העיר רומא

"כל הדרכים מובילות לרומא", כך אומר הפתגם הידוע, וכך גם מסלול תרבויות העבר שלנו. אני ממליץ להקדיש יומיים לאתרים האטרוסקיים בטוסקנה, ולשלב ביקור במוזיאון האטרוסקי ברומא ובמוזיאוני הוותיקן. לאחר מכן להקדיש לפחות שלושה ימים לגילוי נפלאות רומא העתיקה, ועוד יום אחד לאתרים במרחק שעה נסיעה מרומא: טיבולי, אגם נמי ואלבה לונגה. אפשר לבקר גם באוסטיה – עיר הנמל העתיקה של רומא. המסלול שלנו לא מקיף את כל האתרים העתיקים של רומא, אלא רק רשימה חלקית של אלה החשובים לנושאי הדת והרוחניות. מומלץ להשלים את הטיול בביקור במוזיאונים ובאתרים נוספים, עליהם תמצאו פירוט בספרי הטיולים ה"רגילים".

בתקופה הקלאסית שלטה רומא על אגן הים התיכון כולו, שבו התרכזה כמעט כל האוכלוסייה המתורבתת של העולם המערבי וכרבע מאוכלוסיית העולם כולו. במשך מאות שנים היוותה רומא את העיר הגדולה והחשובה בעולם, מקום מושב הקיסרים ששלטו על אימפריה אדירה. ברומא עצמה היו יותר ממיליון איש. הייתה זו אימפריה ללא מתחרים, שרומא ואיטליה במרכזה. האימפריה הייתה ניסיון להגיע לחיים אנושיים שלמים, חברה מתוקנת, והבשלה תרבותית שמרכזה הוא העיר הקדושה. לא היה כוח בעולם שיוכל להתנגד לרומאים, והשלטון שלהם נתפש כברכת האלים.[1]

רומא עולה לגדולה החל מהמאה ה-4 לפנה"ס. המיוחדות של צורת הארגון שלה הוא שבניגוד לארצות האחרות, זכות הבחירה שניתנה לפלבאים (האזרחים החופשיים שלא ממעמד האצולה) הייתה קשורה לשטח גיאוגרפי, שכונה של העיר, ולא השתייכות שבטית או רעיונית (כמו ביוון). הפלבאים קיבלו זכויות אזרחיות בעקבות המאבק שלהם להכרה, אלא שזכויות אלה ניתנו להם בתוקף היותם אזרחי רומא, וכך הובטחו חירותם וזכותם החוקית לבחור, וכל זה במסגרת החברתית של העיר. לא הייתה אז עיר גדולה כמו רומא, שאוכלוסייתה הגיעה ל-100,000 איש,[2] (באתונה היו פחות ממחצית מספר זה). הרומאים יצרו בעיר רומא עולם שקיים בפני עצמו, על שבע הגבעות ליד הנהר טיבר, מעין מיקרוקוסמוס, ודבר זה הביא באופן מאגי ליצירת המַקרוקוסמוס, שהוא האימפריה הרומאית הגדולה.

גיאוגרפיה מקודשת של רומא

המספר שבע הוא מספר טיפולוגי מאגי. לכל אחת מהגבעות של רומא היה תפקיד, במסגרת מסורת הגיאוגרפיה המקודשת, שמקורה כנראה במצרים. מסורת זו ראתה את הארץ בתור אורגניזם חי. מיקום של ערים ומונומנטים שונים בתוכה התייחס לכיווני השמיים, למיקום על פני האדמה, ולמיקומם זה כלפי זה, ויחדיו – יוצרים האתרים השונים דמות אדם הפרוש על פני כל הארץ, או תבנית קוסמית אחרת כגון עץ החיים. (לעתים האתרים השונים מסודרים ביניהם בצורה גיאומטרית, כדמות מערכות כוכבים בשמיים, או בצורת צמח או חיה). שבע הגבעות של רומא יוצרות מעין עיגול שבמרכזו נמצא הפורום הרומאי.[3]

ניתן למצוא עקבות של גיאוגרפיה מקודשת ותכנון עירוני מקודש במיקום האתרים של רומא. לדוגמא, הפנתֵיאון נמצא על קו צפון דרום מקבר אוגוסטוס, באמצע הדרך בין מקדש יופיטר הקפיטוליני לקבר אוגוסטוס, ובדיוק באותו המרחק משניהם. לא רחוק מהפנתיאון ישנו מתחם מקדשים נוסף שגם הוא נמצא על אותו קו צפון דרום. ומכאן שהתכנון המקודש של רומא התייחס לציר צפון דרום, שהייתה לו משמעות באדריכלות המקודשת, וזה מופיע בתכנון מקדשים בכל רחבי האימפריה, ובתכנון עירוני שבו תמיד יש ציר צפון דרום.

ניתן גם לראות מדוגמא קטנה זו שיש חשיבות למרחקים (יחסים) בין האתרים, פרופורציות, (המרחקים של הפנתֵיאון משני האתרים משני צדדיו שווים).

הנושא של גיאודזיה (מיקום ביחס לכדור הארץ) של רומא לא נבדק עדיין ואני בטוח שיתגלו בו דברים מעניינים, אבל אפילו ברמה האסטרטגית, המיקום של רומא ביחס לאיטליה, הים התיכון וכדור הארץ הוא מדויק, והציב אותה בעמדה טובה להשגת שלטון עולמי.

הפורום הרומאי

זה היה מרכז החיים הרומאים, מקום של מקדשים (בין השאר מקדש וסטה ומקום הבתולות הווסטליות, מקדש רומולוס מייסד רומא, מקדש וֶנוס, מקדש קסטור ופולוקס, ועוד), מונומנטים של הנצחה, קשתות ניצחון, מבנים ציבוריים, מוסדות פוליטיים כגון הקוריה – מקום אסיפת הסנאט וארכיב המדינה, ועוד. מצפון לפורום היו פורומים נוספים שנבנו על ידי הקיסרים השונים כגון טריאנוס, אוגוסטוס, אספסיאנוס. ליד הפורום היו שווקים כגון זה של טריאנוס ומבני בידור כגון הקולוסיאום, תערובת המאפיינת את רומא שבה הפוליטיקה, הדת, הבידור להמונים, והכלכלה היו מעורבבים זה בזה.

בלב הפורום הייתה הדרך הקדושה (Via Sacra), בה נערכו תהלוכות דתיות בזמן החגים ותהלוכות ניצחון (ותודה לאלים) לאחר מלחמות וניצחונות משמעותיים. מדרום לפורום נמצאת גבעת הפלטין, שהייתה היישוב הקדום של רומא, מקום ארמון הקיסר ומגורי האצילים, ולהבדיל גם מקדש אפולו, בו נשמרו מאז תקופת אוגוסטוס ספרי הסיבילות.

מצפון מערב לפורום שכנה הגבעה הקפיטולינית, שהייתה מעין אקרופוליס דתי – אזור מקודש, כמו בתרבויות יוון, ובו המקדש החשוב ביותר ברומא ליופיטר, יונו ומינרווה, שכיום נמצא כנראה מתחת למוזיאון הקפיטוליני.

הפורום הוא מקום מרתק לטייל בו, אבל אם אתם רוצים לראות איך הוא נראה בעבר, מומלץ לבקר במוזיאון הפורומים האימפריאליים, שנמצא בשווקי טריאנוס הסמוכים. יש בו תצוגה יפה של הממצאים הארכיאולוגיים, סרטי המחשה ומודולים של הפורום והמתחמים שהיו צמודים אליו. אחד המתחמים נבנה על ידי אספסיאנוס ויש ברקע שלו סיפור מרתק:

הקשר בין רומא לירושלים

הקולוסיאום שנמצא בתחילת הפורום הוא האתר המוכר ביותר ברומא, הסמל שלה. אומרים שכל עוד הוא עומד העולם יתקיים. המבנה האדיר נבנה בכספי אוצרות בית המקדש בירושלים, שנשדדו על ידי טיטוס ואספסיאנוס בזמן המרד הגדול (אומרים שלאחר מכן, מחירו של עבד יהודי בשווקי רומא היה זול יותר ממחירו של סוס).

אספסיאנוס בנה, בכספים מוכתמים בדם של ממלכת יהודה, מקום לקרבות גלדיאטורים, ספורט צמא דמים שהוא בידור להמונים; אולם במקביל לכך, ועד כמה שהדבר יישמע מוזר, הוא בנה מקדש לשלום בפורום הסמוך, ובמרכזו גנים של פרחים ותבלינים. בנו טיטוס השתתף במיזם, שנבנה בסמוך לקשת הניצחון על שמו (בה נראים אוצרות בית המקדש והמנורה בראשם, מובלים לרומא).

אולי אספסיאנוס התחרט על מעשיו, אולי בכל זאת משהו זע בו, והוא שאף לשלום לאחר המלחמות. יש אומרים שטיטוס שחזר לרומא היה אדם אחר, שואף שלום וצדק (לפי ליוויוס בספר שנים-עשר הקיסרים). כך או כך, מאז שרומא הרסה את בית המקדש בירושלים ובמקומו הקימה מקדש להרג אנשים ברומא (הקולוסיאום), נקשר גורלה של רומא מבחינה קרמָטית לזה של ירושלים, כך שבסופו של דבר היה זה יהודי שנצלב בירושלים שניצח את האימפריה וירש אותה.

הרבה מאוד יהודים ונוצרים נזרקו לחיות פרא בקולוסיאום ומתו על קידוש השם, אך בסופו של דבר הפכה רומא לירושלים השנייה. עד היום יש הרבה מאוד מירושלים ברומא, כמו למשל המדרגות הקדושות שעליהן עלה ישוע למשפט לפני פונטיוס פילאטוס הובאו במלואן לרומא והוקמו במתחם הלטראנו, אבל על כך בהמשך (במסלול הנוצרי של רומא).

 הקשר המצרי

בהרבה מאוד כיכרות ברומא יש אובליסקים שהובאו ממצרים. אחת הסיבות לכך היא שבשלבים מסוימים של האימפריה חלק מהרומאים ראו במידה מסוימת בממלכה המצרית מעין מודל מקדים לאימפריה שלהם. לפי העיקרון המאגי הראשון של מאגיה סימפתטית – דומה מושך דומה. ההעברה של האובליסקים ממצרים לרומא העבירה איתה גם את הכוח (האנרגיה) של מצרים. רומא הייתה תרבות בינלאומית ראשונה בעולם, ובתור שכזו היא התייחסה לתרבות שבישרה את ההיסטוריה והובילה לעבר ארגון חברתי, דתי, מוסרי, כלכלי ופוליטי ראשון בקנה מידה גדול – מצרַים.

הרומאים שאבו הרבה מהכוח שלהם ממצרַים, מה גם שהקיסרים בתור שליטי מצרים היו באופן רשמי ממשיכי דרכם של הפרעונים. לאדם שהתחיל את הקיסרות, יוליוס קיסר, היה קשר רוחני ורומנטי עם קליאופטרה מלכת מצרים וחזון ליצירת תרבות חדשה המשלבת מזרח ומערב.[4] אדריאנוס בילה זמן רב במצרים ובנה שם ערים ומקדשים. מצרים הייתה המחוז המניב ביותר של האימפריה ומיקום הבירה האינטלקטואלית שלה – אלכסנדריה.

האובליסקים מרמזים לנו עד כמה עמוק היה הקשר בין רומא למצרים. הרומאים הקימו מקדש לאלה המצרית איסיס בפורום (ששרידים ממנו נמצאים במוזיאון הקפיטוליני), אימצו את אל השמש הבלתי מנוצחת, המזכיר את אל השמש המצרי, ואפילו בנו ברומא פירמידה קטנה (פירמידת קסטיוס)

מעניין לציין שבמוזיאון הוותיקן יש אגף שלם של מצרים העתיקה ובו הרבה ממצאים חשובים ממצרים, כולל פסלים של האלה לביאה סחמת שנלקחו ממקדש מות מלוקסור (פסלים נוספים ממקדש זה נמצאים במוזיאון המצרי בטורינו).

מונומנט אנרגטי לוויטוריו עמנואל

מצפון לפורום, על גבעת הקפיטול וסמוך לבניין הקוריה, נמצא בניין מפואר בסגנון קלאסי, השולט על קו הרקיע של רומא. הוא נבנה בתחילת המאה ה-20 לכבודו של ויטוריו עמנואל – המלך האיטלקי הראשון. אם מנתחים את הבניין מבחינת האדריכלות המקודשת, הרי שהוא למעשה לוקח את הכוח (אנרגיה) מהקוריה ומהפורום הסמוכים ומנסה להעביר אותו לאיטליה החדשה, בדיוק כמו שהאובליסקים נועדו לקחת את הכוח ממצרים ולהעבירו לרומא.

ממערב למונומנט של ויטוריו עמנואל נמצא גרם המדרגות שתכנן מיכלאנג'לו המוביל לארמונות שהוא בנה למשכן האפיפיור. מעניין שהאפיפיור בחר לשכון על גבעת הקפיטולין – האקרופוליס המקודש של רומא. המיקום של הארמון, מנקודת מבט אנרגטית, נועד לקחת את הכוח מרומא העתיקה ולהעביר אותו לנצרות הקתולית.

מנקודת מבט זו, כל הבנייה מחדש של רומא במאה ה-16 לא קשורה רק לקונטרה רפורמציה. אלא מבחינה אנרגטית היא מעין ניסיון לבנות את הכוח של האפיפיורות על יסודות התיאוקרטיה הרומאית מתקופת הקיסרות, ואולי גם תקופות קדומות יותר (בארמונות של האפיפיור, שהם כיום מוזיאון, ניתן למצוא ציורי קיר של מצרים העתיקה). האפיפיורות של המאה ה-16 ביקשה להפוך לסוג של תיאוקרטיה חדשה וגייסה לצורך כך את השרידים של העיר המופלאה הרומאית, בניסיון לבנות סוג של רומא חדשה שתהיה (שוב) מרכז עולם.

משמעות הפנתֵיאון

פאן משמעו אוניברסלי, ותיאו משמעו אלוהות, ומכאן שהפנתֵיאון הוא מקום מקדש לכלל האלים. זהו המקדש השלם החשוב ברומא.

הפנתֵיאון נבנה לראשונה על ידי אוגוסטוס באזור שדה מארס, ולא במקרה. שדה מארס נמצא מחוץ לחומות העיר העתיקה המקורית והרחק מהפורום. מסיבה זו הוקמו בו מקדשים לאלוהויות זרות כגון איסיס המצרית ומיתרה הפרסי. אוגוסטוס היה למעשה שליט האימפריה הראשון (יוליוס שלט זמן קצר בלבד) והוא רצה להדגיש את הפן הבינלאומי שלה, ולכן היה צריך לבנות מקדש אוניברסלי, במקום שלא יזוהה יותר מדי עם הלוקָליוּת הרומאית, ושדה מארס התאים לכך. זו הייתה לא רק פעולה סמלית, אלא פעולה מאגית.

אוגוסטוס קידם את האדריכלות והבנייה בזמנו מתוך תפישׂה רוחנית דתית, כפי שמופיע בספר של האדריכל שלו – ויטרוביוס (בפרק על בניית מקדשים – ראו בהמשך), וכפי שהאמינו המצרים ותרבויות קדומות אחרות.

תפישׂת האדריכלות המקודשת טוענת שאם רוצה אתה לקדם שלום, עליך לבנות מקדש בצורה ובדרך הנכונה ובמקום המתאים לכך מבחינה מאגית אנרגטית. וכך, מתוך הרצון לקדם את השלום הרומאי, בנה אוגוסטוס את מקדש ארה פאקיס (מזבח השלום הרומאי), ליד מקום קברו בקצה שדה מארס, ובלב שדה מארס את מקדש הפנתֵיאון, כשהמרחק בין מזבח השלום למקדש הפנתֵיאון שווה למרחק בין מקדש הפנתֵיאון למקדש יופיטר הקפיטוליני, שהיה החשוב ברומא עד לאותה תקופה.

הפנתֵיאון סימל את המעבר מלוקליות לאוניברסליות, שחייב שינוי מקום פיזי. המקדש הושלם ב-27 לספירה, אך נחרב בשריפות עירוניות ונבנה מחדש על ידי אדריאנוס, קיסר גדול נוסף שהיה אמון על מסורת האדריכלות המקודשת (הבנאי הגדול ביותר שידעה רומא), ורצה לקדם את השלום הרומאי. המבנה החדש הושלם ב-128 לספירה ומעליו מתנוססת כיפת ענק עגולה,[5] שהיא חלק מכדור מושלם, עם חור במרכזה. במבנה העגול יש גומחות לשבעה אלים (מעין ייצוג של השמיים ושבעת כוכבי הלכת שנראים על פני האדמה).

בתקופה הנוצרית המקום הפך להיות לכנסייה, ולכן נשמר.

אדריכלות מקדשי רומא

מקדשים רומאיים בנויים לפי עקרונות האדריכלות היוונית והאטרוסקית. הרומאים הצטיינו בסדר ובלימוד. תכונות אלה באו לידי ביטוי בכך שלא הייתה להם בעיה עם אימוץ סגנונות אדריכלות של מישהו אחר, ובלבד שהדבר יתאים לצורכיהם ולסדר שהם ניסו לייצר. מהות המקדשים הרומאיים הייתה סדר והיותם חלק מהמארג החברתי מדיני. הם ביטאו את גדוּלת האימפריה והקיסר, בעוד שמהות המקדשים היווניים הייתה האמנות והיופי שבהם, שביטאו את גדוּלת האלים והאדם.

אלא שהיו גם התאמות וחידושים. לפי האנתרופולוג קליפורד גירץ, מערכת הערכים של תרבות משפיעה על סמלי התרבות החשובים שלה. באימפריה הרומאית זה היה קשור לתחום האדריכלות ובמיוחד לבניית המקדשים. הגאונות של הרומאים התבטאה בבנייה. הם היו התרבות היחידה שבנתה שלא לצורך שימושי או דתי, אלא בכדי לבטא את הסדר החברתי או לציין אירוע. דוגמאות לכך הן קשתות הניצחון והפורומים בערים השונות.

אדריכל החצר של הקיסר אוגוסטוס, ויטרוביוס, העלה על הכתב את עקרונות בניית המקדשים בספרו "על האדריכלות". לפניכם ציטוט מפרק המתייחס לבניית מקדשים. הפרק מספר על הפרופורציות המקודשות המופיעות בגוף האדם ועל האופן שבו הן באות לידי ביטוי במקדש.

על הקשר בין גוף האדם וסימטריית מקדשים

"לגוף האדם נתן הטבע צורה שבה הפנים, מן הסנטר עד לקצה המצח ושורשי השיער, שווים לעשירית מגובהו. כך גם כף היד, מן המפרק ועד לקצה האצבע האמצעית. הראש מן הסנטר ועד שיא הקדקוד שווה לשמינית, ויחד עם הצוואר והכתף, מראש החזה ועד לשורשי השיער – שישית, ממרכז החזה ועד לשיא הקדקוד – רבע. באשר לגובה הפנים, מתחתית הסנטר עד לתחתית הנחיריים הם שווים לשליש גובה הפנים, וכך גם האף, מתחתית הנחיריים ועד לקו שבין הגבות. המצח, כלומר מאותו קו ועד שורשי השיער, שווה גם כן לשליש. אורך כף הרגל שווה לשישית גובה הגוף. האמה – רבע, רוחב החזה גם כן רבע. ליתר האיברים יש מידות פרופורציוניות דומות, והשימוש שנעשה בהן בידי הציירים והפסלים המפורסמים של ימים עברו הביאם לידי הצטיינות רבה ומופלגת.

באופן דומה, חייב להתקיים איזון באיבריו של מקדש ביחסים שבין חלקיו לבין השלם בכללותו. וכך בגוף האדם הטבור, מטבעו, הוא מרכז הגוף. שכן אם מניחים אדם פרקדן על גבו, ידיו ורגליו פשוטות וטבורו משמש מרכז למחוגה, הרי אצבעות ובהונות שתי ידיו ורגליו ישיקו למעגל שישורטט. וכך כמו שגוף האדם יוצר מעגל, כך ניתן גם למצוא בו ריבוע. שכן אם נמדוד את המרחק מכפות הרגליים אל קצה הראש, ונעתיק את המידה אל הזרועות הפשוטות, נמצא כי הרוחב שווה לגובה, בדומה למשטחים שהם ריבועים מושלמים.

לפיכך, מאחר שהטבע עיצב את גוף האדם באופן שאיבריו מתאימים בפרופורציה למסגרת הכללית, נראה כי לקדמונים היו סיבות טובות להחזיק בכלל כי בבניינים מושלמים, על האיברים השונים להימצא ביחסים סימטריים מדויקים ביחס למבנה הכללי. לכן, בשעה שהעבירו לידינו את הנתונים לסידורם הנכון של מבנים לסוגיהם, הקפידו על כך במיוחד ביחס למקדשי האלים. בניינים שבהם בדרך כלל הישגים וטעויות נותרים בעינם לדורות."

)ויטרוביוס, "על האדריכלות", פרק שלישי, חלק א').

מבחינת תכנון הבניינים: הרומאים הדגישו את חזית המקדשים, שהייתה צריכה להיות סימטרית, ואת המרחב הציבורי הקשור אליהם. בחדר המרכזי של המקדש היה פסל האל ומאחוריו מקום לאכסון. לעתים תכופות, המקדשים כוונו אל זריחת השמש.

העיר הרומאית התייחסה לכיווני השמיים. האוריינטציה של הרחובות והבניינים הראשיים הייתה, במידת האפשר, לפי כיווני הרוחות, וזאת בהתאם לתכנון העירוני שנשען על מסורת תכנון ערים יוונית שנקראה "תכנון היפודמי". עיר רומאית נבנתה בצורת ריבוע המרושת ברחובות מצטלבים בכיווני צפון דרום ומזרח מערב. הרחוב המרכזי צפון–דרום נקרא ה"קארדו", והרחוב המרכזי מזרח–מערב נקרא "דקומנס".

בכל עיר היה מתחם מקודש אחד או שניים, במקום המרכזי ביותר, ובו מקדשים לאלים השונים, הן לאלים זכרים והן לאלות נקבות. מקדשים לאלים נבנו על הציר צפון–דרום, ומקדשים לאלות – על הציר מזרח–מערב. הציר צפון–דרום סימל את הנצח, הר האלים שבירכתי צפון. הציר מזרח–מערב סימל את העיקרון הנשי של לידה והתחדשות, מעשה הבריאה שמתחדש כל יום על ידי זריחת השמש.

מקדשים לאלוהויות הנשיות נבנו בצורת עיגול, ואילו מקדשים לאלוהויות הגבריות – בצורת מצולעים בעלי זוויות ישרות. במקרים רבים, המצולע שנבחר היה מתומן. אחת הדוגמאות למקדש עגול קלאסי הוא הפנתיאון ברומא. דוגמא למקדש מתומן הוא בעלבכ בלבנון. עם הקמת הקיסרות נבנו מקדשים לשליטים והם הפכו להיות האלים.

במאה ה-3 לספירה מתפשטת ברומא דת פולחן השמש. חלק מהקיסרים, כמו אורליאן ב-271 לספירה ואף דיוקלטיאנוס, תופשים עצמם כהתגלמות של אל השמש הלא מנוצח – סול אינוויקטוס. כתוצאה מכך מתחזקת הנטייה לבנות מבני ציבור ומקדשים באוריינטציה של מזרח מערב.

אגודות של בנאים חופשיים

אדריכלות ברומא נחשבה למלכת האומנויות, חלק מתוכנית הלימודים של אדריכל הייתה פילוסופיה, תיאולוגיה והתנהגות, וזאת מפני התפישׂה שהאדריכלות צריכה לבטא ביצירה שלה את תפישׂת האדם השלם ולבוא ממקום מוסרי (כך לפחות לפי ויטרוביוס).

בכדי ליצור סטנדרט אחיד ובעל רמה בכל רחבי האימפריה, הוקמו בתי ספר לאדריכלות ונכתבו תקנים של בנייה. האדריכלים המפקחים על מפעלי הבנייה הקיסריים היו כפופים לקיסר ישירות, ולא נתונים למרותם של השליטים המקומיים. במילים אחרות, האדריכל הרומאי שבנה את התיאטרון בקיסריה (לדוגמא), לא היה כפוף להחלטותיו של נציב ארץ ישראל, אלא הוא היה הסמכות העליונה בענייני פרויקט זה.

לפני התקופה הרומאית, הבנייה העיקרית באבן הייתה של מקדשים וארמונות, שלעתים היו קשורים זה בזה. כך, בתרבויות כמו מצרים או פרס שהאמינו במאגיה, ואף בישראל, התפתחה תפישׂה מיסטית דתית של אדריכלות מקדשים כמבטאת את הגוף האנושי ואת מבנה העולמות הרוחניים, ובמסגרת זו הייתה משמעות לבחירת חומרים, צבעים, כיוונים, פרופורציות, עיטורים ומערך המקדש. במילים אחרות, היה מעין פנג שוואי מערבי קדום, במסגרתו מקדשים נבנו בכדי ליצור אנרגיה, אטמוספירה, שתפעל באופן מאגי בעולם. וכך, אם שליט רצה יותר שפע או שלום בארץ, הוא היה בונה מקדש בכדי לזמן את האנרגיה הזו.

הבונים של הפירמידות והמקדשים במצרים היו מאגים גדולים ומדענים מתקדמים, שביטאו בבנייניהם את מידות כדור הארץ, מבנה היקום והאדם, ויצרו סביבה שתומכת בהתפתחות האנושית. בונה בית המקדש בירושלים, חירם אבו אביף, היה איש מלא חוכמה בינה ודעת – והוא אפילו לא היה יהודי. הידע של העולמות הרוחניים (מבנה הספירות) הוכנס לתוך המידות של המקדש, צורתו, החומרים שממנו היה בנוי ועיצובו. האנשים שעסקו במלאכה נחשפו אליו והוא המשיך להתקיים כסוד בקרב אגודות הבנאים.

לפי ספרים של אגודת הבונים החופשיים,[6] יֶדע האדריכלות המקודשת עבר ממצרים ומן היהדות לבתי הספר של האדריכלות הרומאית, שם נלמדו התפישׂות המאגיות והמיסטיות של הבנייה. בית הספר הראשי היה באגם קומו. מהרומאים עברה המסורת אל גילדות הבנאים של ימי הביניים.

הסודות שמאחורי קברי אוגוסטוס ואדריאנוס

אוגוסטוס היה הבנאי הגדול של רומא. הוא בנה 82 מקדשים, מרחצאות, דרכים, תיאטראות, שווקים ומבני ציבור. הוא היה אדם פיקח, שהשתלט על רומא בגיל 18 ושלט כמעט 60 שנה. אוגוסטוס הציג את עצמו כמציל הרפובליקה ויצר לעצמו תפקיד הנקרא "פרינקיפט", שהפך אותו לשליט כל יכול – לקיסר. כך נוצרה למעשה שיטת שלטון חדשה, שלאור הצלחתה החליפה את משטר הרפובליקה. הוא זכה בתואר "אבי המולדת".

בסוף חייו הוא בנה לעצמו מבנה עגול ענק כמקום קברו בצפון העיר סמוך לנהר הטיבר. חלק מהשינוי השלטוני היה התפתחות האמונה באפותֵאוסיס (Apotheosis), הפיכת הקיסר לאל אחר מותו (כמו אצל הפרעונים). המבנה המעוגל נועד לעזור מבחינה מאגית בתהליך זה, הצורה של עיגול מעצימה ומרכזת אנרגיות. הגודל המסיבי מאפשר לעגן את האנרגיות ולהכיל אותן.

מהצד השני של הנהר, במקום בו שוכן כיום קסטלו סנט אנג'לו, בנה הבנאי הגדול השני של רומא, אדריאנוס, קבר עגול דומה עבור עצמו. אדריאנוס נחשב לאחד מחמשת השליטים הנאורים באימפריה הרומאית.[7] הוא זה שהפסיק את המלחמה עם הפרתים וביסס את השלום הרומאי, מפנה את הדרך לשליטים הפילוסופיים שיבואו אחריו – אנטוניוס החסיד ומרקוס אורליוס. מעניין לציין, שקוטר המאוזוליאום של אוגוסטוס ובסיסו המרובע של המאוזוליאום של אדריאנוס הם כמעט זהים.

הקשר בין המונומנטים השונים מרמז שייתכן והייתה מעין תוכנית-על של רומא שאותה הגשימו הקיסרים השונים, כשכל אחד מהם בונה חלק אחד מהשלם. ההיסטוריה הרומאית כפי שהיא מופיעה בספרי הסיבילות, ספרי הנבואה הקדושים שנשמרו במקדש יופיטר (ולאחר מכן אפולו) ושימשו כמקור התייעצות והדרכה לשליטים השונים. נתפשה כבעלת התחלה וסוף, תפקיד וייעוד, אולי הייתה תוכנית אב כלשהי של העיר בספרים? או שמא זה השתמע מהשתלשלות הנבואות שבהם?

במרחק שעה נסיעה מרומא ישנם כמה אתרים חשובים לנושאי הדת והרוחניות בתרבויות העבר. אלה אזורים יפים בטבע, המהווים אתנחתא נעימה מהאינטנסיביות של העיר. אלבא לונגה ונמי נמצאים בין הרים נפלאים דרומה מרומא, מרחק שעה נסיעה. אפשר לבקר בהם במסגרת טיול יום מרומא, או בדרך לנאפולי. באותו היום אפשר לבקר גם בטיבולי ולחזור לרומא לעת ערב.

אלבה לונגה (Alba Longa) ונמי (Nemi)

כ-30 קילומטר דרום מזרחה מרומא ישנם שני אגמים געשיים נפלאים (בסגנון ברכת רם בגולן, אבל הרבה יותר גדולים), החשובים למסלול תרבויות העבר באיטליה. הראשון והגדול שביניהם הוא אגם אלבנו, לידו שכנה כנראה העיר האגדית אלבה לונגה, עיר כוהנים שאותה ייסד איניאס נסיך טרויה בעצת הסיבילה ושממנה באו רומוס ורומולוס. העיר הייתה המרכז הדתי והפוליטי של לאטיום העתיקה (אזור רומא), אך במאה ה-7 היא נחרבה ל ידי הרומאים (חוץ מהמרכזים הדתיים והמקדשים) ותושביה עברו לרומא והפכו להיות רומאים. כמה מהמשפחות המיוחסות ברומא, כגון המשפחה היוליאנית, התייחסו לעיר זו. כיום היא נמצאת כנראה מתחת ליישוב "קסטל גנדולפו" לחופי האגם, בו נמצא גם ארמון של האפיפיור.

במרחק שני קילומטרים מאגם אלבנו נמצא אגם נמי ולידו העיירה נמי. בעבר הייתה שם חורשה מקודשת לדיאנה. זהו אחד האתרים המרתקים באיטליה, המתואר בפרוטרוט בספרו הנפלא של ג'יימס פרייזר "ענף הזהב" (The Golden Bough), ספר יסוד במדעי הדתות.

באגם נמצאו סירות של הקיסרים קליגולה וטיבריוס ששימשו לטקסי איניציאציה של כת איסיס. הלוע היה ועודנו אזור מקודש לדיאנה נמורנסיס, דיאנה של הנומות. השם נומה (Numa) משמעו כוח לא נראה, ישות אנרגטית הקיימת בכל דבר. המקדש של דיאנה היה על שפת המים מתחת לצוקים שמעליהם יושבת העיירה.

ענף הזהב

בספר "ענף הזהב" מסופר על חורשה ומקדש של דיאנה לא רחוק מרומא (ליד אגם נמי). במקום זה נמצא עץ עם ענף זהב מיוחד ואדם מסתורי שנקרא מלך היער ששומר עליו. בכל רגע יכולים לצוץ אנשים שינסו להרוג את מלך היער ולקטוף את הענף. המלך צריך כל הזמן לשמור על הענף ותוך כדי כך גם על חייו ולהילחם במי שבא לאתגר אותו. מרגע שמישהו מצליח לקטוף את הענף ולהרוג את המלך, הוא נהיה בעצמו המלך והריטואל חוזר על עצמו.

ג'יימס פרייזר (James Frazer) שואל: איך זה שטקס אכזרי כזה מצא דרכו ללב העולם הקלאסי? וכיצד הוא מתקיים באתר עלייה לרגל רומאי?

הוא מגיע למסקנה שזה שריד מהעבר שבו הייתה אמונה במאגיה. לפי המאגיה הקדומה רוח של דבר יכולה לחיות מחוצה לו. הרוח של עץ השבט חיה במלך היער – ולעומת זאת, הרוח של המלך חיה בענפי האלון הזהובים צהובים. פרייזר זיהה את הענפים כדבקון, שהוא צמח מטפס הנשרג על אלונים ירוקי עד, והופך צהוב לאחר שקוטפים אותו. באגדות הנורדיות העתיקות, הדבר היחיד שיכול להרוג את המלך זה חץ שעשוי מענפי דבקון. פרייזר מסביר שהטוען לכתר, הרוצה להנהיג את האומה, חייב להוכיח את עצמו בכך שיצליח לקטוף את ענף הדבקון שעליו שומר המלך, מכיוון שבענף זה נמצאת נפשו של המלך והוא חייב להפנות אותה נגד גופו בכדי להתגבר עליו. דרך סיפור "ענף הזהב" לוקח אותנו פרייזר למסע של גילוי חובק תרבויות.

המסקנה שלו היא שהמאגיה היא הצורה הקדומה של הדת.

טיבולי (Tivoli) – הסיבילה של הטיבר

כ-30 קילומטר מזרחה מרומא, בשיפולי הגבעות, נמצאת אחת הפנינות של איטליה, עיירה בשם טיבולי, אליה ברחו עשירי רומא מן החום והמחנק של העיר בימי הקיץ. נמצאו בה שתי וילות ענקיות של קיסרים – ובראש ובראשונה הווילה של אדריאנוס, שבנה גן ענק ובו העתקים של בניינים מפורסמים מרחבי העולם הקלאסי. טיבולי נוסדה לפי האגדה על ידי קאטילוס (Catillus) היווני. הוא היה בנו של מלך ארגוס, אמפיאראוס (Amphiaraus) (שנודע בתור נביא וחכם), וקרא לעיר שהוא הקים על שם בנו, טיבורטוס (Tiburtus).

אלא שיש לטיבולי גם סיפור נוסף. היא הייתה מושבה של אלבה לונגה ובה ישבה הסיבילה (נביאה) של העמים הלטיניים (בעוד שהמרכז הנבואי של האטרוסקים שכן בטרקוויניה שבטוסקנה). הרומאים אימצו את הנביאה של הלטינים מכיוון שהם היו צריכים סיבילה משלהם, והם קראו לה "הסיבילה (נביאה) של הטיבר". במקורות מאוחרים (בתקופת האימפריה) היא מופיעה כיועצת לסנאט הרומאי ובמיוחד לאוגוסטוס, שנפגש איתה כדי לקבל את עצתה האם להסכים להיות נערץ כאל או לא. ובעקבות המפגש הוא ערך רפורמה כללית בספרי הסיבילות ובמסורת.

גני טיבולי הוקמו מחדש במאה ה-19 ונודעו ביופיים בעולם כולו. ניתן לבקר בהם ולראות מעל המפלים שני מקדשים קטנים. העגול הוא העתק מקדש וֶסטה, ואילו המרובע הוא העתק של מקום מושב הסיבילה של הטיבר.