היסטוריה קלאסית נרטיב מוביל להתפתחות והארה

בלימודי ההיסטוריה הקלאסית שלט במשך שנים רבות נרטיב על שדיבר על ההיסטוריה כמסע של התפתחות המוביל מעבר חשוך של האנושות אל הווה מואר, זה מה שהביא למונחים כגון קדמה ומודרניות המתייחסים לזמן הזה. אלא שעם השנים החלו להופיע תפישות פסט מודרניות שהלכו וצברו פופולאריות, הם דיברו על כך שלמעשה איננו בעידן של קידמה, אלא של חושך אנושי נוסף, ואין סיפור גדול מרכזי אחד, אלא הרבה סיפורים קטנים ולא קשורים. מטרתו של מאמר זה להביא חזרה את הקורא לתפישה הוליסטית של ההיסטוריה כמסע של התפתחות אנושית המוביל אל עתיד טוב יותר, זה לא שבהכרח כל מה שהיה בעבר הוא רע, וגם לא כל מה שקיים בהווה הוא טוב. אלא שדרך הסתכלות מעין זו יכולה כשלעצמה ליצור מציאות טובה יותר, וכפי שטוענת האסכולה של אפל בפילוסופיה של ההיסטוריה. על ההיסטוריון להיות מעין פסיכולוג מרפא המוציא מתוך החומרים ההיסטוריים את הסיפור המקדם, מכאן גם האפשרות בכל רגע נתון להגשים את הקידמה

ראשית בוא ונתייחס לנרטיב העל ההיסטורי בדבר חופש ונאורות: אבות אבותינו היו פרימיטיביים שחיו במערות ונשלטו על ידי היצרים שלהם, איש המערות הצטיין בכוחו הפיזי הרב ולאו דווקא בשכלו. הסטריאוטיפ של גבר שעיר עם נבוט סוחב אישה בשערותיה מתייחס לפרא הקדום, שהוא במידה רבה כמו חיה.
התרבויות הראשונות הופיעו לפני קצת יותר מחמשת אלפים שנה בשתי קצוות הסהר הפורה – במצרים ומסופוטמיה. אנשים בייתו בעלי חיים וצמחים, גידלו חקלאות והתחילו לחיות בצורה מאורגנת. התרבות אפשרה חלוקת תפקידים ופנאי לשכבה של אנשים שיכלו לפתח דברים מעבר לקיום היומיומי. חרדת הקיום הפיזי הוסרה והמין האנושי יכל להתפנות לצרכים הנוספים של החיים. בעקבות כך התפתחו כתב, ספרות, אדריכלות, אומנויות שונות וגם הדת. במקומות שהיה צריך ארגון אנושי בקנה מידה גדול – כמו בעמקי נהרות, התפתחו תרבויות גדולות ראשונות שהפכו למדינות ואימפריות. הארגון המשותף אפשר לרתום את הנהר לצרכי השקיה ותובלה, ולמנוע את פגעיו.

התרבויות הראשונות, כגון זו של מצרים, היו עובדי אלילים, שטופים באמונות טפלות ומאגיה, הם הגיעו להישגים חומריים גדולים, אבל היו צריכים לעוות על במת ההיסטוריה שני עמים קטנים אחרים שיביאו להתקדמות. ממיזוג התרבויות שלהם קמה לימים תרבות המערב. העם הראשון הוא היהודים שהביאו לעולם את המוסר, החוק והצדק. העם השני הוא היוונים שהביאו לעולם את אידיאל האסתטיקה והיופי, הפילוסופיה, המדע וההסתמכות על הגיון. האימפריה הרומית אימצה את התרבות ההלנית בקנה מידה גדול יותר, והנצרות את המוסר היהודי. וכך נולדה אירופה הנוצרית שלימים תהיה המובילה בעולם. (נרטיב העל של הנאורות מכיר בתפקידה של אירופה כמובילה את העולם והתפתחויות שקרו בה כאלו המשמעותיות ביותר. לימים זוהה, לכן, הפוסט מודרניזם גם עם פוסט קולוניאליזם, אך כיום יש חזרה להכרה בתפקידה של אירופה כפי שמופיע, לדוגמא, בספר: פלדה, חיידקים ורובים).

העולם הקלאסי הגיע להישגים של מדע, אומנות, ארכיטקטורה, פילוסופיה, ושלטון שלא נראו כמותם לפני כן, ובסופו של דבר אף אימץ את האידיאלים של המוסר היהודי נוצרי. אלא שחושך גדול עמד בפתח ואיים להחריב את תרבות בני האדם – הפלישות של הברברים שהונעו על ידי נדידות העמים. הציוויליזציה המפוארת ביותר שהעולם ידע, התקופה המאושרת ביותר של האנושות (כדברי ההיסטוריון החשוב מהמאה ה19 – טוינבי בהתייחסו לאימפריה הרומית במאה ה2 לספירה) הגיעה לקץ אלים וטראגי שלא באשמתה והעולם נכנס לחשכת ימי הביניים.

מקומראן לקוראן

הקדמה: זהו סיכום הרצאתו ותפישתו של פרופסור גדליהו סטרומזה מהאוניברסיטה העברית).
בין המאה הראשונה למאה השביעית לספירה חל מפנה מהותי בתפישה הדתית העולמית באגן הים התיכון ואירופה. וזה מתבטא בכמה דברים עיקריים:
ראשית דבר הקורבנות פסקו, עד אז עיקרה של הדת היה הקרבת הקורבן, ואילו לאחר המאה השישית זה התפילה, הטקסים, הלימוד והמצוות. בנצרות הקורבן של ישו הוא האחרון והגדול מכולם, מחליף את עבודת הקורבנות. וכך מתפתחת לה דת עיקרית שעניינה קורבן הלב. ביהדות עקב חורבן בית המקדש נפסקת עבודת הקורבנות והיא מצטרפת לאחותה הנוצרית מלית ברירה. באסלאם יש שרידים של עבודת הקורבנות יום אחד בשנה, בחג הקורבן, אך בעיקרה זאת דת של תפילה דבקות והלכה.

אם היית לוקח אדם ממחוז כלשהו באימפריה הרומית במאה ה1 לספירה, נגיד איטליה ומעביר אותו למקום אחר, נגיד סוריה, ומציב אותו בחצר מקדש, שם היו עושים את עבודת הקורבן, הוא היה מזהה את המקום כדתי, אבל אם אותו מצב היה קורה במאה ה7 הזיהוי היה אחר: כעבודת אלילים פגאנית. משהו שאין לו קשר לדת אמת
שינוי נוסף שקורה בעולם הים התיכון והמערבי הוא הופעתם של ספרי הקדוש וחשיבותם, זה מגיע לשיא עם הקוראן. המילה האלוהית נהיית חשובה, אם עד אז כתבו בקלף, הרי שבתקופה זו מתחילים לכתוב בקודקסים – דפים ערוכים בצורת ספר. בנצרות יש לנו את הברית החדשה, ביהדות המשנה והתלמוד, ואילו באסלאם הקוראן. היו עוד דתות חשובות בעולם כגון המניכאיזם שהיו סוג של גנוסטיקה המשלבת מזרח ומערב, וזרתוסתרא הדת הרשמית של איראן הססנית.

כיום אנו יודעים שהקוראן נשמר במקורו, מצאו בתימן כתבים מהמאה ה7 לספירה, מוחמד הושפע ממה שהיה קיים אז במזרח התיכון, ולפי סטרומזה גם מקבוצות של יהודים נוצרים, שמהם הוא קיבל את הגרסה של ישוע על הצלב – הוא לא נצלב אלא שרד.
פרופסור סטרומזה קורא לתקופה הזו קלידוסקופית וטוען שהיא הייתה בבחינת נקודת השינוי, הציר של ההיסטוריה הדתית העולמית. במאה השלישית לספירה קשה היה למצוא את ההבדל בין הוגה דעות פגאני כגון פלוטינוס, לבין הוגה דעות נוצרי כגון אוריגנס, סטרומזה מביא כדוגמא את נושא המונותאיזם, פלוטינוס טוען שיש תיאוס, אלוהות אחת מאחורי מגוון התופעות, ואילו אוריגנס טוען שיש סכנה בעודף מונותאיזם ולמעשה אחד הוא שלוש. אז מי הוא יותר מונותאיסט?

סטרומזה מדבר על שני אפוריות (פרדוקסים, סתירות פנימיות בלתי פתירות) של המונותאיזם:
מקור הרוע, ואל אחד אבל לא יחיד.
ואפוריות של הפוליתאיזם: אימפוטנטיות של האלים, אין מושג אחדות של המין האנושי.
ולכן יש אינסוף מעברים, דיאלוג בין פוליתאיזם ומונותיאיזם בשני הכיוונים, בסוף התקופה שבין קומראן לקוראן יש רק דתות מונותאיסטיות, דתות אברהמיות, אבל זה כבר סיפור אחר

תפקידה של הכנסייה בימי הביניים

בימי הביניים מתחדד תפקידה של הכנסייה בכלל והאפיפיורות ברומא בפרט כמשמרת הגחלת של התרבות האנושית בימים שבהם אין דין ואין דיין. היא הצליחה להעביר את אירופה מבעד ללילה האפל, גם היא חטאה לפעמים בשחיתות וניוון מוסרי. המנזרים היו מקומות של השכלה ורווחה לאיכרים. מחליפים את הערים כנותני שירותים ומרכזים. אידיאל האבירות הנוצרי הביא חלק מהמעמדות השליטים לפעול למען החברה. החברה הפיאודלית הצליחה לייצב עצמה והחלה לגדול. הביטחון חזר וערים נבנו מחדש, במיוחד באיטליה, צרפת, והמדינות הקרובות.

אורע מכונן במאה ה8 לספירה היה הקמת קיסרות רומי הקדושה על ידי קרל הגדול, והעברת מרכז הכובד של העולם הנוצרי מביזנטיון לגרמניה וצרפת. קוראים לזה הנס של אירופה: ארצות שעד כה היו מיושבות בברברים ששכנו ביערות שאיש אינו דורך בהם, הפכו למובילי המערב, מרכזים של השכלה וכלכלה. מרכז הכובד של אירופה עבר מיוון ודרום איטליה אל ארצות הצפון, אך לאיטליה היה עדיין תפקיד למלא.

התחייה של אירופה התחילה עם הרנסנס הקרולינגי והתבטאה בתחילת הסגנון הרומנסקי. אלא שפלישות חדשות, הפעם של וויקינגים, שמו קץ לפריחה קצרה זו וזרעו הרס. רק לקראת המאה ה11 אירופה מתחילה להתאושש ולבנות עצמה מחדש. הערים האיטלקיות מתחזקות ומשתלטות על הסחר הים תיכוני, הופכות למעצמות כלכליות של ממש. בצרפת ובאנגליה מתחילה מסורת של מדינה ואילו גרמניה היא ברית ערים רופפת תחת הדגל של האימפריה הרומית הקדושה. בכל מקום נבנים ערים וכפרים, ומתחילה תנועה של התעוררות דתית שבסופו של דבר מתבטאת בתחילת מסעי הצלב.

מסעי הצלב היו מפנה חיובי בהיסטוריה של אירופה והעולם, מלבד המלחמות זאת הייתה תקופה של התפתחות הפילוסופיה והמיסטיקה. כתבי הוגי הדעות היוונים הופיעו מחדש במערב והיוו את הבסיס לתיאולוגיה מחודשת שפותחה על ידי מסדרים שהוקמו בעת ההיא כגון זה של הדומיניקים, במסגרתם פעלו אנשים כגון תומס אקווינוס והוקמו אוניברסיטאות ראשונות. המיסטיקה הופיע בנצרות דרך קדושים כגון פרנציסקוס מאסיזי, שנתנו מימד רגשי ועומק מחודש לדת, דבר שבא לידי ביטוי לאחר מכן באמנות הרנסנס.
בערים פרחו גילדות של אומנים שבנו קתדראלות גותיות נהדרות לפי תוכנית אב שביטאה תיאולוגיה חדשה (כפי שמופיע בכתבים של המלומד החשוב ביותר במאה ה12 – ברנרד מקלרוו), הקתדראלות החדשות היו מבנים מורכבים ועדינים, הבנויים נדבך על גבי נדבר, פתוחים לאור ולעולם ומבטאים בבניין את סוג המחשבה החדש. אירופה נפתחה לעולם ולא פחדה מעצמה יותר. בצרפת קמה מדינה נאורה וחזקה בהנהגתו של פיליפ השני "אוגוסטוס", ספרד התחילה להשתחרר מעול הכיבוש המוסלמי, וגם אנגליה וגרמניה הראו סימנים חיוביים. המאה ה13 הייתה המשך של המאה ה12, וגם התבוסה במסעות הצלב ואיבוד הקולוניות במזרח לא העיבו על החגיגה והסחר הפורח.

הגעת הרנסאנס

אלא שפורענות חדשה נפלה על אירופה במאה ה14 והפעם לא בצורת פולשים אלא בצורה של מגפות (המגפה השחורה), שינויים אקלימיים (תקופת הקרח הקטנה), ומלחמות פנימיות. האוכלוסייה התדלדלה בחצי, הכל נראה אבוד, אך דווקא בתקופה זו נזרעו הזרעים שהניבו פרי מפואר במאה שלאחר מכן – המאה ה15, תקופת הרנסאנס.

הרנסאנס היווה חזרה לשיאי התרבות של העולם הקלאסי. חלק מערי המדינה האיטלקיות הצליחו להשתחרר מכבלי הדוגמה הכנסייתית שסטתה מהמוסר היהודי והכניסה לתוך הנצרות אלמנטים פגאניים ושלטוניים. הרנסאנס שם בחזרה את האדם במרכז, וכיוון שכך גם את החלק החשוב ביותר שבו והוא המחשבה. בתקופה הקלאסית נאמר: "העולם היה תוהו – באה המחשבה ועשתה בו סדר", או "האדם הוא מידת כל הדברים". אנשי הרנסאנס באיטליה גילו מחדש את המורשת התרבותית העשירה של ארצם, בין אם זה בציור, אדריכלות, פיסול, שירה או כתיבה. ופיתחו גם גאונות תרבותית משל עצמם. הם כתבו באיטלקית במקום בלטינית, על דברים של יום יום, ובמיוחד אהבה. הם ציירו ופסלו את הגוף העירום, במקום מוטיבים נוצריים, מקדשים אותו ומראים את יופיו. הם שוטטו ברחבי איטליה וראו את השרידים המרשימים של התקופה הקלאסית – לומדים מהם, והתעמקו בכתבים של הסופרים הקלאסיים כגון ווירגיליוס.

האדריכל ברונלסקי נסע לרומא לראות את כיפת הפנתאון ובנה בפירנצה כיפה שתעלה עליה לראשונה מזה אלף שנה. השליטים תמכו במלומדים ובאמנים ובמיוחד נודעה לתהילה משפחת מדיצי מפירנצה. הקומונות חיפשו את סוג השלטון הטוב, ממש כמו הפוליס היווני אלפיים שנה קודם לכן. אירופה יצאה מחשכת ימי הביניים וקישרה סוף סוף את הווה שלה עם עברה.
אנשי הרנסנס היו אנשים דתיים, אך לא במובן ששלט עד לאותה תקופה. הם היו אנשים חושבים שלא לוקחים דברים כמובן מאליהם, מטילים ספק ושואלים שאלות. זה הוביל אותם לתגליות חדשות ולגילוי חוקי הטבע והתפתחות המדע. זה גם הוביל לתנועת מחאה כנגד הכנסייה שהתפתחה במאה ה16 והפכה להיות הפרוטסטנטיות.

הפרוטסטנטים חזרו למוסריות הפעילה של הנביאים ולקשר ישיר עם האל. הם אמרו ואומרים שאדם חוטא לא רק במה שהוא עושה, אלא גם שמה שהוא לא עושה והיה צריך לעשות. המוסריות הפעילה משמעה ללכת ולחפש היכן אדם יכול לעשות טוב בעולם באופן אקטיבי, בדיוק כמו שמצווים דברות האביר של ימי הביניים. אקטיביות זו היא שנתנה לבני אירופה יתרון על בני התרבויות האחרות. הביאה להקמת תנועות מדיניות ופוליטיות, לפיתוח המדע, לחידושים המצאות שמקלים את חיינו, ליישוב וגילוי האזורים האחרים של כדור הארץ, ובסופו של דבר למהפכה התעשייתית ועידן ההשכלה.

נרטיב על חדש להיסטוריה האנושית.

היה זה ליוטר שאמר את האמרה הידועה "אין יותר נרטיב על", אמרה שהיא מיסודות הפוסט מודרניזם. הכוונה שלו הייתה שההיסטוריה כפי שהתפתחה בסוף המאה ה-19 אימצה ברקע שלה נרטיב על של התפתחות החברה האנושית לקראת נאורות והפרט לקראת חופש. ההיסטוריה נחוותה בסיפור מתמשך המוביל לאנשהו, שזה היום, והיום הזה מייצג את הקדמה. המשמעות של ההיסטוריה נבעה מכך שהיא הובילה לתקופה זו שהיא תקופה של נאורות לעולם וחופש לפרט. נרטיב זה נופץ, לפי ליוטר ואחרים, על ידי מאורעות המאה ה-20 ובראשם מלחמת העולם השנייה. ועתה אין יותר משמעות להיסטוריה, וכך גם לנרטיבי על משניים, כמו כיבוש המערב על ידי האמריקאים, הסיפור הציוני, ועוד. כל הנרטיבים הללו הם מנקודת מבט צרה שמתעלמת ממה שקרה לצד השני ולא מספרת את הסיפור האמיתי.

אני רוצה להציע נרטיב על נוסף להיסטוריה האנושית שלפי הבנתי תופש גם במקרים ה"לא הגיוניים" כביכול, והוא הנרטיב של החיפוש האנושי אחר משמעות, ההתפתחות הרוחנית של האדם. כל ההיסטוריה האנושית היא ניסיון של חיפוש אנושי אחר משמעות, שלעיתים טעה בדרך והפך להיות שבוי בידיו של הסטרא אחרא, העולם האחר, כוח הרע. במובן זה נרטיב על זה הוא דתי אלא שהטרמינולוגיה שלו היא של עידן חדש ולא הדתות הממוסדות העתיקות. במהלך הדורות יש חיפוש מתמשך של אנשים אחר משמעות ומסורות רוחניות העוברות מתרבות לתרבות, מדת לדת, מתקופת זמן אחת לתקופת זמן אחרת, לעיתים בצורה ישירה ולעיתים בצורה נסתרת ישירה, ולעיתים בצורה על טבעית, מעבר של מחשבות.

ההיסטוריה האנושית מובילה לרגע הזה, ואם הרגע הזה הוא אפשרות של גאולה, של הארה, הרי שהכול הוביל לכך, וגם אם לא הוביל לכך, יש טעם בלאלץ את המציאות ולחבר סיפור חדש עם המרכיבים הישנים של העובדות ההיסטוריות בכדי לתת טעם לרגע העכשווי, גם אם החשיבות של הנרטיב היא הסיפור ולא העובדות ההיסטוריות, בסופו של דבר היסטוריה היא סיפור, ובמובן זה אני מסכים עם המגמה הסיפורית בהיסטוריה מבית מדרשו של וויט ואחרים. והעובדות צריכות להיות כלי בידיה ולא להיפך. מכיוון שהחיים שלנו הם סיפור גם כן וחשוב הוא שנספר לעצמנו את הסיפור הנכון, לא רק מבחינה עובדתית, אלא גם מבחינת מוטיבציה ורגשות, ואין זה אומר עיוות העובדות, אלא חיבורם בדרך אחרת.

החיפוש האנושי אחר משמעות

אז נרטיב על חדש זה הוא החיפוש האנושי אחר משמעות המופיע בכל התקופות בהיסטוריה ונובע ממבנה האדם כמורכב מגוף ונפש וטרוד בבעיות המטאפיזיות של קיומו, כמו למה הוא כאן? מה קורה לאחר המוות? וכו'. במקביל לכך ישנה התפתחות במהלך הדורות שצריכה להוביל להתעוררות רוחנית של האדם שתקדם אותו שלב נוסף באבולוציה שלו לקראת מודעות אוניברסאלית ופיתוח יכולות על חושיות. ההיסטוריה היא הניסיון האנושי להתקדם אל השלב הזה, וצריך לראות אותה בהיבט גדול של המעבר מהומו ארקטוס להומו ספיאן.

אנחנו בזמן שבו מגיע שלב חדש ובלתי אפשרי מבחינת נקודת המבט הנוכחית שלנו, אך שיתרחש באלף שנה הקרובות ויציב את האנושות ואת כדור הארץ במקום חדש. קוראים לזה בדתות הישנות גאולה או יום הדין. וזה מה שהרגישו מבשרי הדתות השונות כגון ישוע או מוחמד, אך לא ידעו לקרוא לזה בשמות שאנו קוראים לזה היום. וגם אם זה לא נכון במובן חברתי ועולמי רחב, הרי שזה נכון באופן אישי, שיש לאדם אפשרות להארה, וסיפור זה של ההיסטוריה רותם גם אותה למאמץ הזה, לצורך הזה.

מעבר לכך נראה שהאנושות צועדת לקראת סוף העידן הנוכחי עם הגמרות המשאבים של כדור הארץ. הציוויליזציה שלנו לא תוכל להמשיך כמו שהיא לאורך זמן וההתפתחות של המאתיים שנה האחרונות של המהפכה התעשייתית וההשכלה תיאלץ להיעצר באיזה שהוא מקום ולשנות כיוון. סימנים לזה ניתן לראות כבר עכשיו.