דת במצרים העתיקה

הדת במצרים העתיקה

לדת במצרים יש שני פנים: מצד אחד זו דת שאפשר להגיד עליה שהיא אנימיסטית, שבה האלים מיוצגים על ידי חיות: אנוּבּיס שומר המתים היה תן, ציפור האיביס הייתה תחות, התנין ייצג את אל השמש, הפרה את חתור – האמא הגדולה, החתול את בסתת – אלת השמחה והאהבה. זוהי דת שבה רחשו הערצה לתופעות טבע וכן לגרמי השמיים, שהם תופעות הטבע הגדולות ביותר; וכך השמש הייתה רע, ואוסיריס היה קשור לכוכבים של אוריון. בנוסף על כך, כל אל היה קשור למקום פיזי על פני האדמה, והצלחה של מקום פירושה היה הצלחה של האל הקשור אליו. האל פְּתַח היה קשור לממפיס, בירת הממלכה הקדומה, האל אתום – להליופוליס, האל הרמס – להרמופוליס, האל אמון היה קשור לתבאי, והן הלאה.

ניתן להסתכל, אם כן, על הדת המצרית כעל דת אנימיסטית של פולחן הטבע והאדמה, כמו שהיה בהרבה מקומות אחרים בעולם. אך יש לדת המצרית גם פן אחר, שקיים בו-זמנית ובמקביל, ופן זה הוא פן אוניברסלי של עקרונות קוסמיים, סדר של הבריאה, ואחדות שמאחורי עולם התופעות, במסגרתו יש תפקיד לחיי אדם ואפשרות להגיע לחיי נצח בעולם הבא. הדת הופכת להיות תורת מוסר גבוהה, הקשורה להופעה ולהתממשות של העולמות הלא נראים, ומאפשרת חיבור מחדש לאחד שקיים לפני הכול.

לדוגמא, אנוביס הוא דמות תן שמייצג את ההיבט הפיזי של רקבון הגופה, אולם בו-זמנית ובמקביל הוא השופט של הנשמות לאחר המוות, שאז אדם ניצב בפני שקילה ומדידה של חייו על המאזניים – מצד אחד של המאזניים מונח ליבו ומהצד השני נוצת האמת, ואם הוא לא היה אמיתי עם עצמו, עליו לשלם על כך מחיר. זאת תפישה מאוד גבוהה, ואנוביס אחראי על כך.

או אם ניקח דוגמא אחרת, רע הוא אל השמש הפיזית, אך בו-זמנית ובמקביל הוא כוחה המחייה והמיטיב של השמש עצמה, או מה שמאחורי השמש שגורם לה לתת חיים. רע הוא המוות והלידה מחדש, זה שעושה את המסע במחוזות החושך ויוצא מנצח. (רע נקרא גם אתום, ויש לו שמות שונים במקביל למהלכה של השמש על פני השמיים ובמחוזות הלילה ולפי סיפורי הבריאה השונים).

אפשר אולי להגיד שהדת המצרית משלבת בין תפישות גבוהות לתפישות נמוכות, בין שמיים וארץ, אנימיזם ומונותיאיזם. חיות נחשבו לאלים מכיוון שהן העבירו, או יכלו להעביר דרכן, כוחות קוסמיים גבוהים. בני ישראל בהר סיני, כשראו את האנרגיה הגבוהה של ענן אלוהים על ההר, בנו מייד פסל של שור בכדי להכיל אותה, כפי שהם הכירו ממצרים. הם לא ראו את האפשרות של ההתחברות הישירה אל האל. כתיקון לכך, משה ואלוהים מצווים עליהם לבנות משכן, שמזכיר את המקדשים במצרים. המשכן מהווה תווך לאל, המשכן הפיזי נועד להחליף את האפשרות הגבוהה של אלוהים השוכן בתוך בני האדם, שהם המשכן האמיתי הרוחני.

כמו במקרה של החיות, הבניינים שעל הארץ הם בדמות השמיים גם באופן כללי, מבחינת המערך שלהם וההתייחסות אחד לשני. לדוגמא, הפירמידות בגיזה הן בדמות החגורה של אוריון ומכוונות כלפי כוכב הצפון, וגם באופן פרטני, מבנה המקדשים מייצג את מבנה היקום, ככפי שנראה בהמשך, ומכאן הפלא שהייתה מצרים: אפשרות לנוכחות שמימית גבוהה להופיע על פני האדמה.[1]

נוצת האמת (Maát)

מאע’ת היא אלת האמת והסמל שלה נוצה. כשאדם עומד למשפט בעולם שמעבר, על מעשיו בעולם הזה, שמים את ליבו בצד אחד של המאזניים ונוצה בצד השני. אם הלב קל מנוצה, הוא עובר לעולם שכולו טוב, ואם הוא כבד מהנוצה, טורפת אותו מפלצת.

לכל אדם יש בחייו אמת משלו, שלפיה הוא צריך להתנהג. האחד נועד להיות נגר, ואילו השני מוזיקאי. באופן פלאי, כל האמיתות האינדיבידואליות הללו מסתדרות יחדיו לכדי אמת גדולה, אוניברסלית, של החברה והעולם.

ה”מאע’ת” הייתה תכונה של העולם שהוכנסה אליו על ידי האלים בזמן הבריאה. היא ייצגה את רצון האלים, אלא שאדם צריך להתאמץ כדי לפעול לפי ה”מאע’ת” שלו בחייו. זהו עיקרון קוסמי שמבטא את הסדר, אך גם את הצדק האלוהי המופיע בעולם. לפי תכונה זו נעים הכוכבים במסילותיהם, והיא היחידה (ביחד עם אל הידע והמאגיה תחות) שמלווה את אל השמש רע במסעו הלילי אל העולם התחתון, מקום המים הקדמוניים.

האלה מאע’ת מאנישה את הצדק ואת האמת. כל האלות הן היבטים של האם האלוהית הגדולה, אבל מאע’ת היא בו-זמנית המקור וההגשמה של אלוהותו. האל רע מאציל עליה ללא הפסקה והיא מזינה אותו, מתווכת בינו לבין העולם ומשמשת כמובילה של תמציתו. היא הנוכחות של ההתחלה והסוף, של כל הזמנים וכל העולמות. היא ההכרה הקוסמית, האידיאל האוניברסלי ותמצית החוכמה. “אני נמצאת במקום מיוחד המתאים לי. תיארו אותי כסינתזה היפה ביותר והפילוסופיה הגבוהה ביותר של מצרים”.

ישנם 42 חוקים של מאע’ת אותם אדם צריך למלא בחייו, ולפיהם הוא נבדק לאחר מותו. האדם המגיע לאולם הכפול של הדוואת לאחר מותו, צריך להיבחן למול ארבעים ושתיים הצהרות, שהן עדויות על חייו, המראות אם חי חיי אמת, אם לאו, ואלה הן:[2]

לא חטאתי, לא שדדתי באלימות, לא גנבתי, לא רצחתי איש או אישה, לא גנבתי מזון, לא רימיתי בקרבן, לא גנבתי מהאלים, לא אמרתי שקר, לא גנבתי מזון, לא קיללתי, לא סגרתי אוזניי לאמת, לא נאפתי, לא גרמתי לאף אחד לבכות, לא הצטערתי ללא סיבה, לא תקפתי אף אחד, אני לא מרמה, לא גנבתי אדמתו של איש, לא צוֹתַתִּי בסתר לשיחותיהם של אנשים, לא האשמתי לשווא אף אחד, לא כעסתי ללא סיבה, לא פיתיתי אישה של מישהו אחר, לא זיהמתי עצמי, לא הטלתי אימה על אף אחד, לא עברתי על החוק, לא רטנתי, לא קיללתי אל או את האלים, לא התנהגתי באלימות, לא גרמתי להפרעה של השלום, לא פעלתי בפזיזות ובלי מחשבה, לא עברתי על גבולות מה שענייני, לא הגזמתי במילותיי כשדיברתי, לא פעלתי רע, לא השתמשתי במחשבות רעות, מילים ומעשים, לא זיהמתי את המים, לא דיברתי בכעס או בשחצנות, לא קיללתי אף אחד במחשבתי, במילתי או במעשי, לא הצבתי עצמי גבוה מעל כולם, לא גנבתי מה ששייך לאל או אלים, לא גנבתי מהמתים או הפגנתי כלפיהם חוסר כבוד, לא לקחתי אוכל מילד, לא נהגתי בחוצפה, לא הרסתי רכוש השייך לאל או אלים.

וכך אומרת מאע’ת: “הופקדה בידי הסמכות להסדיר את שביל השמש. בשל תפקיד זה מכנים אותי: בתו של רע, והעין של רע. אני המוציאה לפועל של החוק המוסרי באמצעות הבית הגדול – פּרעה. אני הצדק. כל המחוקקים ומבצעי החוק פועלים בשמי”.

האלה הבוראת נית’ (Neith)

לפי ריבוי האלים עד כה, נראה שאין התייחסות לאלות במצרים – ולא כך הוא. כל אל פועל עם בת זוג או עוזרת משלימה נשית, ויש גם אלות בוראות. החברות הפרהיסטוריות בכל העולם מאופיינות במבנה מטריארכלי ואלוהות נשית – כך בישראל וכנראה שכך היה גם במצרים הפרהיסטורית, או לפחות בחלקים ממנה. בזמן בנו של נערמר (חור אחע, שהוא המלך המצרי השני) מופיע פולחן האלוהות הנשית נית’ (Neith) באזור הדלתא של צפון מצרים, לא רחוק מעיר הקודש והכוהנים סאיס (ליד המקום שבו איסיס גידלה את הורוס). פרעה מנס איחד פוליטית את הצפון והדרום, והבן שלו מאחד את הפולחן של הצפון והדרום, הזכרי (הורוס) והנקבי (נית’). אם מצרים היא גוף אדם, הרי שהדלתא היא הראש, ושם היו מרכזי הפולחן הקדומים ביותר שקשורים לעיקרון הנשי, אלא שבגלל תנאי האקלים והקרקע הם נעלמו, שלא כמו בדרום היבש והמדברי.

נית’ היא האלוהות הנשית. היא גם ידו של אתום, וגם התגלמות של נינט – בת זוגו הנשית של הנון – המים הקדמוניים. היא הייתה קשורה למלחמה, חוכמה וציד, וסמלה היה מגן עם שני חצים מוצלבים.[4] נית’ היא המים הראשונים של הבריאה, האם הגדולה שיצרה את הגבעה הראשונית מתוך התוהו, האלה העתיקה ביותר. רבות מהמלכות של השושלת הראשונה מזוהות איתה. היא “פותחת הדרכים” הרוחניות, בת זוגו של האל פתח בממפיס, שם הקימו מקדש לכבודה, אך גם מסוגלת להוליד בעצמה ללא בן זוג, לידת בתולין. היא אמם של אל השמש רע ואויבו אפופיס, ואשתו של הקדר ח’נום, מזוהה בכך עם הנילוס עצמו. היא יצאה מתוך הנון כדי לברוא אלים ובני האדם.

נית’ היא הבוראת של היקום וכל שבו, אלת החוכמה הרוקמת את היקום בכל יום מחדש,[5] אחראית על הסדר היקומי וגם על האימהות, גידול ילדים, גורל, ומצד אחר על מלחמה וציד. יחד עם זאת, נית’ היא אלה סודית ומורכבת שהרבה לא ידוע על משמעותה ופולחנה. היא הראשונה שאוחזת במטה הוואז (Was) נותן העצמה ובסמל הענח’ (Ankh) נותן החיים.

נית’ היא נחש האוראוס (דמות נחש קוברה זקוף שנמצא על העטרה שעל מצח פרעה ומגן עליו מאויביו), ופירוש שמה הוא “מעוררת האימה”. היא מגינה על ארבעת בניו של הורוס, על המתים, ועל הלוחמים בקרב. היא מוצגת עם כובע אדום ולעתים עם חץ וקשת, ודמות החיה שקשורה אליה היא הפרה.

נית’ נקראת גם פרת השמיים המולידה את השמש כל יום מחדש, ומזוהה עם נות – אלת השמיים, אלא שנות מייצגת שמיים פיזיים ונית’ שמיים רוחניים, עולמות שבמערב, היא החלק של השמיים שלא נראה מכיוון שהוא נמצא מתחת לאופק, ובו השמש נולדת מחדש, ולכן הזמן המקודש לנית’ הוא השקיעה והזריחה.[6]

האל הורוס מביא התרבות (Horus)

האל הורוס הביא תרבות לבני אדם. הוא מופיע כבר בפרהיסטוריה וקשור הן לשמיים והן לפרעה. לאחר שהביא את התרבות למצרים המשיך למקומות אחרים ברחבי העולם להביא להם את בשורת הציוויליזציה. ואכן, מזמן מנס, ששלט בחסות האל הורוס, ועוד יותר מזמן בנו חור (הורוס) אחע, יש לנו עדויות על מפעלי ניקוז והשקיה, לוח שנה וכתב הירוגליפי, רפואה, פיסול, עיבוד מתכות ועץ, מבנה חברתי מורכב, מבני ציבור גדולים ותחילתן של ערים.

ישנן כמה הופעות של האל הורוס: הורוס הקדום נקרא הורוס המבוגר, והוא שווה ערך בכוחו לרע מייסד היקום, ונקרא גם הורוס-רע. הוא נולד מנות אלת השמיים או מנית’ האלוהות הבוראת, והוא גם השמש – העין של רע שמכלה את העולם. הוא האבא של אוסיריס, אבל גם הבן שלו בתור הורוס הילד. במילים אחרות, הורוס המבוגר הוא גם הורוס הילד (רק במצרים הבן יכול להיות האב בו-זמנית. הדבר נובע מאורח המחשבה שלהם, שניחן ביכולת להכיל דבר והיפוכו). הוא כמו הפנינה שנולדת כל הזמן מעצמה ומחדש.

הורוס המבוגר הוא האל הראשון הכללי של מצרים, מייסד התרבות ופטרון השליטים ומזוהה עם אל השמש רע. הוא מצויר עם גוף של אריה וראש של ציפור ועליו שני הכתרים של מצרים. הוא ההשראה לספינקס של גיזה, ויש לו שתי עיניים (כמו לאל רע) – האחת היא השמש והשנייה – הירח.

הורוס הילד הוא הבן של איסיס ואוסיריס, ונאלץ להיאבק בסת בכדי להחזיר את הסדר הקוסמי על כנו. כבר כשפתח את עיניו נעלמו הכאוס והחושך, אלא שעין אחת שלו נפגעה במהלך המאבק האכזרי. תחות ריפא ושיקם אותה באמצעים מאגיים, ולכן מזמן זה והלאה היא נקראה “השלמה” – “אודג’את”. לאחר הניצחון הוא נהיה שליטה של ארץ מצרים ומייסד הממלכה.

שתי העיניים של האל רע (Ra)

בתהליך הבריאה של הליופוליס, האל רע המצרי מקרין מתוכו את מאע’ת, אלת האמת והסדר הקוסמי. הפעולה צריכה להתחדש כל הזמן ואין שום ערבות לכך שהיקום יתקיים ליום המחרת, צריך בכל רגע נתון לברוא את העולם מחדש ולעבוד את רע דרך המאע’ת.

זאת ועוד, לרע (אתום) הייתה עין שאותה היה יכול לשלוח בעולם בשליחויות שונות. הייתה זו עינו של רע, שזוהתה בתחילה עם בתו חתחור או האלה סח’מת (התגלמות שלה). בפעם הראשונה היא נשלחה למצוא את שו ותפנות האבודים. בני האדם נוצרו מדמעות השמחה שהזיל רע בעקבות המפגש עם ילדיו האבודים. אך לעין היה גם אספקט אחר. היא הייתה גם כוח להבה הורסת, וכשבני האדם מרדו ברע, הוא שלח את עינו בכדי להרוג אותם[12].

העין של הבורא היא סמל לאור. שני המאורות בשמיים נתפשים כשני עיניים של היקום: עין ימין היא השמש (העין של רע) ועין שמאל הירח. בגוף שלנו שתי עיניים, גלגלי העין של שתי העיניים הללו מהווים שני עיגולים שווים. אלה הם הגלגלים השלמים היחידים בגוף. גם מחוץ לנו ישנם שני עיגולים: השמש והירח, שלמרבה הפליאה שווים בגודלם (כפי שנראה מכדור הארץ)[13]. אלה הם הגלגלים השלמים היחידים בטבע, גלגלים אלה הם עיניו של הבורא. העניין הוא שהעיניים שלנו רואות רק בעזרת אותן שתי עיניים חיצוניות. מבלי השמש ביום והירח בלילה לא נראה כלום, וראייה זו משמעה ידיעה!!!

המיקרוקוסמוס והמקרוקוסמוס מתחברים ומשלימים זה את זה. אם חיפשתם הוכחה לסדר אלוהי ביקום הרי היא לפניכם! מבחינתם של המצרים לעובדה שהשמש והירח הם בגודל שווה הייתה משמעות כבירה.

עינו השמאלית של הבורא, נתפשה לימים כעינו השמאלית של הורוס, סמל האור והמטרה של החיפוש הרוחני האנושי. כנגדה נמצאים האשכים של סת, המסמלים מרדנות, אלימות וסערה (הם מייצרים זרע). לפי מיתוס מאוחר יותר (כל המיתוסים במצרים נכונים וקיימים בו-זמנית) הרי שעינו השמאלית של הורוס נפגעה במהלך קרב נורא עם סת שלבש צורת חזיר בר שחור ועקר את עין הירח ובלע אותה, או קרע אותה לגזרים. מסיבה זו, העין האחת שהיא השמש (עינו של רע) קבועה בשמיים, ואילו השנייה שהיא הירח נעלמת ומופיעה כל פעם מחדש.

האגדות מספרות שתחות הפריד בין סת והורוס וריפא את העין השמאלית של הירח, שנקראה לימים גם עינו של תחות.[14] בכך יצר את עין האודג’ת (udjat), העין השלמה, מלאה ובריאה, שהחלקים שלה, מידותיהם ויחסיהם, הפכו להיות בסיס יחידות המדידה מצריות של זמן ונפח.

אל הירח תחות חיפש בחשכה את העין האבודה של הורוס, מצא את גזריה, ובעזרת כוחותיו המאגיים החזיר את שלמותה. מעתה אפשר היה להשתמש באור העין של הורוס כדי להחזיר את אוסיריס לחיים בעולם התחתון. העין היא אמצעי מאגי, אשר מכיוון שנפצעה ושוקמה, צוידה תוך כדי כך בכוחות מאגיים, המאפשרים לה להשפיע על סביבתו בצורה דומה.

וכך, בתוך החשיכה, ישנו מנגנון, שמסומל על ידי הירח המלא, המאפשר להגיע אל עולם טוב יותר, אל האור.

האלה חתחור (Hathor)

האלה חתחור הייתה האלוהות הנשית העיקרית של מצרים בממלכה החדשה. כוהנות שלה היו בכל מקדש, והיא זוהתה עם אלת השמַיים נות. היא נולדה כעין של רע, ובתור שכזאת היא מסוגלת לראות נכוחה כל דבר, גם את הקרוב וגם את הרחוק. תכונה זו שלה גורמת לה לחפש אחר הצדק ולהרוס את הצבועים. לחתחור עצמה היה ראי קסמים ששיקף דברים באורם האמיתי. היא ראתה דברים גם במימד של זמן. לראי של חתחור היו שני צדדים: בצד אחד הייתה היכולת של רע לראות כל דבר, הן קרוב והן רחוק, בעתיד ובעבר; ואילו בצד השני הייתה לאנשים האפשרות לראות את עצמם באור אמיתי – רק אדם אמיץ העז להסתכל בראי.

את האלה חתחור עבדו כוהנות נשים בריקודים מקודשים ומוזיקה. היה להן רעשן שנקרא הרעשן של חתחור. הוא נועד לגרש רוחות רעות, הרעש שלו חיקה את צמח הפפירוס, המרעיש כשמנערים אלומת ענפים שלו יחדיו. נהגו להרעיש בו באופן קצבי בתהלוכות, הרבה פעמים בקצב של שלוש פעימות והפסקה. זה סימל התחדשות והיה קשור לאיסיס. על מקל הרעשן היה בהתחלה מעין ארון קודש, ואחר כך לולאה בצורת ענח’ (סמל החיים המצרי).

החפץ הקדוש השני של חתחור היה שרשרת המנאט. זה היה מכשיר מאגי שהשתמשו בו לריפוי. השרשרת סימלה את הקשר של חתחור לעולם המתים ולתחייה. הבן של חתחור היה “האי”, והוא זוהה עם הפּרעה הנותן את שרשרת המנאט לחתחור. בצד אחד שלה הייתה לוחית נחושת בצד שני חרוזים (כך שגם היא עשתה רעש כששִקשקו בה). הכוח של חתחור הועבר דרך השרשרת. הפרה השמימית חתחור ענדה את השרשרת וכך גם המלכה שזוהתה איתה, והיא נתנה את השרשרת לבעלה. המלכה הייתה כוהנת גבוהה לחתחור, נותנת חיים, רפואה ותחייה לכולם.

האלה חתחור נולדה מעינו של רע, אך הפכה להיות אשתו, ולימים גם אמא שלו (ברוב הגרסאות היא אשתו של הורוס, שגם הוא התגלמות של אל השמש הבורא). בלילה היא הייתה מתאחדת אתו מחדש בתור אשתו ועם בוקר מולידה אותו מחדש בתור אִמו. חתחור יוצגה על ידי פרה, כמו נות – אלת השמיים, המולידה את האל רע בכל יום מחדש. בין שאר תפקידיה היא עוזרת לנשים להרות וללדת, ומקדמת את פני הנפשות הבאות לעולם התחתון. לעתים היא מופיעה כסוס יאור, חלקה אריה וחלקה תנין, ובתור שכזו היא קשורה למוות ולסת. (הנשיות הקדושה מתקשרת הן ללידה והן למוות, שהם שני הפנים של מחזור החיים).

האלה סח’מת (Shekhmet)

סֶחְ’מֶת היא האלה לביאה. היא גלגול של האלה חתחור, בתו של אל השמש והופעה אחרת של העין של רע. סח’מת היא העיקרון הנשי שנחשב לידו של אתום, הכוח המביא לידי בריאה, אבל גם כוח של להבה אדירה. היא עזרה ליצור את בני האדם כשמצאה את שו ותפנות והחזירה אותם לרע. אולם יש לה גם תפקיד הורס, וסיפור שקרה כך קרה:

כשהזדקן אל השמש החלו בני אדם לחרוש מזימות נגדו. רע זימן אליו את עינו בדמות חתחור ואת השמינייה. בעצתו של שו הוא שולח את עינו האלוהית להשחית את האנושות. העין הופכת להיות סח’מת, משורש המילה כעס – סחם. אי אפשר לעצור את הלביאה הזועמת. באמצע הטבח מרחם רע על בני האדם ומשכך את זעמה בעזרת שבעת אלפים קנקני בירה. האלה שותה את הבירה, שוכחת את זעמה ונהפכת מסח’מת הפראית לחתחור היפהפייה. אולם אף שהאנושות בטוחה מפני זעמה של האלה, באים לעולם המגיפה והמוות. גם כאן, כמו ביוון (תיבת פנדורה), האישה מביאה את המחלה והמוות כשליחה של זעם האל העליון, ומסיבה זו כוהניה של סח’מת היו רופאים.

כשהיא רגועה, סח’מת מופיעה בדמות בסתת – אלה חתולה, אלת האהבה, המיניות והפריון. לידה ומוות קשורים זה בזה, וכך סח’מת ההורגת הופעת לבסתת היולדת. כל אלה הם היבטים של הנשיות הקדושה.

אגדת אוסיריס (Osiris)

אוסיריס, איסיס, סת ונפתיס היו ארבעת ילדיהם של גֶבּ – אל הארץ, ונות – אלת השמיים. אוסיריס היה נשוי לאיסיס וסת לנפתיס. הולדתו של אוסיריס קשורה לחמישה ימים נוספים שהוספו לשנה על ידי אלת השמיים נות. במקור היו לשנה המצרית 360 ימים. רע ידע שבנו יירש אותו בארץ ורצה למנוע זאת, ולכן השביע את נות שלא תוליד ילדים באף יום מימות השנה. אבל היא רכשה פיסות של אור מרע, ובעזרת תחות הוסיפה חמישה ימים לשנה. ביום הראשון נולד אוסיריס, ביום השני סת, ביום השלישי הורוס, ביום הרביעי איסיס, וביום החמישי נפתיס.

אוסיריס בתמיכת איסיס ונפתיס הביא ציוויליזציה לבני אדם, לימד אותם חקלאות, השקיה, בנייה, לקרוא ולכתוב, לעשות לחם, יין ושיכר, אבל החשוב מכולם – הוא ייסד את המאע’ת, הסדר הקוסמי, האמת האינדיבידואלית והקולקטיבית שלפיה העולם נוהג. הוא ניהל את סדרי הארץ, החל ממערכות הכוכבים וכלה בסדרי ההשקיה. החברה האנושית שגשגה ואפילו הצמחים ובעלי החיים לבלבו ושגשגו בזכותו. לאחר שהביא תרבות למצרים הוא יצא בלוויית נגנים ואלים משניים ללמד את דרכי התרבות בשאר העולם, אלא שאחיו סת אדום השיער, אדון ההרס והמדבר, התקנא בו וזמם להורגו.

סת הזמין את אוסיריס למשתה מפואר, פיתה אותו להיכנס לארון מתים משובח, סגר עליו את המכסה וזרק את הארון לנילוס. אוסיריס מת בפעם הראשונה, ואת הארון עם הגופה שלחו לביבלוס בלבנון, שם הוא שימש כעמוד לארמון המלך. איסיס, אשתו האוהבת של אוסיריס, הגיעה לביבלוס בחיפושים אחריו. היא חילצה את הגופה מהעמוד, הביאה אותה חזרה לדלתא במצרים, והשיבה אותה לחיים במידה מספקת בכדי שתוכל לעשות ממנה ילד (כמו בסרט “החיים על פי גארפ”…). את הילד שנקרא הורוס גידלה בביצות, שם גם החביאה את גופת אוסיריס החצי חי, חצי מת.

סת מצא שוב את אוסיריס, והפעם, בכדי להשלים את המלאכה, חתך את גופתו ל-13 חלקים ופיזר אותם ברחבי הארץ. איסיס הנאמנה אספה מחדש את כל החלקים ובעזרת אמצעי קסם (וגם בעזרת תחות ונפתיס) החייתה שוב את אוסיריס, אלא שחלק אחד היה חסר – היה זה איבר המין, שאותו אכלו הדגים. לכן אוסיריס הפך להיות שליט ארץ המתים במקום שליט מצרים – ארץ החיים. לפי חלק מהגרסאות, מקום הריגתו של אוסיריס הוא באבידוס, ומכאן פולחן אוסיריס שבמקום וקדושתו. סת מבתר את גופתו של אוסיריס – משל לקציר ולדיש השנתיים של החיטה והשעורה – ומפזר את חלקיו בכל הארץ. אוסיריס קם שוב לתחייה עם צמיחת היבול החדש.

המשך האגדה הוא שהבן שנולד לאוסיריס גדל והפך להיות הורוס – אל הנץ, והוא נלחם בסת על השלטון בארץ. במהלך הקרב פגע הורוס באשכיו של סת, בעוד שסת פגע בעינו של הורוס­­­ – אך אל דאגה, תחות שיקם את עינו של הורוס והפך אותה למושלמת (אודג’את) ויותר חזקה וחיונית מאשר במקור. בעזרת כוח זה מנצח הורוס את סת, ועם נצחונו חוזר הסדר לאדמה – סדר אשר ממשיך להתקיים בזכותו של הפּרעה, שהוא התגלמות של הורוס.

אגדת אוסיריס הופכת להיות הסיפור המכונן מבחינת הדת המצרית בממלכה החדשה. ההצפה של הנילוס סימלה את תחייתו הפלאית של אוסיריס, משהו עורר את המים לגאות, והייתה זו האלוהות הנשית, איסיס (בקבלה קוראים לזה “מים נקביים”). אחת לשנה עלה הנילוס על גדותיו והציף את העמק בו זרם. ההצפה נמשכה ארבעה חודשים, ולאחר שהנהר נסוג נשארה על האדמה שכבת טין שחורה. בבוץ זה שתלו המצרים את תבואותיהם, שהבשילו במהרה בחום השמש. ההבשלה נמשכה אף היא ארבעה חודשים, ולאחר מכן היו ארבעה חודשים של קציר והכנת הקרקע והחיים למחזור חדש. החיים במצרים היו מבוססים על מחזור זה של שלוש עונות, שנקשר לאגדת אוסיריס.

תאריך ההצפה התקשר ליום הארוך ביותר בשנה – 21 ביוני, ולתאריך זריחתו של סיריוס, שחל באותו זמן. הכוכב סיריוס זוהה עם האלה איסיס, ואילו אוסיריס זוהה עם כוכבי אוריון. ההצפה של הנילוס נתפשה אצל המצרים כאקט מאגי. שתי הדמויות החשובות במאגיה המצרית הן תחות – אל החוכמה והמאגיה, ואיסיס הקוסמת. לפי אגדה מצרית, דמעה של איסיס שבשמיים גורמת לנילוס לעלות על גדותיו.

לפי האמונה המצרית, ועל אף שהם ידעו שהמים מופיעים מדרום, הנילוס קיבל את המים שלו מהאדמה ומהשמיים באזור אסואן, אזור האשד הראשון. במקום זה הייתה מערה ובה שכן האל האפי, אל הנילוס, והוא שפך את מי הנילוס משני כדים­­­ – ­כד אחד קשור למים המגיעים מהאדמה, וכד שני קשור למים המגיעים מהשמיים. מאסואן מתחילה למעשה הגיאוגרפיה הקדושה של מצרים, שם נמצאת רגלו של אוסיריס, הראש נמצא בדלתא, וכל שאר החלקים בין שניהם.

אצל המצרים שמַיים קשורים לאלות, אלת השמַיים היא נות, והאדמה ­– לאלים, אל האדמה הוא גב, וזאת בניגוד לעמים אחרים, שבהם השמַיים זכריים והאדמה נקבית. הדבר נובע מההצפה של הנילוס. בארצות אחרות המים מגיעים מלמעלה, הגשם המרווה את האדמה דומה לזכר המפרה את האישה, והאלים בהתאם היו אלי שמַיים וגשם זכריים כגון בעל, או יופיטר (ברקים), אולם במצרים המים הגיעו מלמטה, ובהתאם לכך אלוהי האדמה היו זכריים כמו גֶבּ או אוסיריס. אוסיריס מזוהה עם הבוץ של הנילוס, או החיים הלטנטיים הקיימים באדמה היוצאים מהכוח לפועל, הוא יוצג על ידי איש דשא ששמו בקברים והדשא הירוק הנובט בו לאחר שטובלים אותו במים. איסיס האלה מעופפת מעליו בזמן האקט המיני.

זאת ועוד, מצרים היא דימוי של השמַיים. כשם שבמצרים שטים על הנילוס, כך בשמַיים שטים בשביל החלב. ההצפה של הנילוס משולה להצפה של המים הראשונים, הנון. האדמה העולה מההצפה משולה לאי הראשון שעלה מהמים, להתגבשות הראשונה של הנטרו, שצריכה להיות מלווה ביסוד המאע’ת והעקרונות הקוסמיים שלפיהם עובד העולם, ולכן מחייבת חגיגות דתיות וטקסים.

מי שמאפשר את ההצפה של הנילוס על ידי טקסי קסם הוא הפּרעה. כששולט פּרעה טוב ההצפה היא טובה, ואילו כששולט פּרעה רע – יש בצורת. הפּרעה בקסמיו מאפשר את מחזור העונות, את זרימת הנילוס, את זריחת השמש. אין זה שהשמש לא תזרח, אלא שהאיכות שהיא תתן לאדמה לא תהיה אותו הדבר מבלי הטקס המאגי. זהו הקסם הלבן של הפרעונים.

ההיפוך בהתייחסות המצרים לשמַיים ולארץ מדגים את השוני באורח המחשבה של המצרים ומראה שהם חשבו על דברים הפוך מאיתנו. אנחנו חושבים קודם כול על העולמות הנראים ורק אחר כך על העולמות הלא נראים. אצל המצרים, העולמות הלא נראים והגופים הרוחניים של האדם היו מציאותיים יותר מהעולמות הפיזיים. אנחנו חושבים קודם כול על החיים ואחר כך על המוות. המצרים חשבו קודם כול במונחים של המוות, שהוא זה שנתן משמעות לחיים.

הסוד של אוסיריס הוא שמערכת המקדשים המשולבת של מצרים מייצגת את החלקים השונים של גופו. מצרים היא גוף אחד, שבו כל מקדש או מרכז הוראה מקביל לחלק אחר מגופו של אוסיריס, שחולק בכל רחבי מצרים, ויש לו תפקיד וייחוד בהתאם. המקדשים באסואן מוקדשים לאיסיס ולהַאפּי (Hapi), אל הנילוס, המתואר גם כאב של הנטרו – העקרונות הקוסמיים. זוהי רגלו של אוסיריס. בנוסף לחלקים השונים של גופו של אוסיריס, לכל אחד מכוחות הנטרו (עקרונות קוסמיים שמהם מורכב היקום), יש ייצוג באחד המקדשים של מצרים. לאסואן תפקיד חשוב מאוד בגיאוגרפיה המקודשת של מצרים מכיוון שהיא נמצאת בדיוק על חוג הסרטן, המקום היחיד במצרים שאליו השמש מגיעה בזווית 90 מעלות בשיא הקיץ, ומכאן שהיא הבסיס לציר היציבות של מצרים ומקום כף הרגל. בדלתא נמצאים מקדשים הקשורים לראש וחלקיו השונים, שם היו המרכזים של הידע ומסיבה זו נבנו הפירמידות בפתח הדלתא. באבידוס נמצאים מקדשים הקשורים ללב וזה היה מרכז האמונה, וכן הלאה. התפישה של גוף אוסיריס כארץ מצרים איננה רק לפי איברים פיזיים, אלא גם לפי מרכזים אנרגטיים, כמו הצ’קרות בהודו – כל מקום קשור לצ’קרה אחרת. התפישה של חבל ארץ כגוף אדם היא קדומה מאוד ומופיעה גם בתרבויות אחרות ברחבי העולם.

האל סת (Seth)

הטבע של האלים המצריים הוא מורכב ובעל פנים רבות, וקשה לתמצת אותו לכדי נוסחה אחת, אבל באופן כללי, סת היה יריבו של הורוס. אם הורוס הביא את התרבות לבני האדם, אזי סת הביא את המלחמה וההרס, ומצד שני הוא אל עתיק ששימש כמגינו של רע במסע הלילי אל המחוזות של התוהו, המים הקדמוניים, וזוהה לעתים עם כוכב חמה.

לאחר מפלתו צירף אותו רע לסירתו, הוא היחיד שיכול היה להגן עליו מפני הנחש אפופיס הנורא, במסעו בעולם התחתון במשך הלילה, מכיוון שהם היו דומים (העיקרון הראשון של המאגיה הוא שדומה עובד על דומה – עיקרון הקולן, סת דומה לאפופיס). סת הוא אל הרעמים והסערות. הוא היה גם אל המדבר, ולכן צבע שערו האדום. החיה שקשורה אליו היא החמור, שמצד אחד סופג עלבונות ומכות מבני האדם, ומצד אחר – חיוני לקיום החיים והחקלאות.

הריב בין סת לאוסיריס התחיל כאשר סת פרץ בפראות מתוך רחם אִמו. מייד לאחר שנולד הוא התקיף את אחיו אוסיריס מתוך קנאה ומאז הם המשיכו לריב (לפי המיתולוגיה המצרית אוסיריס התאהב כבר ברחם באחותו איסיס, בעוד שנפתיס בזה לסת, כך שהיו לו סיבות טובות לקנא). הוא מתואר כלובש דמות תנין או סוס יאור, או בגרסה אחרת – בדמות פָּר הרומס את אוסיריס למוות. הרגל הקדמית שרמסה את אוסיריס נכרתת מאוחר יותר בידי הורוס ומושלכת לשמיים, שם היא הופכת לקבוצת הכוכבים של הדובה הגדולה (או בשם המצרי שלה – ירך השור).

האלה איסיס (Isis)

איסיס, המכונה גם אסט, נולדה ביום הרביעי של הימים הנוספים של השנה. היא בעלת כס המלכות, יודעת את שמו הסודי של רע, עוטה עטרה דמוית עוף הפרס על ראשה ואוחזת את שרביט הפפירוס והענח’. שרביט הפפירוס מסמל חיים חדשים המתחדשים מדי שנה ופריון. הסמל של איסיס הוא ה”תת”­ – קשר חבל המחבר אותה לאוהביה.

האי פילו סמוך לאסואן הוקדש לה, ושוכן בו מקדש לכבודה. בתקופות היוונית והרומית התפשט פולחן איסיס בכל רחבי העולם העתיק (כולל מקדש חשוב ברומא), ופולחנה התקשר עם המסתורין של אלות האדמה.

האלה איסיס היא דמות הרעיה הנאמנה, בעלת כוחות מאגיים. איסיס השתמשה בכוחותיה המאגיים כדי להחיות את אוסיריס לפרק זמן שדי בו כדי להרות ממנו. היא ריחפה מעליו בדמות נץ והפיחה בו רוח חיים בעזרת כנפיה. בכדי להגן על התינוק הורוס היא נעזרה באלים עקרבים. לאחר שמת פעם שנייה וגופתו בותרה היא אספה את החלקים והפכה אותו למומיה. בעזרתה הוא נהיה שליט ארץ המתים.

אומרת איסיס: “כל עוד יוכלו עיניי לראות אקרא אליך, אבכה עד שמי מרום. אינך בא אלי, אף כי אני אחותך אשר אהבת עלי אדמות.”

האלה נפתיס (Nephthys)

האלה נפתיס נולדה ביום החמישי של הימים הנוספים של השנה. היא אִמו של האל אנוביס. משמעות שמה – גבירת הבית. קוראים לה גברת השמַיים, האלה הגדולה, גברת החיים והגבירה של האלים. דמותה עטויה קרניים היא נושאת את שרביט הפפירוס וסמלה (בית) מעל ראשה. על אף היותה אשתו של סת, היא אהבה את אוסיריס והיה לה תפקיד במציאת חלקיו, בהשבתם לחיים ובתהליך החניטה שהוא עבר. היא בָּזה לסת אחיה עוד כשהיו ברחם, וזה גרם לקנאתו ולכל הצרות שבאו כתוצאה מכך.

אי אפשר להפריד בינה לבין אחותה. שתי אלה משלימות זו את זו: איסיס מסמלת לידה, נפתיס – הרס. איסיס היא האור, נפתיס היא החושך. איסיס מסמלת את הדברים הגלויים, ואילו נפתיס עדיין בלתי נראית וצריכה להפוך לישות קיימת. שתיהן מסמלות את המחזור המלא של היקום. פניהן של איסיס ונפתיס חקוקות משני צידיו של הרעשן שנועד לגרש רוחות רעות.

איסיס ונפתיס היו המקוננות האלוהיות, שהופיעו דרך שתי המקוננות הרשמיות שליוו את המתים. הן כונו שני הבזים, שם שניתן להם בסיפורי המסתורין על הפולחנים של אוסיריס.

החיים לאחר המוות בתפישה המצרית

בזמן הממלכה הקדומה רק פּרעה יכול היה לצפות לחיים לאחר המוות. כל הממלכה התגייסה לטובת מאמץ שאמור היה לגרום לפרעה להצליח להפליג בסירה שלו מעבר לים שבשמיים אל השמש. לשם כך נבנו הפירמידות (לפי חלק מהגרסאות). אך עם הזמן, אצילים שנקברו ליד הפּרעה, ושבקבריהם צוינו שירותיהם לפרעה, יכלו לצפות לגורל דומה. עם הזמן השתרשה האמונה שכל אדם יכול לזכות בחיים לאחר המוות. אמונה זו הייתה קשורה למעבר מאמונה באל השמש רע לאמונה באל אוסיריס, שהתרחש בזמן שלטון השושלות החמישית והשישית.

החל מתקופת הביניים הראשונה מתקבלת האמונה שכל אדם עובר משפט לאחר מותו בפני בית דין של מעלה, שבו ליבו נשקל על המאזניים למול נוצת האמת, ונקבע גזר דין שחורץ בין מחיקה מוחלטת – לבין המשך החיים בעולמות שלאחר המוות.

אלא שהמצרים האמינו שלאדם יש כמה גופים רוחניים. אחד מהם, הלא הוא הרוח, נוהג לפי המיתוס של רע ומפליג על פני מחוזות המים הקדמונים אל לידה מחדש בדמות שמש, שם הוא זוכה לחיי נצח. השני, שהוא הנפש, נוהג לפי המיתוס של אוסיריס וזוכה לתחייה מחדש במחזור החיים של העולם הזה.

החיים לאחר המוות נתפשים כהמשך של החיים הטובים בעולם הזה. מסיבה זו מונצחים האירועים השונים שקרו לאדם בחייו על קירות קברו, ומוכנסים אליו חפצים שיעזרו לו בחיים החדשים בעולם שמעבר. לפי הבנתי, אפשר לדמות זאת לסרט שבו אדם רואה שוב ושוב את כל האירועים בחייו, הוא חי את רגעים שקרו לו בחייו לנצח ובמלוא העוצמה, וזה מחייב משנה זהירות בעולם הזה מצד אחד וחיים מלאים ומאושרים מהצד השני.

העולמות השונים שבהם בילו החלקים הרוחניים השונים של האדם חוברו, בתקופת הממלכה התיכונה, לסיפור אחד: במשך היום נמצא המת בקברו, אף שרוחו מסוגלת לצאת משם ולבקר את החיים. לאחר שקיעת השמש מצטרף המת אל סירת השמש במסעה הלילי דרך העולם התחתון. במסגרת מסע זה יכול המת לעצור ולעבוד בשדות הגומא הנפלאים, אך עם בוקר עליו לחזור לקברו, שם מחכים לו האוכל והמנוחה, שאפילו המתים זקוקים להם.

המצרים בילו חלק גדול מזמנם בהכנה לעולם הבא. העולם הבא לא נתפש אצלם כמו אצלנו, כדבר אחד, אלא כמספר דברים בו-זמנית. לפי אחד האגיפטולוגים:

“האדם המת הוא בו-זמנית ולחוד, בשמיים, בסירתו של אלוהים, מתחת לאדמה, עובד בשדות האליסיים, ובקברו – נהנה מהמנחות שהוגשו לו.”

טקס החניטה היה אמור להחזיר את האדם המת לחיים, כפי שאוסיריס הוחזר לחיים לאחר שמת וגופתו בותרה. טקס החניטה הוא איחוי הגוף מחדש, והשיא שלו היה הטקס של פתיחת הפה, שסימל נשיפת רוח חיים באפו של המת, וכן האפשרות לאכול, לשתות, ולדבר שוב, בעולם הבא.

ההלוויה המצרית

ככל שהאדם היה בדרגה יותר גבוהה, כך ההלוויה שלו הייתה יותר שלמה. פשוטי העם לא יכלו לארגן לעצמם הלוויה לפי כל כללי הטקס, אבל האצילים והפרעונים זכו לשירות מלא. הגופה טופלה בבית החיים (מעין מקדש) שבגדה המזרחית. האיברים הפנימיים הוצאו ממנה, הושמו בכדים והיא עברה חניטה. לאחר מכן יצאה המומיה בתהלוכה מתחת אפיריון עם וילון חצי מופשל אל הנהר. במידת האפשר נעשה שייט לאבידוס (המקום הקדוש ביותר במצרים), ולאחריו, בכל מקרה, עברו לגדה המערבית.

בתהלוכה השתתפו כוהנים, קרובי משפחה, ומקוננות מקצועיות. יעדה היה מקדש שליד הקבר, שם בוצעו טקסי טיהור, שהחשוב שבהם היה טקס “פתיחת העיניים והפה”. הכוהן קרא את נוסחאות הקסם מסֵפר המתים. המומיה הונחה לפני הסטלה הקדושה, שמוחזקת על ידי האל אנוביס והועמדה כמו אוסיריס, בעוד שהבנות והאישה בוכות את קינותיהן האחרונות. הכוהן, לבוש בעור של נמר, או היורש של המת, התיזו על המומיה קטורת ובשמים. שני כוהנים נוספים פתחו את הפה בעזרת כלי צור וכלי נוסף בעל צורה מיוחדת.

ברמה האסטרלית (אנרגטית), האפקט של פעולת קסם זו היה שה’בה’ של הנפטר יכול היה סוף סוף לראות ולדבר בעולם שמעבר. טקס “פתיחת הפה”[1] אִפשר למת לאכול, לשתות בעולם הבא, ונמשל לבריאת העולם על ידי המילה של האל פתח. הטקס עצמו התייחס לשני המיתוסים הראשונים של הבריאה ולפעולות הבסיסיות הקשורות אליהם: הלידה של האדם והיצורים השמימיים מתוך עיניו ופיו של רע, והבריאה של העולם על ידי לבו ומילתו של פתח.

עם השלמת הטקסים הסתיימה הכנתו של הנפטר למסע הגדול של רוחו עם סירת השמש. הוא צויד בנוסחאות קסם, ומעתה ההצלחה במסע הייתה תלויה רק בו. הסרקופג עם הדברים הנלווים אליו הורד אל הקבר והכול נחתם. הנפטר עשה את דרכו אל “האולם של המאע’ת הכפולה” לעמוד למשפט בנוכחות אלת האמת שסמלה נוצה. היא שקלה את ליבו[2] על המאזניים, ואם היה קל מנוצה התאפשר לו לעבור לשדות הסוף הנצחיים.

קברים ותחייה

המצרי עסק בהתקנת קברו במשך שנים רבות מחייו, וככל שהיה בעל מעמד ותפקיד גבוה יותר, כך התאפשרה לו קבורה מפוארת יותר. הקברים נכרו במערב, מקום שקיעת השמש, בערי מתים מיוחדות. הקבר תוכנן כך שיוכל לשרת את המת בעולם שמעבר, וכן בשהייתו בשדות הסוף הנצחיים ובמסעו של הנפטר עם אל השמש בסירה השמימית דרך ארצות השאול, בדרך להתאחד אתו.

על קירות הקברים נכתבו ספרים, ובמיוחד הספר של “אמדואט” – המסע הלילי של השמש; הספר “של המערות” – המתאר מערות מסתוריות ובהם נחשים ועומקים חשוכים שבהם נולדת השמש מחדש; וספר “השערים” – המספֵּר על 12 שערים הנשמרים על ידי נחשים נוראים יורקי אש, והם 12 החלוקות של המסע הלילי, ועוד.

על הקירות ציירו נוסחאות קסם, האלים השונים, ובעיקר ציורים של הנפטר בחייו כשהוא צד, אוכל, עם משפחתו, וכן הלאה. חפצים שנועדו לשרת אותו בעולם הבא הוכנסו לקבר, כמו מיטה או כרית, ובנוסף אליהם הייתה מעין בובת דשא שסימלה את האל אוסיריס, אותה היו משקים והיא הייתה מצמיחה עשב ירוק, כסמל לתחייה.

הקבר שימש משכן לחלק רוחני של האדם שנקרא ‘בה’ וקשור לעולם הזה, וגם ככַּן שילוח לחלק רוחני אחר של האדם שנקרא ‘אקה’, המגיע מהשמש והכוכבים וחוזר אליהם (ראו בהמשך).

מגופת המת היו מוציאים את ארבעת האיברים החיוניים ומניחים אותם בארבעה ארונות או כדים נפרדים, כשכל איבר מזוהה עם כיוון,[3] עם ישות, עם אחד מבניו של הורוס, ועם ארבע ציפורים העפות לארבעת הכיוונים, כשלכל ציפור אופי אחר וראש אחר.

בנוסף לארבעת הכדים, התפתחה מסורת של קבורת הגופה בתוך ארבעה ארונות קבורה, אשר מסמלים את ארבעת השלבים בחיים: שלב היצירה וההתעוררות לפי העקרונות הקוסמיים מתוך האין; שלב ההתגלמות, המתבטא דרך נוכחותם של ארבעת בניו של הורוס; שלב ההפיכה למודע; ושלב החזרה למקור הקוסמי בתוספת ניסיון החיים שעבר.

בספר “אמדואט” מופיעים ארבעת השלבים של התגלמות הנפש בבשר: התהליך מתהפך כשאוכל נכנס והופך לבשר ודם, אחר כך לחומר עצבי שהוא עדין יותר, ולבסוף ל”מרו”, החומר העדין ביותר הנמצא בעמוד השדרה. זהו משל למה שצריך לקרות בתהליך המוות, שבו אדם צריך לעשות מעבר מסוג קיום אחד (פיזי), לסוג קיום אחר (רוחני).

האדם צריך לעבור תהליך של ארבעה שלבים בכדי לקום לתחייה מחדש וזה מסומל על ידי מחזור החיים של החיפושית (ומכאן הקדושה של החיפושיות וסמלי החיפושיות במצרים). מתוך ביצת החיפושית נולד זחל, ההופך לגולם, שממנו בוקעת חיפושית המסמלת לידה חדשה, תחייה. התהליך מקביל לארבע ההופעות של אל השמש: בבוקר – רע, בצהרים – אתום, בערב – קפרי, ובלילה – אוסיריס.

המוות מבחינת המצרים נקשר לטרנספורמציה הדומה לזו של החיפושית היוצאת מהגולם שנוצר על ידי הזחל שנולד מהביצה, עקרון הנטרו הופיע בחומר בכדי לעבור טרנספורמציה מן היסוד הפיזי-מטבולי לאנרגיה ויטאלית של חיים ולאנרגיה מעודנת של מחשבה. טרנספורמציה זו מתרחשת בזמן המסע הלילי של השמש דרך ממלכות העולם שמעבר. זה דומה למסע שישוע עבר כשמת וקם לתחייה לאחר שלושה ימים. השמש ששוקעת איננה אותה שמש שזורחת – השמש ששוקעת היא פיזית, בעוד שהשמש שזורחת היא רוחנית.

לאחר המוות המת נעזר בתהליך הקוסמי הגדול בכדי לעבור טרנספורמציה מפיזי לרוחני,. הרעיון היה לקבל אנרגיה מתהליכים בטבע כגון נביטת הצמחים (אוסיריס), או השקיעה והזריחה של השמש והמסע שלה על פני השמיים (רע), בכדי להיות מסוגל לעשות את המסע האישי מעולם אחד לעולם אחר, לעבור סובלימציה, עידון, שינוי – למות ולהיוולד מחדש, כפי שעשו כל המיסטיקנים הגדולים במהלך הדורות, להפליג אל אוקיינוס הלא נודע, אל האחדוּת, במסע של התפתחות, הארה ושינוי, ולהיעזר לצורך כך בידע ופעולה מאגית הנעזרים ונשענים על תהליכים טבעיים.

הגופים הרוחניים

לפי הטקסטים של הפירמידות, האדם מורכב מגוף פיזי הנקרא “קהה” ושלושה גופים לא פיזיים, הנקראים: ‘אקה’ ‘בה’ ו’קה’. גופים אלו תורגמו כרוח, נפש, והכפול, אך תיאור זה הינו מוגבל. לעתים חל בלבול בין ה’אקה’ ל’קה’, והם נחשבים לאותו הדבר.

ה’אקה’ הוא המקבילה לרוח האנושית – מעין גוף אתרי, מצב קורן, איכות ופעולה, אור רוחני, והשינוי שנגרם על ידי אותו אור. ‘אקה’ מצוי בתחילתו ובסופו של כל ניסיון חיוני של היות מודע. אי אפשר להגדיר אותו כפועל. יש המציעים עבורו את המונח “לחשוב”, אחרים – “להיות יעיל”, “לרומם”, או “להקרין”, או “להאיר”.

ה’אקה’ מתואר בהירוגליפים בצורת ציפור האיביס[4], מגלן, החיה בחלק הדרומי של ים סוף ונודדת לאתיופיה במהלך החורף. זה המקום ממנו מגיעים הבשמים, שנחשב על ידי המצרים כמקום האלים, ארץ השמיים האגדית, שנקראה “ארץ פונט”. הכרבולת של הציפור, ביחד עם הנוצות הנוצצות, מרמזת על הכינוי “לזרוח, להקרין”, “לנצוץ”. ה’אקה’ מבטא את כל הגוונים של האור, הן באופן פיזי והן סמלי, מהאור שבא מהחושך, אל האור הטרנסנדנטי של הטרנספיגורציה. הביטוי גם משמש לציון העין השלישית, האוראוס, המתייחסת במסורת הישנה לבלוטת האצטרובל ולרוח.

במיתולוגיה הקוסמית ה’אקה’ מופיע כאספקט של הרוח שיודע מראש מהי מטרת הבריאה. ה’אקה’ קודם לבריאה וקשור לייעוד וגורל, והוא גם מטרתה הסופית. ‘אקה’ – רוח, היא ההפך מ”קהה” – גוף.

“זה שהארתי בליבי היה התוכנית של היקום שהציגה עצמה לי, יצרתי כל יצור כשהייתי לבד. תכננתי בליבי, יצרתי שינויים נוספים, רבים היו השינויים של קפרי והילדים נהיו, בצורתם של הוריהם…”

ה’בה’ הוא הנפש, אך זהו מושג כללי מדי. ה’בה’ הוא הסוכן המגבש הראשון, המגדיר את האינדיבידואל. זהו קטליזטור היוצר את ההגדרה הראשונה: “יצרתי את הפנים של המטמורפוזות המתחילות מן ה’בה’ שלי. נתגבשתי בתוכם, בנון, באינרציה, בזמן שבו לא מצאתי שום מקום שבו אוכל לרומם עצמי.”

ה’בה’ כתוב בהירוגליפית כציפור נודדת כדוגמת החסידה, ולעתים הוא מלווה בכלי חרס ובו מנורה בוערת. לעתים הוא מופיע בצורה של ציפור עם ראש אנוש. המנורה הדולקת היא סמל לחיי אדם שזמנם קצוב, הפתיל בוער ומתכלה, ובזמן שהוא עושה זאת מפיץ סביבו אור שהוא אינסופי.

ל’בה’ יש תפקיד גם בקוסמוגוניה: ה’בה’ של שו (חלל) היא האש הנוצרת על ידי אתום ברגע של היצירה הראשונית של זרע. ה’בה’ היא בעלת התפקיד של ההגדרה האינדיבידואלית, העיקרון הפעיל הראשון, המקביל להתגבשות הראשונה שמפריעה לאינרטיה של הים הקוסמי. ה’בה’ יוצרת עצמה, היא מגדירה את האופי והנטיות של האינדיבידואל, “כל אחד לפי אופיו”.

יש למילה מספר היבטים: כשהיא מבוטאת ברבים, היא הנפש הקוסמית, נשימת החיים בכל הטבע. כשהיא מסומלת על ידי הטלה עם קרניים אופקיות, היא הנפש הנותנת חיים לכל אותן הוויות, שכמו אוסיריס, נתונות ללידה מחזורית. כשהיא מיוצגת על ידי ציפור עם ראש אדם, היא מסמלת את הנפש האנושית.

“…יצרתי בתוך זה את סוגי השינוי המתחילים מה’בה’ שלי. התגבשתי בתוכם, בנון, באינרטיה, בזמן שלא מצאתי בו עדיין מקום שבו אוכל להקים עצמי…”

ה’קה’ הינו מושג לשוני מסובך למדי, שאין לו מקביל בשפה שלנו. בדרך כלל הוא מתורגם כ”כפול”. הוא התגשמות של אנרגיה וויטלית, אך גם תיאור זה אינו מסביר אותו במלואו. ההירוגליף של ‘קה’ הוא שתי ידיים מורמות.

באחד הטקסטים מופיעים 14 סוגים של ‘קה’: קה של קיום, קה של תזונה, קה של כוח יוצר (של אוכל), קה של ירקרקות, קה של חדירה, קה של התחשבות, קה של פגיעות, קה של כבוד של שירות, קה של כוח, קה של ערך, קה של הדר, קה של קרינה, קה של קסם, קה של הארה.

התארים הללו של ה’קה’ מבטאים את התנאים של הקיום, גם באופן פיזי וגם באופן מוסרי וחברתי, עד לרמה של צמא למושלמות. שני האחרונים, קסם והארה, מייצגים כנראה את הקריאה הרוחנית האולטימטיבית של הקיום, שניתן להגשים אותה רק דרך הכוח והערך של אופיו של כל אדם, נותנים להם הדר וקרינה בעודם בחיים (ולכן יש בלבול לפעמים בין ה”קה” לבין ה”אקה”).

ה’קה’ מייצג את נטיות האדם, או את רעבונו/חסרונו/צמאונו במישור הפיזי, המוסרי או הרוחני, שאם אינו בא על סיפוקו, עשוי למשוך את הנפש של ה’בה’ חזרה לאדמה ללידה מחדש. בלוויה יש נוסחאות קסם ומנחות המוקדשות ל’קה’, מפני שהוא קיים בכל דבר חי. ה’קה’ יכול להיות ההפך של ההוויה, כשם שסת הוא ההפך של הורוס. ברמה אחת, ה’קה’ הוא הפסיכולוגיה של האדם – או אולי זה האופי. אלא שקיים כאן דבר-מה נוסף. ה’קה’ קשור לסדר הקוסמי, למאע’ת השרוי בכול.

המצרים האמינו שלכל אדם יש כפיל שחי בשמש. החיים, הפעולות של היחיד, אינם נפרדים מהכלל, מפני שהפעולה של הנשמה מקבילה לזו של ה’קה’, הכפיל השמימי, ה”עד שהוא בסירת האמת”, ולכן פעולותיו של האדם משתתפות תמיד בחיים האוניברסליים. ה”קה”, אם כן, לפי התייחסות זו הינו היכולת של האדם לחיות בהרמוניה עם הכפיל שלו על השמש ועם הסביבה, לשכפל את מעשיו ומוסריותו כאן על פני האדמה.

רוח וחומר

כבר באלף השלישי לפנה”ס נתפשה הבריאה במצרים במונחים של רמות שונות של חומר ורוח (ומכאן החשיבות של סיפור הבריאה). בצד אחד נמצא עולם החומר ובצד השני עולם הרוח, אך הם בעצם התגשמויות של אותו הדבר. העולם של האדמה הוא ההיפוך של עולם השמיים, וכל מגע בין האדם לבין העולמות שמעבר מעשיר את הישות והחיוניות של האינדיבידואל.

כל יצור, כל דבר, הוא ההתגשמות של ה’אקה’, הנשימה השמימית, שהאל הגדול רע נופח בכל החומר הרדום – הנשימה השמימית שאינה אלא החזרה הנצחית על הרגע שבו האבסולוטי נהיה מודע לדמותו וביטא את המילים המקודשות, “בוא אלי”. כל אבן, כל הר, נהר הנילוס, הים, מצרים עצמה – כל אלה נפרדים ומתחלקים באלוהות דרך ה’אקה’, דרך האלוהים שהוא הסיבה וההתגשמות של מהותם עצמם.

תהליך ההתגשמות האוניברסלי חוזר על עצמו באדם, נזר הבריאה. כאשר האל ח’נום ברא את המין האנושי הוא יצר שתי דמויות זהות – קת או חומר אינרטי, הגוף האנושי, ו’אקה’ או נשימה שמימית, הגוף הרוחני. הצירוף שלהם נותן חיים לכל יצור אנושי וגם ל’בה’, הנשמה האינדיבידואלית. במילים אחרות, מודעות האדם אל עצמו, רצונו האישי כנגד זה של הבורא, הנס של הבריאה, חוזר כאקט של מודעות עצמית באדם, שהופך בכך ליצור היחיד שאחראי לפעולותיו.

בסדר קוסמי זה ה’אקה’, רוח האדם, קובעת את שדה הפעולה, את סוג החיים שלהם נשמת האדם צריכה לתת שירות, וכדי לעשות זאת היא צריכה לפתח את האישיות שלה לפי תכנון אלוהי ובחיבור עם ה”קה” (הכפיל).

זאת ועוד, מבחינה מסוימת, אנשי מצרים הם אורגניזם אחד שיכול להיות מושווה עם פירמידה ענקית, שבה כל אבן היא שטח פעולה של אינדיבידואל יחיד והפסגה היא זו של הפרעה. מה שכל אדם עושה, הופך לסיבה ולתמיכה בהישגיו של הפּרעה, שבתורו הופך לקשר בין המין האנושי לעולמות האינסופיים והסופיים.

במצרים אין הפסקה בהמשכיות של ההרמוניה היקומית בין החיים בעולם הזה ובעולם הבא. זאת מפני שה’אקה’ של אנשי מצרים איננה מקומית אלא נצחית, כשם שהפירמידה הארצית יש לה המשכיות בפירמידה שמימית. מצרים היא כפיל (‘קה’) של מציאות שמימית. החברה שנוצרת על פני האדמה היא דגם של הסדר היקומי. הפּרעה נמצא כביטחון לגאולה הטוטלית, ופעולותיו כאָב אבסולוטי וכמגן ממשיכים לאחר המוות, כך שכשהוא פונה אל כל אלה שעדיין חיים בסבל וייסורים, הוא קורא בקול גדול:

“הושיטו את ידיכם, הו יצורים שנולדו ממילתו של אלוהים, מפני שזה אשר נופל אני ארים אותו, זה אשר בוכה אני אנחם אותו… אעשה כל אשר האל הטוב נתן לי לעשות.”

[1] אחת ההופעות החשובות ביותר של דואליות זו הייתה דרך הפּרעה, שהוא גם מלך וגם אל, משלב בין שתי הממלכות, שני התחומים, ובו, בבריאותו, תלויה בריאותה של הארץ.
[2] מתוך הפפירוס של אני, ספר המתים, זמן השושלת ה-19, בתרגום וואליס באדג’.
[3] בכתבי הפירמידות, הכתבים המצריים הקדומים ביותר, קוראים לאותם כוחות “נטרו”.
[4] כאשר ירקה אל תוך הנון נולד נחש התוהו אפופיס. היא הייתה אִמו של האל תנין סובק ואשתו. ההירוגליף שלה הוא איבר מין גברי פולט זרע.
[5] ובהקשר לנית’ כאורגת היקום: במחשבה המצרית הייתה תפישה של מארג של דברים: ידע הוא רשת של התייחסויות. העין המצרית, עינו של הורוס, מסמלת ידע, ויחד עם זאת מיוחסת לאריגה. סיאה הייתה אלת הידע המצרית ונכתבה בהירוגליפית כפיסת בגד.
[6] נות מיוצגת כפרה בשמיים עם כוכבים על בטנה, בעוד שנית’ מיוצגת כפרה בשמיים עם כוכבים על גבה.
[7] ייתכן שממפיס הפכה להיות בירת מצרים כבר בתקופת השושלת הראשונה. לא הרבה ידוע על השושלות הראשונות. יש הטוענים שהבירה של השושלת הראשונה הייתה העיר האבודה טיניס בדרום, ויש הטוענים שהבירה הייתה בנחן.
[8] זיהוי זה מופיע בספרות מימי הביניים, למרות שמבחינה כרונולוגית יש ביניהם הבדל של אלף שנים.
[9] במצרים ציפורים סימלו, באופן כללי, את החלקים הרוחניים באדם. היוונים זיהו את ציפור הבנו עם הפניקס.
[10] לפי גרסה אחרת, שו עיטוש ותפנות יריקה.
[11] לפי גרסה אחת, רק סת יכול להתמודד עם אפופיס, מכיוון שהוא דומה לו, ולכן אל השמש בדמותו של הורוס צריך לבקש את עזרתו, מאחד בין הניגודים.
[12] סח’מת יצאה בשליחות האל רע להעניש את בני האדם. יום אחד, כאשר חזרה משיטוטיה, גילתה שנוצרו אדם ועולם פיזי במקום אדם רוחני. העין כעסה מאוד, מכיוון שמצאה אחרת גדֵלה במקומה, וגילתה שהיא הוחלפה על ידי האקה הנוצץ. אלא שבסופו של דבר התרצתה, כשהבורא שתל אותה על מצחו במקום של האוראוס, שם היא נמצאת עד היום. היא הפכה להיות עין שלישית, עין רוחנית המשגיחה על הממלכה.
[13] הירח קטן פי 400 מהשמש, אבל קרוב אלינו פי 400, ולכן הם שווים בגודלם בשמיים. אפשר להיווכח בגודל השווה שלהם בזמן ליקוי ירח או שמש.
[14] האור של הירח נתפש על ידי המצרים כהחזרה של אור השמש, ולכן ראי היה בצורת הירח עם עין שמאל במרכזו.

[1] הפה זה המקום שממנו נכנסת הרוח לאדם (נפח רוח נשמה בפיו ולא באפו, לפי הגרסה המצרית), כתות המסתורין העתיקות נהגו להעביר את הפנואמה, הרוח, דרך נשיקה על הפה.
[2] הלב מבטא את התחושות והתשוקות, שאם הן כבדות מדי, הן מסכנות את הנפש. המודעות של האיש המת, המאע’ת, נשקלה אל מול המודעות הקוסמית.
[3] מבחינת הכיוונים של הקבר: הרוח הצפונית שויכה לאוסיריס, הרוח הדרומית לרע, הרוח המערבית לאיסיס והרוח המזרחית לנפתיס. בכדי שהנפטר יהיה לו כוח על אלו, בכדי שיוכל לעבור בארבע הדלתות, הוא חייב להיות המאסטר של הדלתות שבהם הם נושבות. כוח זה יכל להינתן רק על ידי ציור של ארבע הדלתות על הארון עם הדמות של תחות פותח כל אחת מהן.
[4] האיביס הייתה ציפור מקודשת לאל תחות.