תחילת מצרים העתיקה

הקדמה לתרבות מצרים העתיקה

לפני כ-5,000 שנה ואולי קצת יותר התחילה ההיסטוריה כפי שאנחנו מכירים אותה כיום.[1] זה היה קשור ליצירת ממלכות ראשונות שבהן ערים גדולות, מקדשים, חלוקה מעמדית ומקצועית, דת, ושלטון ריכוזי על שטחים ואוכלוסיות גדולות. לדעת ההיסטוריונים, המרכיב המכריע בהתרחשות זו היה תחילת השימוש בכתב שהומצא בו-זמנית בשוּמר – כתב היתדות, ובמצרים – ההירוגליפים (כנראה קדום יותר). האמצעי הזה היה הבסיס ליצירת צורת ארגון מורכבת ומפותחת. אלא שאין זה מסביר באופן אמיתי את מה שקרה (שכן היו תרבויות מורכבות ועצומות, כמו האינקה בפרו, שלא היה להן כתב במובן שיש לנו היום), ואם נשאל את הקדמונים עצמם, הם יגידו לנו שהופעת התרבות התרחשה כתוצאה מהתערבות האלים, כגון אוסיריס המצרי, שלימד את בני אדם צורות חיים וארגון חדשות.

זאת ועוד, התרבות האנושית כבר בתחילתה מגיעה לשיאים אדירים שלא חוזרים לאחר מכן. כבר בזמן השושלת השלישית במצרים (תחילת הממלכה העתיקה) נבנות הפירמידות, פסגת ההישגים המצריים מאז ומעולם. שליטים גדולים ואלוהיים מובילים אל “עידן הזהב”, המאופיין בשיאים של אמונה, תיאולוגיה, דבקות וליכוד .

נדמה כאילו אין רציפות היסטורית של התפתחות, אלא התרבות מופיעה בכל עוצמתה ומורכבותה מייד בתחילתה, יש מאין, ועובדה זו הפליאה את חוקרי מצרים הראשונים, כגון פלינדרס פיטרי (Flinders Petrie), הדארווין של הארכיאולוגיה ואבי החפירות במצרים, או מרגרט מארי, עוזרתו הנאמנה והאישה הראשונה שמונתה כמרצה לארכיאולוגיה בממלכה המאוחדת.[2]

התיאוריות האלטרנטיביות טוענות שגורמים חיצוניים כגון יצורים תבוניים מהחלל, או נציגי תרבויות קדומות מפותחות יותר שכיום איננו יודעים עליהן דבר, כגון אטלנטיס, הם אלה שגרמו להופעה פתאומית זו של מצרים, והם תוארו אחר כך על ידי הקדמונים כאלים. אפלטון מספר שמצרים הייתה מושבה של תרבות מתקדמת יותר שהתקיימה באטלנטיס, ואילו אחרים חושבים שאת מצרים הקים מעין גזע שליט שהגיע ממקום אחר, שכבה משכילה של כוהנים ומוארים שהתקיימה במקביל להמונים במרכזי החניכה והמקדשים העתיקים והייתה קשורה למשפחת הפּרעה. כך או כך, לפי תיאוריות אלה מצרים הרבה יותר עתיקה ממה שחושבים, וחלקים גדולים ממנה, העתיקים יותר, קבורים עדיין בחול.

וכך, הורוס הוא אל, אך הוא גם המלך הראשון של מצרים, שלימד בני אדם איך לבנות, לכתוב, לחיות בערים, את מסתרי הדת, חקלאות וארגון החברתי, וכך היו גם פְּתַח ואוסיריס, נפתיס ואיסיס. האלים הדריכו בני אדם בימי קדם והמשיכו להתגלות, כל עוד ממלכת מצרים הייתה קיימת, דרך המקדשים, הפרעה והכוהנים.

האלים ייסדו תור זהב אנושי וכך נולדה התרבות הדתית ביותר שהעולם ידע, שעסקה באופן מעמיק בעולמות הלא נראים ובחיים לאחר המוות.[3] מצרים היא המקור של המוסר, הידע וההשכלה, של כל זרמי הרוחניות, המסתורין והדתות. זו תרבות שהגיעה להישגים הטכנולוגיים המרשימים ביותר, והתקיימה באופן הרמוני ברצף של יותר מאלפיים וחמש מאות שנה.[4]

מצרים היא המקום שבו נולדו התרבות והדת האנושית, ואם אדם רוצה להבין את עצמו, שהרי אדם הוא תבנית נוף תרבותו, עליו להפנות מבטו אל מצרים. אמנם לפי הדת היהודית יצאנו ממצרים, אבל מצרים עדיין קיימת בנו ברבדים הרבה יותר עמוקים ממה שאנו מדמיינים, ולאו דווקא לרעה. התרבות והדת המצרית הביאו לעולם מושגים כגון משפט הנשמה לאחר המוות, צדק ואמת, והבנת החלקים האנרגטיים והרוחניים באדם כגון הנפש והרוח. המצרים פיתחו את המוסר וספרות החוכמה והתמודדו עם אותם דברים שעמם אנחנו כבני אדם מתמודדים כיום.

במצרים היו הרבה טוּב, אמונה, דבקות, שמחה, אמנות, מטרה משותפת של כל המין האנושי, ייעוד, תקווה, הבטחה, משמעות, מוסר ואמת. המילה “אמת” מקורה במצרים והיא קשורה לאלת האמת מאע’ת, שסמלה נוצה, המבטאת הן את האמת האוניברסלית והן את האמת האינדיבידואלית. לכל אחד מאיתנו יש אמת משלו – האחד נועד להיות סנדלר והשנייה עקרת בית, ואם כל אחד ממלא את צו הקריאה הפנימי שלו, אזי החברה מסתדרת לפי עקרון האמת האוניברסלית שמשקפת את הסדר השמימי והאלוהי. זה היה האידיאל של מצרים שיוצג על ידי הפּרעה. הוא לא היה מין רשע שמתעמר בעבדים ובמיוחד יהודים, כפי שמופיע באגדה, ולמעשה במצרים העתיקה לא היו עבדים.

הפּרעה היה הכוהן הגדול שעליו הוטל העול הכבד של קיום הקשר עם האלים, שנתפשו כעקרונות קוסמיים (נטרו) ואנרגיות אותן היה עליו לנתב, לזמֵן ולתעל לטובת בני האדם. הפּרעה היה משרת החברה (מצרים) ולא אדונה.

העולם המצרי הוא עולם קסום ומסתורי שהשפיע רבות על התרבויות שהתפתחו אחר כך, כולל התרבות שלנו. בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו יצא ממצרים. מה שאנחנו לא יודעים הוא, שבמידה רבה היהדות ממשיכה מסורות רוחניות שהתחילו במצרים. משה[5] היה כוהן מצרי גבוה, והוא הוציא ממצרים הן מכשירים מאגיים (ארון הברית) והן תפישות מוסריות גבוהות.

מצרים הייתה תרבות מאגית, בשונה מהתפישה המיסטית והרציונלית שמאפיינת את התרבות שלנו כיום. התרבות המערבית מבוססת על שתי רגליים: רגל אחת זה המוסר והמיסטיקה היהודית נוצרית ורגל שנייה זה הרציונליות והמדע היווני, אלא ששתי אלו התפתחו כמעט שלושת אלפים שנה לאחר תחילתה של מצרים ושאבו את השראתם מבתי ספר רוחניים שהתקיימו בתוכה. וכך, שרידים לתרבות המאגית המצרית נמצאים בכל התרבויות והדתות. הנצרות היא דוגמא טובה לכך[6].

צריך להבין שהמצרים חשבו אחרת מאתנו. מה שמאפיין את המחשבה המצרית זו היכולת לראות דבר והיפוכו ולקיים כמה נקודות מבט סותרות בו-זמנית. המחשבה המצרית היא הולוגרמית ולא דו-מימדית, ויש בה כוח חזק לדימויים. בכדי להבין את המצרים אנחנו צריכים להיכנס לנעליהם ולקבל את האפשרות שאל יכול להיות האבא של אִמו (לדוגמא), שכמה סיפורי בריאה שונים זה מזה יכולים להיות נכונים בו-זמנית, ושהשמש (לדוגמא), יכולה להיות קפרי בבוקר, רע בצהריים וסוקר בערב (אלים שונים). אנחנו צריכים להתייחס לגופים הרוחניים שבאדם, לקבל אפשרות של קיום במחוזות שמעבר לעולם הזה, חיים לאחר המוות, ולצאת מתוך נקודת הנחה שיש בעולם סדר, משמעות, אלים ואמת.

לפני שנתחיל להיכנס למסתורין שנקרא מצרים, הבה ונבדוק את הקשר שלה לתרבויות עלומות עתיקות שהן בגדר אגדה, המופיעות רק בהקשר ההיסטורי האלטרנטיבי, ואינן מקובלות על ידי מדע ההיסטוריה ה”רגיל”.

התחלות מסתוריות

חלק מהתיאוריות האלטרנטיביות כגון התיאוסופיה, אדגר קייסי ואחרים, טוען שמצרים הרבה יותר עתיקה ומתקדמת מאשר גלוי וידוע להיסטוריונים והארכיאולוגים. היא הוקמה על ידי אנשים שהגיעו מכוכבים אחרים, כגון סיריוס או אוריון, שבהם קיים גזע אנושי מתקדם; או לחילופין, על ידי מתיישבים מאטלנטיס, שם הייתה תרבות אבודה עם טכנולוגיה מתקדמת ויכולת רתימת האנרגיה של כדור הארץ לצורך יצירת אטמוספרה תומכת לבני אדם.

חוקרים אלטרנטיביים רציניים (גם במונחים מקובלים) כגון ישעיה לוביץ או הארי סלמאן, מצביעים על קיום מדע מתקדם וטכנולוגיה שאפשרה למצרים לייצר אנרגיה בעזרת פירמידות, לגרום לאבנים להיות קלות (טכנולוגיות ציפה), לגדל צמחים בעזרת שימוש במוזיקה ובזמן קצר, וכן להעביר מחשבות,[7] לעשות ניתוחי ראש, למדוד במדויק את מידות כדור הארץ, ועוד.

אדגר קייסי היה אחד המתַקשרים והחוזים המפורסמים ביותר בעולם. לפי התגלויותיו, הכוהן רה טה מגיע מאטלנטיס למצרים ומקים מוסדות חינוך, רפואה ודת, התורמים להתפתחות הרוחנית של האדם. הוא בונה את הספינקס ואת הפירמידות כמקום החניכה של האחווה הלבנה, ונלחם בבני בליעל (באטלנטיס היו שני סוגים של אנשים, כוחות אור וכוחות חושך – בליעל). כל זה קורה לפני 10,000 שנה לערך.

לפי המתקשרת והסופרת שירלי מקליין, אטלנטיס הייתה לפני 50,000 שנה המרכז של העולם, תרבות עם ידע טכנולוגי גבוה, היודעת להפיק אנרגיה בעזרת פירמידות קריסטל. הם יכלו לשנות את מזג האוויר, לגדל מתכות, ותקשרו עם עולמות רחוקים. אלא שאסונות קרו ואטלנטיס התפרקה לאיים, ואלה שקעו. לפני האסון האטלנטיים ייסדו מושבות ברחבי העולם ומצרים היא אחת מהן.

ריימונד ארמין[8] (ליאו) טוען שמצרים האמיתית קבורה מתחת לחול, ושהיא (ולא אטלנטיס) הייתה התרבות האנושית המתקדמת ביותר בעולם, שנוסדה בעזרת אנשים שהגיעו לכאן ממקומות אחרים ביקום. צריך לזכור שעד לפני 10,000 שנה מדבר הסהרה היה ירוק ופורה, היה זה סוף תקופת הקרח, הים התיכון והעמק של הנילוס היו הרבה יותר נמוכים (בכמאה מטר) מכפי שהם כיום. בעקבות עליית מפלס הים התיכון העמק נמלא באדמת סחף שהגיעה עם המים, כך שסביר להניח שיש הרבה דברים שקבורים מתחת לבוץ של הנילוס או לחולות של המדבר.

ישנם מספר רמזים לכך שמצרים עתיקה הרבה יותר ממה שחושבים. על הספינקס יש סימני אֵרוֹזיה שנוצרים כתוצאה מירידת גשמים מרובים. הפעם האחרונה שבה זה קרה במצרים הייתה לפני 10,000 שנה. רשימת המלכים של מצרים איננה תורה מסיני, אלא מבוססת על רשימות שנמצאו בתקופות הרבה יותר מאוחרות. האמת ניתנת להאמר, שתולדותיה של מצרים לוטים בערפל, ולמרות זאת, לארכיאולוגים יש משנה סדורה לגבי התפתחותה וקיומה של מצרים. המחקר ההיסטורי ארכיאולוגי הינו חשוב ומביא הרבה עובדות ומידע, אבל חלק מהתיאוריות שהתקבלו והתקבעו כתוצאה מחיבור עובדות אלה, הן לפי עניות דעתי חסרות. אין זו משאלת לב, אלא מסקנה המבוססת על המחקר והגילויים הרבים, שאותם אציג בספר שלפניכם בלוויית הערות ותובנות קצת שונות מהרגיל, שנשענות על לימודי מדעי הדתות, חקר המסורות הרוחניות של העולם, והתעמקות בידע האזוטרי, שבכולם אני עוסק כבר עשרות שנים.

כרונולוגיה מצרית

לפי ההיסטוריה ה”רגילה”, מצרים הייתה תרבות שהתקיימה במשך יותר משלושת אלפים שנה, החל משנת 3100 לפנה”ס, ימי המלך מנס, ועד לזמנה של המלכה קליאופטרה שהתאבדותה בשנת 30 לפנה”ס הביאה לסוף השושלת התלמית ותחילת השלטון הרומי. לפי המקורות האלטרנטיביים, מצרים התקיימה כבר בזמנים קדומים הרבה יותר. נוהגים לחלק זמן ארוך זה לכמה תקופות:

20,000 לפנה”ס, זמן קיומה של אטלנטיס. במצרים יש תרבות מתקדמת של קיום אנושי מפותח, עם יכולות שהן בגדר מדע בדיוני עבורנו כיום.

10,000 לפנה”ס, סוף תקופת הקרח, תחילת המהפכה החקלאית ברחבי העולם. הסהרה פורה וירוק, הים ועמק הנילוס נמוכים מכפי שהם כיום.

4000 לפנה”ס, השלב האחרון בהתייבשות הסהרה, הופעה של תרבויות פרהיסטוריות במצרים.

3100–2700 לפנה”ס, תחילת מצרים ההיסטורית, איחוד מצרים על ידי מנס, התקופה השושלתית הקדומה, השושלת הראשונה והשנייה.

2700–2181 לפנה”ס, תקופת הממלכה העתיקה, זמן בניית הפירמידות הגדולות באזורי ממפיס ואון. השושלות השלישית עד השישית.

2181–2055 לפנה”ס, תקופת הביניים הראשונה, מעבר הכוח למחוזות במקום למרכז, והתפוררות השלטון.

2055–1750 לפנה”ס, תקופת הממלכה התיכונה, התפתחות האמנות והספרות. השושלת ה-12 וה-13. מעבר המרכז דרומה לאזור פיום.

1750–1550 לפנה”ס, תקופת הביניים השנייה, הכיבוש של צפון מצרים על ידי ההיקסוס.

1550–1070 לפנה”ס, תקופת הממלכה החדשה, בניית המקדשים הגדולים בלוקסור, החל מהשושלת ה-18 ועד השושלת ה-21. זמן יציאת מצרים ורעמסס השני.

1070–512 לפנה”ס, תקופת הביניים השלישית, שושלות לוביות, נוביות ומקומיות.

512–30 לפנה”ס, התקופה המאוחרת, מצרים תחת שלטון פרסי ותלמי.

במשך כל תקופות ההיסטוריה הידועה שמרה מצרים על תרבותה, מורשתה ודתה. בפרקי הספר אשתמש בחלוקה הכרונולוגית ההיסטורית המקובלת, החל מ-3100 לפנה”ס, בכדי לספר את הסיפור של מצרים. בין הפרקים ההיסטוריים תמצאו הרחבות ותובנות לגבי נושאים שונים, שחלקם מתייחס גם לאפשרות של קיום מצרים לא ידועה וקדומה הרבה יותר.

תרבות מאגית

כשמנסים להבין את התרבות המצרית, צריך לקחת בחשבון שהיה במצרים משהו שאנחנו לא מבינים כיום, מכיוון שהעולם הוא אחר. המיוחד בתרבות המצרים היה היותה תרבות מאגית, בה המציאות נקבעת על ידי מה שקורה בחוץ: טקסים, סידור של חפצים, נוסחאות קסם, ולא על ידי מה שקורה בפנים, שזאת התפישה המיסטית. מצרים הייתה ארץ המאגיה ואנשיה חשבו בצורה מאגית. התרבות שלנו מבוססת על המיסטיקה והמוסר היהודי נוצרי והלוגיקה היוונית, אלא שפעם אנשים חשבו אחרת.

המאגיה מכוונת לכך שתחושותיו של אדם, מחשבותיו ומעשיו נקבעים על ידי פעולות בעולמות הלא נראים, שברוב המקרים מבוצעות על ידי יודעי דבר, פעולות בעולם החיצון שנעשות לפי מדע נשכח. כיום אנחנו חושבים שמה שמשפיע על מצב רוחנו, לדוגמא, הוא הרגשות והמחשבות שלנו, ואילו במצרים חשבו שמה שמשפיע זה הלחש, הקמע, המבנה שבו אדם נמצא. המאגיה התקשרה למוסר ולאמונה דתית, זו הייתה מאגיה לבנה.

המצרים האמינו שבמקביל לעולם הפיזי יש עולמות רוחניים. במקביל לגוף הפיזי של האדם יש גופים רוחניים, במקביל למציאות הפיזית יש מציאות רוחנית, וניתן ללמוד את המציאות הזו, להשתמש בה, לפעול בתוכה ולהשפיע, ליצור ולתחזק אותה. קיום האלים היה קשור למציאות זו וביטא אותה. האלים במשמעות העמוקה שלהם ביטאו עקרונות קוסמיים, או במילים אחרות, את מבנה העולמות הלא נראים, והיו כולם חלק ממארג אחד של יקום הפועל בכיוון של התפתחות והתקדשות. ברמה הפשוטה האלים היו דמויי חיות או אנשים, אך ברמה עמוקה יותר הם ייצגו עקרונות מופשטים שנקראו “נטרו”. העולם התנהל על פי סדר שנקרא “מאע’ת”. לאדם היה חלק חשוב בהתקנת ושמירת סדר זה, וזאת באמצעות פעולות מאגיות.

המאגיה של המצרים לא הייתה שרירותית, מטרתה הייתה לעזור בכינון סדר קוסמי של צדק ונאורות, “מאע’ת”, המביא משמעות לעולם וגם לכל אינדיבידואל. המצרים האמינו שיש אמת[9] של חיים נכונים כחברה, בה נמצאות בהרמוניה האמיתות הפרטיות של הפרטים והאמת הגדולה של המין האנושי והעולם. מטרת המאגיה הייתה לכונן סדר גבוה יותר של משמעות וחיים דתיים בתוך ארץ מצרים ולאפשר את הקיום שלה מבחינה אנרגטית, לאפשר לעולמות הרוחניים להשפיע מברכתם על הארץ, ולשפע האלוהי – לזרום אל העולם.

העולם כמו נברא פעמיים: פעם ראשונה במעשה הבריאה הראשוני, ופעם שנייה באמצעים מאגיים, שפורשו בכל אחד מארבעת מרכזי הלימוד של מצרים בדרך אחרת, אך ביטאו בכולם את המסתורין של מעבר האנרגיה לחומר, הופעת הלא-נראה בנראה, והתגבשות הסדר הראשון (הגבעה הראשונית) מתוך התוהו. מעשה הבריאה הראשוני חייב היה תיקון, כינון והקמה מחדש בכדי לייסד את ממלכת מצרים ותרבותה, והדבר נעשה על ידי בני אדם שהשתמשו לצורך כך במאגיה.

על המצרים היה לברוא את העולם מחדש, ועל ידי כך להבטיח את קיומם מבחינה אנרגטית, וכפועל יוצא מכך – את הישארות נפשם לאחר המוות. מצרים נחשבה לבית הקסמים והידע של העולם. המאגיה והידע היו קשורים לאמונה – מצרים הייתה התרבות הדתית ביותר שהעולם ידע. קשה לנו להאמין בכך, מכיוון שהדתות הקיימות בעולם כיום משמיצות את מצרים כמקור החומריות, אך למעשה, הדת המצרית במקורה הייתה עמוקה ומפותחת הרבה יותר מהן.

התקופה השושלתית הקדומה

לפי ההיסטוריונים (ויש כאלו שיטענו אחרת) ההתחלה הרשמית של מצרים חלה עם איחוד הממלכה על ידי נערמר (המלך מנס) בשנת 3100 לפנה”ס. התחלה זו הביאה איתה יצירה של תרבות עירונית משמעותית, חברה מורכבת ומפותחת שבה הופיעו לראשונה כתב, שימוש בגלגל, התמקצעות, מוסדות דת ושלטון, התחלה של שימוש במתכות, ועוד.

לפי ההיסטוריונים, עד זמנו של מנס אנשים גרו בכפרים וכל אחד גידל את האוכל שלו בעצמו, לא היה כתב ולא הייתה התמחות והתמקצעות של החברה. מצרים הייתה מחולקת למצרים העליונה ומצרים התחתונה: מצרים העליונה הייתה בדרום, בתוך עמק הנילוס הצר והארוך. הסמל שלה היה צמח הפפירוס, צבעה לבן, החיה שלה נחש, ולשליטה כובע לבן ומלא. מצרים התחתונה הייתה במישורי הדלתא בצפון, סִמלה הוא צמח הלוטוס, צבעה אדום, החיה שלה נשר, לשליטה כובע חסר ואדום.

המקורות על המלך מנס ספורים ובעיקר “לוח נערמר”, שהוא גם העדות הראשונה לכתב במצרים. לוח זה, שהיה כנראה משטח שחיקה או אביזר טקסי כלשהו, מראה את נערמר (מנס) כמלך מצרים העליונה מצד אחד והתחתונה מצד אחר. הוא נמצא בקבר שלו בעיר נחן (Nekhen, נקראת גם היירקונפוליס),[10] עירו של האל הורוס, ומרכז דתי שנשאר כזה עד לממלכה החדשה.[11] אם משווים את מצרים לגוף אדם, הרי שנחן היא מקום הלידה. (הדלתא היא הראש ועמק הנילוס הוא עמוד השדרה – זו תפישה מצרית קדומה של הארץ כדמות אדם).

מנס, מאחֵד מצרים ומייסד הממלכה, חובש שני כתרים לראשו. בלוח נערמר (שם אחר של מנס) רואים אותו מצד אחד עם כתר מצרים העליונה ומצד שני עם כתר מצרים התחתונה. לכתרים הייתה חשיבות עצומה, המתאימה לתפישה המאגית – הם נחשבו בעצמם לאלים. אומר החוקר לוביץ: “הכתר הוא יותר מאשר סימן, הוא תחליף לחשיבה האנושית של המלך, לגורלו, לאופיו האישי, ובמקרה של פּרעה הוא אפילו משמש כאל”.

מזמנו של מנס והלאה, השליט (פּרעה) נקרא “מלך שתי הארצות”. היו לו שני שמות, שני מוטות, וכובע, המשלב בתוכו את כובעי מצרים העליונה והתחתונה.

לאחר נערמר (מנס) עולה לשלטון חור אחע (“הלוחם למען הורוס”). לכל מלך מהשושלת הראשונה היה שם הורוס, ושם מלכותי (תואר) של ייעוד. חור אחע מקדם את פולחן האלוהות הנשית נית’ של מצרים התחתונה.[12] הוא הראשון הבונה מסטבות ענק, שהן מבנים מלבניים גדולים מלבני בוץ. מסטבה אחת נבנית בממפיס, שלימים הופעת להיות הבירה העתיקה של מצרים ומקום הפירמידות הראשונות. בתקופתו מופיעות לראשונה סירות הֶנוּ (Henu) של האל סוקר (Sokar), לימים האל של ממפיס. אלה הן הסירות שאיתם מפליג אל השמש בשמיים, או במסעו הלילי במשך הלילה על פני מחוזות החושך.[13]

לא הרבה ידוע על השושלות הראשונה והשנייה במצרים. לא נמצאו כתובות מהן, אם כי כבר היו הירוגליפים, והרשימות של העבר סותרות זו את זו. כנראה שהיו כעשרה מלכים/פרעונים בשושלת הראשונה ששלטו במשך מאתיים שנה. לאחריהם באה השושלת השנייה שהרבה לא ידוע גם עליה, והיא שלטה כמאתיים שנה נוספות. רק הפּרעה האחרון שבה מוכר, והוא חעא סח’מוי – פירוש השם הוא שני כוחות שווים, והוא הפּרעה היחיד שבקרטוש (חותמת מלכותית) של שמו מופיעים האלים הורוס וסת יחדיו.[14] הארכיאולוגים חושבים שבזמנו הייתה מלחמת אזרחים בין אוהדי סת לאוהדי הורוס, והוא הצליח לאזן בין היריבים ולאחד מחדש את הממלכה. הוא בנה קברים ומתחמים מלכותיים גדולים, ביניהם כנראה את הקבר שלו באבידוס ובלבו מבנה האבן הראשון במצרים ובעולם. ייתכן שגם בנה את מתחם האבן הגדול בסַקארה, ליד הפירמידה של ג’וסר. חעא סחמוי הוא הפּרעה הראשון שיש פסלים בדמותו.

אבן פלרמו (Palermo Stone)

באמצע המאה ה-19 נמצאה סטלה (מצבה) עשויה מאבן שחורה קשה (בזלת או דיוריט), כנראה מזמן השושלת החמישית (לאחר בניית הפירמידות בגיזה), ובה רשימה של שליטי מצרים מהשושלת הראשונה ועד לתחילת החמישית ומפעליהם העיקריים. כל שנה מצוינת לפי האירוע הבולט בה, כגון מסעות דו שנתיים שהפּרעה היה עורך למחוזות השונים.

האבן היא אולי המסמך ההיסטורי העתיק ביותר שנמצא במצרים, העוזר לנו להבין את הכרונולוגיה ותולדות מצרים הקדומה. היא נמצאת כרגע במוזיאון בפלרמו שבאיטליה ומכאן שמה.

יש בידינו רשימות מלכים כרונולוגיות נוספות כגון מגילת טורינו, או רשימת אבידוס, אך הן מתקופת הממלכה החדשה. בנוסף על כך, ישנן היסטוריות שנכתבות בתקופה התלמית והרומאית. המפורסמת בהן היא זו של הכוהן מנתו, שהיה כוהן מצרי בתקופת תלמי הראשון והשני. הייתה זו התקופה בה נוסדה הספרייה באלכסנדריה, שאמורה הייתה להכיל את כל הידע של העולם, ובעקבות כך קיבל מנתו הוראה מתלמי הראשון להעלות בכתב את תולדות מצרים, (יוספוס פלוויוס וכותבים רומאים נוספים מסתמכים עליו).

השושלת השלישית – תחילת הממלכה העתיקה

ארבע מאות שנה לאחר איחוד מצרים על ידי מנס, עולה לשלטון שושלת חדשה (השלישית). שושלת זו מעבירה את הבירה לממפיס[1] ומתחילה במפעלי בנייה אדירים, שהידועים ביותר בהם הם הקמת פירמידות. עם עליית שושלת זו לשלטון מתחילה תקופת הממלכה העתיקה.

המלך/פרעה הראשון של שושלת זו הוא ג’וסר, שבזמנו מופיעה לראשונה בנייה של פירמידת ענק באבן, בבחינת יש מאין, ללא התפתחות הדרגתית, וזאת למרות העובדה שמבחינה היסטורית מצרים כבר הייתה קיימת במשך 400 שנה. האיש שבונה עבור ג’וסר את הפירמידה הראשונה הוא אִמחוטפ, האדריכל המלכותי, ווזיר גאוני, שמאוחר יותר קוּדש כאלוהות מצרית. אמחוטפ (Imhotep) היה גם רופא מוכשר וזוהה יותר מאוחר עם האל אסקלפיוס היווני, או על ידי מיסטיקנים יהודים – עם יוסף.[2]

עד זמנו של אמחוטפ בנו קברים בצורת מסטבות, מעין מלבן גדול שצלעותיו קירות קישוטיים עם בליטות ושקעים (כמו חומה) הבנוי מלבני בוץ. אמחוטפ עובר לשימוש באבן, וזה מאפשר לו להניח כמה מסטבות זו על גבי זו, וכך נוצרת פירמידת מדרגות. זהו ההסבר הפשטני שאותו נותנים המומחים. אבל צריך לראות מעבר לזה. עלייתה של השושלת השלישית מבשרת תחייה דתית אדירה. השימוש באבן במקום לבני בוץ מבטא שינוי אֵמוּני, וזאת לאור העובדה שהמצרים ייחסו לחומרי הבנייה תכונות אנרגטיות והשתמשו בחומר זה או אחר לפי השיוך האלוהי שלו. הצורה של הפירמידה קשורה לעלייתו של המרכז הדתי (בית הספר הרוחני) של הליופוליס, שם הייתה מצויה אבן הבֶּנבֶּן (Benben). השימוש באבן מתקשר לתכונותיו של אל השמש אתום רע.

לאחר ג’וסר, קורותיה של השושלת השלישית לוקים בחסר. היא שלטה כנראה 75 שנה. מחוץ לג’וסר היה מלך/פרעה בשם חעבה (Khaba), שבנה את פירמידת השכבות בזאוויית אל-אריאן (Zawyet el aryan). זאת הייתה פירמידת מדרגות של חמש קומות שהגיעה לגובה 45 מטר ולרוחב 84 מטר. מלך/פרעה אחר בשם סחמחת (Sekhemkhet) בנה את הפירמידה הקבורה – פירמידה שרק בסיסה נבנה והוא באורך 115 מטר, ונמצא כמה מאות מטרים מפירמידת המדרגות של ג’וסר. היא נועדה להיות גבוהה וגדולה יותר. מי שגילה אותה היה ארכיאולוג מצרי בשם זכריה גונהיים (Zakaria Goneim). הוא מצא מתחת לאדמה חדר קבורה ובתוכו ארון קבורה מאלבסטר חתום. למרבה האכזבה, כאשר פתחו אותו בנוכחות קהל רב התברר שהיה ריק. אבל כנראה שקללת הפרעונים עבדה, מכיוון שזכריה התאבד כמה שנים לאחר מכן, לאחר שהואשם בגניבת עתיקות. הוא היה ממשפחה קופטית שהפכה מוסלמית במאה ה-19, ופרסם ספר על הפירמידה האבודה.

השליט האחרון של השושלת השלישית נקרא הוני (Huni), ויש הטוענים שהוא בנה את הפירמידה במיידום, אך רוב החוקרים טוענים שהיה זה הבן שלו סנפרו, שבנה שלוש פירמידות ענק עוד בימי חייו ושלטונו.

מה שהוא כן בנה, לעומת זאת, אלה פירמידות קטנות רבות, שהיו כנראה חלק מתוכנית אב גדולה שנועדה להטעין את האנרגיה של הארץ. הוא בנה שבע פירמידות קטנות בשבעה מקומות שונים במצרים. גודל כולן זהה – גובהן 12 מטר ואורך הצלע 18 מטר, אך הן בנויות מחומרים שונים: באלפנטיין, האשד הראשון של הנילוס (אסואן), התגלתה פירמידה שבנויה מאבני גרניט עם קונוס גרניט ובו שמו של הוני. מדרום לאדפו התגלתה פירמידה מאבן חול, ובנקדה שליד לוקסור התגלתה פירמידה מאבן גיר. אם מטרתן של הפירמידות הייתה קבורה, מדוע שבע פירמידות?

הארכיאולוגים הציעו ששבע הפירמידות שבנה הוני מייצגות את אבן הבנבן בהליופוליס. אלא שיש גם הסבר אחר: אם הפירמידות היו אכן מכשיר ליצירת סוג של חשמל שאיננו מוכר כיום, שכיסה בשדה אנרגטי את כל מצרים, הרי שהפירמידות הקטנות נועדו לפיזור האנרגיה על פני הארץ ממרכזי הייצור בגיזה וסקארה. לפי תיאוריה זו, קרבתן של כל הפירמידות לנהר היא לצורך שימוש במים כדי לקרר את תחנות האנרגיה.

במקרה זה, השימוש באבנים מסוגים שונים קשור לתכונות האנרגטיות של החומרים. על פי המצרים, לכל סוג אבן הייתה תכונה אנרגטית שונה.

השושלת הרביעית – בוני הפירמידות הגדולות

פרעוני השושלת הרביעית הם בוני הפירמידות הגדולות בגיזה ודחשור, תקופת השושלת הרביעית היא זמן של שינוי דתי, בו עולה חשיבותה של הליופוליס (עיר הקודש של רע, אל השמש), וייתכן שזו הסיבה לכך שהפירמידות מועברות לגיזה, בקרבת הליופוליס, ולא נמצאות סמוך יותר למקומו של פתח בממפיס (ולא סיבות גיאולוגיות גיאוגרפיות בלבד). החפץ המקודש בהליופוליס, מרכז העולם, הוא אבן הבנבן שנראית בצורת פירמידה. בראש כל אחת מהפירמידות הגדולות היה פירמידיון מאבן מיוחדת, לעתים מצופה באלקטרום (זהב לבן) שייצג את אבן הבנבן. הפירמידות היו מצופות באבן לבנה ונצצו באור השמש.

שפסס נחשב לפרעה האחרון בשושלת הרביעית. הוא הפסיק את המסורת של בניית פירמידות, אולי מפני שלא היה צורך יותר במבנים מסוג זה, תוכנית האב המקורית הושלמה והמערך היה מוכן. הוא בונה לעצמו מסטבה לצורך קבורה, כפי שהיה בימי השושלות הראשונה והשנייה, דבר המצביע על כך שהפירמידות הגדולות והבלתי אפשריות לא נקשרו בהכרח לקבורה, אלא כנראה שהיו סיבות נוספות למֶגה-פרויקטים הללו.

השושלת החמישית – מקדשי שמש וכתבים

אם השושלת השלישית שלטה 75 שנה, והרביעית 120 שנה, הרי שהחמישית שולטת 150 שנה. זהו פרק זמן ארוך ויציב, שממשיך את תור הזהב של מצרים – ולמרות זאת, לא נבנות פירמידות ענק במשך כל התקופה הזו. ונשאלת השאלה: למה? פרעוני השושלת החמישית לא נפלו בכוחם ומעמדם מח’ופו וחעפרע, ויש להניח שאף לא מבחינת היכולת שלהם.

מלכי השושלת החמישית כן בנו פירמידות, אלא שהיו אלה פירמידות באיכות הרבה יותר נמוכה ובגודל הרבה יותר קטן מאלה של השושלת הרביעית, מעין חיקוי חיוור של המקור, שבו האבן פחות מהוקצעת, ויש אפילו חזרה לפירמידת מדרגות. ייתכן שהסיבה לכך היא שהפירמידות הפכו להיות בעיקר מקומות קבורה, ולא היה עוד צורך בבניית פירמידות ענק כדי שישמשו ככַּן שילוח, תחנת כוח אנרגטית, זימון אנרגיית כוכבים לכדור הארץ ואיזונו, או לתפקידים אחרים שהיו לפירמידות הגדולות, ואשר איננו יודעים מה הם.

ויחד עם זאת, ישנן מידות החוזרות על עצמן בחלק גדול מהפירמידות, ויש חלוקה מעניינת שלהן על פני הארץ. החל מהשושלת החמישית אנו מוצאים מתחמי פירמידות חדשים באבו סיר, אבו רוואש, זאוויאת אל אריאן ליד קהיר, וגם במיידום, לישט, חווארה ואל לחון הרחוקים יותר, כמו גם חזרה לשימוש בשדה הפירמידות החדש והישן בסקארה. ברבות מן הפירמידות הללו נמצאו קברים וכתבים.

ייתכן שהסיבה להפסקת בניית הפירמידות הגדולות היא שינוי האמונה הדתית. השושלת החמישית מקדמת את פולחן השמש, שמתבטא בבניית מקדשים רבים לרע, אל השמש, המופיע בדמות הבז הורוס שעל ראשו גלגל שמש. כל פרעה בנה מקדש ובסך הכל נבנו שישה מקדשים במרכז החדש באבו סיר (שהחליף את זה של גיזה). בלב המקדשים החדשים נבנו מבנים בצורת אובליסקים ענקיים, שהיו הרבה יותר גדולים ורחבים מאשר האובליסקים שאנו מכירים כיום.[13]

צורת האובליסק ביטאה את האמונה החדשה באל השמש רע, מייצגת את אבן הבנבן בהליופוליס או לפי גרסה אחרת קרן שמש קפואה. האובליסקים קולטים את הקרן הראשונה של הזריחה, שנתפסת על ידי הנצנוץ שלה בראש האובליסק או הפירמידה.

בתקופת השושלת החמישית מצרים חווה תקופה של פריחה תרבותית וכלכלית. טקסטים כתובים מופיעים לראשונה בתוך חדרי הפירמידות החדשות (כתבי הפירמידות) בהקשר של מסע הפרעה לאחר המוות, ובנוסף לכך מופיעה ספרות רבה מסוגים שונים במגילות קלף, החל מספרות מוסר, המשך בספרות דתית, וכלה בענייני דיומא. צריך להבין שמבחינת המצרים הופעת כתבים הינה הרדדה של היכולת הדתית, שמשמעה חוסר יכולת התקשרות ישירה עם האלים. מבחינה כלכלית התקופה מאופיינת במסחר ער, משלחות סחר ראשונות מגיעות לפונט האגדית[14] ולמקומות רבים בעולם.

הפּרעה הראשון של השושלת החמישית, אוסרקאף (Userkaf), בונה מקדש עצום לאל השמש רע באבו סיר, שניתן לראות את שרידיו עד היום. הבן שלו שעולה לשלטון אחריו, פרעה סחו רע (Sahure), הוא הראשון שמוציא משלחות לארץ פונט שמביאות איתן מור, אבן מלכיט ומתכת אלקטרום, שנקראה זהב לבן. האלקטרום הוא סגסוגת של זהב עם כסף ולעתים מתכות אחרות, בצבע צהוב בהיר בדרך כלל. המצרים כיסו באלקטרום פירמידיונים שהיו בראש פירמידות ואובליסקים, כך שישקפו את צבעה של השמש.

הפּרעה השישי של השושלת, נ-אוסר איני (Nyuserre Ini), בונה מקדש מקדש שמש נוסף שהוא השלם ביותר שנשאר ונקרא ניוסר (Nyuserre) באבו סיר. במרכזו היה מבנה אובליסק עבה ענק שגובהו עם המסד 58 מטר. הוא בנה גם פירמידה בגובה 72 מטרים ומבנים נוספים רבים.

כל פּרעה מהשושלת השישית בונה מקדש לאל השמש באבו סיר, אבל לקראת סוף התקופה יש שינוי נוסף באמונה הדתית. המיקוד הדתי עובר מהאל רע לאוסיריס. שינוי התפישה הדתי מביא למעבר הנקרופוליס ומקום בניית הפירמידות לסקארה במקום אבו סיר, ולהופעת פסלים ראשונים של פרעונים במקדשים. התחזקות האמונה באוסיריס הביאה לשינוי במעמדו של הפרעה – לא עוד שליט יחיד, המסוגל בלבדו להבטיח את החיים לאחר המוות, אלא חלק מחברה שבה יש לו תפקיד מרכזי (ולכן פסל במקדש).

הפּרעה השמיני ולפני אחרון של השושלת החמישית הוא צ’ד כא רע (Djedkare Lsesi) ששלט יותר מ-40 שנה ובתקופתו מתרחשים שינויים חשובים. הוא חוזר לבנות את פירמידת הקבורה שלו בסקארה, וכנראה שבעקבות נטייתו לפולחן אוסיריס, קידם רפורמות באדמיניסטרציה ובכהונה, שבמסגרתן ניתנו כוח וסמכויות יתר לכוהנים, מושלי המחוזות, ולשישה ווזירים שהיו מעין שרים של הממלכה. צריך להבין שהמשמעות של פולחן אוסיריס היא התייחסות אל ארץ מצרים כאל אורגניזם חי שבו חלקים שונים שצריכים לתפקד בהרמוניה, ולכן באופן טבעי יש ביזור של השלטון. הדגש הוא על המחזוריות של מוות ולידה מחדש, ולא על השגת חיי נצח והופעת אנרגיית שמש וכוכבים על פני האדמה, המתרכזים בפרעה ומפעליו, כפי שהיה בזמן השושלת הרביעית.

פּרעה צ’ד כא רע נחשב לאלוהי וסגדו לו במיוחד בזמן השושלת שלאחריו (השישית). הוא הפרעה הראשון שהתפרסם גם כנביא, והשתמש ביכולת הנבואה שלו במסגרת המשלחות לפונט. הווזיר שלו היה פּתַחותֶפּ[15] (Ptahhotep) האגדי, שכתב את ספר משלי המוסר של פתחותפ – ספר חוכמה/הדרכה לפקידים, שבו מודגשים ציות לאב ולממונה, שמירת על שקט פנימי, טקט ונימוסים, מסירות ונאמנות. הפירמידה שצ’ד כא רע בנה בסקארה שימשה כמודל לכל הפירמידות שנבנו אחר כך בזמן השושלת השישית, מבחינת הגודל שלה. גם הווזיר שלו בנה לעצמו פירמידה בגודל דומה, ממש לידו.

הפּרעה האחרון של השושלת החמישית הוא אוּנַס (Unas), אשר בחדר הקבורה שלו נמצאו כתבי פירמידות ראשוניים וחשובים, שנועדו לעזור לפרעה במסעו לאחר המוות, מדגישים את תפקידו כאוסיריס, שליט ארץ המתים.

השושלת השישית – דת להמונים, אצילים וכוהנים

השושלת השישית שולטת במשך 164 שנה, פרק זמן ארוך ויציב שבו המרכז הדתי חוזר למוף – ממפיס, ולבית הקברות הסמוך אליה סקארה. כוחם של בתי הספר הדתיים והכוהנים המשרתים בהם מתחזק, וכך גם כוחה של הבירוקרטיה הפקידותית. האל החשוב הופך להיות אל של אדמה – אוסיריס, המת וקם לתחייה, ולא אל של שמיים – רע הקיים לנצח. הדת הופכת להיות נחלת ההמונים שגם להם אפשרות לחיי נצח. מצרים איננה עוד פרויקט של איש אחד (הפרעה) עם משימה אחת (שילוח הפרעה לאביו בשמיים), אלא חברה מורכבת הנמצאת ביחסי גומלין הדדיים.

המלך הראשון של השושלת השישית הוא טטי, שבנה לעצמו פירמידה בסקארה, בה נמצאים כתבי פירמידות חשובים שהשתמרו היטב. בעיקרון, מלכי השושלת השישית בנו פירמידות לא גבוהות (בדרך-כלל עד 50 מטר), בעיקר בסקארה. חדרי קבורה שלהם היו תת-קרקעיים. נדמה כאילו באותה תקופה יש חזרה בזמן לבנייה מתחת לאדמה (במקום בתוך גוף הפירמידה מעל האדמה, כפי שהיה בפירמידות הגדולות), כולל דיווחים על מבוכים וחללים סודיים מתחת לסקארה ובמקומות אחרים (זה מתכתב עם עליית חשיבותו של אוסיריס).

הפירמידות של השושלת השישית נבנו בגודל סטנדרטי שחוזר על עצמו: גובה 52.5 מטר, אורך צלע 78.5 מטר, כשהן מהוות חלק ממתחם שבו יש מקדש נהר, דרך תהלוכות המוליכה אל מקדש מוות לרגלי הפירמידה עצמה, פירמידות משנה וחצר.

הפרעה הגדול הבא הוא פפי הראשון ששלט 50 שנה והעביר את המתחם המלכותי לאזור עיר הפירמידות החדשה של סקארה, דרומה מממפיס. למעשה, מתחם הפירמידות המלכותי שהוא בנה, שנקרא מן-נפר, שמשמעו “היפה והנצחי”, נתן את שמו לעיר ממפיס (עד אז היא נקראה בשם אחר), הוא המשיך במסורת שליחת משלחות לפונט (אתיופיה), אבל הוסיף יעדי סחר חדשים כגון סומליה, לבנון, כרתים, ורחבי המזרח התיכון.

הפּרעה הגדול האחרון של תקופת הממלכה העתיקה והשושלת השישית היה פפי השני, ששלט כ-90 שנה, וחי עד גיל 100. הוא בנה פירמידה בסקארה, ואחריו מצרים נכנסת לתקופת הביניים הראשונה.

לפי ההיסטוריונים, בזמן השושלת השישית חלה עלייה במעמדם של האצילים, שהשתוו בפאר ובהיקף של מקדשי הקבורה שלהם לאלה של הפרעה. סמוך לפירמידה של טטי, למשל, נמצא קבר מסטבה של מררוקה, אחד האצילים ששירת אותו, שלא נופל בפארו ובגודלו מזה של הפרעה. העלייה בכוחם של האצילים, ובמיוחד השליטים המקומיים, הביאה להחלשה בכוח המלוכה. יתרה מזאת, העלייה במעמדם של האצילים משקפת שינוי בתפישה הדתית והרוחנית שבמרכזה דמוקרטיזציה של הדת, והתרחבות האפשרות של כל אדם (ולא רק פּרעה) להגיע לחיי נצח. כל אחד יכול לחצות את הים הגדול ולעמוד למשפט בארץ המתים, ומכאן שהגאולה והרווחה של הארץ אינן תלויות עוד בגורלו ומסעו של הפּרעה לאחר מותו, אלא מה שחשוב הוא קיום הפולחן וההרמוניה ברחבי הארץ כולה, ומכאן שעולה מעמדם ותפקידם של המקדשים והמרכזים הדתיים.

מבחינה פוליטית זה מוביל בסופו של דבר להתפרקות השלטון המרכזי וליצירת מעין שיטה פיאודלית, שבה אצילים שונים שולטים ממחוזותיהם ונקברים בנחלות שלהם. מצרים נכנסת לתקופת הביניים הראשונה, בה איש הישר בעיניו יעשה – ובסופו של תהליך מתרחשת כנראה התנתקות של הדרום מהצפון, שמאוחדים מחדש רק בזמנו של מנתוחותפ השני, מייסד השושלת ה-12 (תחילת תקופת מצרים התיכונה), ואחד מגדולי מלכי מצרים.

מבחינה תרבותית הביזור עוזר להתפתחות הכתיבה, אמנות, יצירה, תפישות דתיות וחברתיות חדשות. הוא משחרר את הגניוס האישי של האדם המצרי ומאפשר התפתחות בתי ספר רוחניים שונים שלכל אחד ייחוד משל עצמו. התפוררות השלטון המרכזי יוצרת חלל שלתוכו מצרים יכולה לגדול לקראת תקופה חדשה.

תקופת הביניים הראשונה – השתנות העידנים

תקופת הביניים הראשונה היא זמן של 130 שנה (משנת 2281 ועד שנת 2051 לפנה”ס) שבו אין שלטון מרכזי במצרים והיא מחולקת לשניים. הצפון נשלט מהרקליאופוליס מגנה, שנמצאת בכניסה לשקע הפיום, 15 ק”מ מערבית לעיר בני סואף (Beni Suef), והדרום נשלט מתבאי.

הפיום הוא עמק גדול סמוך לעמק הנילוס, שחלקו נמצא מתחת לפני הים. זהו האזור הפורה היחיד במצרים מחוץ לדלתא ועמק הנהר, אך לא תמיד היה זה כך. בתקופות פרהיסטוריות, העמק של הנהר היה נמוך יותר והפיום היה שקע מדברי יבש, כמו כמה אחרים במצרים. עליית מפלס מי הים התיכון (שלפני 10,000 שנה היה נמוך במאה מטרים ממה שהוא כיום) הביאה לכיסוי עמק הנילוס באדמת סחף ולגלישת מים אל עמק זה לפני כמה אלפי שנים, והיווצרות אגם קטן וביצות. (העיר פיום נקראה בעבר קרוקודופוליס, מכיוון ששכן בה מרכז הפולחן של האל תנין – סובק).

הפרעונים הקדומים החלו במפעלי השקיה כבירים, שהפכו את העמק לפורה, וכך בתקופת הביניים הראשונה הפך אזור הפיום למרכז הכלכלי (אסם התבואה) והרוחני של מצרים.[16]

המעבר של הבירה המצרית לפיום בתקופת הביניים הראשונה מקביל לשינוי העידנים האסטרולוגיים ממזל שור למזל טלה. בהרקליאופוליס התפתח פולחן של אל אייל (ראם) בשם הרישף (Heryshaf). האייל זוהה עם האל רע ואוסיריס בו-זמנית. שינוי העידנים מסביר באופן אחר את ביזור הכוח ומעבר מאדמיניסטרציה מרכזית אל שלטון ביזורי הנשען על המחוזות. במקביל למלכים מהשושלת ה-9 וה-10 ששלטו מהרקליאופוליס על צפון מצרים, התפתח בדרום שלטון עצמאי של השושלת ה-11 מבירתם בתבאי.

בתקופת הביניים הראשונה מופיעה לראשונה ספרות חילונית המתייחסת לחיי היום-יום ואיננה רק דתית. גם האמנות מתפתחת ומופיעים סגנונות חדשים, במיוחד בתבאי. מתחילים לצבוע, לצייר ולכתוב על ארונות קבורה, ומופיע מה שנקרא לימים “כתבי הארונות”. הקברים מתחילים להיבנות בצורה חדשה, חצובים בסלע, כשלפניהם עמודים וחצר. לפסלי האנשים החשובים בקברים ובמקדשים נוספים לעתים בני המשפחה. סגנון נפוץ הוא פסלי בלוק – האדם מתאחד עם בלוק מרובע של אבן שעליה הוא יושב. כל זה מראה על שינויים באמונות הדתיות ובהתייחסות לקבורה ולחיים לאחר המוות.

[1] מצרים לפי הארכיאולוגים התחילה לפני 5,200 שנה והתקיימה כתרבות ודת במשך 3,000 שנה.
[2] היא גילתה את האוסיריון במצרים וחפרה גם בפטרה.
[3] בצורה אופיינית למצרים, בה יש אפשרות לקיום דבר והיפוכו, דווקא החשיבות של החיים לאחר המוות של הגופים הרוחניים של האדם נתנה חשיבות לחיי העולם הזה, כיוון שהחיים לאחר המוות נחשבו לתלויים ומשקפים את החיים בעולם הזה.
[4] אותן אמונות שבהן האמינו במצרים העתיקה בתקופת הפירמידות, נמצאו גם במצרים החדשה של רעמסס השני. השושלת התלמית של מצרים הקימה מקדשים לאותם אלים שאותם עבד מנס, מאחֵד מצרים הראשון.
[5] השם “משה” הוא שיבוש של השם “בן” במצרית עתיקה, וכך למשל המלך תחותמס השלישי הוא בנו “מס” (משה) של תחות.
[6] לא מקרה הוא שנוצרים של מצרים קוראים לעצמם קופטים (השם העתיק של מצרים), ושימרו את כתב החרטומים בתוך הכנסייה.
[7] בספר Asclepius: The Perfect Discourse of Hermes Trismegistus מתואר איך באמצעים מאגיים המצרים משכו את האלים לתוך הפסלים.
[8] הוגה וחוקר מקורי שייסד את אגודת האימן.
[9] המילה המצרית “מאע’ת” התגלגלה לכדי המילה העברית אמת, כשם שמילים ומושגים אחרים עברו מהמצרית לעברית, כגון “רע” ו”מין”.
[10] בנחן נמצאו ציורי הקיר הקדומים ביותר במצרים מהתקופה הקדם שושלתית (3500 לפנה”ס), בהם יש הופעה ראשונה של גלגל וכן מעבר מציורי הסלע של המדבר לציורים הדתיים של המצרים. כמו כן נמצאו במקום גולגולות מכוּיָרות, כפי שהיה נהוג בתרבות הפרהיסטורית, ושרידי מבנה גדול דתי מתקופת השושלת השנייה.
[11] מעניין לציין שהמקום נמצא לא רחוק מאדפו (17 ק”מ), מקום מקדש הורוס מהתקופה התלמית.
[12] לאשתו קוראים על שם נית’ – ניתחותפ (“אוהבת נית'”).
[13] הפרעה מפליג עם סירה לאחר מותו על פני הים הגדול אל השמש, ויש הרואים בכך תיאור של מסע חללית מכדור הארץ אל השמש, וטוענים ששושלת המלוכה במצרים הם גזע אנושי מפותח יותר מאתנו שהגיע מהשמש.
[14] בדרך כלל הם היו יריבים שנלחמו זה עם זה על השלטון במצרים.

[1] ייתכן שממפיס הפכה להיות בירת מצרים כבר בתקופת השושלת הראשונה. לא הרבה ידוע על השושלות הראשונות. יש הטוענים שהבירה של השושלת הראשונה הייתה העיר האבודה טיניס בדרום, ויש הטוענים שהבירה הייתה בנחן.
[2] זיהוי זה מופיע בספרות מימי הביניים, למרות שמבחינה כרונולוגית יש ביניהם הבדל של אלף שנים.
[3] במצרים ציפורים סימלו, באופן כללי, את החלקים הרוחניים באדם. היוונים זיהו את ציפור הבנו עם הפניקס.
[4] לפי גרסה אחרת, שו עיטוש ותפנות יריקה.
[5] לפי גרסה אחת, רק סת יכול להתמודד עם אפופיס, מכיוון שהוא דומה לו, ולכן אל השמש בדמותו של הורוס צריך לבקש את עזרתו, מאחד בין הניגודים.
[6] סח’מת יצאה בשליחות האל רע להעניש את בני האדם. יום אחד, כאשר חזרה משיטוטיה, גילתה שנוצרו אדם ועולם פיזי במקום אדם רוחני. העין כעסה מאוד, מכיוון שמצאה אחרת גדֵלה במקומה, וגילתה שהיא הוחלפה על ידי האקה הנוצץ. אלא שבסופו של דבר התרצתה, כשהבורא שתל אותה על מצחו במקום של האוראוס, שם היא נמצאת עד היום. היא הפכה להיות עין שלישית, עין רוחנית המשגיחה על הממלכה.
[7] הירח קטן פי 400 מהשמש, אבל קרוב אלינו פי 400, ולכן הם שווים בגודלם בשמיים. אפשר להיווכח בגודל השווה שלהם בזמן ליקוי ירח או שמש.
[8] האור של הירח נתפש על ידי המצרים כהחזרה של אור השמש, ולכן ראי היה בצורת הירח עם עין שמאל במרכזו.
[9] ראו הספר Robert Duval – The Orion Mystery.
[10] השם המלכותי של ח’ופו הוקדש לאל ח’נום, הקשור לבריאה העולה מההצפה והבוץ של הנילוס.
[11] יש המרחיבים את האנלוגיה של שלוש הפירמידות בגיזה לחגורה של אוריון, וטוענים שבמקרה זה הנילוס הוא שביל החלב.
[12] דוגמא טובה לאדם שכשרונו רב מן הרגיל הוא אמנחותפ, האדריכל של ג’וסר, שהיה גם חכם, מאג, כוהן גדול, רופא, דיפלומט, כלכלן ומשורר.
[13] לצערנו לא שרד אף אחד מהם. האובליסקים העתיקים ביותר שאנו מכירים כיום הם מהשושלת ה-12, תחילת הממלכה התיכונה.
[14] כנראה אתיופיה (ראו ספר מסתרי ארון הברית – טיולי תרבות ורוח באתיופיה)
[15] לעתים דמותו מתמזגת עם דמותו של הווזיר והארכיטקט אמחותפ מזמנו של ג’וסר והשושלת השלישית.
[16] לפי כותבים עתיקים היה שם לבירינת ענק, ולפי הרודוטוס – שתי פירמידות ענק (שמעולם לא נמצאו) עם פסלים בראשן.