הפילוסופיה שהובילה לרנסנס

חוכמה קדומה

לפי הוגי דעות מובילים של הרנסנס ובמיוחד בחוג האקדמיה הנאו פלטונית, יש גוף של חוכמה קדומה Prisca Theologia שהופיע דרך הרמס טרימגיסטוס, זרתוסטרא, משה, ועבר דרך אנשים שונים אל אפלטון. לפי מרסלו פיצ'ינו הרמס העביר את החוכמה לאורפיאוס, אורפיאוס לאגלאופמוס, אגלאופמוס לפיתגורס, פיתגורס לפילולאוס, ופילולאוס לאפלטון.

החוכמה של אפלטון

אפלטון 428–347: היה בן 29 במות סוקרטס, מוות זה סימל עבורו את הפער בין החברה כפי שהיא לבין החברה האמיתית או האידיאלית. פרסומו הראשון הוא האפולוגיה של סוקרטס – נאום ההגנה שלו בפני בית הדין הגדול באתונה. ייסד את האקדמיה באתונה שם לימדו פילוסופיה, מתמטיקה והתעמלות.

אפלטון התעמק בקשר שבין הנצחי למשתנה בכל הנוגע לבעיות המוסר של האדם והערכים של החברה וגם בטבע. הוא טען שיש לנו נפש, הנפש היא מה שמחיה את הגוף, ובה תלויים אופיו המוסרי של האדם ואיכות חייו. בכמה מהדיאלוגים המרכזיים הוא טוען שהנפש קיימת לפני הלידה וממשיכה להתקיים לאחר המוות.

לדעתו של אפלטון כל מה שאנחנו תופסים בחושינו זורם, כל מה ששייך לעולם המוחשי עשוי מחומר מתכלה, אבל כל דבר נוצר על פי צורה או תבנית נצחית ובלתי משתנה. קיימות תבניות נצחיות ובלתי משתנות שהן מופשטות או רוחניות מטבען, ושכל הדברים נוצרים לפיהן. קיים רק מספר מוגבל של צורות מאחורי כל מה שאנחנו רואים מסביב והן נקראות אידיאות. זה עולם האידיאות שהוא ממשות. אפשר לדעת אותו באמצעות התבונה.

לגבי עולם החושים לא יכולות להיות לנו אלא סברות, בעולם זה הכול זורם.
בעולם האידיאות אנחנו יכולים להגיע לידיעה אמיתית על ידי השימוש בתבונה.

בוטיצילי וונוס מוזיאון האופיצי פירנצה איטליה

יש לנו גוף זורם הקשור לעולם החושים. אך יש לנו גם נפש שהיא בת אלמוות ומשכן התבונה והיא יכולה לזרוק מבט בעולם האידיאות. הנפש קיימת לפני שהיא מתיישבת בגוף, אבל ברגע שהיא מתעוררת לחיים בתוך גופו של אדם כלשהו נשכחות ממנה כל האידיאות המושלמות שהכירה לפני הלידה (עת חייתה בעולם האידיאות), ואז קורה משהו, מתחיל תהליך מופלא. כאשר האדם מגלה את הצורות הפגומות השונות בעולם הטבעי, מתחיל איזה זיכרון קלוש להתעורר בנפשו. הוא רואה סוס, סוס לא מושלם, סוס כמו בחיים. מראה הסוס הזה מעורר בנפשו זיכרון קלוש של הסוס המושלם, האידיאלי, שהנפש ראתה פעם בעולם האידיאות, והזיכרון הקלוש הזה מעורר בנפש כיסופים לביתה הישן, רצון לשוב אל מקום משכנה האמיתי. לגעגוע הזה קורא אפלטון ארוס – מילה יוונית שפירושה אהבה.

הנפש חשה אפוא את "כיסופי האהבה" אל מקורה האמיתי. מעתה והלאה הגוף ועולם החושים כולו נחווים כבלתי מושלמים, לא מהותיים. הנפש משתוקקת לעוף הביתה על כנפי האהבה, חזרה לעולם האידיאות. היא כמהה להשתחרר מכבלי הגוף.

כל תופעות הטבע הן צללים של עולם האידיאות. רוב בני האדם שבעי רצון מהחיים בין הצללים, רק הפילוסוף מחפש את הדבר האמיתי. הפילוסופיה של אפלטון היא דרך חיים. המשל המפורסם ביותר שלו הוא, לכן, משל המערה הנמצא בדיאלוג המדינה – פוליטיאה. לפי המשל אנחנו נמצאים במערה, רואים צלליות על הקירות וחושבים שזו המציאות האמיתית, בעוד שהשמש נמצאת בחוץ.

לפי אפלטון לגוף האדם 3 חלקים עיקריים: הראש, החזה והבטן. המקבילים לשלושה כוחות בתוך הנפש: תבונה שייכת לראש, הרצון (תימוס) לחזה, התשוקה לבטן. לכל אחת מתכונות הנפש האלה יש אידיאל או מידה טובה מתאימה לה. התבונה שואפת לחוכמה, מנסה להבין מה טוב ונכון לאדם בכללותו, ובעזרתה אפשר להגיע לאידיאות. הרצון (תימוס) צריך להתחשל לגבורה, הוא קשור לאומץ, כבוד, כעס מוצדק נגד עוול ומסייע לתבונה לרסן את התשוקות, ואילו התשוקות מבקשות סיפוקים ואמצעים להגשמתם, מקומן טבעי באדם אך יש לגלות בהן מתינות. רק כאשר שלושת החלקים של האדם פועלים יחד מתקבל אדם מאוזן ומוסרי. בבית הספר חייב הילד ללמוד תחילה לרסן את תשוקותיו (מתינות), ואחר כך לפתח גבורה – רצון, ולבסוף תוביל אותו תבונתו לחוכמה.

אצל אפלטון, הצדק הוא גם סדר פנימי בנפש: התבונה מנהיגה, התימוס מסייע לה, והתאוות מקבלות את מקומן בלי להשתלט על האדם. אין הכרח לבטל את התאוות; עליהן להשתלב בחיים המונהגים בתבונה.

אדם בלתי־צודק סובל ממאבק פנימי ומשלטון של תשוקות שאינן יודעות שובע. לכן אפלטון מבקש להראות שחיים צודקים טובים לאדם עצמו, גם מעבר לשכר, לעונש או למוניטין. הוא מדמה את הצדק לבריאות ואת העוול למחלה של הנפש.

ב״מנון״ וב״פיידון״ מופיעה תורת ההיזכרות: הכרת האמת מתוארת כהיזכרות במה שהנפש ידעה לפני הלידה. חוויות חושיות ושאלות נכונות עשויות לעורר את ההכרה הזאת. למשל, דברים הנראים שווים מעוררים בנו את מושג השוויון המושלם, אף שאינם מממשים אותו בשלמות. לפי הטיעון שב״פיידון״, ההכרה בשוויון כשלעצמו קדמה להתנסות החושית שלנו. זו טענה על הכרת מהויות, ולא בעיקר על זכירת אירועים אישיים מגלגולים קודמים.

ב״פיידרוס״ מציג אפלטון דימוי מפורסם: הנפש דומה לרכב הנוהג בצמד סוסים מכונפים. הרכב מייצג את הכוח המכוון והמשכיל. הסוס הטוב נענה להדרכה וקשור לכבוד ולאיפוק. הסוס הסורר נמשך לסיפוק התשוקה ומקשה על הנהגת המרכבה. המאבק מתרחש בתוך הנפש עצמה, ולא רק בין נפש טובה לגוף רע. אפלטון מציג זאת במפורש כדימוי לטבע הנפש, ולא כתיאור מילולי שלה.

באותו דיאלוג, המפגש ביופי עשוי להזכיר לנפש את היופי האמיתי שראתה לפני חייה בגוף. האהבה יכולה אפוא להיות כוח של התעלות ולימוד, אם היא מקבלת הכוונה נכונה. אפלטון מתאר זאת בשפה מיתית כצמיחה מחודשת של כנפי הנפש.

בחיבורו על האהבה (De Amore) פירוש לדיאלוג ״המשתה״ של אפלטון, פיצ'ינו פיתח את הרעיון שהאהבה והיופי אינם רק תופעות אנושיות או אסתטיות, אלא יכולים להיות אמצעים להתקדמות רוחנית. פיצ'ינו פירש את התהליך של מעבר מיופי פיזי לאידיאה של היופי בתוך מערכת נוצרית: היופי הנגלה בעולם משקף, בדרגות שונות, את הטוב והיופי האלוהיים. לפי תפיסתו, ההתנסות ביופי עשויה לעורר בנפש תשוקה אל מקורה הרוחני. האהבה נעשית כוח שמסייע לאדם להשתחרר מהשתעבדות לתשוקות נמוכות ולפנות אל האל. הוא גם ראה באהבה עיקרון המקשר בין חלקי המציאות. היא אינה רק רגש בין בני אדם אלא כוח בעל משמעות קוסמית.

קפלת המאגים לורנצו דה מדיצי פירנצה איטליה

סוקרטס

סוקרטס 470–399: ניהל דיאלוגים שבאמצעותם אדם הגיע לדרך ללא מוצא ואז התאפשרה ידיעה אמיתית. הוא נהג לומר שאמנותו דומה לאמנותו של מי שעוזר ליולדת להביא את ילדה לעולם. בעיני סוקרטס תפקידו היה לעזור לבני אדם ללדת את ההבנה הנכונה מתוכה, משום שהכרה – ידיעה אמיתית חייבת לבוא מבפנים. אי אפשר לכפות אותה מבחוץ, רק הכרה שבאה מבפנים יכולה להוביל לתובנה אמיתית. האמת כבר קיימת בתוכנו פנימה ומה שנותר הוא לגלות אותה. יש טוב מוחלט שקיים בתוכנו.

סוקרטס נהג לומר שהוא שומע קול אלוהי עולה מתוכו. הוא הכיר בכך שאינו יודע, אך אהב את החוכמה ושאל שאלות. לפי תפישתו הכרה נכונה מובילה לפעולה נכונה, רק מי שעושה את הנכון הוא "איש צדק". כאשר אנחנו עושים עוול, הסיבה היא שאיננו יודעים מה נכון לעשות, אף אחד לא עושה רע במודע. הבעיה היא חוסר ידיעה, לכן אם תוביל את האדם לידע הוא יעשה טוב. מי שיודע ופועל נכון מגיע אל האושר.

ב״פיידון״ של אפלטון מתוארות שיחותיו האחרונות של סוקרטס לפני מותו, הגוף מוצג כמקור לצרכים, לתענוגות ולפחדים העלולים להפריע לבירור האמת. החושים מציגים דברים משתנים, ואילו הנפש מסוגלת לחשוב על מהויות קבועות — למשל, הצדק והיופי כשלעצמם.

מכאן שהפילוסופיה היא כמעין הכנה למוות: הפילוסוף מתרגל לחשוב בלי להיות נשלט בידי צורכי הגוף, ואילו המוות עצמו מוגדר כהיפרדות הנפש מהגוף. אין זו קריאה להתאבדות, שאותה הדיאלוג דוחה, אלא לחיים של בירור שכלי וטיהור מוסרי.

הסיבות של אריסטו

אריסטו הפך את יוצרות עולם האידיאות, בדוגמה של הסוס: אין אידיאה שנקראת סוס שקיימת לפני היווצרות הסוסים, אלא מרוב שראינו סוסים יצרנו אנחנו מושג כללי – אידיאה של סוס. מדובר כאן על שתי תפיסות של העולמות הלא נראים, האחת מדברת על האוקולט – המקור שממנו נוצר הכול, והשנייה על האסטרל לייט – התוצר האנרגטי של הפעולות הפיזיות – האאורה של האדם שבה נמצא כל מה שהוא עשה וחשב. יתרה מזאת: אריסטו טען שה"צורות" נמצאות בתוך הדברים כתכונות המאפיינות אותם. הסוס והאידיאה שלו קשורים יחדיו כמו הגוף והנפש. הדרגה הגבוהה ביותר של ממשות, לכן, היא זו שאנחנו תופסים וחשים בחושינו. יש כאן הקבלה מסוימת לטקסים הבכחיים.

בניגוד לאפלטון, שהציג אידיאות נצחיות הקיימות בנפרד מן הדברים החושיים, אריסטו טען שצורתו ומהותו של הדבר מצויות בדבר עצמו. לדוגמה, מהותו של עץ אינה מתקיימת כאידיאה נפרדת בעולם עליון, אלא מתממשת בעצים הממשיים. המציאות החומרית ראויה אפוא למחקר, משום שבאמצעותה אפשר להכיר את העקרונות הכלליים.

כל מה שנמצא בתודעה בא אליה דרך מה שראינו ושמענו. אבל יש לנו גם תבונה מולדת – היכולת למיין ולארגן את כל רשמי החושים לקבוצות ולמחלקות. השכל הוא ריק לחלוטין כל עוד לא חשנו בדבר.

הממשות היא אחדות של חומר וצורה. החומר הוא מה שהדברים עשויים ממנו, ואילו הצורה היא התכונות המיוחדות לכל דבר ודבר. כשהסוס מת צורתו חדלה להתקיים, מה שנשאר זה רק החומר שלו. בחומר נמצאת בכוח היכולת לקבל צורה מסוימת. החומר שואף להוציא אל הפועל את מה שנמצא בו בכוח. בכל דבר בטבע יש צורה מסוימת שאפשר להוציאה מהכוח אל הפועל, מכאן שגם באדם ישנה צורה מסוימת שהיא לא רק הגוף הפיזי שניתן להוציאה מהכוח אל הפועל.

אריסטו מחלק את הטבע לשניים: ישנם דברים חסרי נפש שאינם יכולים להשתנות אלא על ידי השפעה מבחוץ. וישנם יצורים חיים שיש להם את היכולת להשתנות. לצמחים יש יותר נפש מאשר לדוממים, לבעלי חיים יותר מלצמחים, ולבני אדם יותר מבעלי חיים. צורתו של האדם כוללת נפש צמח, נפש בעל חיים, ושכל. האדם יכול להיות מאושר רק כאשר הוא מממש את הפוטנציאל שלו, הנפש השכלית. ויחד עם זאת צריך לממש גם את הנפשות האחרות. לשמור על איזון. הנפש היא עיקרון החיים, אלא שיש ארבע נפשות, נפש הדומם, נפש הצומח, נפש החי ונפש האדם.

לפי אריסטו ישנן 4 סיבות לכל דבר: סיבה חומרית, סיבה פועלת, סיבה צורנית, וסיבה תכליתית, ארבע הסיבות מסבירות את קיומם של דברים: החומר שממנו הם עשויים, צורתם או מהותם, הגורם המחולל אותם ותכליתם. לכל דבר יש תכלית במסגרת יותר גדולה של חוק הטבע והחיים. המניע שמתחיל את כל התנועה בטבע הוא האלוהים, באדם יש ניצוץ מהשכל האלוהי. תנועת הכוכבים מונעת על ידי המניע הראשון – אלוהים. בכך מתקרב אריסטו לתפיסתם של הסטואים, ושל הבבלים. המניע הראשון עצמו אינו נע, אבל הוא הסיבה הצורנית לתנועה של גרמי השמיים, ובכך של כל התנועות בטבע.

אריסטו טען שכדי להסביר את התנועה הנצחית ביקום יש להניח מציאות עליונה שאינה משתנה — ״המניע הבלתי מונע״. מציאות זו היא שכל טהור, שמושא מחשבתו הוא הוא עצמו.

חשיבותו של אריסטו למחשבה הדתית הנוצרית היא במידה רבה תורת המוסר שלו. אריסטו מדבר על דרך הזהב, שביל האמצע. בחיבורו האתיקה הניקומאכית טען אריסטו שהאדם מבקש להגיע ל־אאודיימוניה (Eudaimonia) — חיים טובים ומשגשגים, המבוססים על מימוש התבונה והמעלות. האדם רוכש מעלות באמצעות תרגול והרגל. אומץ, למשל, הוא מעלה הנמצאת בין פחדנות לפזיזות. במדרג החיים הטובים העניק אריסטו מקום גבוה במיוחד לחיים של התבוננות שכלית.

אריסטו מדבר על כמה רמות של אושר כשהאושר העליון הוא התבוננות, אושר אינו רק תחושת הנאה או סיפוק, אלא חיים של פעילות נפשית בהתאם למידה הטובה לאורך חיים שלמים. ההוגים הנוצרים ובראשם אקווינס הוסיפו שהאושר העליון הוא הכרת האל. המידות הטובות מאפשרות לאדם לחיות חיים מוסריים, אך השגת תכליתו העליונה — האושר הנצחי שבאיחוד עם האל — מחייבת גם חסד אלוהי.

קפלת המאגים דמות מסתורית פירנצה איטליה

ה"ארטה" היווני

אצל היוונים (אפלטון) היו ארבע מידות טובות שאדם צריך לחיות לפיהן: אומץ, מתינות (משמעת עצמית), צדק וחוכמה. חיים לפי ארבע מידות אלו מביאים ל"ארטה" – מימוש המצוינות האנושית וחיים על פי התבונה. הנוצרים הוסיפו שלוש מידות תאולוגיות: אמונה, תקווה ואהבה. המידות הנוצריות משתלבות גם בתכלית של ישועה, חסד והתקשרות עם האל. כך הפך מושג הארטה היווני לאחד היסודות של המחשבה המוסרית המערבית.

אריסטו הרחיב את תורת המידות וכלל בה גם נדיבות, אמת, ידידותיות, אצילות נפש ושיקול דעת מעשי. הוא הבחין בין שתי קבוצות: מידות מוסריות – אומץ, מתינות, נדיבות, צדק ותכונות אופי נוספות הנרכשות באמצעות הרגל; מידות שכליות – חוכמה עיונית, הבנה ותבונה מעשית (Phronesis) המאפשרת לבחור את המעשה הראוי בכל מצב. לפי אריסטו, לא די להכיר את הטוב. יש לפתח אופי שבזכותו האדם בוחר בטוב ופועל בהתאם לו. לכן הארטה היא לא רק תכונה פנימית, אלא מצוינות המתבטאת בפעולה ובהרגלי חיים.

אריסטו הדגיש את רכישת המידות באמצעות הרגל, בחירה ושיקול דעת. אצל אריסטו קיים קשר ישיר בין שני מושגים: ארטה (Aretē) – המצוינות האנושית והמעלות הטובות; אאודיימוניה (Eudaimonia) – חיים טובים, משגשגים ומוצלחים. האושר אינו רק הרגשה נעימה, אלא חיים שבהם האדם מממש את יכולותיו באמצעות פעילות המונחית על ידי התבונה והמידות הטובות. זהו רעיון מרכזי באתיקה הניקומאכית, ספרים א׳–ב׳.

ניאו פלטוניזם

זהו הזרם הפילוסופי הבולט בשלהי התקופה ההלנית. הדמות המרכזית בו הוא פלוטינוס 270–205 לפנה"ס. למד באלכסנדריה ואחר כך עבר להתגורר ברומא.

פלוטינוס האמין שהעולם נמתח בין 2 קטבים: בקצה האחד נמצא האור האלוהי שאותו הוא מכנה "האחד", בקצה השני החשיכה המוחלטת שאינה זוכה לשום אור מן האחד, לחשיכה הזאת אין לאמיתו של דבר שום קיום, היא איננה אלא היעדר אור. היא אין. הדבר האחד שקיים הוא אלוהים או האחד. כשם שקרן אור הולכת ומתעמעמת, כך יש בהכרח נקודה שאליה האור האלוהי לא מגיע.

לפי פלוטינוס, האור של האחד מאיר את הנפש, ואילו החומר או הגוף הוא החשיכה שאין לה קיום אמיתי. לצורות בטבע יש זוהר עמום שמקורו באחד. הכי קרוב לאלוהים נמצאות האידיאות הנצחיות, שהן הצורות הראשוניות של כל היצורים. נפש האדם היא ניצוץ של האש האלוהית הזאת, המאירה גם בכל מקום בטבע, אנחנו יכולים לראות אותה בכל היצורים החיים, אפילו לשושנה או פעמונית יש משהו מהזוהר האלוהי. במרחק הגדול ביותר מהאל החי נמצאים האדמה, המים והאבן.

בתוך נפשנו אנחנו קרובים ביותר אל האלוהים. רק בתוכה אנחנו יכולים להתאחד עם המסתורין הגדול של החיים. יש רגעים נדירים מאוד שבהם אנחנו חווים את עצמנו כמסתורין האלוהי הזה.

תורת פלוטינוס, בניגוד לאפלטון, חדורה בחוויית השלמות. החוויה של האיחוד היא חוויה מיסטית של זיווג מיסטי.

הקורפוס הרמטיקום

הגילוי מחדש של ה-Corpus Hermeticum והתפתחות ההרמטיציזם ברנסנס — התייחסות לחוכמה אוניברסלית, טוטלית וקדומה — הביאו להופעת דתיות אוניברסלית, כפי שחזה ניקולאוס מקוזה כמה עשרות שנים קודם לכן. לגוף הידע האזוטרי החדש הייתה השפעה גדולה גם במישור הדתי וגם במישור המדעי; קופרניקוס וקפלר, לדוגמה, מזכירים את הקורפוס הרמטיקום.

לפי פייבר, פיקו דלה מירנדולה, מרסיליו פיצ'ינו ואחרים יצרו סינתזה של מקורות קדומים ובני זמנם — הרמטיציזם, נאופלאטוניות, סטואיות, גנוסטיציזם, נאופיתגוראיות ואחרים — ברוח המיסטיקה הנוצרית, מתוך הבנה שיש ביניהם מכנים משותפים והנחה שיש חוכמה ראשונית שמופיעה דרכם, חוכמה שמתקשרת עם דמויות כגון משה, פיתגורס, הרמס טריסמגיסטוס, זרתוסטרא, אפלטון והסיבילות.

מסיבות תאולוגיות שונות הייתה ברנסנס פתיחות לידע חיצוני מחוץ לעולם הנצרות, ולהתגלות המגיעה מבפנים ולא מבחוץ, וכך מופיע מחדש גוף הידע האזוטרי ונוצר מעין עולם התייחסויות חדש, שמה שמאפיין אותו לפי פייבר הוא ארבעה מופעים (תכונות):

  1. הרעיון של הקבלות אוניברסליות (הדהודים של אותם עקרונות ותדרים ברמות ומופעים שונים).
  2. הרעיון של טבע חי (שיש בו סינכרוניות ויש הרואים דרכו הופעה — האצלה של אלוהות, תיאוסופיה מוקדמת).
  3. התפקיד של דמיון ומדיטציה (סוג מסוים של תרגול שמאפשר מעבר ממד).
  4. החוויה של השינוי.

כלומר, נוצר כלי התייחסות חדש אל החיים שמופיע גם בדת וגם במדעים החילוניים. לכן, לבוא ולומר שהמשמעות של הפרוטסטנטיות היא מעבר לדת אישית המבוססת על כתבים ואמונה בלבד, לא מביא בחשבון את מנגנון ההתייחסות החדש לעולם שמתפתח בזמן הזה בהקשר של המדעים האזוטריים, המופיע גם בתנועות וזרמי המחשבה הפרוטסטנטיים; שהרי בוודאי הם ראו את הופעת תנועתם כיד אלוהית, וזו קשורה להדהודים והקבלות של תדרים, האצלה של השראה דרך הטבע ופיתוח של דת אישית הנעזרת בדימויים עצמיים בכדי להגיע לשינוי אמיתי פנימי.

הקורפוס הרמטיקום הוא אוסף של 17 ספרים פילוסופיים ודתיים, העוסקים בבריאה, באל, בשכל, בנפש ובגאולה באמצעות ידיעה. פיצ'ינו תרגם 14 מהם ובראש ובראשונה את הספר הראשון של ה"רועה" – פוימנדרס.

זהו החיבור הראשון והחשוב ביותר להבנת התפיסה ההרמטית. הרמס נמצא במצב של התבוננות עמוקה, כאשר חושיו הגופניים שוקטים. מופיעה לפניו ישות אלוהית המכנה את עצמה פוימנדרס (Poimandres) ומגלה לו את סודות הבריאה. ההתגלות מתארת כמה שלבים: בתחילה מתגלה אור אלוהי אינסופי, ואחריו מופיע חושך הקשור למציאות החומרית. מן האור נובע הלוגוס האלוהי, הממלא תפקיד ביצירת הסדר הקוסמי. נוצר שכל יוצר, דמיורגוס, המעצב את העולם ואת שבעת המושלים הפלנטריים. האדם הקדמון נברא כישות אלוהית ובת־אלמוות.

האדם הקדמון הוא רוחני, אלא שהוא רואה את השתקפות דמותו בטבע, מתאהב בה ומבקש להתאחד עמה. בעקבות זאת הוא נעשה קשור למציאות הגופנית. מכאן נובעת התפיסה היסודית של החיבור: האדם הוא בעל טבע כפול — בן־תמותה בגופו ובעל יסוד אלמותי במהותו. תכליתו היא להכיר את מוצאו האלוהי, להשתחרר מן השעבוד לתשוקות ולחזור אל המקור שממנו בא.

החיבור מתאר עלייה רוחנית דרך שבע הספירות הפלנטריות, שבמהלכה האדם משתחרר מתכונות שליליות ומגיע אל המדרגה השמינית, שמעבר לשבעת כוכבי הלכת. לפי הטקסט, ההגעה לידיעת האל אינה רק הישג שכלי; היא מחייבת היטהרות מוסרית ועזרה אלוהית.

החיבור הרביעי נקרא השכל האלוהי, שם אחר של השכל הוא המונאד, או הגביע. הרמס מסביר לתלמידו תאת את ההבדל בין היכולת לחשוב באופן רגיל לבין ההשתתפות בשכל האלוהי, ה־Nous

האל העניק לבני האדם את יכולת החשיבה, אך ההשתתפות בשכל האלוהי מוצגת כמתנה שיש לבקש ולממש. החיבור משתמש בדימוי של גביע גדול שהאל מילא בשכל והציב בפני בני האדם. מי שנענה לקריאה ונוטל חלק בשכל הזה מגיע להכרה עמוקה יותר של האל ושל עצמו. המסר הוא שידיעה רוחנית משנה את האדם. אין זו רק רכישת מידע, אלא שינוי במצב ההכרה ובאופן שבו הוא מבין את קיומו.

החיבור החמישי הוא על האל הבלתי נראה המתגלה דרך הבריאה. זהו אחד החיבורים המעניינים ביותר מבחינה פילוסופית ותאולוגית. הרעיון המרכזי הוא שהאל עצמו אינו אובייקט חומרי שאפשר לראות בעיניים, אך מעשיו מתגלים בכל חלקי המציאות. כלומר, ההתבוננות בעולם ובסדריו עשויה להוביל להכרת הבורא. האל נשגב מן המציאות, ובה בעת נוכחותו מתגלה באמצעות הדברים הנבראים.

החיבור השביעי הוא על הבורות כרע הגדול ביותר לבני אדם. הבורות אינה רק היעדר ידיעה אינטלקטואלית, אלא מצב שבו האדם אינו מכיר את מהותו ואת מקורו האלוהי. בני האדם שרויים כמעין שיכורים, הנשלטים על ידי הגוף, התשוקות וההרגלים. עליהם להתעורר, להתנקות מן הבורות ולהכיר את המציאות באמצעות השכל והלב.

החיבור השמיני הוא על הלידה מחדש של האדם. הרמס מלמד את תלמידו תאת כיצד האדם יכול להיוולד מחדש מבחינה רוחנית, עוד בחייו הגופניים. הלידה החדשה אינה לידה פיזית, אלא שינוי בתודעה: האדם מפסיק לזהות את עצמו רק עם הגוף ומגיע להכרת טבעו האלוהי. החיבור מתאר שנים־עשר כוחות או מצבים שליליים הקשורים לקיום החומרי, ובהם תאווה, כעס, חמדנות ושקר. מולם ניצבים עשרה כוחות אלוהיים, ובהם אמת, טוב והתגברות על תשוקות. כאשר הכוחות האלוהיים פועלים באדם, הוא חווה מצב שבו ההפרדה הרגילה בינו לבין העולם מתערערת. הוא מתאר את עצמו כנוכח בשמיים, בארץ, בצמחים ובבעלי החיים. זו חוויה מיסטית של אחדות, המתוארת כהשתתפות בשכל האלוהי.

אולם החודשים פרארה איטליה

השפעת הקורפוס הרמטיקום

כבר בסוף המאה ה־15 החלו מלומדים להשתמש בהשקפה ההרמטית, לצד מקורות נאופלאטוניים ואסטרולוגיים, כדי להצדיק עיסוק במה שנקרא מאגיה טבעית (Magia Naturalis) לפי השקפתם, הקוסמוס הוא מערכת של קשרים והתאמות בין כוכבי הלכת, הצמחים, האבנים, הגוף והנפש. אם האדם מכיר את הקשרים הללו, הוא יכול לפעול באמצעותם.

אחד הביטויים המובהקים לכך נמצא בחיבורו של פיצ'ינו, שלושה ספרים על החיים (De Vita) שפורסם בשנת 1489. בין השיטות שפיצ'ינו דן בהן: שימוש בצמחי מרפא, בריחות ובמזון במסגרת רפואת התקופה. השמעת מוזיקה ושירת מזמורים שתוכננו, לפי תפיסתו, להתאים להשפעות שמימיות. שימוש בצבעים, באבנים ובדימויים המקושרים לכוכבי לכת. הכנת קמעות ודימויים אסטרולוגיים, אם כי עמדתו המדויקת של פיצ'ינו כלפי השימוש בהם מורכבת. המטרה הייתה להשפיע על מצבו הגופני והנפשי של האדם באמצעות כוחות שנחשבו טבעיים ולא דמוניים.

לודוביקו לצארלי Lodovico Lazzarelli‏ 1447–1500 היה מלומד ומשורר איטלקי שהושפע עמוקות מכתבי הרמס. הוא נקשר לדמות כריזמטית בשם ג'ובאני ״מרקוריו״ דה קורג'ו Giovanni Mercurio da Correggio שהופיע ברומא בשנת 1484 והציג מסר נבואי. לצארלי ראה בו מורה רוחני והתייחס אליו כאל הופעה מחודשת של הרמס. בחיבורו גביע הרמס (Crater Hermetis) שנכתב בשנות ה־90 של המאה ה־15, הוא ניסה להפוך את הרעיונות ההרמטיים לתהליך של התחדשות רוחנית.

הוא הושפע במיוחד משני חיבורים בקורפוס: חיבור IV העוסק בגביע השכל האלוהי. חיבור XIII העוסק בלידה מחדש של האדם. לפי תפיסתו, האדם יכול להגיע באמצעות הארה אלוהית למצב של לידה רוחנית חדשה, ולהיעשות בעצמו מורה המעביר ידיעה רוחנית לאחרים. יש אומרים שהוא זה שיצר את מערכת קלפי הטארות של סולה בוסקה, היחידה ששרדה בשלמותה מהמאה ה15.
ראו מאמר – הסודות של קלפי הטארות

תפיסת האדם וההיסטוריה ברנסנס

לפי הפילוסופיה של האקדמיה הנאו פלטונית בפירנצה האדם הוא בעל בחירה חופשית – כך מופיע במסה על כבוד האדם של פיקו דלה מירנדולה, הוא המעצב את גורלו. האדם הוא מיקרוקוסמוס של היקום, שבו יש אל תבוני והיררכיה של כוחות. יש באדם חלק פיזי וחלק נפשי, והוא צריך לעשות מסע בכדי להתחבר לחלק הרוחני ולהגשים את עצמו.

לפי פיקו דה מירנדולה, פיצ'ינו, ווזארי וגם לאונרדו דה וינצ'י. מעמדו של האדם משתקם ברנסנס לאחר תקופת החושך של ימי הביניים, אבל ברמה יותר גבוהה ממעמדו בתקופה הקלאסית כי יש את התוספת הנוצרית, הציור המפורסם אסכולת אתונה מבטא את זה. האדם מגשר בין שמיים וארץ בכוח תבונתו ויצירתו. זהו הומניזם.

הם תפסו את תקופתם כמימוש הפוטנציאל שהאל טבע באדם, ניצוצות של האל היו גם אצל הפילוסופים הפגאנים אבל רק בתקופתם בני אדם יכולים לקבל ולאמץ את החסד האלוהי במלואו, ולכן זמן הרנסנס הוא התחדשות והשלמה רוחנית המובילה לגאולה. החזרה לטקסטים המקוריים מנקה את הדת מכל מה שדבק בה ומתחילה תהליך היטהרות אינטלקטואלית ומוסרית המאפשרת התאחדות עם האל מתוך בחירה ולא מתוך פחד. האנושות לקראת תור זהב חדש.

כתיבת תגובה