למה בנו את הפירמידות

הפירמידות הגדולות הן מפעלי בנייה שאין להם אח ורע בהיסטוריה האנושית, הן נבנו ברובם בזמן השושלת הרביעית המצרית. כל ההסברים המלומדים של איך ולמה בנו את הפירמידות מתגמדים כשעומדים לידן. האמת העירומה היא שאין לנו הסבר מספק למסתורין זה. אם היו אלה מתחמי קבורה בלבד, כמו שטוענים ההיסטוריונים, מדוע אין פירמידות בסדר גודל דומה לפני או אחרי זמנם של סנפרו, חופו, חעפרע ומנכאורע? אם לבנות פירמידת ענק לצורך הנצחת שמו של הפרעה, מדוע לא לשים שלט, כתובת?

לפי ההיסטוריונים, מייסד השושלת הרביעית סנפרו שלט במשך 48 שנה, שבמהלכן הוא בנה לא פחות משלוש פירמידות גדולות: הראשונה הייתה במיידום (100 ק”מ מדרום לקהיר), השנייה היא הפירמידה הנטויה בדחשור, והשלישית היא הפירמידה האדומה בדחשור, שנחשבת לפירמידה האמיתית השלמה הראשונה, מתנשאת לגובה של יותר מ-100 מטרים ובעלת בסיס דומה לזה של הפירמידה הגדולה (אורך צלע 220 מטר). קשה להאמין שבתקופת חייו של מלך אחד נבנו שלושה מגה-פרויקטים כאלה, ואם כן – אז לשם מה? מספיק מונומנט קבר אחד. זאת ועוד, קברו של סנפרו מעולם לא נמצא באף אחת מהפירמידות. בפירמידה הנטויה, שנבנתה שנייה, יש מעברים וחדרי קבורה מתקדמים יותר מאשר בפירמידה האדומה שנבנתה לאחר מכן, אז מדוע לבנות עוד פירמידה פחות מתאימה?

עלייתו לשלטון של סנפרו מביאה עמה שינוי בתפישה הדתית. הוא היה הראשון שזיהה את עצמו עם אל השמש רע, ולא קשר עצמו בלעדית להורוס (עד אז הפרעה היה נהפך להורוס לאחר מותו). סנפרו היה ההתגשמות האלוהית של רע בחייו, החוזר אל השמש לאחר מותו. סנפרו היה כנראה הפּרעה הראשון שהתעניין בתהלוכות וטקסי המוות, כולל חניטה. בנוסף על כך, ואולי כתוצאה מזה, הוא הראשון שבונה פירמידות חלקות אמיתיות (ולא מדרגות), שבהן חדר הקבורה נמצא גבוה בתוך הפירמידה, ולא מתחת לאדמה (אם מחברים אחד לאחד וקוראים בכתבי הפירמידות המאוחרים מעט יותר, ניתן להבין כי הפירמידות נועדו לעזור בשילוחו של הפרעה אל השמש לאחר מותו וכי הן היו מעין כן שיגור לרוח).

לאחר סנפרו הגיעו שלושה פרעונים גדולים שבנו את הפירמידות הגדולות של גיזה, הפרויקט המופלא ביותר שבנו בני אדם אי פעם. דומה כי הייתה קיימת תוכנית אב לשלוש הפירמידות, ולא כל פרעה בנה לעצמו מצבת קבר באופן אקראי. שלוש הפירמידות מסודרות מבחינת גודלן ומיקומן כהעתק מדויק של מערך חגורת הכוכבים של אוריון (הצייד) בשמיים[9] ( הכוכבים של אוריון זוהו במצרים העתיקה עם אוסיריס). גם אם לא נקבל השוואה זו, הרי שנדמה לי כי אין ספק בכך שהפירמידות מתייחסות זו לזו וגם לספינקס, נמצאות בצמידות זו לזו, וכי הן חלק מתוכנית אב אחת שבוצעה על ידי שלושה פרעונים ברצף.

הפירמידות בגיזה ביחד עם אלה של דחשור הן הגדולות במצרים, ושונות באופן מהותי מהפירמידות שקדמו להם או באו לאחריהם. ניתן אולי לקבל הסבר של הפירמידות האחרות כמונומנטים של קבורה, אבל כשבאים לבדוק את הפירמידות הגדולות ההסבר מתאדה. ישנן פירמידות בכל העולם העתיק, החל ממקסיקו וכלה בסין, אבל לא בקנה המידה, האיכות, המורכבות והכמות של הפירמידות במצרים.

הפּרעה ח’ופו הוא בונה הפירמידה הגדולה – יש אומרים שהוא היה אל השמש המצרי. לא הרבה ידוע עליו מעבר למה שסיפרו דורות מאוחרים הרבה יותר (בעיקר במצרים התלמית) וכתובות באתר בגיזה (ושוב נשאל את השאלה: אם הוא בנה את הפירמידה כקבר שלו, מדוע אין על הפירמידה עצמה כתובת הנצחה? אזכור ברור?).

לפי ההיסטוריונים היוונים, ח’ופו סגר את כל המקדשים ואסר על הפולחן בהם. ואכן, בכתובות שלו שנמצאו אין הקדשות של מנחות לאלים, כמו הפרעונים שלפניו או אחריו. במקום זאת, כל האנרגיה הושקעה בבניית הפירמידה הגדולה. לאחר מותו הוא הוערץ כאל, והיו כוהנים ומקדשים לכבודו. פולחן מתים לכבודו המשיך עד לסוף הממלכה העתיקה.

הפירמידה הגדולה הייתה הראשונה שנבנתה בגיזה מצפון לדחשור. לאחר השלמת בנייתה (דבר שהוא בחזקת פלא) לא נחו המצרים על זרי הדפנה אלא החלו לבנות את הפירמידה של חעפרע, הפירמידה השנייה בגודלה במצרים, שמתנשאת לגובה גבוה יותר מהפירמידה הגדולה בשל כך שהיא בנויה על בסיס מוגבה (בפועל היא נמוכה בשלושה מטרים). אל הפירמידה מוליכה דרך תהלוכות שנשארה יחסית שלמה, ובה מקדש נהר ומקדש מוות לפני הפירמידה עצמה. לכל פירמידה שנבנתה היה מערך כזה, אלא שבמקרה של הפירמידה הגדולה הוא לא נמצא.

הספינקס נמצא בצד דרך התהלוכות של חעפרע, ולכן יש הטוענים שהוא נבנה על ידי חעפרע עצמו ומייצג אותו (אך יש גם טענות אחרות שהספינקס קדום הרבה יותר). זהו פסל האבן המונוליתי (העשוי מאבן אחת) הגדול ביותר בעולם, שהצריך הסרת הר שלם מסביבו בכדי לגלות אותו, ונשאלת השאלה: לשם מה? ומדוע אין לנו דוגמאות נוספות של דברים דומים?

חעפרע הוא הפּרעה הראשון שנקרא על שם אל השמש רע[1], וזה מרמז על מעבר המרכז הדתי להליופוליס הסמוכה לגיזה במקום המרכז של פתח או ח’נום בממפיס. הספינקס הוא דמות השמש של האל רע או הורוס, אריה עם ראש אדם. בזמנו של חעפרע הפּרעה מופיע בדמות אל. נמצא פסל מפורסם שלו ובו יש בז הורוס מעל ראשו, המסמל את הפיכתו להורוס.

לאחר חעפרע בא מנכאורע (משמעות השם: נשמת רע נצחית). הוא נחשב על ידי היוונים כפרעה טוב ורודף שלום, לאחר אביו חעפרע וסבו ח’ופו שנחשבו לעריצים ואכזריים – שליטים שהשקיעו את משאבי המדינה בבניית מונומנטים מגלומניים לא רצויים (התיאור של היוונים כנראה שגוי). היו לו הרבה נשים ולא הרבה ילדים. מצאו פסלים שלו עם אשתו מחזיקה את ידה על וְריד המרפק ותומכת במתניו. לפי הבנת הפעולה האנרגטית של המערכת האנושית, תנוחה זו מקררת את מערכת הדם מהצד האחד (דם חם) ומחזקת את האנרגיה של עמוד השדרה מהצד האחר. הקשר בין האישה והגבר נועד להעצים את שניהם, והתנוחות בפסלים אינן מקריות, אלא נובעות מידע עמוק של הפעלת מרכזים אנרגטיים בגוף האדם.

וכאן נכנס סיפור על פּרעה נשכח בשם ג’דפר ששלט בין ח’ופו לחעפרע, ופירמידה אבודה שהתקיימה באבו רוואש (Abu Rawash) 8 ק”מ צפונה לגיזה, שנחשבה ליהלום שבכתר. זו הייתה הפירמידה הצפונית ביותר במערך הפירמידות של אזור קהיר, שמידותיה דומות לאלו של מנכאורע, אבל עשויה מציפוי אבן גרניט, ובנויה על גבעה טבעית, כך שהייתה מוגבהת מסביבתה ובולטת בצבעה וביופייה. פירמידה זו לא שרדה מפני חומר הבנייה המשובח שלה, היא פורקה מאבניה, ורק הבסיס נשאר. נראה שמעבר ליחסי הגומלין של שלושת הפירמידות בגיזה (שהרי לא סביר שהן ייבּנו בקרבה כה גדולה זו לזו, אלא אם כן היה זה מכוון), כנראה שהיה מערך גדול יותר של פירמידות בכל מצרים, מעין תוכנית אב[2] שלפיה בחרו את המיקומים והגדלים של הפירמידות. הגודל הדומה של מספר פירמידות רב והמיקום האסטרטגי שלהן מצביעים על כך.

השם פירמידה מקורו במילה האנגלית pyramid, שמשמעותה “באמצע האש”. לפי תיאורים של הרודוטוס היווני (שביקר במצרים), מהפירמידה הגדולה יצאו ברקים והיא הזדעזעה, וזה אומר שהפירמידות היו מעין תחנת כוח אנרגטית שייצרה חשמל מסוג שלא מוכר לנו היום, מעין כור היתוך גרעיני. האנרגיה הזאת הייתה זמינה לאנשי וארץ מצרים ואפשרה הזזת אובייקטים גדולים ללא מאמץ, גידול צמחים באופן מהיר, וגם פעולות עדינות יותר, כמו הפעלה של יכולות על חושיות באדם כגון טלפתיה וקלרווֹיינטיות (“צח בהיר” – ראיית עתיד), ועוד.

לפי מקורות קדומים יהודיים וערביים, הפירמידות נבנו כדי לתקן ולמנוע אסון פלנטרי כגון מבול או שריפה, כשהן מחזירות את האיזון לכדור הארץ, וכן בכדי לשמור על הידע האנושי בזמן אסון זה. יש בתוכן חדרים נסתרים, מכונות, סודות של גיאומטריה, פיזיקה ואסטרונומיה, אבנים מיוחדות, ואולי גם סוג של קריסטלים ששומרים ידע, מעין סטלות נצחיות. יש גם טענות על מציאת עדשות וזכוכיות, כולל חומרים לא מוכרים.

לפי חוקרים של הפירמידה, כולל פיטרי, היכולת הטכנית הגבוה של בוני הפירמידה הגדולה (כמו למשל להניח את האבנים כה צמודות זו לזו בדיוק מושלם) מקורה באנשים בודדים בעלי איכות שונה מהאחרים שהגיעו למצרים, שארגנו וביצעו את העבודה – קבוצה עם יכולות על. העובדה, שאין תיעוד מצרי של בניית הפירמידה, ציור, כתב, כתובת הקדשה – משהו שיפאר את מעללי הבונים – מפתיעה[3] ומעוררת תהיות.

החוקרים חושבים שלמצרים הייתה להם דרך שאיננו מכירים להקשיח ברונזה ולהשמיש אותה לחציבה וסיתות האבנים, שלעתים הן מסלע קשה. ישנם רבים הסבורים כי הייתה להם טכנולוגיה להרמת והזזת אבנים, חציבתן וליטושן, שאין בידנו כיום. פיטרי מביא בתור דוגמא שבכה של גרניט השוקלת שני טון בתוך מעבר צר בפירמידה של חעפרע. המקום כל כך צר שרק שמונה אנשים יכולים לעבוד בו במקביל, אלא שהאבן, בכדי להכניס אותה למקומה, הצריכה כוח אדם של חמישים איש שפשוט לא היה להם מקום. כך שפיטרי משוכנע שהיו להם טכנולוגיה ויכולות שאיננו מכירים כיום. חידה נוספת היא לוחות הגרניט המשמשים כמחסום בסוף הגלריה הגדולה – לא ברור למה הם שימשו ואיך הכניסו אותם למקומם.

יש אומרים שהפירמידות היו מקום חניכה לפרעה, ומסיבה זו יש לכל אחד מהם פירמידה. לימים חלקם נקברו בתוכן (מוסיפים מקדושתם למקום). מתַקשרים כמו אדגר קייסי טוענים שישוע, לדוגמא, עבר חניכה בפירמידה הגדולה.

גם אם הפירמידות שימשו לקבורה, הרי שלא הייתה זו קבורה במובן הרגיל. בתקופת בניית הפירמידות, האמונה במצרים טענה שמייסדי מצרים, השושלת הפרעונית, הגיעה מהשמש, וכי צריך לעשות מאמץ-על בכדי לשלוח את הפּרעה חזרה אל השמש, כדי שיוכל לתווך עבור בני האדם. הפירמידות אם כן היו מעין כַּן שילוח אשר ממנו נשלח הפּרעה או המתקדש שהשתמש בהן אל השמש או הכוכבים – כלי עזר בעשיית המסע הקוסמי.

לפי מירצ’ה אליאדה, הטקסטים של הפירמידות (כתבים שנמצאו בתוכן) עוסקים כמעט אך ורק בגורלו של המלך לאחר המוות – מסעו השמימי של הפּרעה, העולה בדמות ציפור או חיפושית והופך תוך כדי כך לאל, שמהותו שונה לחלוטין מן המהות של הגזע האנושי. הוא צריך לעבור בדרך אגם או מים, להשלים את הטיהור שלו ולעמוד בחקירה איניציאתית, להשתמש במאגיה או איומים והפצרה, שיאפשרו לו לעבור אל “שדה קני הסוף”. הוא מתקבל בשמיים על ידי אל השמש וממשיך שם את קיומו הארצי כאלמוות סולארי, מתווך עבור האנשים. הפמליה שלו הופכת לכוכבים. פּרעה מצטרף בדרך לסירתו של רע ומתכחש לאוסיריס, הוא לא נתון יותר למוות, יש לו מעמד מועדף ששווה להורוס האל. כתבי הפירמידות מדברים על פּרעה שעולה לשמיים וזוכה לחיות לצד אביו בצורת רוח מאירה – אקה.

לפי דעתי, צריך להסתכל על הפירמידות לא באופן בודד, אלא בתור מערך שהיה צריך להיבנות בכל רחבי מצרים מסיבות מאגיות או אנרגטיות. הפירמידות מתייחסות זו לזו, לסביבה, לנהר הנילוס, למקום על פני האדמה ולכדור הארץ באופן כללי. לא במקרה הגדולות שבהן מרוכזות באזור המפגש בין עמק הנילוס לדלתא – אין זה רק בגלל נוכחות העיר ממפיס במקום.

היבט אחד של תוכנית האב של בניית פירמידות בכל רחבי מצרים, הייתה שהן נבנו כמשקפות את הכוכבים בשמיים ומכוונות אליהם. מטרתן הייתה ליצור מפה של השמיים על פני האדמה, להביא אנרגיות של כוכבים לכדור הארץ. את התוכנית הגשימו הפרעונים לאורך הדורות, ולכן משזו הושלמה הופסקה בניית הפירמידות.

שתי הדרכים

בפירמידה הגדולה יש ארבעה פירים היוצאים מחדר המלך וחדר המלכה שניים כלפי צפון, ושניים כלפי דרום, מכוונים אל הכוכבים החשובים ביותר למצרים. כיוונים אלו מופיעים גם בפירמידות אחרות כגון זו של ג’וסר, ובאופן כללי באוריינטציה של מבנים. בהירוגליפים המצריים, המת עומד אל מול הירך שבשמיים, שהם הכוכבים של העגלה – הדובה הגדולה בצפון. והמת עומד מול הצייד אוריון כשראשו של אוריון מסובב לאחור, לדרום.

צפון סימל את הנצח. אל הצפון המצרי היה הורוס, שהוא פעימת הלב, השאיפה הרוחנית להארה המסומלת על ידי עינו של הורוס. בצפון היו כוכבים שנקראו “הבלתי מנוצחים”, כוכבים שנשארו קבועים בשמיים. הצפון היה קו רציף, ישר, ההולך אל המקור, אל האלוהים. הגופה נקברה בצפון מכיוון שהיה בה הניצוץ האלוהי.

הדרום סימל עבור המצרים את המחזור, הלידה מחדש, את אותם חלקים באדם הקשורים לכדור הארץ, אל הדרום המצרי הוא סת, מיוחסות לו תכונות של זרע שממנו נברא העולם הפיזי, וסמלו הוא האשכים. בדרום נמצאת מערכת כוכבי סיריוס שעליה נבנה לוח השנה המצרי. הדרום הוא מחזורי, הוא קשור לאוסיריס הנולד כל שנה מחדש ביחד עם התבואה ועולה מהבוץ של הנילוס. האיברים הפנימיים נקברו בדרום, כיוון שהם היו קשורים לתכונות פיזיות, המשכיוּת, ארציוּת.

למלכים המצריים הקדומים היו שני מקומות קבורה. באבידוס שבדרום התגלו אתרי קבורה הקשורים למלך השלישי בשושלת העקרב (הראשונה), לאחר זמן התגלו אתרי קבורה שלו גם בסקארה שבצפון, מרחק 350 מילין משם. החוקרים מאמינים שהגוף שלו נקבר בסקארה והאיברים הפנימיים באבידוס. גם בקבר של המלך/פרעה ג’וסר (פירמידת המדרגות) יש חדר קבורה מתחת לפירמידה וחדר נוסף בקצה האחר של הקומפלקס, מרחק מאה וחמישים מטר דרומה משם. גם בפירמידות אחרות היו שני מקומות קבורה, אחד בדרום ואחד בצפון, ואפילו מצאו חדר קבורה של ח’ופו – בונה הפירמידה הגדולה באבידוס. דבר זה קשור לאמונה הכפולה של המצרים: הן בחיפוש אחר הנצח, והן בהמשך החיים והגלגולים כאן.

אחד המאפיינים של תפישת העולם המצרית היה הדואליות, האפשרות של קיום דבר והיפוכו בו-זמנית, מרכיבים שונים של המציאות המתקיימים במקביל ולא סותרים זה את זה, אלא משלימים. לאדם מוצעות שתי דרכים אחר המוות: האחת של שחרור סופי וחיים נצחיים – צפון, והאחרת, חזרה לגוף פיזי והתחלה של ניסיון חדש – דרום. שתי הדרכים הללו מקבילות לשני חלקים רוחניים באדם והם ה’בה’ – הנפש, וה’אקה’ או ‘קה’ – הרוח. וכך, כשאדם נפטר חלק ממנו חוזר אל השמש, זוכה לגאולה, וחלק נשאר בכדור הארץ וממשיך להתגלגל.

בכתבי הפירמידות יש התייחסויות לגורל הכוכבי של הפרעה לאחר מותו. נשמתו עולה לשמיים שם היא הופכת לכוכב, המלווה את השמש במסעה השמימי. לפעמים היא עולה בעזרתו של סולם המוחזק ונתמך על ידי הישויות השמימיות: “השמיים רועמים, האדמה רועדת, גֶבּ נרעד, שני המחוזות רועמים…”. המלך עולה לשמיים, נע על פני הרקיע, חוצה את אגם הסא, הורס את הסוללות של שו, כשהוא עולה לשמיים, קצות כנפיו הם כמו אלו של ציפור גדולה, האיברים הפנימיים שלו נשטפים על ידי אנוביס.

במקביל לכך, יש מאמץ לשמור את הגוף הפיזי שלו על ידי חניטה. מדוע צריך את הגוף אם הרוח חוזרת אל השמש? הסיבה היא שאחד מהגופים הרוחניים של האדם, ה’בה’ נשאר בכדור הארץ אחרי המוות, משוטט בעולמות האסטרליים, וצריך את הגוף הפיזי כעוגן. בנוסף ל’בה’ היה גם ה’קה’ (הכפול), אותן תכונות אינדיבידואליות של האדם שבאו או לא באו להגשמה במהלך חייו.

לסת, אדון הדרום, משויכות הפעולות המתכווצות כמו זו של הזרע, אלה הקשורות להמשכיות פיזית וארצית. בדרום הנשמה יכלה לקיים באופן מקסימאלי את הקריאה שלה ולהגשים את תאוותיה, ולכן נקברו האיברים הפנימיים בדרום, שם הוצע ל’קה’ אוכל. מעניין לציין שהמרכז במצרים, עם חלוף השנים, עובר מהצפון לדרום, וככל שהוא עובר יותר דרומה, לתבאי, אסואן, כך הוא נהיה יותר ארצי וחושני.

הפירמידות והספינקס בגיזה (Giza)

זהו האתר המבוקר ביותר במצרים, אחד משבעה פלאי עולם, ולא בכדי. למרות המוני התיירים, הרוכלים והמצרים המקומיים, אי אפשר שלא להתפעל מהפירמידה הגדולה והפירמידות של חעפרע ומנכאורע. כדאי להתחיל בביקור בפירמידה הגדולה, ולמרות התורים הארוכים מומלץ להיכנס אליה ולראות את הגלריה וחדר המלך, גם אם זה אומר לבוא בשעות לא שגרתיות ולשלם סכומים מופקעים. ליד הפירמידה הגדולה שוכן מתחם הסירה של ח’ופו, בה הוא היה אמור להפליג אל השמש, חוצה את המים שבשמַיים. הסירה נשתמרה בשלמותה והיא גדולה ומרשימה.

סמוך לפירמידה הגדולה נמצאת הפירמידה של חעפרע, אליה מובילה דרך תהלוכות שבתחילתה מקדש מדהים מאבני ענק בלתי אפשריות, הנקרא מקדש העמק, ובסופה – ליד הפירמידה – שרידי מקדש המוות. בין לבין נמצא את הספינקס האגדי, גובהו 20 מטר ואורכו 57 מטר, עובדה העושה אותו לפסל הגדול ביותר בעולם. יש אומרים שהוא גולף מהסלע כבר לפני יותר מ-10,000 שנה! הוא נקרא “מעורר האימה” מכיוון שהסתכלות בעיניו מעוררת פחד (נסו בעצמכם).

בהמשך של מישור גיזה, אחרי הפירמידה של חעפרע, נמצאת הפירמידה של מנכאורע ולידה שלוש פירמידות קטנות של המלכות, שלעתים ניתן לטפס עליהן. לידם מצוי מתחם קבורה שנפתח לאחרונה לקהל, כך שאפשר לרדת אל קברים תת-קרקעיים מתקופת מצרים העתיקה. בצד הצפון מזרחי של המישור ישנו מתחם קבורה נוסף שגם הוא פתוח לקהל, וממערב לפירמידת מנכאורע יש נקודת תצפית יפה על כל המתחם.

אתר גיזה הוא אתר חובה במסגרת הטיול למצרים, ולמרות המוני התיירים הוא המרשים ביותר. לא בכדי הפירמידות הללו הן אחד משבעה פלאי עולם. בסמוך לפירמידות עומד להיפתח בקרוב המוזיאון המצרי החדש, ובו אוסף עתיקות מצרים החשוב בעולם, כולל אוצרו של תות ענח’ אמון.

הפירמידה הגדולה

לפי פטר טומקינס,[1] הראשון שהצליח לחדור לתוך הפירמידה הגדולה הייה הסולטאן העבאסי אל-מאמון. הוא היה צריך לקדוח לשם כך במשך שבועות דרך אבני מחסום ענקיות. כשהגיע לחדר המלך לא מצא שם דבר, פרט לארון ריק. קשה להניח ששודדים הצליחו להיכנס לפירמידה קודם, וניתן להניח, אם כן, שהפירמידה לא שימשה כמקום קבורה.[2] מהי התכלית שלשמה שימשו, אם כן, חדר המלך והגלריה הגדולה? על כך אין לנו תשובה.

אל-מאמון היה בנו של הרון אל ראשיד מאלף לילה ולילה. הוא עלה לשלטון ב-813, ייסד אוניברסיטאות, תמך בספרות ובמדעים, והפך את בגדד שנודעה בשם “עיר השלום” למרכז לימוד אקדמי. אל-מאמון היה אחראי לתרגום לערבית של כתביו של פתולמאי על אסטרונומיה וגיאוגרפיה. הוא טען שאריסטו הופיע בחלומו וציווה עליו לאסוף שבעים מלומדים בכדי לייצר את “דמותה של האדמה” ואת “המפה הכוכבית”.

לאל-מאמון הייתה רשת מרגלים ענפה. זו הביאה לידיעתו שהשמועות אומרות שבפירמידה הגדולה ישנו חדר סודי ובו מפות וטבלאות של ספרות שמימיות וכוכביות, וכן אוצרות חבויים וכל מיני חפצים משונים כמו שריון שלא מחליד, זכוכית שיכולה להתכופף ולא להישבר, ועוד… וכך, ב-820 יצא אל-מאמון בראש משלחת גדולה לגלות את צפונות הפירמידה.

אל-מאמון ואנשיו חפרו את כל המחילה היורדת אל החדר התת-קרקעי, גילו את המחילה העולה למעלה שהייתה חסומה באבנים גדולות, את חדר המלכה, את הגלריה הגדולה ואת חדר המלך. בתחילה הם לא מצאו את הכניסה לפירמידה, ולכן חצבו בה חור בצידה הצפוני. לאחר המבצע של אל-מאמון הפירמידה נשכחה שנית והכניסה אליה נחסמה.

החוקר הנודע הבא של הפירמידה היה מתמטיקאי, אסטרונום וחוקר אנגלי בשם גרייבס (John Greaves) שחי בתחילת המאה ה-18. הוא קיווה למצוא בפירמידה את המידע שיאפשר לו לקבוע את המידות של כדור הארץ. המידע שאסף גרייבס עזר לניוטון להסיק שהפירמידה הגדולה נבנתה לפי שני סוגים של קובים, אחד שהוא קרא לו “חילוני” והשני “קדוש”. הקוב הקדוש שימש גם בתיאורו של יוספוס פלוויוס של העמודים בבית המקדש, ולפי ניוטון הוא בין 24.8 אינץ’ ל-25 אינץ’. גרייבס קיווה שעל ידי מציאת הקוב של המצרים הקדמונים הוא יוכל למצוא את מידת הסטדיום שלהם, שלפי דברי מקורות עתיקים ביטאה את הרוחב הגיאוגרפי, ועל ידי כך למצוא את ההיקף המדויק של כדור הארץ. חשיבות מציאת ההיקף הייתה שלב הכרחי בתיאורית הגרביטציה של ניוטון.

ב-1798 כבש נפוליון ועמו צבא של מלומדים את מצרַים, ועידן חדש של מחקר החל. נפוליון נכנס לבדו למעמקי הפירמידה ויצא כעבור כמה שעות חיוור. עד סוף חייו הוא סירב לספר את שעבר עליו בתוככי הפירמידה, אולם החווייה שינתה את חייו.

החוקר הנודע הבא הוא איטלקי בשם קאוויליה (Caviglia), שתחום ענינו היה סודות אזוטריים, עניין אותו תפקידה של הפירמידה כמרכז חניכה “הרמטי” וכבית קסמים וסודות. קאוויליה גר בתוך הפירמידה ולפי דבריו, הוא “חדר בלימודיו של קסם, מגנטיזם ומיסטיקה למקומות כה עמוקים, שכמעט הרגו אותו… הוא הגיע עד לקצה של מה שמותר לאדם לדעת, ורק טוהר כוונותיו הציל אותו.”

פלינדרס פיטרי (Flinders Petrie) נחשב לאבי הארכיאולוגיה המודרנית וחפר גם בארץ ישראל, הוא חקר את הפירמידות בסוף המאה ה-19, ביצע מחקר יסודי של מידות הפירמידה הגדולה וגילה שהיחס בתוך חדר המלך בין האורך לבין היקף הקירות הוא כמו היחס בין אחד לפַּאי (π), ומשקף את היחסים החיצוניים בפירמידה. פיטרי חקר גם את הבניה הטכנית של הפירמידה והגיע למסקנה הבאה: “האמת תיאמר, מקדחים מודרניים לא מתקרבים לקצה רגלם של אלו שהיו למצרים… העבודה שלהם מראה שכנראה היו להם כלים שאינם ידועים לנו, או שהמצאנו רק לאחרונה”.

פנים הפירמידה הגדולה הוא פלא בפני עצמו, מערך מורכב של מעברים וחדרים מלוחות אבן גרניט עצומים שהובאו מאסואן. בלב הפירמידה נמצא חדר המלך אליו מובילה הגלריה הגדולה, שבינה לבין החדר עצמו היו שלושה מחסומי לוחות גרניט כבירים. מתחת לחדר המלך נמצא חדר המלכה, ואל שניהם מובילים ארבעה פירים צרים המכוונים אל כוכבים בולטים בשמַיים. היו אלה מעין תעלות כוכבים שהזמינו אנרגיות. פיר אחד זימן אנרגיה של הכוכב אלפא דרקוניס, שהיה בצפון המדויק באותה תקופה, אל חדר המלך מצפון. פיר מקביל לו זימן אנרגיה של הדובה הקטנה אל חדר המלכה מצפון, פיר שלישי זימן אנרגיה של חגורת אוריון אל חדר המלך מדרום, ופיר רביעי מקביל לו זימן אנרגיה של הכוכב סיריוס אל חדר המלכה מדרום.

“תכנון הפירמידה הגדולה של פּרעה חיאופס מתבסס על חישוב אסטרונומי שפעם בשנה מגיע הכוכב סיריוס אל הנקודה הגבוהה ביותר ברקיע הלילה לעומת הארץ, אז קרני אורו מאונכות ב-90 מעלות לצלע הדרומי של הפירמידה. הן חודרות דרך ארובות האוורור אל תא הקבורה ומאירות את פני פּרעה החנוט. המשמעות הדתית של תזמון זה מסתברת מכך שזריחת סיריוס עם השמש באותו יום ציינה את ראש השנה המצרי ואת גאותו של הנילוס”. – צבי שוע

המידות המדויקות של הפירמידה הגדולה נמדדו על ידי פיטרי. הבסיס של הפירמידה הגדולה הוא 230 מטר, הגובה 147 מטר, הזווית 51 מעלות. היחס בין קוטר להיקף מעגל הוא 3.14, וזה נקרא היחס פַּאי. היחס בין היקף הפירמידה כולה (921 מטר) לבין הגובה שלה (147 מטר) הוא 6.27, שזה פעמיים פַּאי. או במילים אחרות, הגובה של הפירמידה הוא רדיוס של מעגל שהיקפו שווה לסכום כל צלעות הפירמידה, וזה נוצר מזווית של 51 מעלות של שיפוע הצלעות, שזאת הזווית גם של פירמידות מנכאורע, מיידום ובמידה מסוימת של ג’וסר.

בנוסף על כך, הפירמידה הגדולה מכילה בתוכה את יחס הזהב “פי” (1.618), שלפיו גדלים דברים בטבע, יחס דינמי שנקשר לאנרגיה ויסוד האש (נמצא במידות של חדר הקבורה). הפירמידה מכילה בתוכה מידות מדויקות של היקף כדור הארץ, גודלו, מרחקו מהשמש ומכוכבים אחרים, מעלת הרוחב של הפירמידה, ועוד, וכנראה שהיה לה תפקיד במיפוי העולם, חלוקתו ומדידתו המדויקת, כמעט כמו שיש לגריניץ’ בימינו.[3]

יש תיאוריה (שלא מקובלת כיום) האומרת שהפירמידה הגדולה נבנתה תחילה כפירמידה קטומה, ועל המשטח שבראשה הייתה מצפה כוכבים (שנעזר בגלרייה הגדולה). פירמידות במקומות אחרים בעולם, כמו במקסיקו או בארם נהריים, שימשו לפולחן דתי ובראשם היה מקדש. מפתיע שבמצרים לא נמצא שום שריד למקדש כזה.

ביקור בפירמידה הגדולה – רשמי מסע, 1997

לכל אחד חוויה שונה וייחודית לו בעת הביקור במצרים, רבים הם אלה שמנסים להרגיש אנרגיות ולהתחבר לקדושה של מצרים העתיקה. לפניכם רשימות שרשמתי במסגרת ביקור לפירמידה הגדולה לפני 24 שנה, כשהייתי חלק מקבוצה רוחנית שנקראת “אימן”, בה לימוד מצרים העתיקה, המאגיה ותורת הנסתר שלה, היה חלק מתכנית הלימוד. כיום אני כבר לא חלק מקבוצה זו או מסגרת לימוד רוחני אחרת, ובכל זאת, יש משהו בתמימות והחוויה האישית של המחפש הצעיר בדרך, שחשבתי ששווה להביא אותו במסגרת ספר זה.

“אנו נמצאים בליבה של הפירמידה הגדולה, פלא העולם היחיד שנותר, המסתורין הגדול ביותר, שנמצא במרכז מסת האדמה של כדור הארץ (חישובים מראים שהפירמידה הגדולה בגיזה נמצאת במרכז המדויק של מסת כל היבשות).

אנו נמצאים במרכז אותה פירמידה, בחדר הקבורה של המלך המוקף בלוחות גרניט ענקיים, (בניגוד לאבן הגיר של שאר הבניין). עלינו לשם דרך הגלריה הגדולה, חולפים על פני תיירים רבים, אך כאן אנחנו, בינתיים, די לבד. רגע האמת הגיע. אני מבקש מג’ודי שתזיז את ידה לאיטה על רקע הקיר, ומתבונן על היד הנעה מרחוק, או יותר נכון, מתבונן על השובל שמשאירה היד. ואכן, היד משאירה אחריה מעין שובל סגול של הרבה ידיים, כמו בפסלים הודיים של האלה קאלי רוקדת, או כמו בצילומים של סרטים ישנים. היד משאירה אחריה חזיון של כמה ידיים בדמותה, רודפות אחת אחרי השנייה. אני מבקש מג’ודי שתנסה להזיז את ידה שוב, ושוב אותו מראה… שובל של ידיים, מואר באור סגול, כל ההילה של ג’ודי מוארת באור סגול. זה בגלל האנרגיה הנמצאת בחדר, אני מסביר, אנרגיה בתדר אולטרה סגול.[4]

תיירת נוספת מגיעה לחדר, בחורה צעירה, והיא מתיישבת בתנוחת מדיטציה מול ארון הקבורה, שחושדים בו שלא היה ארון קבורה כלל וכלל.

“מה אתה רואה?” שואלת אותי ג’ודי, שמודעת ליכולתי לראות לעתים את שדה האנרגיה המקיף את הגוף האנושי, הנקרא אאורה (בעברית הילה). אני מספר לה על שובל הידיים הסגול.

אנו משתתפים בטיול אזוטרי למצרים – אנשים מכל העולם, המתעניינים באנרגיות ובמיסטיקה. מצריים הייתה מאז ומעולם אבן שואבת למחפשי דרך למיניהם, ארץ הפלאות והקסמים, ארץ הקוסמים החרטומים, האלים והמתים, מקור הידע הרוחני של העולם. כהכנה לטיול סיפר לי מישהו על האטמוספרה המיוחדת הקיימת בחדר המלך, אטמוספרה שהוא קרא לה אולטרה סגולה (אחד הקודים לשמות של אטמוספרות הוא קוד הצבעים, מכיוון שאנרגיות מופיעות בלבוש של צבע). אטמוספרה זו מתאפיינית, בין השאר, בכך שהיא גורמת לאותו אפקט של תמונות רודפות, כך אמר. רציתי לבדוק את הדברים בעצמי… וכעת אני כאן, ומראה העיניים איננו משקר.

“רוצה לנסות ולראות?” אני שואל את ג’ודי. היא מנסה להתבונן על ידי בדרך המיוחדת שלמדנו, בעוד אני מזיז אותה אל מול הקיר.

“אני רואה, אני רואה!” היא מתלהבת.

הבחורה שלידנו כבר שקועה במדיטציה עמוקה, עדר תיירים יפניים נשמע מתקדם במעלה הגלריה הגדולה, אנחנו מחליטים להתחפף.

האנרגיה האולטרה סגולית, כשמה כן היא, הינה אנרגיה של שינוי. אומרים שחדר המלך שבתוך הפירמידה שימש כחדר חניכה של כוהני מצרים. החניך היה מושכב בארון האבן במשך כמה ימים ועובר טרנספורמציה. מכל מקום, כרגע יש שם יותר מדי תיירים ואנו יוצאים החוצה. אין מה להגיד, הפירמידות מרשימות גם כיום, בכל זאת זהו מבנה האבן הגדול בעולם.

כשהגעתי למצרים עשר שנים לפני כן, זכורני שהדבר שתפס את לבי היה העתיקות שהרגישו כאילו הן חיות, כאילו חיים שם אנשים כיום, כאילו זה עתה נבנו. שלא כמו בישראל, שבה העתיקות הן תלי חורבות, במצרים המקדשים עדיין עומדים כפי שעמדו לפני אלפי שנים, וזה מה שסיפרתי לחבריי. כעת, עשר שנים אחר כך, לאחר שנכנסתי ללימודים של העולם האזוטרי, ניסיתי להגדיר ולהרגיש את הדברים יותר מאשר לפני כן.

יום למחרת ביקרנו בסקארה, בית הקברות של הליופוליס העתיקה, וניסינו להרגיש את האנרגיות. והנה, ידיי מתחילות לקבל גוון סגול ומופיעות עליהן נקודות לבנות. הידיים הן אחד האיברים הרגישים ביותר בגוף מבחינה אנרגטית, וידיי שלי במיוחד, כך לפחות היה נדמה לי באותו הרגע.

עיר המתים של המצרים ממוקמת תמיד ממערב לעיר החיים, ונדמה שהיא חיה ושוקקת פעילות אנרגטית גם כיום. המצרים העתיקים נעלמו כבר מזמן, אך מה שהם השאירו אחריהם נשאר לדורות – גם המבנים שהם הקימו, וגם מעט מנשמותיהם ומן האנרגיות שלהם. אחרת אי אפשר היה להסביר את התחושה שהרגשתי בידיים ואת הצבע שהן קיבלו. הראיתי את ידיי לאחרים בקבוצה, הם קיבלו זאת כמובן מאליו, וזו הייתה בשבילי עוד הוכחה לכך שהעולמות האנרגטיים קיימים, וכי המצרים צדקו בקשר לכך – ואולי הם צדקו בחשיבות הרבה שהם ייחסו לחיים לאחר המוות?

יחד עם זאת, מוות או לא מוות, המצרים היו אנשים שמחים, אנשים פשוטי דרך מלאי אמונה דתית עמוקה ואוהבי חיים, שקיימו תרבות אנושית במשך יותר משלושת אלפים שנה, תרבות שהיה לה קשר עמוק עם העולמות שמעבר. מצרים איננה בדיוק מה שסיפרו לנו בליל הסדר…

אנו מבקרים בפירמידה הנטויה ובפירמידה האדומה בדחשור. הרושם שהן מותירות בנו אינו פחות מרשים מאשר הפירמידות בגיזה, ונדמה כאילו אנחנו בעולם אחר.

אני חושב לעצמי: טוב שיש בעולם פלאים כאלה, מסתורין כזה, תרבויות גדולות שהיו ונעלמו – אך נדמה שהם עדיין כאן, משגיחים עלינו, כמו אח גדול, ומראים לנו שאפשר להתקרב אל האלים ולחיות את עולמות הרוח..

מתחם ג’וסר (Djoser) ופירמידת המדרגות

זהו אחד המתחמים המרשימים במצרים. הקיר מסביבו הוא באורך 545 מטר ורוחבו 278 מטר, גודל המזכיר את רחבת הר הבית. גובה הקיר 10.5 מטר. הקירות מזכירים את קירות הארמון של הפּרעה בממפיס הסמוכה. יש בהם ארבע-עשרה דלתות, מהן שלוש-עשרה מדומות ורק אחת אמיתית, שהיא הכניסה הדרום מזרחית.

הכניסה עוברת דרך מקדש. הדלת מזכירה סרקה – צורת כתב שעליה נכתב שם ההורוס של הפּרעה, אחד מחמשת השמות הקדושים שניתנו למלך. המקדש בכניסה הוא מעבר עמודים מקורה שמזכירים קורות תמרים. בין העמודים נוצרות נישות שבהן היו כנראה פסלים של ישויות שנקראות נום, עשרים נישות מכל צד.

לפני הפירמידה יש חצר גדולה שנקראת חצר ההב סד, שם היה המלך רץ בין שתי אבנים בצורת הסִפרה שמונה ביום הכתרת היובל שלו (שהיה נחגג שלושים שנה אחרי ההכתרה האמיתית וכן כל שלוש שנים אחר כך). טקס זה אפשר למלך להמשיך לשלוט ולפי אנתרופולוגים הוא שריד של טקסים של צ’יפים שבטיים שאותגרו כל כמה זמן, ואם לא היו בשלים לשלוט, אף הוצאו להורג על ידי זה שהחליף אותם…

לאחר הטקס החזיק המלך את מטה השלטון בידו, מעניק פוריות לאדמה וברכה לאנשים של מצרים.

ממזרח לחצר יש דוגמא יפה של קבר מסטבה באורך 94 מטר וברוחב 13 מטר. מהמסטבה יש מסדרון שיורד 28 מטר לתוך האדמה לגלריות תת-קרקעיות שסגורות לקהל. איש אינו יודע בדיוק למה בנו גם מסטבה בנוסף לפירמידה ולאיזו תכלית היא שימשה. היא לא שימשה לקבורה מכיוון שחדר הקבורה שלה קטן מדי. יש האומרים שזה היה ביתה של ה’קה’ שסימלה את תחייתו מחדש של המלך, וכאן המלך נקבר באופן סמלי במהלך פסטיבל ההב סד; יש אומרים שזה היה קבר מדומה שסימל את הקבר בדרום, באבידוס, שהרי מלכי מצרים נקברו בשני מקומות: בצפון – בסקארה, ובדרום – באבידוס; ויש גם השערות אחרות.

בפירמידת המדרגות יש שש מדרגות. גובהה 62.5 מטר, רוחב הצלעות הוא 109 ו-121 מטר. נפח האבן הוא 330,000 מ”ק. מתחת לפירמידה נמצאות גלריות תת-קרקעיות גדולות. הכניסה לגלריות היא מצפון לפירמידה באזור מקדש הקבורה. מנהרה בעומק 28 מטר ורוחב 7 מטר מובילה לחדר קבורה מגרניט בגודל בגודל 2.96 X 1.65 X 1.65 מטרים. שם כנראה נקבר המלך. בגלריות עצמן מצאו 40,000 וָאזות וגם אבנים שונות, שהיו שייכות הן לג’וסר והן למלכים קודמים. הקירות של הגלריות מקושטים באריחים כחולים כדוגמת וילונות הארמון, וניתן לראות דוגמא שלהם במוזיאון המצרי. כמו כן יש על הקירות סצנות של המלך מבצע את טקסי ההב סד.

בחצר של פירמידת המדרגות של ג’וסר יש הרבה קפלות לאלוהויות השונות. בכל קפלה יש מקום לפסל האל. במזרח 12 קפלות של אלוהויות מצרים התחתונה, ואילו במערב 10 קפלות של אלוהויות מצרים העליונה.

בפינה הצפון מזרחית של הפירמידה יש חדר קטן ובו פסלו של ג’וסר עצמו – זהו פסל ה’קה’ שלו. הוא מוצג כיום במוזיאון המצרי, אך יש עותק במתחם עצמו. ניתן להציץ בפסל מבעד פתח בקיר הפונה צפונה. הדבר המעניין הוא שהפסל מסתכל לכיוון כוכב הצפון של אותם ימים – אלפא דרקוניס!

פירמידות בדחשור (Dahshur)

קילומטרים אחדים מדרום לסקארה נמצאת דחשור, בה ניתן למצוא כמה מהפירמידות הגדולות במצרים. זה המקום בו בנה סנפרו, השליט הראשון מהשושלת הרביעית, את הפירמידות האמיתיות הראשונות. סנפרו היה המלך הראשון בשושלת הרביעית ובונה הפירמידות הגדול בעולם. בימי חייו הוא בנה שלוש פירמידות ענק! מהן שתיים נמצאות בדחשור ואחת במיידום, כמאה קילומטרים דרומה מקהיר.

הפירמידה הגדולה הראשונה שרואים היא הפירמידה האדומה. זו הפירמידה הראשונה שנבנתה כפירמידה אמיתית (חלקה) ולא פירמידת מדרגות, והיא נקראת אדומה בגלל צבע אבני הגיר ששימשו בבנייתה. אורך כל צד שלה 220 מטר (כמידות הפירמידה הגדולה), זווית השיפוע 43.4 מעלות, הגובה 101.5 מטר. הכניסה בגובה 28 מטר מעל פני הקרקע. אין ספק שזהו מבנה מרשים ומסיבי ביותר.

מהפתח יורדים לחדר קבורה כפול מתחת לפירמידה. כשנכנסים אליו ומרגע שיש שקט מסביב (זה אפשרי בפירמידה זו, מכיוון שאין בה כל כך הרבה מבקרים כמו בגיזה) ניתן להרגיש באמת את האנרגיות של הפירמידה, ולפי הבנתי גם משהו מהעולם שמעבר. על הפירמידה היה כיסוי של פירמידיון מונוליתי מאבן משובחת, ויש בכך כדי לאשר את התיאוריה שגם הפירמידות של גיזה היו מכוסות בפירמידיון כזה.

קצת דרומה משם נמצא המבנה המוזר של הפירמידה הנטויה – פירמידה שזוויתה משתנה באמצעה מ-54.31 מעלות ל-43.21 מעלות בגובה 47 מטר. לפי החוקרים, סנפרו התחיל לבנות את הפירמידה הזאת בזווית לא טובה. באמצע הבין את טעותו ועבר לזווית הנכונה, אולם התוצאה הסופית לא השביעה את רצונו, ולכן הוא בנה פירמידה נוספת צפונה יותר, הלא היא הפירמידה האדומה.

הסבר קצת צולע, לטעמי.

גובה הפירמידה 97.26 וכל צד אורכו 188.5 מטר. יש לפירמידה כניסה מצפון וממערב. הכניסה הצפונית גובהה 11 מטר מעל פני הקרקע וניתן להגיע אליה בעזרת פיגום שיש במקום, ולאחרונה גם אפשר להיכנס פנימה. מסדרונות וחדרי הקבורה שלה מרשימים, אך לא נמצאה גופה בפנים, ואף לא בפירמידה האדומה.

ליד הפירמידה הנטויה יש מקדש עמק וכמה פירמידות קטנות נלוות, המגיעות לגובה של 26 מטר.

שתי הפירמידות (הנטויה והאדומה) ביחד יוצרות קומפלקס מרשים בלב המדבר, כשמרחוק נראה עמק הנילוס, ומעניקות תחושה של הוד קדומים. ניתן לתפוס שלווה בצל הפירמידות או בחולות שלידן, להסתובב סביבן ללא הפרעה, ואף להתבודד בתוך הפירמידה האדומה.

הפירמידות האחרות בשדה הפירמידות של דחשור, כגון הפירמידה השחורה או זאת של סנוסרת השלישי, הן מתקופות הרבה יותר מאוחרות (השושלת ה-12) ופחות מרשימות.

איך בנו את הפירמידות?

פרעה ח’ופו, בונה הפירמידה הגדולה, שלח משלחות לסיני בחיפושים אחר נחושת וטורקיז והפעיל נמל ביום האדום, שם נמצאו פפירוסים מזמנו ובהם תיאורים של חיי יום-יום במצרים העתיקה. לפני כמה שנים נמצא יומן של מרר (Diary of Merer) ובו תיאור משלוח אבני ענק בסירות ממחצבות טורה (Tura), בצד השני של הנילוס, אל אזור גיזה. לפי היומן בזמן הצפת הנילוס, צוות של 40 אנשי סירה או 200 פועלים, העביר מדי חודש כ-200 אבני ענק במשקל 2–3 טון על פני הנהר. בעקבות הממצא הזה יצאו הארכיאולוגים בכותרות ענק על כך שתעלומת בניית הפירמידות “נפתרה”, אלא שהדברים לא כל כך פשוטים.

לפי החוקרים, בפירמידה הגדולה יש 2.3 מיליון אבנים. אם בנו אותה ב-20 שנה, אז כל שנה צריך 115,000 אבנים, זאת אומרת כל חודש מבין חודשי ההצפה 38.333 אבן (עובדים רק בזמן ההצפה של הנילוס הנמשכת כשלושה – ארבעה חודשים בשנה). זה אומר 200 צוותים דומים, או 10,000 איש רק להעברת (השטת) האבן, שזה רק כ-5% מהיקף העבודה, שכן בנוסף להשטה צריך גם לחצוב, להוביל, להניח במקום, לבנות. שזה אומר עוד 200,000 איש, אותם צריך להאכיל ולשכן, מה שמביא אותנו לקרוב לכחצי מיליון איש בהערכה גסה, שעובדים במשך 20 שנה, מבלי להביא בחשבון עבודה מתמחה כגון פיסול, ציור, הנדסה, ופרויקטים מיוחדים, כגון הבאת אבני השחם הענקיות מאסואן, הקמת הגלריה, ועוד.

אפשר להגיע למספרים דומים גם מכיוון אחר: שני פרופסורים מהטכניון (אברהם ורשבסקי ואברהם פרץ) חקרו לאחרונה את היקף העבודה בהקמת מתחם הר הבית של הורדוס, בו השתמשו באבנים גדולות הדומות לאבני הפירמידה (אך בטכניקות מתקדמות יותר של הרומאים שכללו מנופים, גלגל וברזל, שלא היו ברשות המצרים הקדומים). לפי טענתם צריך לחשב 150 שעות עבודה של חציבה וסיתות למ”ק אבן גדולה. ואם בפירמידה הגדולה יש 2.6 מ”ק אבן, אז זה אומר 390 מיליון שעות רק לחציבה ועיצוב, אם נביא בחשבון שלא היה להם ברזל, אפשר לעגל את המספר ל-500 מיליון. כל אדם עובד 8 שעות ביום, 80 ימים בשנה (זמן ההצפה של הנילוס), והעבודה מתמשכת על פני 20 שנה. זה אומר 30,000 עובדים רק לחציבה ולסיתות.

במילים אחרות, איך שלא נסתכל על זה, צריכים כ-100,000–200,000 עובדים ישירים כל שנה במשך עשרים שנה, בכדי לבנות פירמידה אחת. ומעניין שזה אותו מספר שבו נוקטים הכותבים הקדומים כגון הרודוטוס.

אבל יש קשיים נוספים, מעבר לכמות הבלתי אפשרית של העובדים: כמות האבן בפירמידה הגדולה בלבד היא 2.6 מיליון קוב. יש בה פי 23 יותר אבנים גדולות מאשר מתחם הר הבית, אותן היה צריך להעלות לגובה של עד 150 מטר, וזאת בלי גלגל, מנופים, וטכניקות בנייה מתקדמות של הרומאים. איך העלו את האבנים למרומי הפירמידה? אם גררו אותן כפי שטוענים הארכיאולוגים, הרי שצריך היה לבנות סוללות בכמות חומר המגיעה לפי-שבע מהפירמידה עצמה. זה אומר שכמות החומר שנדרשה לשינוע האבנים והקמת הפירמידה הייתה פי 184 יותר מכמות החומר בפרויקט הר הבית. וזאת רק פירמידה אחת מני רבות.

קשה להאמין שכל זה נעשה בעזרת אמצעים פרימיטיביים שהיו בידי המצרים (אזמלים מנחושת, ללא גלגל ומנופים). הנטייה שלנו ברגע שאנחנו נתקלים ביומן כמו זה של מרר, היא לתת הסברים “טכנולוגיים” לבניית הפירמידות. מכיוון שיש בידנו התייחסות טכנית, כבר אנחנו רואים את העניין כפתוּר, ולא כך הוא. המספרים פשוט לא מסתדרים. וחייבת הייתה להיות מעין קפיצה בדרך, משהו שאנחנו לא מביאים בחשבון כיום, שהם ידעו או היה ברשותם בעבר, שבעזרתו נבנו הפירמידות. וזה עדיין משאיר את השאלה: לשם מה המאמץ העצום?

[1] השם המלכותי של ח’ופו הוקדש לאל ח’נום, הקשור לבריאה העולה מההצפה והבוץ של הנילוס.
[2] יש המרחיבים את האנלוגיה של שלוש הפירמידות בגיזה לחגורה של אוריון, וטוענים שבמקרה זה הנילוס הוא שביל החלב.
[3] דוגמא טובה לאדם שכשרונו רב מן הרגיל הוא אמנחותפ, האדריכל של ג’וסר, שהיה גם חכם, מאג, כוהן גדול, רופא, דיפלומט, כלכלן ומשורר.

[1] Secrets Of The Great Pyramid. Harper colophon books. 1978 New York . Peter Tompkins
פטר טומפקינס כתב את “החיים המסתוריים של הצמחים” וכן ספר על הפירמידות במקסיקו וספר על הקסם של האובליסקים. בספר סודות הפירמידה הגדולה, הוא מסתמך על עבודתו של פרופסור להיסטוריה בן זמנו בשם Livio Catullo Stecchini.
[2] יש אומרים שכאשר אל מאמון פתח את הפירמידה, הוא מצא שלוש גופות על דרגשי קבורה קורנים, וגופה נוספת בתוך מעין פסל ארון ירוק ועל ראשה אבן קורנת, על חזה שריון זהב ועוד אוצרות מסוימים, ולא כפי שאומרים, שמעולם לא נמצאה גופה בפירמידות.
[3] וגם במדידה של זמן, סך כל האלכסונים של הפירמידה הגדולה הוא 25.826 אינצ’ים פירמידיאליים, מספר הקרוב מאוד למספר של השנה האסטרולוגית הגדולה, שהוא 26,000 בקירוב.
[4] יש הטוענים שזה תעתוע של העין, בגלל הרקע השחור של הקיר והחושך של החדר.