התנצרות אתיופיה

התנצרות אתיופיה

מבחינה היסטורית ממלכת אקסום התנצרה בהנהגת המלך אזנה במאה ה-4 לספירה, ומאז היא ארץ נוצרית אדוקה. יש אומרים שהאתיופים הם העם הדתי ביותר בעולם (“כוש (אתיופיה) תריץ ידיו לאלוהים” תהילים סח, יב). הנצרות מילאה תפקיד חשוב בשימור הלאומיות, התרבות, פיתוח האופי, המוזיקה, הספרות והשירה לאורך הדורות. בזכות הנצרות הצליחה אתיופיה להתקיים כמדינה עצמאית יחידה ביבשת אפריקה במשך אלפיים שנה. אי אפשר להפריז בחשיבות הנצרות לעם האתיופי, גם כיום.

עובדה זו מעלה את השאלה: כיצד מצאה לעצמה תורתו של ישוע בית בלב אפריקה? בלבבות של האתיופים?

האתיופים מאמינים שבתחילה הם היו יהודים. בעקבות ביקור מלכת שבא בירושלים נולד בן שנקרא מנליק, שלימים ביקר את אביו שלמה, חזר עם ארון הברית לאקסום והפך את אתיופיה לציון החדשה.

ניצנים ראשונים של קבלת ישוע על ידם הופיעו כבר בזמן חייו של ישוע. לדוגמא, שלושת המלכים שהביאו מור, לבונה וזהב לישוע התינוק היו מלכים אתיופיים, שקלטו באופן טלפתי את הופעתו של המשיח בעולם. הם הלכו בעקבות הכוכב הנופל עד בית לחם. ההוכחה לכך ששלושה האמגושים הם אתיופים היא שאתיופיה הייתה ארץ ייצור המור באותה תקופה, וזה מה שהם הביאו.

כמה שנים לאחר מכן השליח פיליפוס פוגש סריס אתיופי, שהוא האדם היחיד ששואל: “מה ימנע ממני להיטבל לישוע?” מביע את נכונותו לקבל את הברית החדשה מבלי שהתבקש, ביוזמתו שלו. זהו הסריס של המלכה קנדקה, שנחשבת על ידי האתיופים למלכתם, אף כי המחקר טוען שהיא הייתה מלכת הממלכה הנובית שהתקיימה בסודאן באותה תקופה (למעשה, השם “קנדקה” היה תואר כללי למלכה הנובית).

“ויקם וילך והנה איש כושי סריס ושליט לקנדק מלכת-כוש וממנה על-כל-גנזיה אשר עלה אל-ירושלים להשתחות: ויהי בשובו והוא ישב על-מרכבתו וקרא בספר ישעיה הנביא: ויאמר הרוח אל-פילפוס גשה והלווה על-המרכבה הזאת: וירץ פילפוס אליה וישמע אתו קרא בספר ישעיה הנביא ויאמר הגם תבין את-אשר אתה קורא: ויאמר ואיככה אוכל ואין איש אשר יורני ויבקש מאת פילפוס לעלות ולשבת אצלו: וזה עניין הכתוב אשר קרא כשה לטבח יובל וכרחל לפני גוזזיה נאלמה ולא-יפתח פיו: בעצר משפטו לקח ואת-דורו מי ישוחח כי נגזרו מארץ חייו: ויען הסריס ויאמר אל-פילפוס אשאלה ממך על-מי הנביא מדבר את-זאת על-נפשו או על-איש אחר: ויפתח פילפוס את-פיו ויחל מן-הכתוב הזה ויבשר אותו את-ישוע.”

(מעשי השליחים ח, 27-35)

זאת ועוד, האתיופים מאמינים שכבר מזמנה של מלכת שבא היו יהודים באתיופיה, והם עלו לרגל לירושלים, לפי המסורת (כפי שמספר יוחנן כריסוסטומוס במאה ה-5). חלק מהם היו בבית המקדש בזמן שפטרוס נשא דרשה והם קיבלו על עצמם את האמונה החדשה. בנוסף על כך, יש טענות שחלק מהשליחים כגון מתי, ברתולומו ואחרים הגיעו לאקסום והפיצו את הבשורה.

כך או כך, אתיופיה מתנצרת מבחינה רשמית בשנת 330 לספירה, במקביל לקבלה של הנצרות על ידי הרומאים והארמנים. מי שמנצר אותה הוא גדול המלכים של אקסום – אזנה. האתיופים מתגאים בכך שהם העם היחיד שקיבל את הנצרות ללא רדיפות דת וללא מרטירים. הסיבה לכך היא שלפני שהפכו לנוצרים הם היו יהודים, ובהתאם לכך שושלת המלכים שהתייחסה לשלמה המלך המשיכה לשלוט לאחר קבלת הנצרות (זאת שושלת דוד שאליה מתייחס גם ישוע) וארון הברית המשיך להיות החפץ המקודש ביותר, ונשמר בכנסיית מרים ציון באקסום.

באתיופיה יש מעבר אורגני מיהדות לנצרות, שנראות כמשלימות זו את זו ולא כמתנגדות. בנוסף לכך, יש שימור של מורשת העבר היהודית והתרפקות עליה, קשר ישיר בין מעמד הר סיני וארון הברית לבין הולדתו של ישוע והצלת העולם, שנתפשת כמילוי נבואות התנ”ך והתגשמותן. וכך, ההתייחסות למבני קודש הנוצרים היא כאל מקדשים המחקים את מבנה בית המקדש היהודי ומכילים בתוכם העתק של ארון הברית (תבות). חוקי הטהרה ושמירת השבת נשמרים, וכך גם מסורת לימוד התורה, הפרשנות שלה, ועקרונות המוסר היהודי והחוכמה. ספרות חיצונית יהודית כגון ספר חנוך ויובלים נשמרת בתוך הכנסייה. מנהגי הנזירות יוחסו לנביאי ונזירי התנ”ך, ולא רק לאבות הכנסייה.

הארכיאולוגיה מספקת לנו עדויות היסטוריות על קיומו ושלטונו של אזנה במאה ה-4 לספירה, ועל המרתו לנצרות: במטבעות של ממלכת אתיופיה מזמן תחילת שלטונו רואים סמלים פגאניים כגון ירח או כוכבים ושמש, ואילו בסוף שלטונו הוא נראה עם סמל הצלב. בכתובות מתחילת שלטונו הוא מקדיש ניצחונותיו לאלים הפגאניים, ואילו בסוף שלטונו לאל השמיים, וכן לאב, בן ורוח הקודש. סיפור התנצרותו מסופר על ידי היסטוריונים קדומים כגון רופינוס, וכך קרה: שני נערים צעירים שניצלו מטביעת אניית סוחר סורית אומצו בחצר האקסומית, שם עלו לגדולה. הם עודדו התיישבות נוצרים בארץ ושכנעו את המלך להתנצר, ובעקבות כך את העם כולו. אחד מהאחים, פרומנטיוס, הוסמך להנהיג את הכנסייה על ידי אתנסיוס, פטריארך אלכסנדריה – מהאנשים החשובים בנצרות הקדומה. הוא נקרא במקורות האתיופיים “אבונא סלאמה”.

“כאשר חיו שם ופרומנטיוס החזיק את מוסרות השלטון בידיו, עורר האל את ליבו והוא החל לבקש את קרבתם של הסוחרים הרומאים שהיו נוצרים, ולהעניק להם השפעה מרובה ולהמריצם להתמקם במקומות מפגש ופולחן, שם יוכלו לשאת את תפילותיהם בנוסח הרומאי. יתרה מזאת, הוא עצמו עשה כן ואף עודד אחרים, משך אותם ונטה להם חסד, סיפק את כל צורכיהם, נתן להם אתרים לבנייה ולצרכים חיוניים אחרים, וקידם בכל דרך את זרעי הנצרות בארצו.

כאשר הנסיך התבגר, הם השלימו והעבירו את פקדונם בנאמנות… פרומנטיוס נסע לאלכסנדריה… הוא שטח את העניין כולו בפני הבישוף ודחק בו לחפש אדם מהימן שיישלח בתפקיד בישוף אל הנוצרים הרבים שכבר התקבצו ואל הכנסיות שנבנו על אדמה ברברית. אתנסיוס (שזה מכבר מונה להיות פטריארך) שקל בכובד ראש את דבריו ומעשיו של פרומנטיוס, והכריז במועצת הכמרים: איזה עוד אדם נוכל למצוא שרוח האל מפעמת בו כמוכם, שיכול להשיג דברים שכאלה? והוא הסמיך אותו ודחק בו לשוב עם חסד האל למקום שבא ממנו. והוא הגיע לאתיופיה כבישוף.”

– הכנסייה ההיסטורית – רופינס

אבונא סלאמה יצר קשר שנמשך עד היום בין הנצרות במצרים לבין זו של אתיופיה. אלא שהשלטון הביזנטי לא קיבל ברוח יפה את הקשר הזה, ובמכתב מאת הקיסר קונסטנטינוס השני אל אזנה משנת 356 לספירה, מופיעה דרישה מצד הקיסר שישלחו את פרומנטיוס בחזרה לאלכסנדריה כדי שיוסמך לכמורה “כהלכה”, כלומר, על ידי אחד מהבישופים האורתודוקסיים הנאמנים לקיסר, שבאותה תקופה אימץ את הדרך האריאנית. מכתב זה משקף את הקרע שהיה קיים בין קונסטנטינוס השני לבין אתנסיוס, פטריארך אלכסנדריה, שבאותה תקופה (360 לספירה) נאלץ לברוח לדרום מצרים (ומשם אולי לאתיופיה?). הנצרות האתיופית נדרשה להכריע בין תמיכה באתנסיוס לבין תמיכה בקיסר, והיא בחרה באתנסיוס, קושרת את גורלה לנצרות הקופטית ומסורת הנזירות המצרית. לא הייתה זו רק בחירה בין אנשים, אלא בחירה בין שני סוגי נצרויות: זו המיסטית והתיאולוגית של אתנסיוס, המדגישה את האפשרות של האדם להיהפך לדמוי אל, וזו האורתודוקסית והטקסית של הקיסרים הביזנטיים, המדגישה את המבנה ההיררכי של הכנסייה וההיוושעות בעזרת האמונה והטקסים. האתיופים בחרו בדרך המוסרית והרוחנית, שבה הנצרות היא דרך של התפתחות והתקדמות בדרך אל הארה, ולא אמונה בלבד.

במאה ה-5 כבר הייתה הכנסייה הקופטית מנודה על ידי החצר בביזנטיון, ואילו הקשר ההיסטורי, התיאולוגי והאמוני בינה ובין האתיופים נשמר.

התנצרות אזנה הייתה בתחילה התנצרות של חצר המלוכה והאליטות ולא של המוני העם. סטיב קפלן טוען שהתנצרותו של אזנה הייתה משמעותית ונבעה מדחף דתי אמיתי, אלא שהייתה זו התנצרות “מלמעלה למטה”, הוא מציע פרשנות מקורית להשפעה שגרמה להתנצרות זו, והיא המעבר ממדינה המתרכזת בעצמה – מיקרוקוסמוס, למדינה השמה פעמיה אל המרחב, דרך מסחר והתפשטות – מקרוקוסמוס. הוא טוען שבתהליך התפשטות של אימפריה האלים הופכים למופשטים, וכך הוא מסביר את כתובת ההקדשה של אזנה למלך השמיים אל עליון. לפי דבריו, היה שלב ביניים שהכין את האימפריה לקבלת הנצרות והוא קבלה של אלוהות כוללת מופשטת כגון זו היהודית, ולאחר מכן הנצרות התקבלה כחלק מביסוס האימפריה. זאת ועוד, המפגש עם המרחב היהודי-נוצרי הותיר השפעה עצומה באתיופיה והדהד את התפישות השֵמיות הקדומות (האתיופים הם עם שמי).

התנצרות אזנה לוותה בהבאת כתבים נוצרים שהפכו לחלק מהקנון האתיופי. מעניין לציין, שחלק מהספרים של הכנסייה האתיופית אינם מופיעים במקומות אחרים, מכיוון שהם תורגמו במאה ה-4 ובתקופה מאוחרת יותר נעלמו ממדף הספרים הנוצרי הכללי.

השפה המסחרית של אקסום העתיקה הייתה יוונית, שמעמדה היה דומה לאנגלית של היום. בהתאם לכך, הספרים הנוצרים הראשונים שהופיעו בכנסייה האתיופית הם תרגום מיוונית לגעז. רק במאה ה-5 מגיעים ספרים בארמית, ומילים ממנה נכנסות לשפה המקומית. בתקופות מאוחרות יותר הייתה השפעה קופטית ערבית, וכבוד המלכים תורגם במאה ה-13 משפה זו.[1] השפה מראה את מגוון ההשפעות שספגה הנצרות האתיופית, מכיוונים שונים.

סוגי נצרות שונים

אתיופיה היא במידה רבה ארץ של כנסייה לאומית, ונשאלת השאלה: מה המייחד את הנצרות האתיופית, שבזכותה שמרה הארץ על עצמאותה, לאומיותה ותרבותה במשך אלפיים שנה? מהי הנצרות האתיופית?

האם הנצרות האתיופית דומה לנצרות הקופטית? או לסורית? או לאורתודוקסית? או שאולי הדת היהודית היא שהשפיעה עליה ביותר? האם הגיעה לאתיופיה נצרות גנוסטית מיסטית ורוחנית?[2] שהרי הקהילות הגנוסטיות חיו במצרים ונאלצו לברוח, לעזוב, עם תחילת הרדיפות של השלטון בעקבות החלטות ועידות ניקיאה ואלה שבאו אחריה. מה יותר טבעי מאשר לבוא ולקיים קהילה של מושלמים באתיופיה – לחכות שם למלחמת טוב ורע? לביאתו של המשיח? ליום הדין?

ועוד שאלה: כיצד הפכה הגעז לשפת קודש?[3] שהרי אלוהים ברא את העולם במילה, ואין זה דבר של מה בכך לתרגם את דבר אלוהים לשפה אחרת – מעשה זה היה חייב לקבל אישור דתי ממקור כלשהו.

הזרם המונופיזיטי

מונופיזיטי משמעו “טבע אחד”. הזרם המונופיזיטי כולל בתוכו את הנצרות המצרית, האתיופית, הארמנית והסורית. כל הכנסיות המאמינות בטבע אחד של ישוע, בניגוד לטבע הכפול של הנצרות האורתודוקסית והקתולית. הנצרות האתיופית היא הגדולה ביותר במסגרת הזרם הזה ומונה יותר מ-100 מיליון איש ברחבי העולם. המונופיזיטים התפלגו משאר העולם הנוצרי במאה ה-5 לספירה. וסיפור שהיה כך היה:

עם הפיכת האימפריה הרומית לנוצרית בזמן הקיסר קונסטנטינוס (310 לספירה), עברה הבירה לביזנטיון-קונסטנטינופול, נחתם הקנון של הברית החדשה ונקבעו עיקרי האמונה בוועידת ניקיאה. הם הפכו לדוגמה שמחייבת את כל האזרחים, ומי שסוטה ממנה הריהו בחזקת כופר. בהמשך לכך, החלק המזרחי של האימפריה הרומית הפך להיות האימפריה הביזנטית. הקיסר היה ראש הכנסייה וקבע בענייני הלכה, החלו רדיפות של כל מי שסטה מהדוגמה, חשב אחרת, האמין בנצרות שונה מזו הרשמית. זה הביא לקרע בין הנצרות הדוגמטית של האימפריה, שהפכה להיות למעשה לתיאוקרטיה, ובין האמונות הנוצריות המקומיות של עמי המזרח התיכון – קרע שהתפרץ במלוא עוזו במאה ה-5 לספירה סביב נושא הטבע של ישוע: האם הוא אחד או כפול?

מחלוקת קשה פילגה את המאמינים: האם לישוע יש שני טבעים – אנושי ואלוהי – או רק טבע אחד? האורתודוקסיה הביזנטית טענה שלישוע יש שני טבעים שהתגשמו באדם אחד, וזהו חלק מהמסתורין הנוצרי המשליך גם על המסתורין של החיים: שני דברים שהם אחד, גוף ורוח. ואילו העמים העתיקים שקיבלו את הנצרות ראשונים, כגון הקופטים או הסורים ארמים, טענו שלישוע יש רק טבע אחד, ואנושיותו היא רק אשליה. היו אלה בעיקר עמי המזרח התיכון השמיים, שאצלם הדת הייתה מושרשת עמוק בלבבות וקשה היה להם לקבל את השניות בעלת האופי ההלניסטי. המונותאיזם קשור לגניוס השמי, וקשה היה להם לקבל את הפירוד, בעוד שבעמים ההודו-אירופאיים, ובמיוחד בתרבות היוונית רומית, הייתה תפישה של דואליות פיזית ורוחנית, כפי שהתבטאה במסתורין של העולם העתיק והופיעה בתורת האידיאות של אפלטון.

הוסיפו לכך היבטים פוליטיים של שלטון, שפה, כלכלה וגאווה לאומית, ותבינו מדוע כבר במאה ה-5 לספירה התרחש פיצול בעולם הנוצרי בין כנסיות שדבקו במסורת האורתודוקסית הדיאופיזיטית, לבין כנסיות שהדגישו את אחדותו של ישוע ונקראו לכן מונופיזיטיות (מונו – אחד, פיזי – טבע).

ב-451 לספירה התקיימה בכלקדון שבטורקיה ועידה כלל כנסייתית, שהוקיעה את האמונה המונופיזיטית וגרמה לקרע רשמי בין המצרים והסורים לבין הכנסייה האורתודוקסית יוונית. הוועידה הטילה הגבלות על תנועת הנזירוּת המזרח תיכונית, והביאה לרדיפה של נזירים, במיוחד מהסוג האקסטטי.

הכנסייה האתיופית צידדה במתנגדים להחלטות ועידת כלקדון, ויישרה קו עם הכנסייה הקופטית והסורית, וכך גם הכנסייה הארמנית, הכנסיות הפורשות התגבשו על קווים לאומיים ופיתחו, כל אחת באופן נפרד, מסורת נוצרית ייחודית משל עצמה.

כיום, הכנסייה האתיופית היא הקהילה הנוצרית מונופיזיטית הגדולה ביותר בעולם מבחינה מספרית, המונה קרוב לחמישים מיליון איש. הנצרות האתיופית חשובה לשימור האמונה המונופיזיטית לא רק מבחינת המספר, אלא גם מבחינת התוכן. וכאן צריך להבין עובדה משמעותית וחשובה: שלוש הכנסיות המונופיזיטיות העיקריות האחרות (הסורית, הקופטית והארמנית) היו תקופות רבות תחת כיבוש זר ודיכוי מתמשך, בעוד שהאתיופים שמרו במשך אלף ושבע מאות שנה, מאז התנצרותם, על עצמאותם, ועקב כך גם על האמונה והנצרות המונופיזיטית המקורית. נוטים לראות בנצרות האתיופית שלוחה של הנצרות הקופטית – ולא כך הדבר, שכן יש לה יצירה דתית משלה והיא משמרת מסורות עתיקות וספרות דתית, שלא נשמרו בשום מקום אחר בעולם.

נצרות גנוסטית

במאה ה-5 השלטונות הביזנטיים החלו לדחוק את רגלי הכנסיות הסורית, המצרית ואחרות, שהאמינו בתפישה המונופיזיטית, ולרדוף את אנשי הדת שלהם, חלקם מצאו מפלט באתיופיה, שהייתה מחוץ להישג ידו של הקיסר. אלא שהרדיפות לא היו רק סביב עניין זה; עד המאות ה-4–5 לספירה התקיימו במצרים ובסוריה קבוצות נוצריות שהאמינו בסיפור נוצרי אחר מהמקובל. הם החזיקו בידיהם בשורות אחרות מאלה שנכנסו לברית החדשה, וראו בישוע מורה מואר, המלמד דרך בלתי אמצעית לדעת את האל ואפשרות של אדם לזכות בהארה ולהתפתח רוחנית. קבוצות אלה היו חלק מהתנועה הגנוסטית שראתה בעולם הזה, ובכלל כך ההנהגה הפוליטית והכנסייה הממוסדת, עולם מושחת, רע ביסודו, שנשלט על ידי החומר, ולמולו יש עולם רוחני, טוב במהותו, הקשור לחלק הגבוה באדם, ומתקיים בקרב קהילות סגורות של מתקדשים, בסגנון בני אור.

היו קבוצות רבות ושונות זו מזו של “גנוסטים”, בעיקר במצרים ובסוריה. עם התגברות חוסר הסובלנות ותחילת הרדיפות הם מצאו מקלט באזורים שמחוץ להישג ידם של השלטונות, כמו ארמניה, ולפי דעתי גם אתיופיה. בסוריה הייתה במאה ה-5 תנועה של פאוליקנים (הקרויים על שם פאול מסמוסטה) שהדגישו את התפילה הפנימית. במצרים היו קבוצות של שתאים (נקראים של שם שת – הבן השלישי של אדם וחווה, שהתחיל את המין האנושי[7]), שהדגישו רצף של אנשים מיוחדים, זרע אור, משת ועד ימינו, וסיפור היסטורי אלטרנטיבי. בארמניה היו המסיליאנים, שקידשו את התפילה הפנימית. את כל האמונות הללו אנו מוצאים בנצרות האתיופית, ובעיקר את החלוקה הדואלית לחומר ולרוח, רע וטוב, בתוך האדם, ואת השאיפה להתחבר לעולם הרוחי הנצחי, תוך כדי התכחשות לעולם הפיזי הזמני. במילים אחרות, הנצרות האתיופית היא במידה מסוימת נצרות גנוסטית, וההגעה של תשעת הקדושים והצדקא לאתיופיה במאה ה-5 הייתה מפני רדיפות הגנוסטים, ולא רק בשל המחלוקת המונופיזיטית.

הנצרות האתיופית – מאפיינים מיוחדים

עד כה סקרנו נצרויות מסוגים שונים ואת ההשפעה שלהן על הנצרות האתיופית, אלא שלנצרות האתיופית יש גניוס וייחוד משל עצמה. להלן כמה מהמאפיינים הייחודיים שלה:

אמונה באחדות: לישוע שני טבעים לפני הלידה, אך הם מתמזגים לאחד כשהוא מופיע על פני האדמה, האנושי התמזג באלוהי. לאתיופים יש מושג שנקרא תוואחד (מהמילה הערבית וַּאחד), שהוא האחדות של האל. כך גם נקראת הכנסייה עצמה.

מוסר: האתיופים לומדים, כבר בבית הספר היסודי של הדת שנקרא Nebab Bet, את עשרת הדיברות ואת שש ההתנהגויות המוסריות לפי הברית החדשה. האדם נושע על ידי התנהגות מוסרית.

בנוסף על כך לומדים את חמשת עמודי האמונה: השילוש הקדוש, ההתגשמות, הטבילה, לחם הקודש, והתחייה.

סיגוף: מסורות הסיגוף נפוצות באתיופיה, החל בצומות ארוכים, דרך עמידה לתקופות ארוכות, ועד לבישת בגדים לא נוחים ושלשלות ברזל. חלק מהנזירים נודר נדר שתיקה, חלק מתרגל תרגולות נשימה.

אמונה בסולם הרוחני: במסורת הנזירוּת כפי שהיא מוסברת ב”ספר הנזירים” יש עשרה שלבים של עלייה רוחנית (Asru Mearegat), שמגיעים אליהם דרך שלושה שלבים של טיהור:

טיהור הגוף – Netsha Sega

טיהור הנפש – Netsha Nefs

טיהור הלב – Netsha Lebuna

טיהור הגוף מוביל לשלושה שלבים: שקט, מודעות, וטעם של הלל (הודיה).

טיהור הנפש מוביל למתנת הדמעות, ואהבת המין האנושי.

טיהור הלב מוביל לנוכחות בכל מקום. האדם נהיה כמו אש ורואה את השילוש הקדוש.

אנשים קדושים: בין הנזירים יש אנשים שמגיעים לדרגת רוחניות גבוה ומקבלים כובע מיוחד – יחידי סגולה הנקראים Askema. חלק מהנזירים נקראים Bahetawis ונחשבים לבעלי כוחות פלא: ידיעה של העתיד, קריאת ליבותיהם של בני אדם, יכולת ריפוי, ועוד.

הסקרמנטים: בכנסייה האתיופית יש שבעה סקרמנטים כמו אצל האורתודוקסים והקתולים, אלא שהם נודעים בשם “מסתורין”, ואינם עובדים אוטומטית כמו אצל רבות מן הכנסיות הנוצריות האחרות. מי שמקבל אותם צריך להיות ראוי ולהאמין בכוח שלהם לפעול. ואלה הם:

סקרמנט הווידוי – מלווה בצום וחרטה. האמונה האתיופית מדגישה את החטאים של היחיד ולא את החטא הקדמון. כל זוג בוחר כומר משפחה שהוא האב הרוחני שלהם, הוא מבקר אותם בקביעות ושומע הודאות, מקציב להם סיגופים, מברך את הבית ויועץ.

סקרמנט הטבילה – הטבלה לבנים מתקיימת ארבעים יום לאחר הלידה, ולבנות – שמונים יום לאחר הלידה (כמנהג קורבן הטהרה היהודי, בספר ויקרא יב, ד–ח).

סקרמנט האישור – לאחר הטבילה יש אישור, טקס שבמסגרתו שמים על התינוק חוט ממשי או כותנה, מושחים אותו בשמן בשלושים ושבעה מקומות, נושפים בפניו, ומקיימים פעולות מאגיות נוספות.

סקרמנט האוכריסטיה –לחם הקודש נאפה בחג הלחם במקום שנקרא בית הלחם ונשמר בהעתקי ארון הברית. לאחר המיסה צריך לשטוף את הפה ולהימנע מיריקה, נסיעה, דיבור או תנועות חסרות מנוחה במשך יום שלם!

סקרמנט המשיחה – נעשית על ידי שבעה כוהנים, האדם מתוודה, שבעה נרות מודלקים בהתאמה לשבעה חלקים של תפילה.

סקרמנט הנישואין – רק כמרים וזוגות שחיים יחד באושר הרבה זמן נישאים בטקס דתי. מעבר לכך, הכנסייה מעודדת נישואים אזרחיים. נישואים דתיים מחייבים לכל החיים.

סקרמנט הסמכה לכהונה – עד שנות ה-50 של המאה ה-20, רק כומר קופטי שנשלח ממצרים הורשה להסמיך לכהונה, ומסיבה זו הנזירים האתיופים היו חשובים יותר מהכמרים. כיום הכנסייה האתיופית עצמאית לחלוטין וכמרים מוסמכים על ידה.

מנהגי מוות, אבל וקבורה: האתיופים לא מאמינים בכור מצרף כמו האורתודוקסים. המתים נמצאים בשאול ומרים והקדושים מתווכים עבורם. למעשה יש מעין “ברית של מרים” האומר שמי שמתפלל בשמה מקבל מחילה. באבל מגלחים את הראש, יושבים חודש על הרצפה ועושים משתאות טקסיים לכבוד המתים הנקראים “תזקר”, מלשון לזכור.

נצרות יהודית

בנצרות האתיופית ישנם מנהגים רבים שמקורם יהודי, לפי אולנדורף הבסיס של החברה האתיופית הוא סינקרטיזם יהודי נוצרי קדום.

מילת גברים מתקיימת ביום השמיני. האתיופים מקיימים ברית מילה לפי מנהג היהודים, אך זה לא חלק ממצוות הכנסייה, אלא מנהג מסורתי.

טומאת הנידה ויולדת נשמרים, וכך גם דיני כשרות. האתיופים שומרים על דיני כשרות בשחיטה וסוגי החיות האסורים לאכילה לפי התורה, ובמיוחד חזיר.

לאתיופים ימים רבים של צום, ובמיוחד יומיים קבועים בשבוע, כמנהג היהודים (אבל ימים שונים).

האתיופים שומרים את השבת ונאבקו למול קיסרים שרצו לבטל את המנהג, כגון סוסניוס.[8] ספר עתיק בשם Diascalia, הקשור לגרגורי מניסה, תמך בקיום השבת שנקראה השבת הקטנה או “קדם”, בניקוד ליום ראשון שהוא השבת הגדולה.

לאתיופים חגים רבים השואבים מהמסורת התנ”כית. למשל, ראש השנה – 11.9, שאליו קשור חג המסקל – הצלב, המקביל לראש השנה היהודי.

מבנה הכנסיות האתיופי, תלבושות הכוהנים והשימוש בכלי הנגינה מושפעים מן התיאורים והמצוות של בית המקדש בירושלים, ובכלל זה הדגש על נוכחות ארון הברית.

תָבּות – ארון הברית

הקשר הבולט ביותר בין היהדות לנצרות הוא נוכחות ארון הברית ועשרת הדיברות באתיופיה, הכנסייה האתיופית מאמינה בנוכחות אלוהית על פני אדמה המקבילה לשכינה שלנו. נוכחות זו היא נשית באופייה ומתוארת בצורה הטובה ביותר על ידי דמותה של מרים, אם ישוע, המקבילה לארון הברית.

נוכחותו של ארון הברית באתיופיה משמעותה נוכחות השכינה בארץ, והיא זו שאפשרה את קיום עצמאותה וגאוניותה (רוחניותה) של אתיופיה לאורך השנים. נוכחות זו נקראת הן ציון והן מרים. ציון איננה מקום בעיני האתיופים, אלא מצב רוחני, שפע שזורם לאדמה, ברכה השורה על הארץ. אתיופיה נקראת ציון השנייה, החדשה. בכל כנסייה יש העתק של ארון הברית הנקרא “תָבּות” והוא זה שנותן את הקדושה לכנסייה. הוא מאוכסן בתוך חדר מרובע שנקרא קודש קודשים, הנמצא בתוך אולם הנקרא קודש, ממש כמו בבית המקדש.

ארון הברית נקרא “תָבּות”, מילה המציינת גם את תיבת נוח בתרגום התנ”ך האתיופי, וזיהוי הנמצא כבר בתרגום השבעים. ההקשר של ארון הברית לכנסייה קיים גם בכנסיות אחרות. אצל הקופטים יש תיבת עץ קטנה על המזבח ובתוכה גביע, באופן הדומה לאתיופיה, והם מתייחסים אליה כאל ארון הברית המכיל בתוכו את לוחות הברית, ובדומה למרים שאצרה בתוכה את ישוע. ייתכן שהאתיופים אימצו מוטיב זה מהמצרים, וייתכן שהוא עבר מבית המקדש בירושלים לכאן וגם לשם. אבל רק באתיופיה התיבה הפכה לכלי המקודש ביותר ולמרכיב המרכזי בכל כנסייה. הכנסייה לא קיימת מבלי התיבה, והיא קרויה על שם התיבה. כל תיבה מוקדשת לקדוש או למלאך אחר, והיא מקודשת עד כדי אימוץ תכונות על טבעיות. את התיבה יכול לקדש רק ראש הכנסייה האתיופית, ו”מרגע שקודשה, רק כוהני דת רשאים לחזות בה, ואם נגע בה איש שאינו כוהן, יש לקדשה מחדש”. היא עטופה תמיד בבד.

ה”תָבּות” מופיעים בשתי צורות: הצורה האחת היא מעין לוח שטוח בעובי 7 ס”מ בדוגמת לוחות הברית, העשוי לרוב משיש והוא בגודל מרצפת גדולה (25X40 ס”מ). על הלוח כתובים שמות קדושים והוא מעוטר בצלב. הצורה השנייה היא קופסה מרובעת עם רגליים. לעיתים לתיבה השטוחה יש קופסה המכילה אותה, מעין “מושב תיבה” הדומה לתיבה מהסוג השני, אך איננה “תָבּות”.

התבססות הנצרות באתיופיה

ההתנצרות של אתיופיה במאה ה-4 הייתה התנצרות מלמעלה למטה, על ידי המלך והשכבות המשכילות. רק במאה ה-5 מצליחה הנצרות להכות שורשים בקרב האוכלוסייה הכללית. דבר זה מתבטא בתחילתה של תנועת נזירות עממית ויצירה נוצרית דתית חשובה שנעשית על ידי קבוצה של תשעת הקדושים (ואחרים) המגיעה לממלכת אקסום בעיקר מסוריה.

מנהיג תשעת הקדושים, אבה ארגאווי, הוא תלמידו של פכומיוס, מייסד הנזירות הקופטית הקהילתית וכותב תקנון הנזירות המצרי. המפעל החשוב של תשעת הקדושים הוא הקמת מנזרים בכל רחבי הממלכה, תרגום כתבי הקודש לשפת הגעז המקומית,[9] וניצור האוכלוסייה המקומית. רשימת הספרים מראה לנו על ההשפעות שלהן הם היו נתונים. חיבור תיאולוגי בשם קיריליוס, מראה לנו על השפעתו של קיריל מאלכסנדריה, אחד מראשי וְעידת אפסוס 431 שקדמה לוועידת כלקדון, שהעלתה על נס את דמותה של מרים – אם האלוהים. ייתכן מאוד שחשיבות מרים בנצרות האתיופית קיבלה משנה תוקף בתקופה זו.

ספרים נוספים שתורגמו ומופיעים בקנון האתיופי היו תקנות פכומיוס וחיי אנטוניוס הקדוש, מייסדי נזירות מצרים, אין ספק שהם השפיעו רבות על המנזרים ותנועת הנזירות באתיופיה. (תקנון הנזירות של פכומיוס זהו תקנון שלפי האמונה הוא קיבל ממלאך בשמיים על לוחות נחושת).

תשעת הקדושים מקימים מנזרים מחוץ לאקסום, ביהא, עדווה, בהרי תיגראי, ואת המרכז והחשוב והקדוש ביותר של הנצרות האתיופית הקיים עד היום בדברה דאמו. הם מחנכים דור של תלמידים אתיופיים חשובים, שהמפורסם שביניהם הוא סנט יארד, מחבר המוזיקה האתיופית הדתית (הליטורגית).

קבוצה של נזירים נוספים הנקראת “צדקא” מגיעה לדרום מזרח אריתריאה. חלק מהם הופכים למרטירים הראשונים.

בתחילת המאה ה-6, בזמן הקיסר יוסטין הראשון הזקן (518–527 לספירה), מתרחשות רדיפות נוספות של המונופיזיטים והכתות הגנוסטיות ברחבי האימפריה הביזנטית והמזרח התיכון, וזה מביא לגל שני של הגירת נזירים שמוצאים מקלט באתיופיה.

מלכים צדיקים ויארד הקדוש (Yared)

המלך אזנה הפך את אתיופיה לנוצרית ב-330 לספירה. לאחר זמנו חסר לנו מידע לגבי מי שמלך אחריו, וצריכות לחלוף להן מאה וחמישים שנה עד שהמלך הגדול הבא פורץ לתודעת ההיסטוריה העולמית, הלא הוא כלב Kaleb)) שמלך בשנים 514–543 לספירה.

כלב המקראי הוא מצאצאי יהודה ומאבותיו של דוד. כלב האתיופי הוא הראשון שנקרא בשם תנ”כי. כלב נלחם למען הגנת הנוצרים בתימן שסבלו מדיכוי של מלך חימר היהודי יוסף ד’ו נואס (Du Nawas).[10] הוא כרת ברית עם יוסטיניאנוס קיסר ביזנטיון וכבש את תימן, מספח אותה לממלכתו הנוצרית (525). פעילותו מתועדת בספרות ביזנטית ואחרת. מתקופתו נשארו שרידים רבים כגון מטבעות, כתובות ואפילו ארמונות באקסום. תקופתו הייתה תקופה של השרשת הנצרות כדת מדינה, בניית כנסיות אקטיבית, רדיפה של פגאנים ויהודים ומלחמה בהם, כיבושים ותהילה. המחקר טוען, שרק בזמנו התרחש השלב הסופי של הפיכת הנצרות לדת המדינה באתיופיה, ולא רק דת המעמדות העליונים.

יש הטוענים שגרעין הספר “כבוד המלכים” נכתב בתקופתו והוא נובע מהאירועים של המאה ה-6 ובהם המלחמה ביהודים, המחלוקת המונופיזיטית והמאבק בכפירות הנוצריות. זהו שיר הלל לכלב המלך הנוצרי על רקע המאבק בין אתיופיה הנוצרית לחמיר היהודית והתחרות על הבכורה בעולם הנוצרי בין אתיופיה ומצרים לביזנטיון.[11]

בסוף ימיו פורש כלב מהשלטון ומצטרף למנזר אבא ליקאנוס ליד אקסום. במקומו עולה למלוכה הבן שלו, “גברה מסקל” – עבד הצלב[12] (Gabra Masqal), שהוא המלך הראשון שנמשח למלוכה בחסות הצלב ובטקס נוצרי.

גברה מסקל מלך בשנים 550–580 לספירה והמשיך את מפעלות אביו. הוא נחשב למלך של שלום, צדק ואמונה. יום אחד הופיע לפניו איש קדוש בשם יארד (תלמיד של תשעת הקדושים) שזכה בחסד האל, כך שהתגלו לו מסורת וסודות המוזיקה והשירה הדתית (דרך מעוף ציפורים). האגדה מספרת שיארד נתפס לרקיע השלישי, כמו פאולוס, ושם, בירושלים השמימית, למד את המוזיקה מ-24 כוהנים. הוא למד “מהלט” – השירה של הדבטרים (הלוויים). יארד מחבר ומציג למלך את הזמה (Zema), שירי תהילה לאל שהופכים להיות לחלק מפולחן הכנסייה.

ישנם שלושה סוגי שירים: “געז” – האב, “אזל” – הבן, ו”אררי” – רוח הקודש, אותם הוא למד משלוש ציפורים. ציפור בשם ארוידון (Aroydon) לימדה אותו “געז”, ומזה הוא קיבל את השם סנט יארד. ציפור בשם מאצ’דו (Machedo), הנמצאת באזורי נהר הטקזה (Tekeze) לימדה אותו את מנגינות ה”אררי”. ציפור בשם איזיל (Izil) לימדה אותו את שירי ה”אזל”. יארד חיבר את האנאפורנות (המזמורים בעת טקס לחם הקודש) של הכנסייה במשך שנתיים, בהם, לפי האגדה, עבר לגור באי על אגם טאנה בשם טאנה קירקוס, ביחד עם הקיסר גברה מסקל ואראגאי – הראשי מבין תשעת הקדושים. לאחר מכן הם הקימו את בית ספר הגבוה ללימוד הזמה בזור אמבה.

יארד הקדוש כתב מזמורים לארבע עונות השנה, חגים ושבתות, ימי מלאכים, נביאים, שליחים, מרטירים וצדיקים. לפי תלמודו: “געז” שרים בצומות ובימי חול, “אזל” בימי פסח וכריסטמס, חגים חשובים (הטון יותר נמרץ ודרמטי), ו”אררי” שרים ביום שישי שבו נצלב ישוע.

הוא היה המחבר והיוזם של מסורת ה”קנה” – שירה מיסטית, שבה לשירה יש שתי משמעויות – שעווה וזהב.

ישנם מזמורים רבים שמיוחסים ליארד הקדוש, סביר להניח שלא כולם הם שלו או מתקופתו, אך בוודאי שיש גרעין אותנטי עתיק. ניתוח של השירה והליטורגיקה שחוברה בתקופת גברה מסקאל ויארד הקדוש יכול לשפוך אור על האמונה בזמן הפיכת הנצרות לדת מדינה פעילה. אפשר להגיד שבמאה ה-6 עוצבה תרבות פוליטית נוצרית שהמשיכה להתקיים לאורך כל תקופת ההיסטוריה האתיופית ושהליטורגיקה של הכנסייה (מסורת הפולחן הדתי) עוצבה בתקופה זו.

[1] לפי סטיב קפלן ייתכן שהוא תורגם קודם לכן מיוונית לערבית.
[2] יש הטוענים שהארץ המוזכרת במפעלות תומא כהודו, היא למעשה אתיופיה.
[3] הגעז פיתח כתב עיצורים ראשוני החל מהמאה ה-3. זו שפה שמית שייחודית לאתיופיה, ומראה, לכן, על המקוריות של תרבות זו.
[4] רוב החוקרים חושבים שהוא נכתב במאה ה-6.
[5] זה מתואר בכנסיות שלהם באמצעות ציור של יד היוצאת מדרקון.
[6] לדוגמא: בספר “הרודטוס הקדוש” מאת נזיר בשם סויידלי, שחי בירושלים במאה ה-5, מופיעות תפישות נאופלטוניות.
[7] דמותו של שת מופיעה בציורי הקיר בכנסיות האתיופיות.
[8] היו אלה תושבי תיגראי, אתיופיה ההיסטורית, שהכריעו בעד השבת. ולפי אולנדורף זה הוכחה לעתיקות המסורת
[9] הגעז פיתח כתב עיצורים ראשוני החל מהמאה ה-3. זו שפה שמית שייחודית לאתיופיה, ומראה, לכן, על המקוריות של תרבות זו.
[10] הוא פעל בעצה אחת עם חכמי טבריה (זה זמן כתיבת התלמוד הטבריאני), ועורר תקוות משיחיות.
[11] כך לפי דיוויד ג’ונסון, מומחה לשפות שמיות ומוצריות, וההיסטוריון האמריקאי עירפאן שהיד.
[12] בניגוד לכלב, אין לנו הרבה מקורות היסטוריים על מלך זה, חוץ מ”כבוד המלכים” וכתבי הכנסייה האתיופית.