מצרים מסוף הממלכה החדשה ועד הכיבוש הפרסי

המאמר שלפניכם מכסה תקופה היסטורית של אלף שנה, מסוף הממלכה החדשה המצרית ב1070 לפנה"ס ועד התאבדותה של קליאופטרה והפיכת מצרים לפרובינציה רומאית בשנת 30 לפנה"ס.
לאחר תקופת הממלכה החדשה, שמסתיימת עם השושלת ה-20, מגיעה תקופת הביניים השלישית, שנמשכת מפיצול מצרים בזמן השושלת ה-21 (1070 לפנה"ס)[1] ועד הכיבוש האשורי 400 שנה לאחר מכן, בשנת 668 לפנה"ס. לאחר תקופה זו יש תקופה של עצמאות קצרה בזמן השושלת ה-26, שמסתיימת בכיבוש פרסי ב-512 לפנה"ס.

במשך כל התקופה הארוכה הזאת, למרות החולשה הפוליטית והצבאית של מצרים, המוסדות ובתי הספר הרוחניים ממשיכים לתפקד כמו בימי קדם. המקדשים והפירמידות עומדים על כנם והיצירה התרבותית והדתית נמשכת.

בשנת 945 לספירה עולה לשלטון שושלת לובית (השושלת ה-23). המלך שישק בוזז את אוצרות בית המקדש בירושלים ומאחד את מצרים, ממנה את בנו לכוהן הגדול בתבאי וחורט על קירות המקדש תמונות וכתובות ממסעותיו הצבאיים.

שישק שולט מהבירה החדשה שהקימה השושלת ה21 בטאניס שבמזרח הדלתא, אלא שהשושלת העולה לשלטון לאחר מכן (השושלת ה-24) מעבירה את הבירה לסאיס במערב הדלתא, שם שוכן בית ספר רוחני של הורוס, הקשור גם לדמנהור הסמוכה.

בינתיים משתלטת על דרום מצרים שושלת נובית כושית (השושלת ה-25) ב-774 לפנה"ס. זו שושלת של פרעונים שחורים, שמעבירים חלק מבתי הספר הרוחניים ואת מסורת בניית הפירמידות והאובליסקים דרומה, לאשדות הנילוס השלישי והרביעי בנוביה.

לשושלת הנובית הייתה עיר קדושה בשם נפטה בסודן, ליד הר קדוש לאמון בשם ג'בל ברקל. הם שלטו על מצרים עד 671 לפנה"ס וניסו להיאבק באשורים, תוך כדי העברת המלחמה לישראל. בתקופה זו, זמן המלך חזקיהו (705 לפנה"ס), צר הצבא האשורי על ירושלים. הנביא ישעיהו קורא למצרים "משענת קנה רצוץ". בסופו של דבר דחקו האשורים את המלכים הנוביים ממצרים אל מעוזיהם בדרום, והארץ עברה לידי המלכים הווסאלים של השושלת ה-26 וכוהני אמון בתבאי, שנשארו עומדים על מכונם.

סאיס היא עיר כוהנים ומרכז מסתורין ולימוד, אשר משמשת גם כבירה של השושלת ה-26. בתחילה היו וָסאלים של האשורים, אבל לאחר מכן ובעזרת שכירי חרב יווניים הם מגיעים לעצמאות ומנסים לחדש את גדולת העבר של מצרים. זהו הזמן שבו מתחיל הקשר העמוק שבין יוון למצרים. רבים ממקימי יוון וביניהם סולון (מקים אתונה), אפלטון, הרודוטוס ואחרים מבקרים ועוברים חניכה במצרים, וסאיס נחשבת על ידי היוונים כעיר כוהנים יווניים.

אחד ממלכי השושלת ה-26 הוא פּרעה נכו השני, שנלחם במלך יאשיהו בקרב מגידו בשנת 609 לפנה"ס, בדרכו צפונה לחרן, והורג אותו.

המלך העצמאי הגדול האחרון של מצרים (אמסיס השני) מטפח קשר עם היוונים, משתלט על קפריסין, מצליח לנצח את נבוכדנצר ולמנוע ממנו את כיבוש מצרים, בונה מקדשים ומטפח את הערים. אולם בסופו של דבר, ב-512 לפנה"ס, כמה חודשים לאחר מותו, נכבשת מצרים על ידי הפרסים.

מאבק עם הפרסים

הפרסים הקימו אימפריה אדירה שהשתרעה מהודו ועד כוש, ולה צבא של יותר מחצי מיליון חיילים, בני שבעים עמים. המלך כורש נקרא במקורות יהודיים "משיח אלוהים", אבל מבחינת המצרים הוא היה כובש לא רצוי. פרס הייתה ארץ של מאגיה שהתחרתה במצרים על הבכורה בתחום זה (למעשה, המילה מאגיה מגיעה ממעמד המאגי הפרסי).

כורש כיבד בתחילה את הדת והמקדשים המצריים ונהג באופן ליברלי, כפי שהיה בשאר הארצות. אלא שתרבות פרס היוותה תחרות לתרבות מצרים, שכן עיר הבירה הפרסית החדשה פרספוליס שאבה אליה את מיטב אומני מצרים, בנאיה ואדריכליה. כמו כן היוותה פרספוליס תחליף למקדשים במצרים גם מבחינה אנרגטית ודתית, בהיותה ממוקמת מבחינה גיאודטית בנקודה שמנטרלת את כוחם של הפירמידות והמקדשים של עמק הנילוס והופכת את פרספוליס עצמה למרכז הרוחני של העולם.

הפרסים הפכו את מצרים לחלק ממחוז רחב יותר, שכלל את פיניקיה וקפריסין, פגעו בהכנסה ועצמאות המקדשים, והטילו מיסים מכבידים. המצרים – בעזרת שכירי חרב יווניים – ניסו להשיב מלחמה שערה ולזכות בעצמאותם מחדש. חשיראש הפרסי (אחשוורוש התנכ"י) דיכא מרד מצרי וניסה לקדם את פולחן זרתוסטרא. בסוף ימי דריווש השני, בשנת 404 לפנה"ס, הצליחו המצרים לזכות בעצמאות לזמן קצר, עד לשנת 342 לפנה"ס, עת נכבשו מחדש ולזמן קצר על ידי הפרסים, עד לבוא אלכסנדר הגדול כעשר שנים אחר כך.

המלך המצרי בן הארץ האחרון היה נכתנבו השני, ששלט מ-360 לפנה"ס ועד 343 לפנה"ס. הוא השקיע בשיקום וקימום מקדשים וקידם את פולחנה ומקדשה של איסיס באלפנטיין, וכן את מקדש ופולחן ח'נום לידו, כמו גם את פולחן שור האפיס. בתקופתו התפתחה אמנות התבליטים, שהשפיעה רבות על הסגנון התלמי לאחר מכן.

נכתנבו שיפץ והרחיב את מקדש אמון בנווה המדבר של סיווה, שם ישב האורַקל של אמון, ואולי מסיבה זו היה חשוב לאלכסנדר הגיע לשם, כדי לקבל אישור להיותו הפּרעה המיועד, שנועד לשחרר את מצרים מעול הפרסים.

האגדות מספרות שלאחר התבוסה לפרסים ברח פרעה נכתנבו למקדוניה, שם ביסס עצמו כמאג והכיר את המלכה אולימפיה. קשר אינטימי נוצר ביניהם, והוא הופיע לילה אחד לפניה בדמותו של האל אמון, וכך היא התעברה ונולד אלכסנדר.[2] לימים הוא כבש את מצרים והלך בעקבות הציפורים לאורַקל של אמון בלב נווה המדבר של סיווה, שם הוכר כפרעה ששחרר את מצרים מעול הפרסים.

מצרים התלמית ( 332 לפנה"ס – 30 לפנה"ס)

מצרים התלמית הייתה ממלכה גדולה ששלטה על מצרים, לוב, דרום טורקיה, חלקים מיוון והים האגאי, וארץ ישראל. היא הייתה אחת משלוש הממלכות ההלניות שנוצרו כתוצאה מהתפרקות האימפריה של אלכסנדר מוקדון. הממלכה נוצרה על ידי תלמי הראשון, שהיה אחד האנשים המקורבים אליו ביותר, אחד הדיאדוכים – היורשים שלו. הייחוד של התלמיים הוא אימוץ התרבות המצרית. השושלת שלהם התקיימה במשך 300 שנה, עד לזמנה של קליאופטרה, ולזכותה נזקפים רבים מהמקדשים של מצרים (חלקם מופיעים במסלול של מצרים, כגון אדפו או דנדרה) שנבנו או שופצו על ידה, כמו גם הספרייה הגדולה של אלכסנדריה, מרכז הידע של העולם העתיק.

אחת מנקודות המפנה בהיסטוריה של העולם התרחשה עם הקמת השושלת התלמית ובירתה אלכסנדריה שבמצרים. היה זה זמן חיבור בין הפילוסופיה היוונית לרגש הדתי ומדע המאגיה המצרי, שעקבותיו נשארו עד היום. במצרים התפתחה הפרשנות האלגורית לתורה, התפתחו מדעי האזוטריקה המערביים, כפי שהם מופיעים בקורפוס הרמטיקה,[1] וגם כנראה שתפישת המשיח – סוטר (Soter) היווני מצרי – דמותו של גואל עולם, דמות גדולה מהחיים שתושיע את המין האנושי, אך קודם כול תדריך ותאיר.

דמות המורה-הגואל התחברה עם דמות האדם השלם, המואר, שהתפתחה בדתות הגדולות של תקופה זו – אדם שעלה במדרגות, היכלות, והגיע לשמיים כדוגמת חנוך או זרתוסטרא – ומהצד השני עם דמות הפרעה. מלכי השושלת התלמית ותלמי בראשם קראו לעצמם סוטר (Soter), כלומר מושיעים, וזיהו עצמם עם אלים. הם נועדו להביא את הלוגוס, ה"נָאוּס" (Nous), למין האנושי, ופעולה ראשונה לצורך כך הייתה הקמת הספרייה, מקור הידע, באלכסנדריה, שבתחילתה הייתה כנראה מקדש של המוזות.

התלמיים הקימו את המוזיאון והספרייה הגדולים בעולם,[2] במקום שבו הייתה אוכלוסייה יהודית, מצרית ויוונית גדולה. הם אספו את כל הידע שהיה קיים מארבעת קצוות הארץ, ושלחו לשם כך משלחות לכל רחבי העולם. יש אומרים שהנבטים עזרו להם באיסוף ידע זה. שלושת המלכים התלמיים הראשונים נחשבים לאלה שעיצבו את התרבות ההלנית מצרית החדשה, ובזמנם למעשה מתחיל הסיפור של פטרה.

אלא שאין טוב בלי רע. הקמת הספרייה באלכסנדריה נקשרה בסגירת המרכז הלימודי והפולחני לאל רע בהליופוליס ומעבר הכוהנים לבירה המצרית החדשה, ותוך כדי כך הרבה מן הידע המאגי העתיק אבד.

התלמיים הביאו את מצרים בפרט והאזור כולו לכדי שגשוג כלכלי. היה להם ארגון טוב של מערכת המיסים והחקלאות ושיטת הבנקאות המתקדמת בעולם. לאחר כיבושיו של אלכסנדר מוקדון מתחיל סחר עולמי ער שעליו משתלטים הנבטים. שער היציאה של הבשמים, התבלינים והקטורות לעולם הוא דרך אלכסנדריה של התלמיים, שהופכת לעיר העשירה בעולם. הנבטים הושפעו מהתלמיים יותר מכל ארץ אחרת – ניתן לראות זאת בארכיטקטורה, מטבעות, הסכמי סחר, נישואין, דת, לבוש, קבורה, מנהגי המלכים ועוד…

תלמי הראשון, המושיע (323–285 לפנה"ס)

תלמי הראשון היה מחבריו הקרובים של אלכסנדר הגדול, מפקד צבאו ושומר ראשו, ולפי השמועה היה בנו של פיליפוס, אחיו למחצה של אלכסנדר.[3] תלמי הושאר כמושל במצרים לאחר כיבושה, ואף השתתף במסע של אלכסנדר לאורַקל של אמון בסיווה (שם הוא הוכרז כפרעה).

תלמי הוא זה שהציע את חלוקת האימפריה לאחר מות אלכסנדר. הוא היה דיפלומט מוכשר, ועסק בימי חייו במלחמות עם הגנרלים האחרים על רודוס, קפריסין ולוב. בחלק מהן, במיוחד בשנותיו האחרונות, הפסיד, אבל ניצח בקרב מכריע בעזה ב-312, ניצחון שהבטיח את שלטונו על מצרים.

תלמי הוא הראשון שמכניס מטבעות למצרים. הוא גם מייסד בממפיס את כת סרפיס (Serapis), שהיא ערבוב של אמונות מצריות ויווניות, מחדש את המקדשים של פּרעה שנהרסו על ידי הפרסים, וקונה את אהדת המצרים דרך מתנות לכוהנים ולמקדשים. הוא היה סופר, וכתב היסטוריה של מסעות אלכסנדר (תלמי חוטף את גופתו וארונו של אלכסנדר שעושים דרכם למוקדון, ומביא אותו לקבורה בממפיס). לאחר מותו, הופכים אותו המצרים לאֵל.

תלמי השני – פילדלפוס (285–246 לפנה"ס)

תלמי השני היה בנו של תלמי הראשון מנישואיו לברניקי (נסיכה פרסייה, שהנישואים עמה היו ביטוי לחיבור שבין הפרסים ליוונים). תלמי השני, שאהב ידע וחוכמה יותר מכול, ביקש לתרגם את התנ"ך, וכתוצאה מכך נוצר "תרגום השבעים". ייתכן ואף תרגם ספרות מדתות אחרות, וכך הגיעה לידינו ההרמטיקה. הוא אסף ידע מכל העולם, וייתכן שהדבר נתאפשר לו הודות לשיירות הנבּטים, שהחלו עושים את דרכם בתקופה זו ברחבי העולם כולו, כשהם נעזרים במדעי האסטרונומיה והגיאוגרפיה של העולם שהתפתחו בעידודו.

כמו אביו הוא אימץ את הדת המצרית, וגם את מערכת האדמיניסטרציה וגביית המיסים, וארצו הפכה לארץ העשירה בעולם. הוא הקים את עכו, שקרא לה אז "פתולמאיס", ואת רבת עמון של היום, שלה קרא פילדלפיה, טיפח את שקע פיום והוביל מפעלים הנדסיים וארכיטקטוניים אדירים. כמו כן הפך את אלכסנדר לאֵל ושינה את מקום קברו מממפיס לאלכסנדריה.

תלמי השני היה שליט חשוב מאוד מבחינת הנבטים. הוא הרחיב את שליטתו לסוריה, אתיופיה, תורכיה והים האגאי, והשפיע גם על ערב. הוא שלח שליחים לרומא ולהודו, היה בן ברית לספרטה ואתונה, נלחם באנטיוכוס הראשון של הסלאוקים בסוריה וניצחו, אך נכשל במלחמה נגד המקדונים.

הכלכלה אורגנה על ידי הממשלה, ההמונים שימשו כוח עבודה זול ולא היה צריך עבדים. הוא הכריז עצמו ועל אשתו כאלים אחים ולכן נקרא פילדלפוס – אוהב אחותו, ועודד את פולחן השליט. למלכה ארסינואה הייתה השפעה גדולה על הממלכה, במיוחד בענייני חוץ. כשהיא מתה ב-269, תלמי השני ייסד כת מדינה לכבודה וטבע מטבעות שעליהם הייתה חקוקה דמותה.

תלמי השלישי – השופע (246–221 לפנה"ס)

תקופתו של תלמי השלישי היא תקופת השיא של התלמיים, בה שולט הצי המצרי בים האגאי. תלמי יוצא במסע מלחמה שהגיע עד מסופוטמיה, ושולט לאחר מכן על אנטיוכיה, אפסוס וקיליקיה. במצרים הוא המשיך בפיתוח של אל-פיום וסידר מחדש את לוח השנה, כשהוא בוחר את שנת 311 לפנה"ס כתחילת העידן התלמי. שלטונו מאופיין בהמשך פיתוח הספרייה באלכסנדריה, הלימוד והתרבות.

לאחר תלמי השלישי באה שורה של מלכים חלשים שאיבדו את הבכורה של העולם ההלני לממלכה הסלאוקית העולה (כולל השלטון על ארץ ישראל), והסתגרו בתוך תחומי מצרים. למרות זאת, אלכסנדריה נשארה המרכז הכלכלי של העולם ואחד היעדים העיקריים של הנבטים.

המלכה התלמית האחרונה היא קליאופטרה הידועה.

הספרייה של אלכסנדריה

הספרייה הגדולה של אלכסנדריה נוסדה על ידי תלמי השני, והתפתחה למקור הידע החשוב ביותר של העולם העתיק. המלכים התלמיים הביאו מלומדים מכל רחבי העולם היווני והחליטו לתרגם את יצירות הדת של מצרים, היהדות (תרגום השבעים) ואחרים ליוונית, בכדי שיוכלו להתייחס אליהן וגם ללמוד את דת הארץ. במסגרת זו תורגם ה"קורפוס הרמטיקה" – ספרי החוכמה של הרמס טרימגיסטוס, המרחיבים על מבנה העולמות הלא-נראים, אסטרולוגיה, אלכימיה, המיקרוקוסמוס (אדם) והמַקרוקוסמוס. הספרים הם תמצית הידע האזוטרי המצרי, שמקורו בבתי הספר הרוחניים ובעיקר זה של הרמופוליס, והם השפיעו רבות על הרנסנס.

חמשת המלכים התלמיים הראשונים תמכו בהעשרתה והגדלתה של הספרייה, כל אחד תורם את תרומתו הייחודית בתחום התמחותו. הספרן הראשי הראשון היה דמטריוס מפלרון, היסטוריון, איש אשכולות, מושל אתונה, שהיה תלמידו של אריסטו. הספרן השני היה אפולוניוס מרודוס, מי שכתב את מסע הארגונאוטים. הספרן השלישי היה ארטותנס מקריניה, תלמידו של זנון מקיטיה, מייסד הסטואה. הוא הראשון שמדד את היקף כדור הארץ.

לא ברור כיצד הספרייה נעלמה או הושמדה, האם על ידי הכיבוש הערבי כפי שהאגדה מספרת, או על ידי קנאים נוצריים בסוף המאה ה-4 לספירה, או אולי באחת המלחמות הרבות באזור במשך הדורות. כך או כך, היא אבדה מהעולם ואיננה.

[1] מלכי השושלת ה-21 בונים בירה חדשה במזרח הדלתא, הלא היא טאניס, בזרוע המזרחית של הנילוס, והדרום נשלט על ידי המרכז הנבואי בתבאי.
[2] זוהי הסיבה שבגללה זו יש לו קרניים (כפי שמופיע גם בקוראן), שכן הקרניים הן אחד ממאפייניו של האל אמון.

[1] אוסף כתבים מתקופה העתיקה, שהופיע בפירנצה בתקופת הרנסנס והשפיע מאוד על התפתחות מדעי הנסתר המערביים.
[2] בזמן שלטון בית תלמי החלו להיכתב הספרים החיצוניים, כגון ספר היובלים וחנוך, משלי בן סירא ועוד, ולקראת סוף התקופה החל תהליך חתימת התנ"ך, בהתאם לחשיבותו של התנ"ך בזמן תלמי השני – תרגום השבעים.
[3] משמעות הדבר בעיני המצרים הייתה שהוא בן למלך מצרים האחרון כתנתבו, שלפי האגדה הגיע ליוון והיה האב האמיתי של אלכסנדר.