היסטוריה קדומה אתיופיה

גיאוגרפיה מקודשת

ישנה תיאוריה הטוענת שכדור הארץ הוא יצור חי ענק בעל אינטליגנציה ויכולת שינוי עצמו ויצירת חיים מתוכו. התיאוריה נקראת גאיה[1] והיא נשענת על כך שהטמפרטורה על פני כדור הארץ נשארה קבועה במשך 4.5 מיליארד שנות קיומו, וזאת למרות שהקרינה מהשמש התגברה בקרוב ל-50%. היכולת לשמור על תנאים קבועים (טווח טמפרטורה המאפשר חיים) בסביבה משתנה היא יכולת של בעל חיים אינטליגנטי. זה נעשה דרך שינוי האטמוספרה שקרה בעקבות התפתחות צורות חיים כגון צמחים ויציאתן מהמים ליבשה, ומכאן שצורות החיים הם מעין פיתוח של כדור הארץ, שמאפשר איזון של התנאים הסביבתיים בתוכו, דבר המאפשר (תוספת שלי) גדילה והתפתחות, מכיוון שכל דבר רוצה לגדול ולהשתנות.

ההמשך האלטרנטיבי של אותה תיאוריה הוא שהכדור מייצר את בעלי החיים והצמחים בכדי שיקלטו עבורו אנרגיה מהיקום, אותה אין ביכולתו לקלוט בעצמו, ישנו מעבר של חסד בבריאה מהמקור ועד למחוזות הנידחים ביותר של החומר (הירח). כדור הארץ הוא גם פיזי וגם אנרגטי והוא שואף לגדול ולהתפתח, לרכוש ניסיון, להרגיש, להמציא ולהתבטא, ואת כל זה עושים עבורו מיני החיים ובני האדם. כדור הארץ מייצר מנגנונים שעובדים עבורו, והעסקה היא שאם נשרת את כדור הארץ היטב ונמלא את תפקידנו כבני אדם, נוכל להמשיך למקום אחר גבוה יותר כמו השמש. כך לפחות חשבו הקדמונים.

אלא שלא כל החלקים של כדור הארץ הם אותו דבר ויש להם אותו תפקיד, כמו שלא כל בני האדם דומים. ישנם אזורים שיש להם תפקיד מיוחד. אחד מאזורים הללו הוא אתיופיה, ובמיוחד בהתייחס לשלושה דברים: השבר הסורי אפריקאי, תוואי הנילוס הכחול, והרמה האתיופית.

השבר הסורי אפריקאי

זהו השבר הארוך והגדול ביותר בקרום כדור הארץ, אורכו 6,000 ק”מ והוא נמשך ממוזמביק ועד טורקיה, שזהו רדיוס כדור הארץ או קרוב לשישית מהיקפו! את השבר ממלאים ימים כגון ים סוף ואילת, אגמים, ועמקים שרוחבם עד 20 ק”מ, ונמצאים בו אזורי מדבר, מלחות, החלקים הנמוכים ביותר בעולם, וכן אזורי הנדידה של בעלי חיים במישורים הגדולים של אפריקה, ומסלולי הנדידה העיקריים של הציפורים ממזרח אירופה לאפריקה.

זאת ועוד, השבר נמצא במרכז המסה היבשתית של העולם (אם מחברים את כל היבשות – אסיה, אפריקה, אירופה, האמריקות ואוסטרליה לכדי יבשת-על אחת, כפי שהיה בזמנים הקדומים של כדור הארץ, הרי שהשבר נמצא במרכז). כאן התפתחו בני האדם הראשונים (ההומונואידים הופיעו באזור זה לפני 3 מיליון שנה, כשהשלדים הראשונים של סוגי אדם קדומים כגון לוסי התגלו במשולש העפר באתיופיה[2]), בו הופיע לראשונה האדם המודרני – ההומו סאפיינס (בעמק האומו באתיופיה), ולאורכו ובסביבתו הופיעו הדתות והתרבויות הקדומות הראשונות (כגון מצרים או ישראל).

נדמה כאילו השבר הסורי אפריקאי הוא כעין הרחם של אימא אדמה, המוליד מתוכו בעלי חיים, צמחים, מינרלים, סוגי בני אדם, אך גם רעיונות, מחשבות, מעין זרמים אנרגטיים העוזרים לנדודים של החיות ולהתפשטות של המחשבות בעולם. אתיופיה היא המרכז של השבר, פחות או יותר – המקום בו הופיע המין האנושי לראשונה.

השבר הסורי אפריקאי מחלק את אתיופיה לשני חלקים, מזרח ומערב. בשדרת ההר שממערב לו (הרי תיגראי ושואה) התפתחו התרבויות העתיקות והרעיונות הדתיים, ואילו במזרח נמצאים אזורים מוסלמים של הראר, ג’יבוטי וסומאליה, וכן הרים גבוהים בשם Bale, שמתנשאים לגבהים של מעל 4,000 מטר.

בצפון אתיופיה מתאפיין השבר בפעילות געשית מרובה בתוך מדבר דנקיל שנחשב לחם ביותר בעולם, בדרום אתיופיה השבר עולה לגבהים של עד 1,500 מטר, יש בו אזורי סוואנה פוריים, ושורה של אגמים גדולים שמסביבם התפתחו תרבויות אדם והוא מאוכלס בשבטים שונים ומגוונים.

הרמה האתיופית

הרמה האתיופית בולטת על סביבותיה והיא מעין “טיבט” של אפריקה, מקום הרוחניות והדתות, מקור נביעת הנהרות שמשקים את הארצות שמסביב: סומאליה, ג’יבוטי, אריתריאה, סודאן ומצרים. זהו האזור הגבוה הרציף הגדול ביותר באפריקה, שמגיע לגבהים של מעל 4,000 מטר ולא פחות מ-2,000 מטר. הוא נוצר על ידי התרוממות של האדמה בעקבות פעילות וולקנית. בעבר הייתה הרמה האתיופית אזור געשי פעיל ושפכי לבה כיסו חלקים גדולים ממנה ויצרו אדמה פורייה. המיקום שלה על קו המשווה והגובה עושים אותה למעין אי של מזג אוויר טוב וגשמים המבודד מהמדבריות שמסביב על ידי מתלולים אדירים, שמגיעים לפעמים להפרשי גובה של אלפיים מטר.

הרמה האתיופית מושכת אליה את גשמי המונסון בקיץ, והיא מעין עולם נפרד, שונה מסביבתו. הגובה והמיקום על פני כדור הארץ גורם לרמה האתיופית להיות אתר אידיאלי לתצפיות כוכבים מהצד האחד, ונחיתת צלחות מעופפות מהצד השני. אם היו ביקורים של עב”מים בכדור הארץ בעבר, אזי הרמה האתיופית היא יעד מצוין לנחיתה עבורם – ואולי זה מסביר את היווצרות האדם שם?

הנילוס הכחול

באמצע אתיופיה יש קניון אדיר שחוצה את הרמה האתיופית ומפריד בין צפון לדרום, מזרח למערב. מגלי ארצות השוו אותו לגרנד קניון, ובתוכו זורם אחד הנהרות המסתוריים והחשובים באפריקה – הנילוס הכחול. הקניון מתחיל באגם טאנה, ממשיך לכיוון דרום מזרח ודרום, ולאחר מכן פונה מערבה וצפונה, משני הצדדים שלו נמצאים מחוזות היסטוריים של אתיופיה כגון שואה וגוג’ם, ישנם כמה כבישים בודדים שחוצים אותו מצד לצד, כשבכל אחד מהם לוקח כשעה נסיעה לרדת מהרמה שמתנשאת לגבהים של מעל 2,000 מטר, אל נהר שנמצא בגובה של פחות מ-1,000.

הקניון האדיר של הנילוס הכחול הפך אותו לבלתי נגיש לתנועה לאורכו. העומק הגדול של נקיקו הפך אותו ללא מוכר כמעט. התנועה בין הרמות הגבוהות של אתיופיה לסודאן התנהלה לאורך הקניון העמוק לא פחות, אבל נגיש הרבה יותר, של נהר הטקזה.

הנילוס הוא הנהר העתיק בעולם, בן 30 מיליון שנה, ואחד היחידים שזורם מדרום לצפון. הוא נחשב גם לנהר הארוך ביותר – 6,600 ק”מ, אורך השווה בערך לרדיוס של כדור הארץ. הנילוס מתחלק לשני ענפים – הנילוס הלבן, המתחיל מימת ויקטוריה, והנילוס הכחול, המתחיל בימת טאנה באתיופיה ומספק את עיקר המים של הנהר.

אם כדור הארץ הוא יצור חי, כפי שטוענת תיאורית “גאיה”, הרי שלחלקים שונים שבו יש משמעות ותפקיד. הנילוס הכחול מחבר בין רמות אתיופיה, שהיו פעם אחד האזורים הגעשיים הפעילים בכדור הארץ ובין הים התיכון, אחד האזורים העתיקים ביותר מבחינה גיאולוגית. לפי מומחים ישנם זרמים תת-קרקעיים של לבה בין הרמות האתיופיות לאגן הים התיכון השקוע, והנהר עוקב אחריהם (דבר המסביר את הפעילות הגעשית הנמרצת באזור דנקיל).

הנהר הוא גוף חי, ראשו הדלתא של מצרים, רגליו ובסיסו באגם ויקטוריה ואוגנדה – מקורות הנילוס הלבן, לפי אנלוגיה זו הלב נמצא באתיופיה. אגן הניקוז של הנילוס מכסה כעשירית משטח אפריקה, כשחלקו הצר והצפוני חוצה את מדבר הסהרה – זהו הנהר היחיד שעושה זאת.

היסטוריה קדומה אתיופיה

באתיופיה נמצא ההוּמָנואיד הקדום ביותר בעולם. במוזיאון באדיס אבבה ניתן לראות את השרידים של לוסי, סוג אדם שונה מאיתנו בן 3.5 מיליון שנה. גם האדם המודרני – הומו סאפּיינס, הופיע לראשונה באתיופיה, והממצא הקדום שלו נמצא בעמק נהר האומו והוא בן 195,000 שנה. כיצד נוצר אדם זה? ומה גרם לבני אדם ללכת? להתחיל לחשוב? ליצור כלים עם הידיים? לגלות את האש? אין לנו תשובה טובה לכל השאלות הללו. ואם יש כזאת – היא נמצאת באתיופיה.

ההיסטוריה האנושית התחילה באופן רשמי לפני יותר מחמשת אלפים שנה במצרים ושוּמֶר. מצרים הייתה במשך אלפי שנים הלב של העולם העתיק, מקור הידע והחוכמה, הדת והמוסר, הרוחניות והמאגיה. אתיופיה היא מקור הנילוס הכחול, זה שמַחיֶה את מצרַים, ויש הטוענים שמקור התרבות המצרית הוא מאתיופיה.[1] לפי האסכולות הפאן-אפריקאיות, הדת המצרית הגיעה מאתיופיה, והפרעונים הראשונים היו שחורים.

באדיס אבבה נמצאים משרדי הארגון לאחדות אפריקה, והיא במידה רבה הבירה של תנועה זו. ישנו זרם במחקר שנקרא אפרוצנטריזם (Afrocentrism), הלומד את ההיסטוריה האנושית מתוך התמקדות בתפקידה המרכזי של אפריקה, וישנן תנועות של התעוררות דתית הטוענות שאפריקה היא המקור של הנצרות, שצריך לתת בכורה לנצרות האתיופית, וכן תנועה שהתפתחה במאה ה-20 של הראסטפארי (Rastafari), שטענה כי המשיח הגיע והוא לא אחר מאשר היילה סלאסי, קיסר אתיופיה. הראסטפארי התחילו דת חדשה, המתבססת על עליונותה התרבותית של אפריקה בכלל ואתיופיה בפרט.

כך או כך, אתיופיה היא המדינה המאוכלסת ביותר באפריקה לאחר ניגריה, ושטחה גדול פי 55 ממדינת ישראל. זוהי אימפריה אדירה, שגרעינה ההיסטורי הוא אזור רמות ההר בצפון-מערב, המהווה כיום רק רבע משטח המדינה. באזור זה, שבו האקלים הוא אביב נצחי והאדמה פורייה, התפתחו תרבויות עתיקות כבר בפרהיסטוריה. לא הרבה ידוע לנו עליהן, נותר רק לנחש. לפני קרוב ל-3,000 שנה מופיעה אתיופיה על במת ההיסטוריה ומסרבת לרדת משם עד עצם היום הזה.

באתיופיה יש ערב רב של עמים ושבטים, אולם רק לשניים מהם תפקיד משמעותי בהיסטוריה העתיקה, ושניהם עמים שֵמיים. הראשון שבהם הוא העם התיגראי, ולאחריו מופיע העם האמהרי. שניהם הגיעו כנראה לאתיופיה לפני כ-4,000 או 3,000 שנה. התיגראים מונים כיום כ-11 מיליון איש, והם יושבים בחלקים הצפוניים-מזרחיים של הרמה האתיופית ובחלקים ההרריים של אריתריאה. האמהרים מונים כיום כ-24 מיליון איש והם יושבים באזורי אגם טאנה ובחלק המערבי והמרכזי של הרמה האתיופית.[2]

אלא שיש חוקרים החושבים שמקור העמים השמיים באופן כללי הוא באתיופיה או באזורי הסהרה, ומשם הם התפשטו כבר בפרהיסטוריה אל רחבי המזרח התיכון, צפון אפריקה וחצי האי ערב, וכי ההגירה לאתיופיה של לפני 3,000–4,000 שנה הייתה מעין גל חוזר, כך שהמקור של העמים התיגראי והאמהרי הוא קדום הרבה יותר.[3]

חוקר בשם ניקולס פראקלס (Nicolas Faraclas) טוען שמקור העמים השמים הוא באזור דארפור (Darfur-Kordofan) בגבול סודאן לוב, ושהם התחילו לנדוד עקב התייבשות הסהרה,[4] בשנים 10,000–5,000 לפנה”ס.

חוקר בשם ג’וזף גרינברג (Joseph H. Greenberg) טוען שהשפות הכושית והשמיות הן דומות והתחילו מאותו מקור.[5] בגלל המגוון הרב של השפות הכושיות, יש להניח שהן קרובות יותר למקור. העושר השפתי של דרום אתיופיה מוכיח, לפי טענתו שמקור העמים השֵמיים הוא אתיופיה. עם סיום תקופת הקרח לפני 12,000 שנה ויותר נדדו עמים עם שפה פרוטו-כושית צפונה ומשפתם התפתחו השפה המצרית, השפה הברברית, והשפות השמיות.

כך או כך, אתיופיה נודעה בקרב עמי העולם העתיק והייתה ביחסי גומלין עמם, כפי שמופיע בסיפור של שלמה ומלכת שבא, ובמקורות מצריים ויווניים. יש הטוענים שאתיופיה היא ארץ פּוּנט (Punt) האגדתית (ארצם של האלים), עִמה סחרה מצרים. בתקופות מאוחרות יותר סחרו האתיופים עם ההלניים, הרומאים, הפרסים והביזנטיים, וכולם חלקו לה שבחים.

וכך, נמצא באתיופיה את האובליסקים הגדולים ביותר בעולם (יותר מאלה של מצרים), מקדשים נהדרים מזמן בית המקדש בירושלים, וכן אגדות על הימצאותו של ארון הברית וחפצים מופלאים אחרים.

תחילת ההיסטוריה האתיופית מתקשרת לממלכה ראשונה בשם דעמת המופיעה במאה ה-8 לפנה”ס, ולאחריה במאה ה-1 לפנה”ס עולה לגדולה ממלכת אקסום, הנקשרת לאגדה על מלכת שבא והשושלת הסולומונית (מצאצאי שלמה).

בזמן הקדום, האתיופים היו, לפי אמונתם, יהודים, והם רואים את עצמם עד היום כצאצאי בני ישראל הקדמונים, מנליק והבנים הבכורים של ישראל, שהגיעו לאתיופיה בזמן שלמה. האתיופים מרגישים קרבה מיוחדת לעם ישראל, לארץ ישראל ולירושלים. עם הופעתו של ישוע ותחילת הנצרות הם הפכו להיות נוצרים, אך שמרו על חלק מהמסורות היהודיות כגון שבת ומילה, ופיתחו סוג של נצרות מיוחדת.

השם אתיופיה קשור לאיש אתיופוס שהיה נכד של חם,[6] ולפי הגרסה המקומית, אביו של אנגבו שהרג את הדרקון באקסום (בירת אתיופיה העתיקה) ושלט בה ביחד עם בניו, ולמעשה הנכד של אתיופוס נקרא אקסום. בין צאצאי אנגבו הייתה מקדה, מלכת הדרום, הלא היא מלכת שבא המופיעה בספרות העתיקה.

הקשר המצרי

ההיסטוריה האנושית התחילה באופן רשמי לפני כ-5,000–6,000 שנה בשני קצוות הסהר הפורה: מצרים ושומר, עם המצאת הכתב, הגלגל, הקמת ערים גדולות ומבנה חברתי מורכב, פיתוח הדת והאמנויות. לפני כן אנשים גרו בכפרים וגידלו את מזונם בעצמם, לא היה כתב, ולכן זה נקרא פרהיסטוריה. מצרים נולדה, לפי המקובל, עם איחוד מצרים העליונה והתחתונה על ידי המלך מנס ב-3200 לפנה”ס (למרות שהתיאוריות האלטרנטיביות טוענות שמצרים קדומה הרבה יותר). כבר בתחילת דרכה הגיעה מצרים לשיאים נפלאים של בנייה, מחשבה ויצירה שלא היה להם המשך לאחר מכן. לדוגמא, הפירמידות נבנו בתחילת התרבות המצרית ולא בסופה, ודורות מאוחרים יותר לא יכלו לחזור על ההישג המופלא הזה. ההיווצרות של מצרים הפליאה וריתקה את החוקרים, שלא ידעו להסביר את ההופעה של תרבות כה מפותחת יש מאין. הם חיפשו[7] את המקום שממנו המצרים קיבלו את הידע שלהם, התפישות המוסריות, היכולת הארכיטקטונית והדת, וחלקם הציע את אתיופיה בפרט, ואת אפריקה או הסהרה באופן כללי.

יש חוקרים הטוענים שחלק מפרעוני מצרים הקדומים היו שחורים והגיעו מאפריקה, אולי אתיופיה, וכך גם הדת המצרית.[8] כך או כך, המצרים האמינו שיש ארץ פלאית דרום מזרחה מארצם, אליה היו עושים מסעות מסחר. הייתה זו ארצם של האלים, ממלכת פּוּנט, שיש מזהים אותה בתור אתיופיה.

מצרים היא תרבות נהר שבנויה על הצפת הנילוס, שנתפש כאל חי, בדיוק כמו שבהודו הגנגס נתפש כאלוהות חיה וכך גם נהרות אחרים. בהודו יש קשר בין ראש הנהר (מקורות הגנגס) לבין שפכו ומהלכו. המקורות של הנהר מקודשים והם משולים לשערותיו של האל שיווה הנופלות לאדמה, הקימו בהם מקדשים והם הפכו לאתרי עלייה לרגל,[9] הנקשרים למיתולוגיה העתיקה ולדמויות המייסדות של האפוס והדת ההודית. לפי דעתי, כך חייב היה להיות גם במצרים, לפחות בימים עברו, לפני התקופה של התייבשות מדבר סהרה. לא ייתכן שהמצרים לא ידעו את מקור הנילוס הכחול, זה שאחראי על ההצפה השנתית שבזכותה הם חיים, ולא הכירו את הרי אתיופיה. לא מפתיע לכן שמוצאים באתיופיה אובליסקים, המפתיע הוא שלא נמצא יותר מכך. זהו נושא שעוד יתגלה בעתיד. סביר להניח שהמצרים הגיעו או עלו לרגל למקורות הנילוס, ואולי זה משתקף באגדות על ארץ פּוּנט.

באופן עקרוני, לא צריכה להיות בעיה להגיע ממצרים לאתיופיה ולהיפך, אפשר לשוט לאורך הים האדום, ואם הרוחות לא מאפשרות שיט חלק בין חוף אתיופיה למצרים, אפשר ללכת ברגל. השיירות של הפלאשים היהודיים עשו את דרכם ברגל מאתיופיה, מהאזורים שמצפון לאגם טאנה, אל סודאן, כך שאפשר לעשות את הדרך גם בכיוון ההפוך (לאורך נהר הטקזה). מסודאן למצרים יש דרכי סחר ותנועה מבוססות ורבות משתמשים, כך שבאופן תיאורטי לא הייתה צריכה להיות למצרים בעיה להגיע לאתיופיה ולזהות את מקורות הנילוס הכחול, זה שגורם להצפה של הנהר. למרבה ההפתעה, המצרים, לפחות באופן רשמי, לא עסקו בכך וטענו שהנילוס מתרומם מעצמו, שהמים שלו באים מהשמיים.

בין מצרים לאתיופיה היו ערי כוהנים מצריים כגון מרואה (Marowe), או נפאטה – עיר שלידה יש הר קדוש שצורתו כצורת כובע הדג’ט המצרי ונקרא (כיום) ג’בל ברקל, ולרגליו מקדשים רבים שאחד מהם הוא חיקוי של מקדש אמון בכרנך. במקומות אלה נמצאו קברים ובהם כדים ממצרים של תקופת השושלת הראשונה, עובדה המצביעה על קשר בין מצרים לאזור סודאן של היום, ואולי גם לאתיופיה.

במצרים היו בתי ספר רוחניים הקשורים לסיפורי הבריאה השונים, ולמסורת אלים כזו או אחרת. לכל בית ספר היה מרכז משלו ובו ספרייה, מקדשים, בית ספר ומקום פולחן וחניכה, שם נשמרה מסורת המאגיה. בלוקסור, לדוגמא, במקדש של כרנך שהיה המרכז של פולחן אמון, היו עשרות אלפי כוהנים וכוהנות, וזאת הייתה ישות עצמאית שבמהותה עסקה בתורת הנסתר. כנראה שלכמה מבתי הספר הרוחניים הללו היו מרכזים, בתי ספר מבודדים ומתקדמים, בדרום הרחוק, סודאן ואולי גם אתיופיה. ידוע לנו על משה שיוצא ממצרים והולך לארץ מדיין – באותה מידה הוא יכול היה להגיע לאתיופיה, או אנשים מאתיופיה יכלו להגיע למצרים. מה מפריע לקבוצת כוהנים שרוצים לשמר את דתם והלימוד שלהם, למול כוחות עוינים, לחפש מקלט באתיופיה, כפי שעשו ה”צדקא” במאה ה-5 לספירה?

ממלכת פּוּנט (Punt)

המצרים הקדמוניים התייחסו לארץ שהם קראו לה “ארץ האלוהים” מדרום מזרח למצרים, שבורכה באוצרות טבע, מתכות, חיות, שנהב, זהב, ומיני צמחים, כולל עץ המור. הם קראו לה ארץ “פונט” וגם ארץ אל השמש, ציירו אותה בקבריהם, וסיפרו עליה בספריהם.

חוקרים רציניים של מצרַים כגון פלינדריס פטרי או ווליס באדג’ טענו שיש לתרגם את המונח ארץ השמש כ”ארץ הקודש”, או “ארץ האלים” או “ארץ האבות”, ויש בכך רמיזה לכך שהמצרים הקדמוניים, או לפחות הגזע השושלתי שלהם, הגיעו מפּוּנט למצרים. וכך, הפולחן במקדשים היה קשור למוצרים שהגיעו מארץ זו (כגון מור), הממוקמת במזרח.

פטרי הוא הדארווין של הארכיאולוגיה המודרנית והחופר החשוב ביותר במצרים בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. הוא לא ידע להסביר את תחילתה של התרבות המצרית, יש מאין, והיה בטוח שזה קשור להגעת אנשים עם תרבות מפותחת ממקומות אחרים, שהפכו להיות הגזע השושלתי, מעין קבוצה של כוהנים שליטים בעלי מאפיינים פיזיים אחרים משאר העם. פטרי חיפש את המקור של הגזע השושלתי וטען שהוא בקווקז ושהם עברו דרך ארץ ישראל. מסיבה זו הוא חפר בארץ ישראל בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, ובסופו של דבר חי את שנותיו האחרונות בארץ ומת ונקבר בהר ציון שבירושלים. לפי החוקרים האפרוצנטריים, המקור של הגזע השושלתי הוא מאתיופיה, הפרעונים הראשונים וכך גם המצרים היו שחורים, ורק בעקבות הגירות של עמים מהצפון שהתערבבו בהם, קיבלו את הגוון החום והלבן המאפיין אותם כיום.

מכל מקום, פּוּנט מוזכרת לראשונה בזמנו של פרעה ח’ופו, בונה הפירמידה הגדולה.ידוע לנו על משלחות של הפרעונים לפּוּנט כבר מזמן השושלת החמישית, זו שהחלה במסורת בניית האובליסקים, ולאחר מכן במשך אלפיים שנה המשיכו המסעות. המשלחות היו מעין טקס חניכה למיועדים להיות פרעה, או לפרעה צעיר, שבהם היה צריך להתגבר על מכשולים, כמו למשל למצוא מים במדבר (הפרעונים ידעו למצוא מים עם מקלות ניחוש, כמתואר בספר “חניכה” מאת אליזבת הייך). המשלחת הידועה ביותר היא זו של המלכה חתשפסות, מהמאה ה-15 לפנה”ס, שבנתה את מקדש דיר אל בחרי בלוקסור. ציורים מהמשלחת לפונט נמצאים על הקירות של מקדש זה.

ישנו ויכוח היכן הייתה פּוּנט. יש הטוענים שהיא הייתה בתימן, יש הטוענים שהיה זה בסומאליה, יש הסבורים כי היה זה בסודאן, ואפילו בציילון, אולם הדעה הנפוצה בקרב החוקרים היא שמיקומה של פּוּנט הוא באתיופיה ואריתריאה, אזור העם התיגראי כיום. ואכן, בפירמידות בדָחשוּר (Dahshur) (הפירמידה האדומה) נמצאו שרידי דגן טֶף הצומח רק ברמות הגבוהות הללו.

הקשר התימני של ממלכת סבא (Saba)

התרבות האנושית החלה במצרים ובשומר לפני יותר מ-5,000 שנה, אבל מתברר שבמקביל לכך גם במקומות אחרים בעולם הוקמו תרבויות מתקדמות, ואחד המקומות המפתיעים ביותר בהקשר זה הוא דרום מערב חצי-האי ערב, שם הוקמה הממלכה של סבא בתימן, שהתחילה לפני יותר מ-4,000 שנה. צריך להבין שעד אותו זמן המדבר לא היה באמת מדבר. השלב האחרון בהתייבשות של הסהרה וחצי האי ערב, לאחר תקופת הקרח, התרחש כנראה לפני ששת אלפים עד ארבעת אלפים שנה. לפני כן, אזורים אלה היו פוריים וירוקים. ההתייבשות הביאה לנדידת העמים השמיים לרחבי הסהר הפורה וצפון אפריקה, כולל אזורי חצי האי ערב, דרומו ודרום מזרח אפריקה. במסגרת נדידה זו הגיעו הערבים והיהודים למזרח התיכון, האמורים התיישבו בצפון סוריה, האכדים והבבלים הגיעו לארם נהריים, ואילו לאתיופיה הגיעו התיגראים, האמהרים, עמי הגוראג. יש הטוענים שהעמים השמיים הגיעו קודם כול לאתיופיה, ולאחר מכן עברו לחצי האי ערב, ויש הטוענים שמקור העמים השמיים הוא במדבריות חצי האי ערב או הסהרה. כך או כך, בדרום חצי האי ערב, שהיה גשום יותר בתקופה זו, מוקמים יישובים, ומתפתחים עמים שלהם מגוון של שפות ערביות, ביניהם השפה השבאית.

הביות של הגמל שהתרחש לפני 4,000 שנה אִפשר לשבאים, עמי דרום חצי ערב ותימן, ולשבטים הערביים, לחדור אל המדבר ולהוביל שיירות מצד אחד של הקשת הפורייה לצד השני (שומר ומצרים), כמו גם לייצא ולייבא סחורות מדרום חצי האי ערב לאזורים המיושבים, דבר המביא לעושר שתורם לעלייתה של ממלכה ריכוזית חדשה בשם סבא.

לממלכה היה כתב פּוּנטי משל עצמה, שהשפיע על התפתחות הכתב הערבי וכתב הגעז האתיופי הקדום. עצם המצאת הכתב הוא הישג אנושי אדיר. הכתב הפּוּנטי הראשון בעולם הוא הכתב הפרוטו-סינאי, ממנו התפתחה העברית, והוא נולד במדבר סיני לפני יותר מ-3,000 שנה, על ידי כנענים שעבדו במכרות (כך לפי טענת הארכיאולוגים). עד אז היו כתבים בעולם כגון כתב היתדות או כתב החרטומים, אך הם היו כתבים של ציורים (לוגוגרפים – כל תו מייצג משמעות ולא צליל) ולא פּוּנטים (צלילים היוצרים הברות).[10] הכתב הסבאי היה כתב פּוּנטי שייתכן והוא קדום יותר לעברי, וזה מראה על מחשבה מופשטת מתקדמת.

הבירה של ממלכת סבא הייתה העיר מריב (Ma’rib) בתימן, הנמצאת בשיפולי ההרים על גבול המדבר. ראשית הממלכה בשנת 2000 לפנה”ס, ואולי גם קודם לכן, אבל במאה ה-8 לפנה”ס מקימים השבאים מפעלי בנייה אדירים של סכרים לאיגום מים. הפרוייקטים הללו מעידים על ארגון מרכזי חזק ועל יכולת טכנית גבוהה של בנייה ותכנון. הסכרים נועדו למפעלי השקייה רחבי היקף המאפשרים קיום ערים גדולות. הם עוזרים בקיום תרבות מפותחת ומשנים את פני הארץ, והאוכלוסייה גדלה.

באותה תקופה מרחיבה סבא את השפעתה ושלטונה ויוצרת איחוד של שבטים השולט על חלקים גדולים מחצי האי ערב, וגם על חלקים מקרן אפריקה, סומאלי, ג’יבוטי, אריתריאה ואתיופיה. אוכלוסיות גדולות של מתיישבים מגיעים לאתיופיה מתימן שבה יש התפוצצות אוכלוסייה, בכדי ליישב את האזורים החדשים. במאות ה-4–5 לפנה”ס יש כנראה הגירה מסיבית מחצי האי ערב אל הרמות האתיופיות, וזה מביא לנפילת ממלכה קדומה שהתקיימה שם, בשם דעמת.

ממלכת דעמת (Daamat)

לפי החוקרים,[11] כבר לפני 3,000 שנה מתחילות להתקיים תרבויות מפותחות באתיופיה, המקיימות יחסי גומלין עם ממלכת סבא בתימן. ארצות אלה נמצאות משני צדי מיצרי באב אל מנדב בים האדום, ובמרחק כמה שבועות הליכה ורכיבה על חמור ממרכזי התרבות של העולם – ובמיוחד מצרים.

במאה ה-9 לפנה”ס נעלמים הפילים מישראל וסוריה וצריך לייבא שנהב ממקורות אחרים. מתברר שהשנהב היה מצרך יקר ערך ונדרש בתרבויות העולם העתיק, החל במצרים וכלה בבבל ואשור. סוחרים מתימן עברו לגור בקרן אפריקה והקימו מושבות סחר זעירות, בדיוק כפי שהערבים עשו מאות שנים לאחר מכן, אבל הפעם באופן שלו ושקט, ובהרמוניה עם האוכלוסייה, ולא לצורך תפיסת עבדים ושעבודם, כפי שהיה במאות שלאחר מכן. ממלכות שבטיות מקומיות שיתפו כנראה פעולה עם המתיישבים וזה הביא ליצירת מרכזים עירוניים ובראשם יהא ולהגעת אמנים ובעלי מלאכה.

במאה ה-8 לפנה”ס מתבססת ממלכת דעמת (Daamat) באזור תיגראי, כשהנמלים שלה הם לחופי הים האדום באריתריאה (כנראה שהנמל הראשי הוא אדוליס (Adulis), שהיה גם הנמל של ממלכת אקסום) והבירה שלה היא יהא. זאת ממלכה רב לאומית ותרבותית, מיזוג של אוכלוסיות מקומיות עם מתיישבים. תקופת השיא שלה היא מהמאה ה-8 עד המאה ה-4 לפנה”ס, שאז היא החלה להיחלש ובסופו של תהליך הוחלפה על ידי ממלכת אקסום במאה ה-2 לפנה”ס; אלא שעוד לפני כן האנשים עזבו את אזורי ההרים של יהא ועברו לרמה של אקסום (אולי זה קשור לעליית חשיבותה של החקלאות על פני המסחר).

יש חוקרים הטוענים שדעמת הייתה ממלכה עצמאית, עם תרבות אתיופית ייחודית, ויש כאלה הטוענים שהיא הייתה גרורה של ממלכת סבא בתימן.

השפה הכתובה של דעמת הייתה שבאית. הם היו מרובדים חברתית, כנראה בין אלה היודעים לקרוא ואלה שלא. הייתה להם יכולת טובה לעיבוד מתכות, הם ידעו ליצור כלי ברזל (עד היום יש באתיופיה שימוש בטכניקות של תקופת הברזל, כמו בממלכת דעמת, כאילו דבר לא השתנה), אבל השתמשו במתכות מסוגים שונים, את המתכות כרו בהרים (כפי שהסינים רוצים לעשות כיום).

בממלכת דעמת התקיימה כהונה מאורגנת והתפתחו האמנות, האדריכלות והדת. הם התבססו על סוג כלשהו של ארגון חברתי דתי, מעמד כוהנים, השתמשו בכתב שבאי והאמינו באל הירח השבאי “אל מקה”. למרות היותו אל ירח הוא גם זוהה עם השמש, סמליו היו קרניים וגפן, ואשתו הייתה איסיס המצרית, או אִשְתָר הבבלית.

לממלכת דעמת הייתה מערכת דרכים מפותחת ורשת של תחנות מסחר וישובים. בנוסף למקדשים, התגלו ביהא גם ארמונות גדולים, פסלים וחפצי אמנות. כנראה שהיה להם קשר עם מצרים, שבאותה תקופה נשלטה על ידי השושלת הכושית ממרכזים בסודאן הסמוכה.

ממלכת כוש

בסוף המאה ה-8 לפנה”ס משתלטת על מצרים שושלת של פרעונים כושיים מנוביה, המגיעה מאזורי הדרום – סודאן. הם רוצים להחזיר את מצרים לימי הזוהר של תקופות העבר שלה, וטוענים לקשר לאל אמון. הם מקדמים אדריכלות ואמנות בסגנון העתיק, ובכלל זה מחדשים את מסורת בניית הפירמידות. הם מקימים ממלכה אדירה שגבולותיה הם מהדלתא של מצרים בצפון ועד אתיופיה בדרום, והשושלת שלהם הופכת לשושלת המצרית ה-25. מלכיה מוזכרים בתנ”ך והם היו בקשר עם מלכי יהודה וישראל. עד לזמן הזה היו ממלכות כושיות בסודאן, או “נוביה”, כפי שהיא נקראה אז, אלא שהם היו תחת חסות מצרית. במאה ה-11 לפנה”ס מוקמת ישות עצמאית סביב העיר נפאטה בצפון שנקראת “כוש”, ובמאה ה-8 עולה חשיבותה של הבירה הדרומית מרואה (Meroe), הנמצאת לא רחוק מחרטום, ליד מפגש הנהרות נילוס ותקזה שמקורם באתיופיה. במילים אחרות, מרואה נמצאת באחד המקומות הקרובים והנגישים לאתיופיה מעמק הנילוס, מרחק כשלושה-ארבעה שבועות הליכה/רכיבה מהרי סמיאן.

עם התפוררות הסדר החברתי והפוליטי במצרים בתחילת האלף הראשון לפנה”ס, והסכנה הגוברת של פלישת זרים ופגיעה במקדשים ומרכזי הלימוד, עברו חלק מבתי הספר הרוחניים לאזורים דרומיים ומוגנים יותר, והקימו בממלכה הכושית ערי כוהנים, מקדשים ומרכזי לימוד אלטרנטיביים של דת והשכלה, שימשיכו ויבטיחו את שמירת הגחלת במקום מוגן. כשהצפון הפך להיות חשוף, הם נדדו דרומה.

במאה ה-3 לפנה”ס עברה הבירה של הממלכה כולה למרואה והתחילה תקופת הממלכה המרואית. במצרים בזמן הזה שולטים השליטים ההלניים מבית תלמי. מאוד ייתכן שבתקופה זו הגיעו כוהנים מצריים, אנשים מלומדים, ואף חפצים מקודשים, כגון ארון הברית, ואף מסורות בנייה ומאגיה מצרית דרומה ממרואה אל אתיופיה. האובליסקים הענקיים שמופיעים באקסום והפירמידות שנבנות במרואה מעלים את השאלות: הייתכן שבוני פירמידות עזבו את מצרים באותה תקופה וירדו דרומה? ואולי כמה מהם הגיעו לאקסום?

 

[1] התיאוריה היא של הכימאי לויאל.
[2] מעניין לציין שאזור זה, משולש העפר, הוא מקום מפגש של שלושה לוחות טקטוניים: לוח ערב, הלוח הסומאלי והלוח הנובי.

[1] אחד המלומדים החשובים ביותר בנושא מצרים העתיקה, ואליס באדג’ (E. A. Wallis Budge), טען שהדת המצרית הגיעה מאפריקה.
[2] בנוסף אליהם ישנו עם האורמו, עם שהגיע לאתיופיה בימי הביניים, נחשב לגדול ביותר באתיופיה כיום ומונה כ-26 מיליון איש, בעיקר במרכז אתיופיה, ועוד ערב רב של שבטים ועמים שונים. סך כל אוכלוסיית אתיופיה מונה מעל מאה מיליון איש.
[3] הם מסתמכים על מחקר לשוני וכן על קיום שפות שמיות מדרום לאדיס, בעמים כגון הגוראגי (Guragi).
[4] Faraclas, Nicholas. “They came before the Egyptians: Linguistic evidence for the African roots of Semitic languages.” Enduring Western Civilization: The Construction of the Concept of Western Civilization and Its Others (1995): 175-96.
[5] Jackson, John G. Ethiopia and the origin of civilization. Black Classic Press, 1985.
[6] הסבר אחר לשם אתיופיה הוא מהמילים היווניות “פנים צרובות” (כפי שמופיע אצל הרודטוס).
[7]    למשל, פלינדרס פטרי, אבי הארכיאולוגיה המודרנית, טען שגזע מפותח הגיע למצרים מהקווקז ולו מבנה גולגולת וגוף אחר, והוא חיפש עקבות של אותם אנשים בארץ.
[8] ווליס באדג’ העלה את ההשערה שהדת המצרית הגיע מאפריקה, וזה נושא שמתפתח במגמת הלימודים האפרוצנטריים.
[9] כגון גנגוטרי, קדרנת, ימנטורי ובדרינת – ארבעת משכנות האלים שהם ארבעת מקורות הגנגס.
[10] מעניין לציין, שלפי החוקרים כתב לוגוגרפי וכתב פּוּנטי מפעילים אזורים אחרים במוח.
[11] David Phillipson – Foundations of African Civilization.
[12] שאחד השיאים הוא בתחילת המאה ה-6, עת אקסום כבשה את ממלכת חמיר היהודית בתימן.
[13] וכך המלך המצרי “תחותמס” הוא “הבן של האל תחות”.
[14] ואכן, לפי מקורות יהודיים ארון הברית הכיל את השורש של הידע, מעליו היו שני כרובים שהייתה להם מתנת הידע. הם שמרו על הכניסה לגן העדן, עץ הדעת טוב ורע.
[15] The kebra nagast, p. 9
[16] מזכיר את הסיפור של קדמוס וייסוד תבאי ביוון.
[17] אי אפשר להאשים אותו לפי “כבוד המלכים”, מכיוון שזאת ארץ זבת חלב ודבש, הרים ונהרות, גשם בעיתו, וכן הלאה.