראים טקסים בהם מוגשות מנחות דגן לאוסיריס, מבטיחות לו נצחיות דרך תחייה. באחד מהם נראה תהלוכה של כוהני מצרים, כל אחד נושא את הסמל של מחוזו. על הקירות כתובים שירים המהללים את אוסיריס, בהם מצוין הקשר שלו לכל חלק של המדינה ומתוארים ארבעה-עשר המקדשים שבהם טמונים שרידיו הקדושים. התפישה של מצרים כאורגניזם אחד גדול שמבטא את גופו של האל, באה כאן לכדי ביטוי במלואה.

שני החדרים המרכזיים שליד הדביר מוקדשים לישויות קוסמיות המאפשרות את המימוש של מסתורין התחייה. התהליך מחייב אטמוספרה מיוחדת השמורה למתחמים העמוקים והאפלים ביותר של המקדש. בחדר האמצעי של הקבוצה הצפון-מערבית מתוארים על הקירות הימים, השעות והישויות השומרות עליהם – שנים-עשר השערים שדרכם עוברת השמש במהלך המסע הלילי שלה. על התקרה רואים את נות מקושתת מעל גֶבּ אל האדמה, על בטנה עיגולי שמש במקום הכוכבים הרגילים, והיא בולעת את השמש בבוקר ומוציאה אותה בערב. גֶבּ נמצא על הרצפה כשהוא עושה תרגילי לוליינות.

המחזוריות המקודשת של הטבע מאפשרת את התעוררות אוסיריס, ושתי השומרות של המחזוריות הן איסיס ונפתיס. שתי אלה מופיעות בכניסה לקודש הקודשים בדנדרה כשהן יושבות על מיטה מיוחדת, שעליה הושכב פסלו של אוסיריס ובו זרעים שהושקו וגדלו לעשב ירוק. על המיטה הונחו מאזניים שנועדו לאזן את הכוחות הקוסמיים והמקומיים של היסודות. הנשים-אֵלות "הופכות את הצמחים לפוריים, גורמות להם לגדול בפעולתן, ונותנות לחיטה את כוח הנביטה שלה, בלי הפסקה". מול הנשים יושבים האל פּתַח והאל ח'נום.

מקדש דנדרה היה חלק ממערכת טקסים, פסטיבל דתי גדול וחשוב של מצרים שבמהלכו יצאה האלה מתוך המקדש והפליגה על גבי הנילוס דרומה במטרה לפגוש את אהובה, האל הורוס, באדפו ולהתאחד אתו בכדי לאפשר את הולדת הפרעה החדש והלידה מחדש של מצרים. כל זה קרה במסגרת פסטיבל "המפגש היפה".

[1] תבליטים הרבה יותר קשה ליצור מתחריטים.