וֶנֶציה (Venezia)
מאזור מילאנו, ברגמו ומערב עמק הפו, מקום רשת דרכי עולי הרגל המובילים מצפון אירופה לרומא ואזורי ההרים הקדושים, נפנה מזרחה אל וֶנֶציה, כשבדרך אנחנו עוברים (ואפשר לעצור) על פני וֶרונה היפה.
השליח מרקוס היה אחד מארבעה כותבי הבשורה הנוצרית. לפי המסורת הקתולית הוא התלווה אל פטרוס במסעותיו בעולם, ולאחר שזה הגיע לרומא, הוא נסע לאלכסנדריה וכתב את מה ששמע מפיו כבשורה על פי מרקוס, שנחשבת מבחינה כרונולוגית לראשונה מבין ארבע הבשורות. אם כך הדבר, הרי שאך טבעי הוא ששרידי גופתו יגיעו לאיטליה. זה היה הצידוק של סוחרי וֶנֶציה שהגיעו לאלכסנדריה במאה ה-9 לספירה, גנבו את השרידים הקדושים, והביאו אותם ברוב פאר והדר לוונציה, שהייתה כוח מסחרי ופוליטי עולה באותה תקופה.
כשהגיעו השרידים (עצמות) לוונציה נבנתה עבורם קתדרלה מפוארת שנקראה בזיליקת סן מרקו. הקתדרלה שופצה במאה ה-11, ומה שמייחד אותה זה סגנון הבנייה הביזנטי, פסיפסי זהב מרהיבים, אפקט קולי (הד) מיוחד, ואוצרות אמנות ופיסול שנשדדו מקונסטנטינופול וממקומות נוספים ברחבי העולם (עבודות האמנות בתוכה נוצרו על פני מאות שנים). מול הקתדרלה נמצאת כיכר סן מרקו שהיא הלב של העיר, ולידה ארמון הדוג'ה (השליט).

וֶנֶציה שוכנת בקצה הים האדריאטי, ובתור שכזו מבטה הופנה תמיד כלפי מזרח. בנוסף לכך, כבר מימי היווסדה של ההתיישבות במאות ה-5–6 לספירה (הרפובליקה נוסדה בסוף המאה ה-7), העיר הייתה סמוכה ומושפעת מנחלות הביזנטיים ברוונה הסמוכה, שהתקיימו עד למאה ה-8. החל מהמאה ה-9 עלתה בהדרגה קרנה של וֶנֶציה (בעזרת הקדוש המגֵן החדש של העיר – מרקוס), והיא השתלטה במאות הבאות על שטחים באזורי הים האדריאטי והים התיכון, מחליפה לימים את ביזנטיון ככוח הימי החשוב במזרח הים התיכון.
וֶנֶציה הייתה מעורבת במסעי הצלב, עזרה לצלבנים בכיבוש ערי החוף של הארץ, וזכתה עקב כך לזכויות סחר ולהטבות שהגדילו את עושרה וכוחה. ב-1204 יוצא מסע הצלב הרביעי לשחרור ירושלים מהמוסלמים בהנהגתה של וֶנֶציה, אלא שבאמצע הדרך הצבא פונה לקונסטנטינופול במקום לירושלים (הוונציאנים היו בסכסוך עם הביזנטיים) ומצליח לכבוש את העיר המופלאה וליצור שם ממלכה קתולית וֶנֶציאנית. הכיבוש מתלווה בשוד אוצרות ועתיקות גדול. כתוצאה ממנו, הוונציאנים משתלטים על הסחר של קונסטנטינופול והמזרח. אלא שהביזנטיים משיבים מלחמה שערה ומצליחים לכבוש מחדש את העיר ב-1265 בעזרתה של גנואה, יריבתה של וֶנֶציה על ההגמוניה בים התיכון ובאיטליה.
הנפילה של קונסטנטינופול לא הרפתה את ידם של הוונציאנים. המאה ה-14 עומדת בסימן השתלטות וונציאנית על חופי הים האדריאטי וחלקים מיוון, אלא שבאופק מורגש כבר כוחם העולה של העותומאנים.
במאות ה-15–16 עומדת וֶנֶציה בראש המאבק בעותומאנים ומצליחה לעצור את ההתקדמות הימית שלהם בקרב לפאנטו המפורסם – אך זה קורה רק בעזרת התערבותה של מריה הבתולה. בתקופה זו מתפשטת וֶנֶציה לתוך חצי האי האיטלקי ויוצרת את מה שנקרא וֶנֶציה היבשתית (אולי כפיצוי על אובדן חלק מנחלותיה בים האדריאטי וביוון לידי העותומאנים); אלא שהיא מסתבכת בסדרה של מלחמות מול ברית של כוחות שחזקים ממנה, שמסתיימת בתבוסה. מתקופה זו והלאה מתחילה קרנה של העיר לרדת. מה שתורם לכך הוא גילוי דרכי הספנות החדשות מסביב לכף התקווה הטובה ואובדן המונופול על הסחר עם המזרח.
יש הרבה מה לראות בוונציה, אולם בראש ובראשונה – את קתדרלת סן מרקו. למותר לציין שוונציה היא עיר שרחובותיה הם תעלות מים, שאין כמותה בשום מקום אחר בעולם.


רוונה (Ravenna)
בירת מחוז רוונה במרחב אמיליה רומניה (Emiglia Romania). חשיבות העיר מצויה ראשית בהיותה בירת "האימפריה הרומית המערבית" כמעט בכל שנות המאה החמישית לספירה. בשנת 476, עם נפילת האימפריה הרומית, שימשה העיר כבירת הממלכה האוסטרו – גותית (Ostrogothic), עד להפיכתה לחלק מהאימפריה הביזנטית בשנת 540. הממלכה האוסטרו גותית נבנתה על בסיס קבוצות ולאומים אשר היוו את הענף המזרחי של הגותים, אנשי אירופה ובריטניה. מנהיגי הממלכה נטו להמשיך ולשמור על החוקים ועל הנוהגים החברתיים אותם קידמו הקיסרים הרומיים. קיסרי האימפריה הביזנטית, מנגד, ביקשו להחליש את עקרונות התרבות הרומית "המערבית" ולקדם תרבות, אמנות ואדריכלות המבוססים על התרבויות והארצות ממזרח לרומא.
בכך מצויה חשיבותה ההיסטורית של רוונה: מרחב עירוני על אדמה איטלקית אשר מהווה מצע לעיצוב דרכים חדשות של מחשבה בדת ובפוליטיקה, בתרבות ובאמנות. המורכבות הדתית של העיר, אשר כפי שנראה במהלך הסיור משתקפת גם בסגנון ובתכנים של האמנות הויזואלית, שורשיה מצויים בפעילות ובשלטון המלך האוסטרוגותי תיאודוריק, המכונה "הגדול" (Theodoric the Great, 454 – 526). המלך נשלח על ידי קיסר המזרח זנו (Zeno) לכבוש את החוף המזרחי של איטליה; רוונה נכבשה בשנת 493. תיאודוריק וממשיכי דרכו היו נוצרים אריאנים, אשר אמנם ביקשו לקדם חיים של שלום עם הנוצרים האורתודוכסים, אך עם זאת ללא קיום חיי קהילה משותפים. הזרם האריאני בנצרות הוקם על בסיס חייו ואמונתו של אריוס הקדוש (Arius, 250 – 336 A. D.), אשר הטיף באלכסנדריה. האריאנים מאמינים כי ישו נולד (או "נוצר") בשלב כלשהו של קיום העולם, ולכן הוא לא היה קיים תמיד. הגות זו היותה אתגר למחשבה הנוצרית (במערב ובמזרח) אשר האמינה כי השילוש הקדוש משקף מהות אחת של האל וכי ישו איננו נפרד מ"האל האב" (God the Father).
תיאודוריק מת בשנת 526 לספירה. הפלישות הנרחבות לאיטליה מן המזרח החלו בשנות השלושים, כאשר כיבוש איטליה הושלם בשנת 554.
רומא הופכת להיות נוצרית במאה הרביעית לספירה. שינוי זה כרוך במעבר מקום מושב הקיסר והבירה מרומא לביזנטיון, שנקראת מאז קונסטנטינופול (כיום איסטנבול). במאה ה-5 נופל החלק המערבי של האימפריה לידי הברברים, ואילו החלק המזרחי מחזיק מעמד. האימפריה נקראת מזמן זה והלאה האימפריה הביזנטית. במאה ה-6 מתחזקת אימפריה זו ומשתלטת מחדש על איטליה. מרכז הכובד של השלטון הביזנטי הוא בעיר רוונה בצפון איטליה ולא ברומא. רוונה הופכת להיות בירת איטליה בתחילת המאה ה-5 (היא הייתה מוגנת על ידי ביצות, בעוד שרומא הייתה חשופה לפלישות הברברים). במאה ה-6 מוקמת רוונה מחדש כמרכזו ובירתו של החלק המערבי של האימפריה הביזנטית המתפשטת. במסגרת זו נבנות בה כנסיות שמהוות השראה להתחדשות מסורת האדריכלות האירופאית בימי הביניים, והחשובה שביניהן היא קתדרלה מתומנת בשם סן ויטאלה (San Vitale).

בזיליקת סאן ויטאלה
הכנסייה המפוארת נבנתה במאה ה-6 לספירה, על ידי הקיסר יוסטיניאנוס. היא נמצאת ליד שער הכניסה של העיר העתיקה. מבחוץ אי אפשר להבחין ביופייה, אך כשנכנסים פנימה מתגלה ייחודה. זוהי הכנסייה השמורה ביותר מהתקופה הביזנטית ואחת החשובות והעתיקות באיטליה – מבנה מתומן גדול ומרשים שבצדדיו אפסיסים ואמבולטוריום ובהם פסיפסים מרהיבים. הפסיפסים של רוונה נחשבים ליפים מסוגם בעולם, פסגת היצירה הביזנטית. המיוחד בהם הוא העידון והצבעים המרשימים – ירוק, כחול, צהוב וצבעים נוספים שהם נדירים בפסיפסים. באפסיס הראשי פסיפס של הקיסר יוסטיניאנוס ואשתו תיאודורה. פסיפס זה הביא את קרל הגדול, במאה ה-8, לחשוב שהם אלה שהקימו את הבניין, ולכן הוא בנה את כנסייתו הראשית באאכן במתכונת סאן ויטאלה. אלא שמי שבנה בפועל את הכנסייה היה הבישוף של רוונה באותה תקופה – מקסימיאנוס. כך או כך, כנסיית רוונה וזו שבאאכן היוו את ההשראה להתפתחות הסגנון הרומנסקי, החל מהמאה ה-10.
במרכז האולם המתומן קבר הקדוש סאן ויטאלה, מודגש על ידי משחקי אור וצל. צורת המתומן שימשה מבני זיכרון והנצחה מכיוון שהיא מזכירה את התחייה של ישוע ביום השמיני של השבוע הקדוש. האולם בנוי משלוש קומות: חלק עליון שבו חלונות המכניסים אור, חלק אמצעי ובו מרפסות וחלק תחתון ובמרכזו הקבר. החלוקה המשולשת מסמלת את התפישׂה הביזנטית של שלושה עולמות – פיזי, רוחני, ועולם ביניים שנמצא בין שניהם – עולם של מלאכים, אנרגיות, ישויות.
בפסיפסים שעל הקירות שמסביב לאולם היררכיה של קדושה, המתגברת לקראת האפסיס המרכזי במזרח. באפסיס זה מוצג ישוע כשהוא יושב על כדור הארץ, בידו האחת מגילה המסמלת את החוק ואילו בידו השנייה הוא מחזיק זר ניצחון. האפסיס נמצא בתוך אחת משמונה צלעות המתומן. הפסיפס מראה שישוע הוא מעל העולם, מעל הטבע. המספר שמונה נתפש בנצרות כמסמל את העל-טבעי, הנצחי. החוק של ישוע נובע ממקור אלוהי. הניצחון הוא על המוות. בפסיפסים האחרים שלפני האספסיס מופיעים מוטיבים תנ"כיים: סיפור מלכיצדק, עקדת יצחק, ישעיהו, ירמיהו, משה, קין והבל ואחרים, שהם פרה-פיגורציה (סיפור מקדים) להופעתו של ישוע.

מאוזוליאום גאלה פלאסידיה (Mausoleum of Gala Placidia)
גאלה פלסידיה היתה בת היקסר הרומי תאודוסיוס הראשון (Theodosius I). חוקרים מאמינים כי הסרקופג של גאלה, כמו גם זה של בן הקיסר, הוצבו במבנה בתקופה מאוחרת יותר. מחשבה זו עולה לאור התכנית האדריכלית, אשר איננה משקפת מאוזוליאום (מבנה קבורה), בדומה למאוזוליאום של תיאודוריק הנכלל בסיור. בבסיס התכנית מצויה בזיליקה (מבנה אורך), אליה צמודה קאפלה עיקרית אחת. המתכננים שמרו על מוטיבים צורניים רומיים מובהקים: הקשתות העייורות והגמלון, וכמובן השימוש בלבנים רומיות. פנים המבנה מוגדר בקשתות רחבות וגבוהות, כאשר הלונטות [Lunets] (המשטח המחבר בין הקשת לקיר) עוטרו בפסיפסים ביזנטיים. תוכן הפסיפסים הוא במהותו אפוקליפטי (המדגיש את "חזון אחרית הימים") ואת תפקיד ישו כמורה וכשליח, זאת על רקע המכלול הקוסמי, המיוצג על ידי שמיים כחולים זרועי כוכבים זורחים. הפסיפס המפורסם ביותר מתאר את ישו כרועה הטוב. זוהי דוגמא אחת מיני רבות לעניין של אמנים נוצרים באמנות של רומא הפאגאנית.
בית הטבילה האריאני (Arian Baptistry)
נבנה על ידי תיאודוריק הגדול במפנה המאות (החמישית והשישית); המבנה בנוי על בסיס תכנית הרכזית בצורת אוקטוגון, עם ארבע נישות וכיפה. פנים המבנה מעוטר בפסיפסים המתארים את טבילת ישו (יוחנן המטביל – אשר טבל את ישו בנהר הירדן) ואת תהלוכת אבות הכנסייה. אופני הייצוג המיוחדים מהווים נקודת מוצא להבנת דמות האדם באמנות ואת תנועת האדם בטבע.
המאוזוליאום של תיאודוריק (Mausoleum of Tehodoric)
בנו מאבן איסטריה (Istria) לפי מוצא חומר הבנייה אשר הובא ממזרח הים האדריאטי (קרואטיה של היום). שיטת הבנייה מוכרת בכותרת ,אופוס קואדראטום" (Opus Quadratum): לבני אבן המונחות זו על גבי זו באופן ישיר וללא טיח. זוהי תכנית רומית מסורתית בקנה מידה קטן, החובקת בתוכה רמזים למבנים כגון הפנתיאון ברומא (מקדש "כל האלים"), עם מוטיבים עיטוריים (מינוריים לרוב) של האדריכלות הגותית המוקדמת; הקשתות העיוורות מבוססות על מסורת רומית; אלו הן קשתות מאוזנות גם מבחינת הגובה שלהן (הקשתות הגותיות צרות וגבוהות יותר). עיטורי הנישות בקומה השנייה משקפות מסורת אחרת באדריכלות, אשר לא בהכרח זוכה לכותרת ברורה או חד משמעית; כן ניתן לטעון כי בתקופות של מעבר ושל שינויים תרבותיים, כאשר ערים נחשפות לאמנים מאזורים שונים, אנו מזהים מגוון "נסיונות" באמנות ובאדריכלות, אשר הופכים את הסגנונות השונים למורכבים וליוצאי דופן.
סן אפולינר החדשה (San Apolinare Nuovo)
תיאודוריק הקים את הכנסייה בראשית המאה השישית לספירה ככנסייה אריאנית; כאשר לאתר הועברו שרידי הקדוש אפולינאר, אשר נולד באנטיוכיה, סבל מרדיפות הקיסר וספסיאן והוביל את עדר הכבשים לרוונה. סוג מעין זה של סיפור נועד להפוך לפופולרי ביותר בקרב מטיפי הנצרות, אשר ביססו את הפצת הדת הנוצרית על סיפורי המרטירים (Martyrs).
כנסיית סן אפולינר החדשה מכונה כך מכיוון שהקיסר הביזטנטי יוסטיניאן הראשון שיפץ את המבנה וויעד אותו לבטא את "נצחון" הנצרות האורתודוכסית על זו האריאנית. מבט מן החוץ חושף את התכנית הבזיליקלית (מבנה אורך של הכנסייה); רמז למסורת רומית באדריכלות נראה בגמלון החותם את גג הכנסייה, אך שילוב החלון הכפול (עם עמוד קטן במרכזו) מלמד על מסורת ביזנטית מאוחרת יותר. נקדיש את הסיור להבלטת עיטור פנים הכנסייה: עמודי שיש צבעוני, עם כותרות מורכבות, אשר רובן מזכירות את הכותרת העתיקה הקורינתית. כותרות אחרות מלמדות על תופעת "השימוש המשני", המוכרת בהיסטוריה של האדריכלות בשם "ספוליה" (Spolia). תוכן מעניין נחשף בתוך הפסיפסים: מעשי הנס של ישו הנראים בקיר הימני (בהם ישו תמיד צעיר, וללא זקן); וסצינות מתוך הפסיון ותחיית ישו בקיר השמאלי (בן ישו אדם מבוגר יותר, פניו עטויות זקן). גם פסיפס זה משקף נקודת מוצא ייחודית להבנת השפעת מסורות הלניסטיות ורומיות באמנות על האמנות הנוצרית. עוד נדון בתרומת העיטור להתפתחות אמנות הפורטרט בציור המערבי.
כנסיית סן אפולינר בקלסה (San Apolinare in Classe)
הכנסייה נבנתה במקביל לכנסייה של סן ויטאלה (אמצע המאה השישית לספירה). בדומה לכנסיות אחרות ברוונה, גם בחזית הכנסייה הנוכחית אנו מזהים כיצד הגמלון רומז למסורת רומית באדריכלות. החלון המשולש משקף, מנגד, מסורות מזרחיות אותן הרומים לא הכירו. פנים הכנסייה עשיר ביותר בעיטור מגוון: עמודי השייש היווניים בוהקים בבהירותם; קומת התאורה מכניסה אור חם באופן אחיד לחלל הספינה המרכזית ולשני אגפי הצד; את המבט מושך מייד הפסיפס המעטר את קשת הניצחון. מעל הקשת נראה ישו, דמותו בתוך מסגרת עגולה, כשדמותו מוקפת בארבעת האוונגליונים. דמות הקדוש אפולינר נראה במרכז הפסיפס, על רקע צמחיית גן העדן, כשלצדיו שנים עשר הכבשים
פרארה (Ferrara)
פרארה נבנתה כבירת דוכסות בית ד'אסטה (Este). העיר מישורית לחלוטין ושמרה על מתאר ביצורים רנסנסי שלם. בשנת 1492 הוביל בה האדריכל ביאג'ו רוסטי (Biagio Rossetti) את פרויקט ה-Addizione Erculea – הרחבת העיר המתוכננת הראשונה באירופה המודרנית על בסיס רשת רחובות ישרה ומרחבים פתוחים.
האתר החשוב הוא פאלאצו סקיפנויה, הארמון ששימש כמעון נופש של דוכסי ד'אסטה, שם נמצא "אולם החודשים" (Palazzo Schifanoia – Salone dei Mesi) ובו מחזור פרסקאות מונומנטלי שהוזמן על ידי הדוכס בורסו ד'אסטה וצויר בין השנים 1469–1470 על ידי אמני "אסכולת פרארה", בעיקר פרנצ'סקו דל קוסה (שתלונתו על שכר מתועדת במכתב ממרץ 1470) וארקולה דה רוברטי.
החלל מחולק ל-12 חודשים, כאשר כל חודש בנוי משלושה מפלסים: במפלס העליון תהלוכת ניצחון של האל האולימפי הפטרון של אותו חודש, בהתבסס על הפואמה האסטרונומית Astronomica של מרקוס מניליוס (המאה ה-1 לספירה). במפלס האמצעי גלגל המזלות, ובצדדיו 36 ה"דקאנים" (שלוש דמויות לכל מזל). כפי שהוכיח ורבורג, דמויות אלו מקורן באסטרולוגיה המצרית הקדומה שעברה גלגולים דרך טקסטים יווניים, הודיים וערביים (החיבור Introductorium Maius של אבו מעשר), ותורגמה ללטינית בימי הביניים דרך כתבי פייטרו ד'אבאנו. התוכנית האינטלקטואלית הוכתבה על ידי אסטרולוג החצר פלגרינו פרוסיאני. במפלס התחתון סצנות ריאליסטיות מחיי החצר, הכלכלה והמשפט של הדוכס בורסו ד'אסטה.
טירת אסטנסה Castello Estense היא מבצר מרובע בעל ארבעה מגדלים המוקף בחפיר מים זורמים רחב. בנייתו החלה ב-1385 על ידי האדריכל ברטולינו דה נובארה בעקבות מרד מיסים אלים של תושבי העיר, והוא הוסב במהלך המאה ה-16 למעון שרד מפואר. המבנה כולל מעליות ומסלולי ביקור מונגשים באולמות הדוכסיים ובגנים התלויים (הלוג'יה של עצי התפוז).
מבנה חשוב אחר הוא הקתדרלה של פררה Cattedrale di San Giorgio, החזית הרומנסקית-גותית נבנתה החל מ-1135 בידי הפסל ניקולו (Niccolò). בחלק העליון מופיע תבליט מפורט של "יום הדין" מהמאה ה-13. מול הקתדרלה משתרעת Piazza Trento e Trieste, ששימשה כמרכז המסחר ההיסטורי של העיר.

פרשנות ציורי חודשי – מזלות השנה
יש שבעה חודשים שנשתמרו במידה המאפשרת קריאה מפורטת והם: מרץ, אפריל ומאי בקיר המזרחי; יוני, יולי, אוגוסט וספטמבר בקיר הצפוני. להלן פרשנות של הציורים לפי הסדר, בכל חודש החלוקה היא: למעלה — האלוהות המגינה; באמצע — המזל ושלושת הדקאנים שלו; למטה — בורסו ד׳אסטה וחיי שלטונו. זיהוי חלק מהדקאנים הוא פרשנות מחקרית ולא ודאות. יש הטוענים שהדמויות בדקאנים (10 מעלות מהגלגל האסטרולוגי) נתנו השראה לחפיסת קלפי הטארות של מנטניה.
מרץ — טלה — מינרווה / אתנה
הרמה העליונה: מינרווה נוסעת במרכבה הנמשכת בידי חדי־קרן. משמאל מופיעים מלומדים — רופאים, משפטנים, משוררים ואמנים; מימין נשים העוסקות באריגה. היא מוצגת כמגינת החוכמה, המלאכות והניהול הצודק של העיר. שלוש הנשים שבקדמת קבוצת האורגות מפורשות כשלוש אלות הגורל.
הרמה האמצעית: טלה ולצדו שלושת הדקאנים: גבר כהה־עור בבגדים לבנים קרועים, חבל סביב מותניו. ורבורג זיהה בו גלגול של פרסאוס, אך הזיהוי שנוי במחלוקת. אישה בלונדינית בבגד אדום, בתנוחה מכונסת; פורשה כקשורה לקסיופאה. צעיר לבוש בהידור, המקושר במחקר לקבוצת הכוכבים העגלון.
הרמה התחתונה: בורסו עושה משפט. הכתובת IUSTICIA צדק מבהירה את המסר: מעלותיה של מינרווה משתקפות בשלטונו הצודק של השליט.
אפריל — שור — ונוס / אפרודיטה
הרמה העליונה: ונוס נישאת על פני המים במרכבה הנמשכת בידי ברבורים. מרס כורע לפניה כבול: האהבה מכניעה את המלחמה. מסביב זוגות אוהבים, שלוש הגרציות וארנבים המסמלים אהבה ופריון.
הרמה האמצעית: שור ושלושת הדקאנים: אישה באדום וילד מולה; מזוהים במחקר עם מאיה והרמס, בהקשר של הפליאדות. גבר כמעט עירום המחזיק מפתח גדול; מפורש כקשור לסיריוס. גבר כהה־עור בעל שיניים בולטות, עם נחש מכונף וחץ, ולצדו סוס וכלב. דמותו משלבת מסורות שונות; הוצע לקשרה לאלדברן ולהיאדות.
הרמה התחתונה: ציד, בורסו המעניק אות כבוד לליצן חצרו סקוקולה, ומרוצי הפאליו של פרארה.
מאי — תאומים — אפולו
הרמה העליונה: אפולו מופיע במרכבת שמש הנמשכת בידי ארבעה סוסים בצבעים שונים. הוא מחזיק כדור וקשת. סביבו מוזות, משוררים ואנשי רוח; מופיעים גם פגסוס וילדים בזוגות. המחקר מציע לקרוא את הזוגות כחיזוק לנושא התאומים, אך משמעות הילדים אינה מוסכמת לחלוטין.
הרמה האמצעית: תאומים ושלושת הדקאנים: אציל המחזיק מטה ולפניו נער כורע; הוצע קשר לקבוצת העגלון. שני גברים עירומים, אחד מנגן בכלי נשיפה והאחר כורע. הם מפורשים כאפולו והרקולס, שמות שנקשרו במסורת האסטרונומית לכוכבי התאומים. קשת לבוש בהידור, עם קשת, חצים ואשפה; דמות המקושרת לאפולו.
הרמה התחתונה: נפגעה כמעט לחלוטין בעקבות פתיחת דלת. נותרו קטעים של חיי כפר, שהיו חלק מסביבת התהלוכה של בורסו.
יוני — סרטן — מרקוריוס / הרמס
הרמה העליונה: מרקוריוס נוסע במרכבה הנמשכת בידי שני עיטים; ניכרים הלירה ומטה הקדוקאוס שלו. סביבו נגנים, סוחרים וחנויות. ברקע מופיע סיפור הריגת ארגוס בידי מרקוריוס ושחרור איו. התמונה מדגישה מסחר, מיומנות ופעילות מוזיקלית.
הרמה האמצעית: סרטן ושלושת הדקאנים: צעיר כמעט עירום, ענף עטור עלים סביב מותניו; מפורש כגלגול של סאטיר ושל אוריון. שתי נשים בלבוש מלכותי, אחת עומדת ואחת יושבת עם שרביט ועטרה. היושבת מזוהה במחקר עם איזיס. צעיר בעל כפות רגליים חריגות, נחש־דרקון מכונף מטפס עליו ורגלו נשענת על ספינה; מקושר לקנופוס ולמסורת קבוצת הכוכבים ארגו.
הרמה התחתונה: בורסו בחברת אנשי חצרו. הוצע לזהות את המקום כבלריגוארדו ואת אחת הסצנות כקבלת מעמדו כשליט פרארה; זהו זיהוי מחקרי.
יולי — אריה — יופיטר וקיבלה
הרמה העליונה: יופיטר וקיבלה יושבים יחד במרכבה הנמשכת בידי אריות. מעל יופיטר עיט; קיבלה נושאת כתר דמוי חומה. סביבם סצנת נישואים וכוהני קיבלה, וברקע סיפור אטיס. הנישואים זוהו לעיתים עם חתונת ביאנקה ד׳אסטה וגלאוטו דלה מירנדולה, אך אין ודאות בכך.
הרמה האמצעית: אריה ושלושת הדקאנים: גבר בבגד ארוך היושב על עץ, שעליו גם בעלי חיים; מקושר במחקר למיתוס ההידרה, העורב והגביע. גבר בעל חזות אריית, זר על ראשו וקשת וחץ בידיו; מפורש כקשור לרגולוס, „המלך הקטן”, הכוכב הבולט באריה. דמות האוכלת בשר; מזוהה במחקר עם קבוצת רועה הדובים — Boötes.
הרמה התחתונה: תהלוכת בורסו ואנשיו בנוף; הוצעו זיהויים של מבני דת מוכרים בסביבת פרארה.
אוגוסט — בתולה — קרס / דמטר
הרמה העליונה: קרס, אלת התבואה, מחזיקה שיבולים ונוסעת במרכבה הנמשכת בידי דרקונים מכונפים. מסביב פריקת תבואה, מסחר בדגן, חריש וזריעה. ברקע מופיע חטיפת בתה פרספונה בידי פלוטו. הנושא המרכזי הוא עולם החקלאות ומחזוריו.
הרמה האמצעית: בתולה ושלושת הדקאנים: צעירה בעלת שיער בצבע חיטה, המחזיקה שיבולים ורימון; מזוהה כפרוסרפינה. השיבולים קושרות אותה לאמה, והרימון לעולם המתים. גבר מזוקן היושב עם לוח מספרים וחרט. זיהויו השמימי מורכב; המחקר קושר אותו לחשבון ולכישורי ניהול, ומציע זיקות לארקטורוס ולרועה הדובים. אישה מבוגרת הכורעת בתפילה, בלבוש דמוי נזירה; הוצע לזהותה כגלגול של איזיס.
הרמה התחתונה: הסצנה המרכזית מפורשת כבורסו המקבל שגריר.
ספטמבר — מאזניים — וולקן / הפייסטוס
הרמה העליונה: וולקן, אל הנפחות, מופיע במרכבה הנמשכת בידי קופים. משמאל הקיקלופים עובדים בכבשן, ולצדם נשק ומגן אניאס. מימין זוג במיטה, המזוהה בדרך כלל עם ונוס ומרס שנתפסו ברשתו של וולקן. לקופים יש הסבר טקסטואלי מעניין: במחקר הם נקשרים לשיבוש שהועבר דרך בוקאצ׳ו, שבו שם תושבי למנוס, שגידלו את וולקן, הובן כמילה הלטינית ל„קופים”.
הרמה האמצעית: מאזניים ושלושת הדקאנים: נגן בכלי נשיפה המחזיק גם ציפור הפוכה; זיהויו שנוי במחלוקת. גבר המפנה את פניו וידיו כלפי מעלה, כאילו הוא מבקש לעוף; נקשר לדמות הכוכבית „הכורע”. קשת המכוון לעבר גבר עירום; מפורש כייצוג של הקנטאור וקורבנו.
הרמה התחתונה: בורסו ואנשי חצרו. הזיהוי המסורתי של קבלת שגריר ונציאני אינו ניתן לאימות.

טארות בפרארה
בסביבות 1465 נוצרה בפרארה סדרה של 50 תחריטים אנציקלופדיים המציגים את ההיררכיה של היקום (מוזות, מעלות, כוכבי לכת). סדרת התחריטים המכונה "הטארוקי של מנטניה" – מערכת בת 50 קלפים חנוכיים המציגים את סולם היקום: ממעמדות האדם, דרך המוזות והאמנויות החופשיות, ועד המעלות הקוסמיות, כוכבי הלכת והסיבה הראשונית.
במאות ה-17 וה-18 אספנים כינו אותם בטעות "Tarocchi del Mantegna", אך היסטוריונים של האמנות והקלפים (כמו מייקל דאמט וג'ורדנו ברטי) טענו כי לא מדובר בחפיסת טארוט (אין בהם סדרות של גביעים/חרבות/מטות/מטבעות, ואין בהם את הארקנה הגדולה של הטארוט), אלא במשחק חינוכי-הומניסטי או אלבום סמלים שיצר חוג מלומדים סביב קרדינל בסאריון או חצר ד'אסטה בפרארה. תחריטים אלו הופצו כמודלים בסדנאות ציירים בכל איטליה (כולל בסיינה ובסדנה של פינטוריקיו).
ויחד עם זאת, בימי המרקיז ליאונלו ד'אסטה (שלט 1441–1450) מופיע התיעוד הארכיוני הראשון לקלפי ה-Trionfi ב-1442. בניגוד לפירנצה, שהייתה רפובליקה של סוחרים ובנקאים, פרארה נשלטה בידי שושלת אצולה אחת יציבה – בית ד'אסטה. ליאונלו ד'אסטה (Leonello d'Este, 1407–1450) שלט משנת 1441, הוא היה תלמידו של גוארינו מוורונה (Guarino da Verona), מגדולי המחנכים ההומניסטים של הרנסנס.
גוארינו היה מראשי ההומניזם האיטלקי: הוא חי חמש שנים בקונסטנטינופול, שלט ביוונית עתיקה באופן מושלם, והיה מראשוני המתרגמים של כתבי אפלטון, פלוטרכוס וסטראבון ללטינית. הוא נחשב במחקר ההיסטורי לאחד המודלים המושלמים של "הנסיך הפילוסוף" ברנסנס האיטלקי המוקדם. ליאונלו שיתף פעולה עם מחנכו גוארינו לאחר שהתבגר והפך אותו ליועצו האישי. שניהם דגלו בעיקרון הקאלסי של Ludendo docere – "ללמד דרך שעשוע ומשחק". חצר פרארה חיפשה דרכים להפוך את הידע המופשט (ספרות רומית, מוסר, אסטרולוגיה, מיתולוגיה) למשחקי חברה אינטלקטואליים שבהם אנשי החצר והנשים יכלו להתחרות בשנינות.
מכל חצרות הרנסנס באיטליה, חצר פרארה הייתה המוקד הבולט והאדוק ביותר של עיסוק באסטרולוגיה מעשית ובמדע השמיים. הדוכסים החזיקו אסטרולוגי חצר במשרה מלאה (כמו פלגרינו פרוסיאני ופייטרובונו אוויגארי), שקבעו את מועדי היציאה לקרבות, החתונות ואפילו הנחת אבני פינה למבנים. החברה האריסטוקרטית בפרארה נשמה תמונת עולם שבה כוכבי הלכת, המזלות והגורל שולטים בחיי האדם. משחק קלפים המדרג את האדם מול "גלגל המזל", "הזמן", "הכוכבים" ו"הגאולה השמימית" התאים בדיוק לעולם המנטלי של האליטה בפרארה.
ספריית דוכסי ד'אסטה החזיקה את האוסף הגדול ביותר באיטליה של רומנסות אבירים צרפתיות (עלילות המלך ארתור, הגביע הקדוש, וקרל הגדול). התרבות של פרארה הייתה שקועה באתוס האבירי, שבו הגורל, מבחני המוסר, מאבק ברוע והתעלות רוחנית מילאו תפקיד מרכזי. קלפי הטארוט, שנקראו "קלפי הניצחונות", שיקפו בדיוק את המסע האבירי האלגורי הזה: האדם הצועד דרך מלכודות העולם, הזמן והמוות עד לניצחון הסופי.
חפיסות ה-Trionfi במאה ה-15 לא הודפסו בדפוס המוני, אלא היו מוצר צריכה יוקרתי ויקר ערך מאין כמותו. הן צוירו אחת-אחת ביד על קרטון עבה, צופו בעלי זהב אמיתיים (Gold leaf), ונחרטו בעבודת צורפות מוקפדת (punzonatura). עבור שליטי פרארה, הזמנת חפיסות כאלה מהאמנים המובילים הייתה סמל סטטוס מובהק של עושר ותחכום תרבותי, שניתן היה להעניק כמתנת נישואין יוקרתית (כפי שעשה ארקולה הראשון). כדי לייצר חפץ מורכב ומעודן כמו חפיסת Trionfi נדרשה תשתית אמנותית מיוחדת שלא הייתה קיימת בכל עיר.
בפרארה של המאה ה-15 התפתחה סדנת אמנים מגובשת (Officina Ferrarese) ששילבה בין אמנות המיניאטורה והאיור של כתבי יד מוארים (עיטור ספרי תפילה ותנ"כים כמו "תנ"ך בורסו ד'אסטה" המונומנטלי) לבין ציור לוחות ותחריטי נחושת. ציירי החצר – אמנים כמו יאקופו סגאלמבי, קוזימו טורה, גרארדו דה ויצ'נצה ופרנצ'סקו דל קוסה – היו מיומנים בציור דמויות מיניאטוריות עשירות בפרטים, הבעות פנים דרמטיות וסמלים אלגוריים על גבי שטחים זעירים, והם אלו שייצרו את קלפי הטארות הראשונים.

ירושלים בבולוניה (Bologna)
בולוניה היא אחת הערים העתיקות והחשובות באיטליה, מקום האוניברסיטה הראשונה באירופה וקברו של דומיניקוס הקדוש. עם עלייתה של השושלת הפרנקית לשלטון במאה ה-8 לספירה, מתחזק מעמדה של בולוניה, וזאת במיוחד לאחר נפילת המאחז של הביזנטים ברוונה הסמוכה. המאה ה-11 היא זמן ההתעצמות והתפתחות של ערי המדינה באיטליה, התפשטות האמונה והמנזרים ועיצוב החברה הפיאודלית. בולוניה הופכת בתקופה זו למרכז של השכלה, וב-1088 נפתחת בה האוניברסיטה. בסוף המאה ה-12, בולוניה היא חלק מברית ערים (הברית הלומברדית), שנאבקת בהצלחה בקיסרות הרומית הקדושה. בזמן הרנסאנס היא שומרת על מעמדה כמרכז של דת והשכלה, כלכלה ותרבות. בולוניה מאופיינת בטופוגרפיה מישורית ובלמעלה מ-38 ק"מ של מעברי עמודים מקורים (Portici, אתר מורשת עולמית של אונסק"ו), המאפשרים תנועה רציפה ומוגנת מפני מזג אוויר ללא שיפועים תלולים.
לפי פרופסור גיא סטרומזה, בין המאה ה-9 למאה ה-12 נבנו 19 כנסיות באירופה המחקות את כנסיית הקבר, בניסיון להעביר את הקדושה של ירושלים למקומות אחרים. המוטיב הבסיסי של הכנסיות הללו היה העיגול (הרוטנדה) המופיע בכנסיית הקבר ומשמש מעין מנדלה, מוקד למדיטציה והרהורים על מסתרי החיים (העיגול מופיע גם במפות ואיורים של התקופה המתארים את ארץ הקודש – ישראל וירושלים).
בתחילת הנצרות אין חשיבות לירושלים הארצית, במיוחד לאור נבואות ישוע על חורבן המקדש, והמעבר שפאול ופטרוס עושים מירושלים לרומא, אך עם הפיכת האימפריה הרומאית לנוצרית והמעבר של הבירה לקונסטנטינופול מתחיל מפעל הקמתה והאדרתה של ירושלים הארצית, שמתרכז בכנסיית התחייה – כנסיית הקבר. ברחבי העולם הנוצרי מופיעים שרידי קדושים ומתחילה גיאוגרפיה מקודשת של עליות לרגל (כולל לישראל), ושל ציון מקומות קדושים ובנייתם.
המושג של ירושלים השמיימית מתבסס על החזון של יוחנן ועל האיגרת לעבריים. יש בתוכה מקום של כבוד להר הזיתים, שם ישוע מלמד את התלמידים את התורה הנסתרת וממנו תתחיל הגאולה. מקום מרכזי נוסף הוא סלע הגולגותא עליו נצלב ישוע, שהופך להיות מרכז העולם. במאות הרביעית והחמישית ירושלים היא מקום שבו קורים ניסים. הקיסרים מתאמצים להעביר מקדושתה של ירושלים לאיטליה (בעיקר לרומא). התפישׂה של ירושלים השמיימית מתפתחת בימי הביניים והופכת לנחלת הכלל דרך שירים, סיפורים, אמנות ותנועות עממיות של חסידות. סטרומזה טוען שתהליך התפתחות מושג ירושלים השמיימית מתרחש בד בבד עם היווצרות תעתיקים של ירושלים הארצית במקומות שונים שמתקדשים במערב אירופה. אלה שני תהליכים של העברת ירושלים למרחב האירופאי.
לפי הברית החדשה, ישוע הוא המקדש החדש שמחליף את בית המקדש בירושלים. הוא גם השה לקורבן שאותו היו מקריבים בבית המקדש וכפרת העוונות של המין האנושי, שהייתה למעשה תפקידו של המקדש. בבשורה על פי יוחנן פרק ב' אומר ישוע להרוס את המקדש ושהוא יקים אותו מחדש תוך שלושה ימים. הטקסט מציין במפורש שהוא מתייחס לגוף שלו – "ואולם באומרו 'מקדש' הוא התכוון לגופו," (יוחנן ב, 21) – ולכן כנסיית הקבר, המקום שבו ישוע מת וקם לתחייה כעבור שלושה ימים, נתפשה בנצרות כתחליף למקדש ומתחילים להעתיק אותה בכל רחבי אירופה כייצוג של הקדושה. ירושלים הופכת למטאפורה, וזה מתבטא במושג של ירושלים השמיימית ויצירת ירושלים חדשה ונוספת במקומות שונים באירופה, כחלק מתהליך התקדשות היבשת.
התופעה של העברת ירושלים וישראל לאיטליה ניכרת לפי נוכחות המדרגות הקדושות ברומא, הבית של מריה מנצרת שהגיע ללורנטו, וגם דרך דמותו של פרנציסקוס, שהופך לישוע שני, המקבל את הסטיגמטה באיטליה. היא מגיעה לשיא בהרים הקדושים של פיימונטה ולומברדיה, שם יוצרים מתחמים גדולים המחקים את האתרים הקדושים בארץ, את דרך הייסורים של ישוע ומקומות בישראל ובירושלים.

סנט סטפאנו רוטנדו
בבולוניה ישנו מתחם, המכיל שבע כנסיות, בשם סנטו סטפאנו רוטונדו (Santo Stefano Rotondo), שהוא אחד הייצוגים היפים ביותר של ירושלים השמיימית והעתקה של ירושלים הארצית. המקום נקרא גם "ירושלים הקדושה" או "שבע הכנסיות".
לפי האגדה, מי שבנה את המקום הוא קדוש העיר פטרוניוס, כבר במאה ה-5, על מקום מקדש של איסיס, ומתוך רצון להעתיק את מבנה כנסיית הקבר בירושלים, וזאת לאחר שעלה לרגל לירושלים. בייצוג (איקונוגרפיה) של פטרוניוס, הוא עומד ומחזיק בידיו עיר שהיא ירושלים – בולוניה החדשה. ואכן הלב של המתחם הוא מבנה דמוי רוטנדה הקרוי "כנסיית הקבר" והוא העתק של כנסיית הקבר לפני השיפוצים של הצלבנים במאה ה-12. כנסייה זו נבנתה במאה ה-5 אך שופצה על ידי הבנדיקטינים במאה ה-11 שהוסיפו לה סמליות משלהם, הקדוש פטרוניוס היה קבור בתוכה עד שנת 2000 (אז הועבר לבזיליקת סנט פטרוניו). רק פעם בשנה מותר להיכנס פנימה לתוך הקבר הקדוש, בשבוע שלאחר הפסחא, ורק בנוכחות אבירים ממסדר הקבר הקדוש בירושלים (Order of the Holy Sepulchre).
על מבנה הקבר בתוך אולם הרוטנדה מגולפים חיות המייצגות את החיות של חזון יוחנן, בנפרד מהמבנה הזה נמצא עמוד שנקרא עמוד ההלקאה שאליו נקשר ישוע בזמן שהולקה על ידי החיילים הרומאים. זהו עמוד שיש כהה־שחור שלפי אתר הבזיליקה הוא מהתקופה הרומית. אין לבלבל אותו עם עמוד אחר הנמצא בקריפטה שמתחת לכנסיית הצלוב, שלפי מסורת מקומית מציין את גובהו של ישו. לפי סטרומזה המתחם גם מתייחס לכנסיית סנטה מריה רוטנדה ברומא, שהיא בניין הפנתֵיאון לאחר שהפך להיות כנסייה (אין זה מפתיע, מכיוון שכנסיית הקבר בירושלים נבנתה לפי מודל הפנתֵיאון).
מצפון לרוטנדה נמצאת חצר עם אכסדרת עמודים הנקראת חצר פילטוס. החצר מנציחה את הליתוסטרוטוס (Lithostrotos) מקום משפטו של ישו לפני פילטוס. במרכז החצר אגן אבן גדול שמכונה אגן פילטוס שם רחץ הנציב את ידיו לאחר משפטו של ישוע, זוהי יצירה לומברדית משנים 737–744, ולא חפץ שהגיע ממשפט ישו. באכסדרה הדרומית של החצר נמצא גם תרנגול אבן, המזכיר את התכחשות פטרוס. מצפון לחצר זו נמצאת כנסיית השילוש הקדוש והיא קשורה למתכונת הבזיליקה של קונסטנטינוס במתחם הקבר בירושלים. הזיהוי של כנסיית השילוש עם הבזיליקה הקדומה מוצג כהשערה היסטורית, ולא כשחזור ודאי. ומצפון לכנסיית השילוש הקדוש נמצאת קפלת הבנדה הקדושה מהמאה ה16, שם נשמרת הבנדה – רצועת בד ששימשה את מרים לקשירת שערה ואיתה היא נגבה את דמעותיה וזעתה בזמן הפסיון.
ממערב – ימין לרוטנדה נמצאת כנסיית הצלוב שהיא הגדולה במתחם ופונה לרחוב, בצד שמאל שלה יש פסל של הפייטה של ישוע. לפי גובאני פלוסי הפסל עשוי ממעין גבס שנוצר מקלפי טארות שהוחרמו על ידי השלטונות במסגרת הרדיפה הגדולה של התחייה הפגאנית של הרנסנס. ממזרח לרוטנדה נמצאת כנסיית ויטאלה ואגריקולה שני קדושים מרטירים מקומיים מתחילת המאה ה4 לפנה"ס שקבורים בסרקופגים מרשימים במקום, הכנסייה היא מהתקופה הלומברדית מאה 8 לספירה והיוותה מוקד עלייה לרגל.
מחוץ למתחם הככר, כמה מאות מטרים מצפון, נמצאת כנסיית סן ג׳ובאני אין מונטה San Giovanni in Monte שמסמלת במודל ירושלים השמיימית של בולוניה את מקום הר הזיתים והעלייה לשמיים, לא רחוק משם הייתה פעם כנסיית טקלה הקדושה (St. Thecla) שזוהתה עם עמק יהושפט. הזיהויים של הר הזיתים ועמק יהושפט מתועדים בתיאורי המסורת המקומית ובמחקר שמות המקומות בבולוניה.

אוניברסיטת בולוניה והעברית
אוניברסיטת בולוניה (Alma Mater Studiorum), שנוסדה ב-1088, מוכרת במחקר ההיסטורי כאוניברסיטה הוותיקה ביותר בעולם המערבי שפעלה ברציפות. במסגרת התנועה ההומניסטית ללימוד "שלוש הלשונות" (לטינית, יוונית ועברית), נוסדה באוניברסיטת בולוניה קתדרה רשמית לשפה העברית. מלומדים נוצרים שלמדו עברית באוניברסיטה עשו זאת לא רק לצורך קריאת התנ"ך במקורו, אלא מתוך שאיפה לחקור את ספרי הקבלה היהודיים, מתוך אמונה (שנולדה אצל פיקו דלה מירנדולה בפירנצה השכנה) כי הקבלה מכילה סודות המוכיחים את אמיתות הנצרות.
ההומניסט הגרמני הנודע יוהנס רויכלין (Johannes Reuchlin), שנחשב לאבי הקבלה הנוצרית בצפון אירופה (מחבר הספרים הקבליים De Verbo Mirifico ו-De Arte Cabbalistica), הגיע לאיטליה ושהה בבולוניה. בין השנים 1498–1500 הוא שכר את ר' עובדיה ספורנו כמורו הפרטי לעברית ולטקסטים פילוסופיים וקבליים. רויכלין העיד במכתביו כי ספורנו פתח בפניו את הגישה לעומק הלשון העברית והמחשבה היהודית.
ר' עובדיה ספורנו (1475–1550): מגדולי פרשני המקרא וההוגים היהודים ברנסנס. ספורנו למד רפואה והוסמך כדוקטור לרפואה באוניברסיטת בולוניה. במקביל לפעילותו כרופא וכראש ישיבה בבולוניה, הוא לימד עברית ופילוסופיה הומניסטים נוצרים בעיר.




